מהר"ם חלאווה/פסחים/לו/ב
מהר"ם חלאווה 
פסחים לו ב
דאמר ר' אליעזר מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלם פדיון דחוץ לירושלם לא חשיב היתר בכל מושבות שהרי המעו' נתפסין במעשר והפירות שאוכל חוץ לירושלם לאו מעשר שני הן. אבל משבא לירושלם כבר חל עליו שם מעשר שהרי הוא במקום שנאכל ומשכחת לה היתר בכל מושבות כגון אם נטמא וא"ת והא טעמא דיש לו פדיון היינו משום דמחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. כדאיתא בפ' הזהב ובפ' חלק. וכיון שכן למה לי נטמא אפילו בטהור נמי משכחת לה דפודין אותו כגון שיצא חוץ לירושלם. כדאמרינן בפ"ב דמכות גבי מע"ש שיצא חוץ לירושלם א"ל שאני התם דלכתחילה אסור להוציאו והואיל באיסור לא אמרינן. אבל טומאה אע"ג דאסור לטמאתו אפשר שיטמא מאליו ובתוספו' הקשו למה לי מהאי דפדיון תיפוק לי מדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וכו' קדשים קלים ומעש' נאכלין בכל ערי ישראל אלמא בזמן הבמות הי' לו היתר ולקמן אמרינן כי האי גוונא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. ותירצו דהתם הכי קשיא לי' למה לי קרא דושמרתם את המצות תיפוק לי דאין להם היתר בכל מושבות וממושבותיכם נפקא ופריק דאי לאו ושמרתם בזמן נוב וגבעון שהיה להן היתר בכל מושבות הוה אמינא דנפיק משום הכי איצטריך קרא למעוטי אבל הכא דקאמר יכול יצא אדם במעשר שני בזמן הזה לא מצי לאתויי התירא מנוב וגבעון:
ע"ב לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. כתב רבי' אפרים ז"ל ואי קשיא לך דאמרינן ביבמות פרק החולץ האי חלוט דאמרי' מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח. ויש לומר התם שחלטו ברותחין הכא שחלטו בדבש דיקא נמי דקתני דומי' דאשישה ש"מ. וזה אינו מחוור דאי בשחלטו בדבש ומשו' מצה עשירה מאי איריא חלטו ברותחין אפילו אפוי בתנור נמי. והר"ז ז"ל תירץ התם שחלטו ברותחין והדר אפאו בתנור דאקרי לחם. והכא מיירי בשחלטו ברותחין כל צורכו ולא אפאו בתנור כלל. והכי קאמר לחם פרט לחלוט שאינו לחם עוני פרט לאשישה דהוי מצה עשירה. וגם זה אינו דא"כ כי הדר אמר אפילו כמצתו של שלמה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ואשישה לא הוי ליה למימר אא"כ מה ת"ל עוני פרט לאשישה דלא איירי השתא אלא במצה עשירה. ועוד דבהדיא תניא בספרי א"כ מה ת"ל עוני פרט לחלוט ואשישה אלמא תרוייהו משום מצה עשירה ממעטי. והרב אלפסי ז"ל הביאן בהלכותיו שתיהן והביא הא דהכא סתם ולא פי' עשייתה וההיא דהחולץ בדהדר אפייה בתנור כדמוקי לה התם. ועוד יש חלוט שלישי שאינו נקרא לחם חלת המסרת דאמרינן בסמוך שהוא חלוט של בעלי בתים ופטור מן החלה והרמב"ן ז"ל פי' דהאי חלוט דממעטי' משום מצה עשיר' הוא מוגלשין על גבי קמח שנותן את הקמח על גבי האש לקלות ומזלפין עליו מים כדי שיתלבן ואח"כ לשין אותה ואופין בתנור והוא דרך חשיבות ומתמעט משום מצה עשירה. וחלוט של בעלי בתים הוא שמבשלין אותו בחליטה לגמרי עד שאין חוטין נמשכין ממנה וכן דרך בעלי בתים הענים שאין להם במה להסיק את התנור ואפילו חזר ואפאו בתנו' שכבר נגמר בשולו שוב אינו נקרא לחם וחלוט דבפ' החולץ בשלא נגמר בשולו בחליטה וחזר ואפאו בתנור וכדאיתא התם:
יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה. פי' רש"י ז"ל פת קיבר שנקרא הדראה שלה. וכן פירש הרב אלפסי ז"ל פת סובין ולאו סובין ממש קאמר דההוא לא איקרי לחם כדתנן במסכת חלה חמשת רבעי' קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובנן ומורסנן ניטל מהן סובנן וחזר לתוכן פטורין מן החלה ואלו בסמוך אמרי' יוצאין בפת נקיה ובהדראה. אלא הכא בפת עם הסובין קאמר. והרמב"ם ז"ל פי' פת הדראה כלומר פת מתבואה הנאכלת מכינה שהכינה האוכלת התבוא' נקרא' דירה של תבואה במסכת פרה. ואעפ"י שהוא פת גרוע אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:
ת"ר אין אופין פת עבה בפסח דברי ב"ש וב"ה מתירין אסיקנא דמאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו לה פת עבה דנפישא בלישה. וה"ה לשאר ימים טובים אלא דתנא בפסח קאי. וכתב עליו הרב אלפסי ז"ל ה"מ ביום טוב דעלמא אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר מחמשת רבעים קמח ועוד והיינו קבא מגלונאה. והר"ז ז"ל הקשה עליו דהא אמרינן דתנא בפסח קאי ופי' הוא דהכא באפיה ביותר מכדי צורכו פליגי וב"ה דשרו אתיא כההיא דמסכת ביצה ר' שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וההיא דקבא מנלונאה בלישה ולא קשיין אהדדי ואין דבריו נכונים דאי ההיא דר' שמעון בהא דב"ה תליא היכי פליגי בה תנאי התם במסכת ביצה ולמאי איצטריך התם למפסק כר' שמעון מי לא ידעי' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד דגרסי' בירושלמי מתוך שאתה אוסרו בפת מרובה אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו אלמא טעמא דאסרי ב"ש בפת מרובה לאו ביתר מכדי צרכו היא אלא הכא כללא כייל בין באפיה כדקתני אין אופין בין בלישה כדאמרי' ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה ובכדי צרכו פליגי דב"ש סברי אפי' כדי צרכו כל שהוא פת מרובה אסור אלא עביד ליה על ידי שני נחתומים או בנחתום אחד ובתרי זמני משום טרחא דמיחזי כעובדין דחול וב"ה שרו בין באפיה בין בלישה מיהו ה"מ בשאר ימים טובים אבל בפסח באפיה הוא דשרי אבל בלישה אסור אלא קבא קבא ולאו משום טירחא דהא ב"ה לית להו טירחא ואפילו בפסח דתנא בפסח קאי אלא משום חימוץ ונתקיימו דברי הרב אלפסי ז"ל ור"ש שרי התם טפי אפי' למיפא יתר מכדי צרכו בתנורין שלהם. מיהו לענין פת עבה מסתברא דאסור דהא לא בעא לאוקמי מלתא דב"ה דשרי בהכי דאף משום ב"ש דאסרי לית לן בה דהא לא קיימ"ל כותייהו ולמאי דמפרשי' נמי פת עבה טפח אתקיף עלה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וכו' דאלמא אפילו בהכי לא ניחא ליה למשרי ור' יוסי נמי דאמר בסמוך עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין כמין גלוסקאות הלכך אין עושין את הפת עבה גזירה שמא יחמץ (ח"י):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |