מגיני שלמה/שבת/עב/א

מגיני שלמה שבת עב א

דף ע"ב ע"א

ד"ה נתכוין להגביה את התלוש כו' פ"ה כגון סכין כו' וקשה לר"ת דבס"פ סוק אכל כו' הנה רש"י פי' בהדיא שם דאביי ורבא לא התירו מתעסק דשמואל דמיירי אפי' במתעסק באיסור ולא התירו כ"א מתעסק דהתירא כל חד כדאית ליה:

ונלע"ד לשיטתו ליישב דס"ל לאביי ורבא כקושית רב יודא דהתם דרבי אלעזר ור"י לא פליגי אלא מן מינא למינא ר"ל דנתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים או שחורות ולבנות אבל בחד מינא ממחובר למחובר כגון מתאנים לתאני לד"ה חייב ודלא כשמואל. ואע"ג דרבא התם יישב דבריו ופי' דר' יודא ור"ש ור"ש שזורי בלהקדים פליגי משמע אבל מתעסק ד"ה פטור כדפי' רש"י היינו שתירץ דברי שמואל כן אבל לדידיה לא ס"ל אלא מתעסק דאיסורא דחד מינא חייב אפילו לר"י ורבא כר"י ס"ל דשני מינין וכ"ש מין אחד דהתירא פטור אבל מין א' דאיסורא חייב אבל לר"א חייב על הכלל לבד מהתירא. ואפשר דרבא התם לאו לתרוצי לדשמואל לחוד אתי אלא לפרש האמת אתי כדמייתי סייעתא ופליג אאוקמתא קמייתא דמוקי פלוגתא דר"י ור"ש ור"ש שזורי באבד מלקט מלבו ורבא תירץ בלהקדים פליגי ולדידיה מתעסק דמין א' ס"ל לר"א דחייב. והא דפליגי בלהקדים כיון דאפי' מתעסק לר"א חייב כ"ש קדימה להודיעך כחו דר"י דאפי' אם הקדים המאוחר פטור וכ"ש מתעסק אבל ב' מינין אפי' לר"א פטור וברייתא דהתם דמייתי מינה ראייה. גרסינן בגמרא דידן הרי שתי נרות דולקות ונתכוין להדליק או לכבות את זו והדליק או כיבה את חבירתה חייב להדליק ואח"כ לכבות ונשתנה הסדר פטור הרי מבואר דמתעסק במין אחד ומלאכה אחת חייב ואין כוונת רבא לתרץ כלל דמתעסק פטור אלא לפרש האמת וכן נ"ל דרש"י דהכא גרס הכי. אלא שמדברי רש"י שם משמע דגרסי ברישא פטור:

אבל אני מצאתי בתוספות דשבת פ' י"ב דגרסינן חייב וכן נראה דגרס הרמב"ם ז"ל ופסק פ"א דהל' שבת כמ"ש דבמין א' אם נתכוין להדליק זו או ללקט תאנה זו ולקט או הדליק אחרת חייב אבל ממין למין אפי' הכל תאנים אלא שאילו שחורות ואילו לבנות פסק דפטור. ובמתעסק דהתירא פסק ג"כ דפטור ומשמע דפי' ג"כ כרש"י דמיירי שנתכווין לתלוש זה וחתך מחובר אחר מדסתם ולא כתב ונמצא שהוא מחובר דלישנא סתמא משמע כפי' רש"י וה"ל לאשמועינן חידושא יתירא. וכן נראה הגירסא יותר דבהא יתישבו כל הקושיות וברש"י התם אפשר דט"ס הוא דרוב פי' רש"י התם מוטעה הלשון מאוד. ולקמן איישב גם לגרסתו דהתם ואין להקשות אי גרסינן חייב א"כ תקשה לשמואל מברייתא זו דשמואל אמר דמתעסק פטור לד"ה י"ל דשמואל מוקי לבריית' כר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב כדאיתא ס"פ האורג כמ"ש רש"י והתו' וכיון דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב כדמשני שמואל שם גבי תינוקות לענין חבורה אבל שאר מתעסק פטור לשמואל והא דמייתי התם ראיי' מברייתא אע"ג דברייתא מיירי בהבערה י"ל דלא (שורה נחתך כאן ע"י כריכה) חייב דהא מייתי התם ראייה מהאי אאוקמתא דרבא על ר"א ור"י משמע דהא ברייתא אתי' אפי' לר"י וקשה איך אפשר דהא ע"כ ברייתא דלא כר' יהושע דהא לעיל קאמר ר"נ דר"י ס"ל דמקלקל בחבורה חייב א"כ גם מקלקל בהבערה חייב דהא בהא תלי' כדאית' בהאורג וא"כ גם מתעסק חייב. ויש לדחות בדוחק ולמאי דגריס רש"י התם פטור. י"ל ג"כ דאתי כר"י דפטור אפי' בהקדים כ"ש מתעסק ואע"ג דכבר אוקמא ר"נ דר"י ס"ל מקלקל בחבורה חייב וא"כ ה"ה הבערה מ"מ לרבא לא קשי' דלרבא לא תלי' הא בהא וכמ"ש לקמן פ' האורג ע"ש ומיהו לשינויי' קמא שכתבתי דגם ר"י מודה במין א' לא יתכן האי שינויי'. ומ"מ ל"ק מידי דרבא אליבא דנפשיה ס"ל דר"ש ור"ש שזורי פליגי בהא עם רבי יהודה דלר"ש מתעסק במין א' פטור ור' יהושע ור' יהודה ס"ל חייב כדס"ד התם דמקשן:

וא"כ ברייתא אתי' כר"ש ולרבא לא תלי' מתעסק במקלקל כמ"ש. ורבא עצמו ס"ל כר' יודא במתעסק במין אחד (כאן נחתך ג"כ שורה עי"כ). דריש בה פרט למתעסק דלא כר"י ולא נפקא ליה ממל"מ א"כ רבא כר"ע וע"ש בתוספו' דף י"ט שפלפלו ג"כ הא דנפיק שמואל ממל"מ ולא מבה ולשיטתנו א"ש וס"ל לרש"י דלא מייתי התם דשמואל פ' ספק אכל אלא דשמואל קאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור כדפירש רש"י התם אבל באמת ר"א לא ס"ל דשמואל דמתעסק פטור אלא במתעסק דהיתרא או ב' מינין ודייק לה תלמודא דאי ר"א ס"ל כשמואל מ"ט יליף ר"א מבה הא ממלאכת מחשבת אתי אפי' מתעסק דאיסורא כדקאמר שמואל דאין לומר אי לאו בה הוי מוקמינן מל"מ למתעסק דהיתרא והשתא דכתיב בה למתעסק דהיתרא. אתי מל"מ למתעסק דאיסורא. דז"א דשמואל לא הזכיר כלל בה כ"א מל"מ לחודיה משמע דמהא לחודיה אמעיט אפי' מתעסק דאיסורא וכן לר"א תקשי למה הזכיר מעוטי' דבה דאתי להיתרא ולא הזכיר חדושא טפי דאפילו דאיסורא פטור. ולכן פי' התלמוד שם לאביי משכחת לה הכי ולרבא הכי משום דר"א לא ס"ל דשמואל אלא דאביי ורבא ומשמע ליה לתלמודא דמבה לא משמע למעוטי מתעסק כזה דמ"מ כיון שנתכוין לחתיכה דאיסורא ועלה בידו מה לי מחובר זה או אחר כיון שמין א' הוא זה לא מקרי מתעסק בדבר אחר ולא אמעיט מבה כ"א מתעסק דהיתרא וגם מלאכת מחשבת לא אמעיט דנתקיימה מחשבתו כיון דמין א' הוא ואצ"ל לרבא דאמרינן פרק נוטל דבמלאכה שאינה צריכה לגופה ס"ל כר"ש א"כ מפיק רבא מלאכת מחשבת למלאכה שאינה צ"ל כדיליף ר"ש מינה וכמ"ש לעיל פרק כירה אבל בהאי מתעסק ס"ל דמיקרי מלאכת מחשבת ואע"ג דתלמודא התם בעי לתרוצי מתניתין דפליגי ר"א ור"י אליבא דשמואל היינו לאוקמי לר"י כשמואל דר"י לא דריש בה למתעסק ואי שמואל לא אתי אפי' כר"י א"כ אתי דלא כמאן וכדאיתא התם בהדיא דפריך מר"י להכי מפרש דר"י מצי סבר כשמואל אבל ר"א ודאי דלא כשמואל כמ"ש וכ"כ רש"י התם בהדיא דר"י כשמואל ולא ר"א אבל רבא כר"א דכן משמע התם דמייתי פלוגתא דאביי ורבא לשנויי לר"א ואל תתמה איך יסבור רבא כר"א ולא כר"י. די"ל דרבא ס"ל כחזקי' פרק ידיעות הטומאה דא' דר"ע מחמיר טפי מר"א וס"ל דאפי' גבי טומאה לא בעינן עד דידע אי בשרץ כו':

ואפשר לומר עוד דבב' מינין מודה רבא דפטור מטעם מלאכת מחשבת אך במין אחד ס"ל דלא אמעיט ממלאכת מחשבת וחייב ואפי' מתעסק דהיתרא ס"ל דלא אמעיט ממלאכת מחשבת אי לאו בה וא"כ לרש"י נמי א"ש דאיצטרך מלאכת מחשבת גם קרא דבה. ולקמן דף ע"ה אכתוב עוד בזה בע"ה. אבל נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ס"ל לרבא דפטור דלא נתקיים מחשבתו כדאמרינן לקמן פ' הזורק היכא דבעי הא לא נח ואמרינן נמי אי להכי תבעי לה להכי לא קבעי לה כיון דרוצה שתנוח במקום הזה אינו רוצה שתנוח במקום אחר וכן אם רוצה בצד זה אינו רוצה בצד אחר. משא"כ נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר והכל מין אחד מה לי תאנה זו או אחרת כיון שאין קפידא ביניהם ושניהם שווין נתקיימה מחשבתו אבל התם אין המקומות שוין והוי כשתי מינים:

והשתא א"ש הא דפרק הזורק מבעי' ליה לסתמא דתלמודא בתחילה בנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' אי מחייב אי לא. וכי ס"ד דלא ידע סתמא דתלמודא מלתא דשמואל דמתעסק בשבת פטור דבעינן מלאכת מחשבת והלא כל התלמוד מלא מזה. וזה אין סברא לענ"ד דמספקא ליה דילמא בזריקה מקרי מלאכת מחשבת ועדיף מנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר אפי' במין א'. דזה אין סברא ופשיטא שיש קפידא טפי בשני מקומות שאינן שוין ממתעסק דמין א' ששניהם שווין ואין חילוק ביניהם כלל ולכל הפחות שווין הן אבל לפי פירושינו א"ש דאדרבה במין אחר פשוט ליה לתלמודא דמיקרי מלאכת מחשבת כאביי ורבא ובזריקה מספקא ליה אי שני מקומות הוי כשני מינין או דילמא אין כוונתו כ"א להוציא מד' אמות ואפי' אזלא יותר אין בכך כלום דאין כוונתו אלא שלא תשאר בתוך ד"א. וזהו דקאמר מי אמרינן הא אפיק ליה א"ד היכא דבעי הא לא נח ופשיט מר"א דקאמר דווקא אי אומר כל מקום שתרצה תנוח אלמא איכא קפידא במקומות וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שבת דנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' פטור ובנתכוין לחתוך מחובר זה או להדליק נר א' וחתך או דלק אחר חייב ובשני מינין ואפי' תאנים שחורות ולבנות פסק דפטור אלא ש"מ כמ"ש. אך צ"ע בדבריו שפסק פי"ג) דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב וזה תלוי בגרסת התלמוד פ' הזורק ולפי הסברא שכתבתי היה לו לפטור גם בזה כיון דלא ניחא ליה שתנוח אלא דווקא במקום ח' ואי אזלינן בתר מחשבתו שהיה מחשב שתעבור האבן גם על מקום ד' דכיון שנתכוון למקום ח' א"כ תעבור האבן גם על מקום ד'. ואע"ג דלא חשיב שתנוח שם במקום ד'. מ"מ כיון שהיה במחשבתו המקום ד' שתעבור עליו חייב. וכן משמע לשונו א"כ בנתכוין לחתוך מחוב' זה וחתך מחובר אחר אע"ג דאין קפידא לפטו' כיון דמחובר זה לא היתה במחשבתו שיחתוך אותו כיון דלאו בקפידה תלי' מילת' אלא במה שהיתה במחשבתו שהמלאכה:

יעשה בה בוודאי בזריקת אבן כמ"ש. ולשיטת רש"י הכל פטור אפי' נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' כדכתב לקמן בהדיא. ואפשר דס"ל להרמב"ם דבחדא מחייב או בדבר שאין קפידא וא"כ נעשי' מחשבתו שביקש תאנה וחתך תאנ' מה לי זו או אחר' כיון שאין חילוק ביניהם או אפי' יש קפידא מ"מ אם היתה במחשבתו שתעשה המלאכה גם בזו עכ"פ כגון דזרק ח' שידע שיעבור האבן גם על מקום ד' אע"ג דאיכא קפידא בהנחה חייב וזה נראה דעתו וקצת משמע לשונו כן ואין להאריך:

ולע"ד קשיא על פי' רש"י דאביי ורבא פליגי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר. אבל שמואל מיירי בנתכוין לחתוך מחוב' זה וחתך מחובר אחר דלא נעשית מחשבתו א"כ מאי פריך התם לשמואל מתינוקות והא גבי תינוקות לא נתכוין לתינוק של שבת ומל של ע"ש. אלא טעה וסבר שהתינוק של ע"ש הוא של שב' ואח"כ נמצא שהוא של ע"ש כמ"ש רש"י בהדיא בפסחים דף ע"ב ד"ה של ע"ש בשבת וכן משמע כל הסוגיא התם גבי פסח שטעה כסבור שהוא פסח ושחטו ומנ"לן להקשות ואדרבה הלא רבא הוא דמקשי התם לר"נ אליבא דשמואל וא"כ תקשי לנפשיה דהוא ס"ל דנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר פטור והתם מיירי בנתכוין לשל שבת ונמצא שהוא של ע"ש וטעמא דדבר מצוה פטור הא לאו דבר מצוה חייב בכיוצא בזה. וזה יש ליישב דלא דמי (שורה נחתך עי"כ) באיסורא אבל מכוין למול תינוק של שבת מכיון לחתיכה דאיסורא אלא שמילה בזמנה דוחה האיסור וכיון דהחתיכה באמת היא איסור היכא דנמצאת שלא נידחת מיקרי נתקיימה מחשבתו דהא באמת נתכוין לחתיכה דאיסורא אלא דסבר דנדחה האיסור אע"פ שהוא אסור וכן צריך לחלק גם לרש"י דהא גם לרש"י פוטר רבא בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר כדקמפלגי בקסבר ר"הי ונמצא ר"ה. וא"כ צ"ל כמ"ש. עוד צריך לומר דקאי הדיוק לר' יהושע דדוקא טעה בדבר מצוה דהיינו שיש לפניו תינוק של שבת למול דנמצא שהוא טרוד מחמתו וטעה ומל של ע"ש דסבר שהוא ש"ש פטור אבל אי ליכא טרדא כגון דליכא ש"ש כלל כ"א של ע"ש וטעה שהוא ש"ש חייב כיון דמכוין לחתיכה דאיסורא דבלאו הכי אי אפשר לפרש דיוק אחר שיהא כיוצא בזה בדבר דלאו מצוה אלא בתלוש ונמצא שהוא מחובר וזה פוטר רבא. נחזור לעניננו וא"כ לרבא לא קשיא כלום. אבל מ"מ קשיא דלא פריך לשמואל כלו' דלא פטר שמואל אלא ממחוב' למחוב' אבל תינוק הרי נתכוין לתינוק זה אלא שנמצא שהוא תינוק אסור אימא מודה כמו אביי וגם רבא מודה בזה כמ"ש אבל לרש"י ס"ל דשמואל פטר בכל דבר כמ"ש רש"י התם דס"ל לתלמודא דשמואל (נחתך שור' עי"כ) פטור משום דהכא נקרא לא נתקיימה מחשבתו וכן בתינוקות במתכוין לזה ונמצא שהוא זה לא נתקיימה מחשבתו ופטור אבל לדידיה דלא ס"ל מל"מ פטר למתעסק דלא משמע ליה האי דרשה כמ"ש רש"י שם ור"ל מהאי דרשא לא משמע מל"מ אלא מפיק ליה לדרש' אחרינ' ומתעסק ממעט מבה ס"ן דכל כה"ג חייב ולא מיפטר אלא מתעסק דהיתרא או תרי מינים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף