מהר"ם חלאווה/פסחים/קיח/א

מהר"ם חלאווה פסחים קיח א

דף קי"ח ע"א

מאי ברכת השיר ר' יהודה אומר יהללוך מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים ראשונים ואחרונים הלל שבלילי פסחים אם מברכין עליו לגמור את ההלל או אין מברכין עליו כלל דאיכא מאן דאמר דמברכין משום דאמר ר' יהודה דברכת השיר היינו יהללוך והיא ברכה שלאחר ההלל ולא נתקנה על הכוס כשאר הברכות שהרי אין בה זכר לקדוש ולא ליציאת מצרים אלא ברכה של שיר ושל שבח מענין ההלל וכיון דאיכא ברכה לאחריו ה"ה לפניו דתנן בפ' בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכ' לפניו. ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו ואע"ג דאמרי' אין למדין מן הכללות לא אמרי' הכי אלא היכי דאשכחן בהדיא דיוצא מן הכלל אבל מדנפשין לא. וזה דעת ה"ר יצחק בר' אברהם ז"ל והביא עוד ראיה מדגרסי' בירוש' במס' ברכות כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם הית' ברכה הסמוכה לחברתה אין פותחין בהן בברוך התיב ר' ירמיה הרי גאולה שנייא היא דאמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בביהכ"נ יצא. התיב ר' אליעזר והא סופה אמ' ליה שתים הנה לבא ואחת לשעבר התיבון הרי הבדל' שנייא היא דאמר ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רבא היה מכנסן התיבון הרי נברך שנייא היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינן אומרין נברך. הרי הזן את הכל קשיא. הרי הטוב והמטיב שנייא היא דמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. הרי קדושא שניה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בפה"ג. והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. אמר ר' יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ע"כ גרסא ירושלמית. ופי' הוא ז"ל הרי גאולה שהיא סמוכ' ואפ"ה פותחת ובודאי אינה סמוכה אא"כ לברכת לגמור שאין שם עוד ברכה אחרת ומשני דמר ר' יוחנן דהלל אם שמעה בבית הכנסת יצא. והלכך כיון שאם כבר שמעה בביהכ"נ ובירך עליו יצא כשחוזר וקורא אותו על שולחנו אינו מברך עליו ונמצא שאין ברכת אשר גאלנו סמוכה ולפי' תקנוה פותחת בברוך כאלו לעולם אינה סמוכה דמיא לברכת אשר ברא שפותחת בברוך אעפ"י שסמוכה לחברתה מפני שמברכין אותה בפני עצמה בלא סמיכות כל שאין שם פנים חדשות. ומקשה תו והרי סיפא כלומר ברכת יהללוך שאינה פותחת בברוך ואע"ג דפעמי' אינה סמוכה דהיינו כל שקרא כבר בבית הכנס' כדשני והדר ביה מפירוקא קמא ופריק שתים הוה לכא וסמוכו' זו לזו והן לגמור ויהללוך ולפיכך יהללוך אינה פותחות משום דסמוכה ולילה אחת בשנה דאינה סמוכה לא חיישינן ואחת לשער אשר גאלנו דאינה ברכת ההלל ואינה סמוכה כלל אלא ברכה היא שנתקנה על הודאת הגאולה ולפיכך פותחת בברוך הא למדת דברכת יהללוך סמוכ' לברכת לגמור וכיון דמברך יהללוך ה"ה לגמור ואע"ג שחולקין אותו ומפסיקין בסעודה אין זה הפסק דדרך מצותו כך הוא. והרי תקיעות דר"ה דאסור לשוח בין דמיושב לדמעומד וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל ואפי"ה מפסיק באשרי ותפלה. וגדולה מזו ברכת התור' מעיקר' שהפותח בלבד מברך לפניה והחותם לאחרי' וסלקא ליה ברכת ראשון דלפניה ואע"ג דאיכא הפסק קמא וזמנין דההוא דבירך לפניה אזל ליה כדבריך אחרון לאחריה אלא דסדרא ומצותה בכך היא. אלא דהתם כיון דאחרון לא בירך הוא עצמו לפניה פותחת הברכה בברוך כאלו אינה סמוכה. אבל ברכת יהללוך דהוא עצמו בירך לפניה וסמוכה אינה פותחת בברוך. והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה מדגרסי' במסכת סופרים ר' שמעון בן יהוצדק אומר שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרא הלל בשתי לילות של גליות בביהכ"נ ולברך עליהן ולאמרן בנעימה משום שנאמר ונרוממ' שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך בדברים ע"כ הא למדת שאם לא בירך עליו בבית בכנסת מברך עליו בבית על שולחנו. אבל רב צמח גאון ז"ל כתב הלל שבלילי פסחים אין מברכין עליהם לפי שחולקין אותו באמצע והוצרך לומר והרביעי גומר בהן את ההלל כדי שלא ידלגו בראש חדש ושהקשיתם וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון לפניו יש כיוצא בה ברכה אחרונה שבק"ש והא דאמור רבנן כל הטעון ברכ' לאחריו טעון לפניו הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ורבינו האי גאון ז"ל השיב מילתא כדאמר מר צמח אב ב"ד שאין מברכין עליו בליל פסחים לגמור שאין אנו אומרין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומרין שירה שכך שנינו ר"ג אומר ובסופה לפי' אנו חייבים להודות לאלהינו ולומר לפניו הללויה כך היא שנוי' במשנתינו וכן מנהג כל ישראל לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו ויפה אמר שיש ברכה בזו לאחריו ולא לפניו בק"ש שאין מברכין אקב"ו על ק"ש ואעפי"כ הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזה ודאי ברכה לק"ש היא שהרי בכל פרק ופרק אומר אמת ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אמת ממצרים גאלתנו. ויפה אמר שאין למדין מן הכללות וכיון דכולי עלמא כך דבר וכך ירשו ישראל מאבותיהם אין למדין מן הכללות לדחות מעשיהן ולזה הסכים הראב"ד ז"ל. והירושלמי שהביאו הרשב"א ז"ל פירשו בענין אחר בחדושיו במסכת ברכות ואמר שהן כללו שני ענינים שכל ברכה שאינה סמוכה פותחת בברוך וכל שסמוכה אינה פותחת לעולם. ותחילה השיב ר' ירמיה על הכלל הראשון והקשה מאשר גאלנו שהיא סמוכה לברכת לגמור ואפי"ה פותחת בברוך ושני דפעמים אינה סמוכה אם קרא ובירך בבית הכנס' דשוב אינו מברך עליו בביתו. ור' יוסי התיב מסיפא דברכ' גאולה עצמה שחותמת בברוך שהיה סבור שאין לך ברכה פותחת וחותמת בברוך אלא פותחת לבד ויש חותמ' לבד והיה יכול לתרץ שטופס ברכות כך הוא דמטבע ארוך פותח וחותם וכמו שתירץ לבסוף אלא שתירץ לו תירוץ אחר לפי סברת המקשה ואמר שברכת גאולה אינה ברכ' אחת אלא שתים הן קצרות הראשונה פותחת והשניה חותמת. וגריס איהו ז"ל שתים הנה אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר אשר גאלנו לשעבר. וכן השם אלהינו להבא. והיה יכול להקשות א"כ גאל ישראל מבעי ליה לחתום אלא דלא דק. ואח"כ הקשו על הכלל השני והרי הבדלה שכל הברכות סמוכות וכולן פותחות בברוך. ומשני דאינן סמוכות דר' היה מפזרן השיבו עוד הרי נברך כלומר ברכת הזן שהיא סמוכה לנברך ופותחת בברוך ומשום דנברך גורם הסמוכות אמר הרי נברך ולא אמר הרי הזן. ומשני שאינה סמוכה שאם היו שנים אין אומרים נברך. ואקשי מסיפא דהזן שחותמת בברוך כקושיא קמייתא וסלקא בקושיא ומאן דאקשי מהבדלה מקשה אחר היה והיה יודע דטופס ברכות כך היא ומשו' הכי לא אקשי מסיפא דהבדלה. והקשו עוד מהטוב והמטיב שהיא פותחת ואעפ"י שסמוכה ושני דאין לה דין סמיכות דביבנה תקנוה. והקשו מקדוש שסמוכה לברכת היין ופותחת ושני דפעמים אינה סמוכה. ואקשי מסיפא דקדוש שחותמת כקושיא קמייתא. וכאן גלה ר' מונא טעם הדבר לכולן דטופס ברכות כך הוא דמטבע ארוך פותח וחותם בברוך מ"מ לענין ברכת הלל לכאורה נראה שאם רצה לגמרו כלו בבית הכנסת או בביתו בבת אחת שמברך עליו ותניא בתוספתא בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לביהכ"נ וקורין פרק ראשון הולכים אוכלין ושותין חוזרים ובאין וגומרין את כלו ואם אי אפשר להם כן גומרין את כולו. אבל בקריאה שעל שולחנו כיון שחולקין אותו אין מברכין עליו דקבל' הגאוני' ז"ל תכריע. וכן עמא דבר. וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כן:

ור' יוחנן אמר נשמת כל חי פי' רבינו שמואל ז"ל אף נשמת כל חי כלומר דר' יוחנן מוסיף הוא אדרב יהודה משום דבעינן ברכה יתירא בלילי הפסח דאלו יהללוך בכל הלל נמי אמרי' לה ופסק כר' יוחנן דבעי' תרוייהו ורש"י ז"ל כתב ג"כ בסדר הפסח שלו ומוזג כוס רביעי ואומר עליו לא לנו וחותם ביהללוך וחוזר ואומר הלל הגדול וחותם בנשמת כל חי וישתבח דנשמת כל חי הוא ברכת השיר והרי שנינו שאומר עליו ברכת השיר ואח"כ ברכת היין ושותה ע"כ. וכן נראה עיקר. אלא שנהגו לומר יהללוך בלבד והמנהג מבטל הלכה. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ומנהגא דעלמא כרב יהודה:

תנו רבנן חמישי אומר עליו הלל הגדול ויש אומרי' ה' רועי לא אחסר עד היכן הלל הגדול רב יהודה אומר מהודו עד על נהרות בבל. כתב הרב אלפסי ז"ל ומנהגא דעלמא כרב יהוד' בתרוייהו בברכת השיר והלל הגדול נראה מדבריו דר' טרפון לא פליג אתנא דמתנית' דארבע כסי בלחוד תקינו רבנן אלא דאמר שאם רצה עוד לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול אבל בלא הלל הגדול לא ישתה כלל לאחר ארבע כוסות. ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל כותיה דאלו הוה פליג אתנ' דמתני' וחמשה כסי בעי לחיובא לא הוה פסיק כותיה דלא שבקי' סתם מתני' ועבדי' כתנא דברייתא. אבל הרב בעל המאור ז"ל פי' דר' טרפון פליג אמתני' וחמשה לחיובא בעי ולית הלכתא כותיה דאלו משום אם רצה לשתו' בלאו הכי נמי למתני' בתר ד' כסי ולר' טרפון בתר חמש מצי שתי כמה דבעי בלא קריאת הלל דמה טעם אמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה למה משום שמא ישתכר וכדאיתא בירושלמי בין שלישי לרביעי לא ישתה בשביל שלא ישתכר מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון שבתוך המזון אינו משכר לאחר המזון משכר. כלומר ושמא ישתכר וישכח מלגמור את ההלל על כוס רביעי לפי שהדבר קרוב לבא לידי כך בזמן שהיה בהמ"ק קיים שהיו אוכלין כל ישראל לפנים מן החומה והמקום צר להם ולאחר גמר אכיל' היו עולין בראש גגותיהן לגמור שם את ההלל כדאיתא התם פיסחא בביתא והלילא פקע באיגרא ולפי' איכא למיחש שמא ישכח. ומטעם זה ג"כ אמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא טעם הפסח בפיו ולא ישכח מלגמור את ההלל. וה"ה למצה אחרונה לדידן. ודוקא בין פסח להלל או בין מצה להלל אבל מכיון שגמר את ההלל הרשות בידו לאכול ולשתות כמה שירצה דקום אכול מצה ובל תאכל חמץ אשכחן אבל בל תאכל מצה לא אשכחן ומעתה ה"ה שאין לו לשתות לאחר גמר הסעודה ואפי' קודם ברכת המזון עד לאחר שיגמור את ההלל דכיון שהוא שותה לאחר הסעודה הרי משכר ומה לי קודם ברכת מזון מה לי לאחר בהמ"ז אבל לאחר כוס ד' שפיר דמי. וכן נמצא לרבינו האי גאון ז"ל בתשובה שכ' ולענין משתא בתר כוס חמישי לא אשכחן בגמ' דאסיר ודאי מיכל קאמרי' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וכיון דבריכנא ברהמ"ז לית לן למיכל מידעם אבל משתא מנהגא הוא ירושת בנים מאבות. זהו דעת הרב בעל המאור ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דודאי ר' טרפון אינו חולק על משנתינו דאם איתא הו"ל לאתויי פלוגתא דר' טרפון עליה דת"ק או במתני' או בברייתא או נימא בגמ' מני מתני' לא טרפון ולא יש אומרי' דתני' וכו'. שכן דרך התלמוד בכל מקום. ועוד דלכאור' כותי' דר' טרפון קיימ"ל דהא שקלי וטרו עליה אמוראי טובא בגמ'. אלא ודאי אם רצה לשתות קאמר וככולי עלמא אתיא הא לאו הכי אתסר ליה למשתי כל הלילה וכדעת הרב אלפסי ז"ל וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. וכן נמי אסור לאכול והוא מה שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואע"ג דאמרינן לקמן דטעמא משום פכוחי טעמא אין הטעם בזה שמא ישכח מלגמור את ההלל בלבד אלא כמו שפירשו בירושלמי שמא יבא לידי שבירת עצם כלומר שאם היה מותר לאכול אחר הפסח מפני דוחק החבורות היו אוכלין כזית מן הפסח קודם סעודה ואחר ילכו כל איש לביתו ויאכלו שם כל סעודתם ושמא יבואו לידי שבירת עצם. ולפיכך אמרו שיהא הפסח כדינו בחבורה נאכל על השובע ואין מפטירין אחריו אפיקומן ומפני זה נחלקו בגמ' שמואל ור' יוחנן דשמואל אמר לא אסרו אלא דברים המשביעין כגון ארדליא לי וגוזליא לאבא שאדם מחבבן ואוכל מהן הרבה ושמא יאכל הפסח קודם סעודה בכרס ריקנית ואחר כך ימלא כריסו מהן ונמצא שאין הפסח נאכל על השובע ואיכא משום שבירת עצם כדאמרן אבל פירות מותר ור' יוחנן אמר דאפי' פירות אסור דכל אכילה אסרו ואי טעמא משום פכוחא טעמא בלחוד מה לי פירות מה לי דברים המשביעין אלו ואלו מפכחין ומה שהזכירו פכוחי טעמא היינו משום שאם אין טעם הפסח בפיו שמא ישכח ויבא לידי סעודה אחרת אבל עיקר טעמא כדי שיהא נאכל על השובע ומשום שבירת עצם ולא משום הלל ובמצה ג"כ אעפ"י שאין בה זה הטעם דשבירת עצם בעי' שתהא נאכלת באחרונה זכר לפסח למאן דאמר אין מפטירין אחריה אפיקומן אבל מדין עצמה אינה נאכלת על השובע ובמכילתא תניא יאכלהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע וברייתא דקתני הדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולאו משום שתהא אחרונה עיקר קתני הכי תדע לך שהרי מברך על הראשונה ולא על האחרונה והיינו נמי דבעי בגמ' היכא דליכא שאר ירקי מאי ואמרו לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו ולא מבעי להו היכא דכל פתו שמורה מאי טעמא אין מצה נאכלת על השובע אלא זכר לפסח הפסח נאכל על השובע משום חשש שבירת עצם ולא משום גמר את ההלל הלכך לאו דוקא אחר כוס שלישי אסור לאכול אלא כל הלילה נמי. ולשתות יין ג"כ אסור כל הלילה ולא משום שאסור לשתות אחר הפסח או אחר המצה כמו שאסור לאכול שהרי שותה אחריהן שתי כוסו' אלא בין שלישי לרביעי כטעם האמור בירושלמי שמא ישתכר וישכח קריאת ההלל. ולאחר כוס רביעי מפני שנראה כחוזר ומסדר סדר אחר והרואה סבור שעכשיו חוזר לסעודה אחרת ויבא לומר שאין הפסח נאכל על השובע וכן המצה לדידן זכר לפסח. והיינו דלא נחלקו אלא במיני מיכלא אי דוקא דברים המשביעין אבל דברים שאינן משביעין לא משום דבתוך הסעודה אין בו משום נראה כחוזר ומסדר סדר אחר אבל בשתיה אסרו בכל ענין. ולפיכך א"ר טרפון שאם רצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול ומותר כלומר ואפילו לשתות עוד כל הלילה מותר מדינא שאין לחוש לנראה כמסדר סדר אחר לאכול עוד פסח מצה ומרור שהרי האריכו עליו את הדרך לומר הלל הגדול. אלא שאסור לשתות אפי' אחר כוס חמישי ממנהג אבות, וזהו מה שהשיב רבינו האי גאון ז"ל דירושת אבות היא דלא למשתי בתר כוס חמישי ודוקא קאמר בתר חמישי אבל בתר כוס רביעי אסור לכולי עלמא ולא כיון בה הרב בעל המאור ז"ל והרב ר' יונה ז"ל אמר גדולה מזאת שאינו מנהג בלבד אלא חובה כדי שלא ישתכר ויעסוק בהלכות הפסח ובענין יציאת מצרים כל הלילה וכמעשה ר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק וכו' ותניא בתוספתא וחייב אדם לדרוש בהלכות הפסח כל הלילה ואפי' שני תלמידי חכמים היודעין בהלכות פסח חייבין לדרוש בהלכות פסח ומעש' בר"ג וזקנים שהיו מסובין בלוד ועוסקין בהלכות פסח עד קריאת הגבר וכו'. ומה שאמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה לא מבעיא קתני לאחר רביעי שאין היין בא לשרות המאכל ומשכר אלא אפי' בין שלישי לרביעי שהוא סמוך לסעודה לא ישתה דכל שאינו בתוך הסעודה ממש משכר הוא. ולפי זה אנו צריכים לטעם נראה כמסדר סדר אחר ולא לטעם קריאת ההלל וטעם נכון הוא זה. ולענין מה שכתב הרב בעל המאור ז"ל דהוא הדין בין אכילת מצה כזית לברכת המזון דלא ישתה כתב הרמב"ן ז"ל דמן הדין אינו נראה כן דבין שלישי לרביעי דוקא אמרו וגם שלא נמצא דבר זה לראשונים כלל נראה שלא חשו לו והטעם משום דכיון דברכת המזון תדירה כל השנה לא חיישינן שמא ישתכר וישכח מלברך מה שרגיל לעשות ועוד דכיון שהוא סמוך לאכילה כיון שבתוך המזון הוא ואינו משכר. אבל בין שלישי לרביעי שהפסיק ושהה בברכת המזון איכא למיחש לשכרות. כן נראה להלכה אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב ובתר דאכיל כזית מצה דמינטרא לית להו למטעם כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהליל' ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי אלא מיא אבל חמר' לא. נראה מדבריו דאפי' קודם בהמ"ז לאחר אכילת מצה לא ישתה כלל. ומכלל הדברים אתה למד דאין מפטירין אחר הפסח ואחר מצה אפיקומן כל הלילה ולשתות יין בין שלישי לרביעי ולאחר רביעי כל הלילה אסור ואם שתה עוד חמישי בהלל הגדול לאחריו אינו אסור אבל מנהג אבות קדושים שלא לשתות אף לאחריו כל הלילה ואין לפרוץ גדרן של ראשונים. ומי ששכח ולא אכל כזית מצה באחרונה ובירך בהמ"ז כיצד יעשה שאם חוזר ואוכל יצטרך בהמ"ז ותנן בין שלישי לרביעי לא ישתה. יש אומרים שמברך המוציא ואוכל ומברך אחריה בהמ"ז בלא כוס דקיימ"ל ברכה אינה טעונ' כוס ואפי' למאן דאמר דלכתחילה טעונה היכא דלא אפשר לא אפשר וכמי שאין לו יין דמי דלא הפסיד בהמ"ז ואיכא מאן דאמר דמברך בהמ"ז על כוס רביעי ואחד יגמור עליו את הלל ואינו שותה ממנו ואינו מברך עליו בפה"ג עד לאחר גמר ההלל. ואין אלו שתי קדושות על כוס א' דהלל שיר בעלמא הוא ולא ברכה וכחדא ברכה אריכתא דמיא וכן דעת הראב"ד ז"ל. ובשם רש"י ז"ל אמרו שאינו צריך לחזור עוד ולאכול משום דסמכי' אסתם מצות שלנו שהן עשויות כתקון חכמים ז"ל ויש להם שימור. ואע"ג דאין להם שימור מעידן קצירה כיון ששכח לית לן בה וטפי עדיף הכי מלמעב' בהמ"ז בלא כוס אי נמי שתי ברכות על כוס אחד. ולפי זה דוקא בדקים ליה דאכל פת באחרונה לא פירות ובשר. אא"כ נאמר דאין מפטירין אחר הפסח ואחר מצה אפיקומן דוקא לכתחילה אין מפטירין הא אם עבר והפטיר שוב אינו חוזר ואוכל מצה אם כבר בירך בהמ"ז לרש"י ז"ל או כוס רביעי ג"כ לדעת הראב"ד ז"ל וכן נראה עיקר דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. ולכל הטעמים שאמרנו עולה כן דאי משום פכוחי טעמא וקריאת הלל הא כבר קראו. ואי משום נראה כאסדר סדר אחר כל שכן שנראה כן כשחוזר ואוכל מצה. הלכך שכח ואכל אפיקומן לאחר כוס רביעי אינו חוזר ואוכל מצה. אבל אכל אפיקומן בין שלישי לרביעי או שכח ולא אכל מצה כלל עושה כדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו וכן אם שכח ולא אכל מצה באחרונה ולא נזכר עד לאחר כוס רביעי דאינו חוזר ואוכל וכמו שכתבנו שהרי אכילת סעודתו אחר מצה ראשונה כאפיקומן לאחר מצה אחרונה (ח"י):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף