מגיני שלמה/פסחים/י/א

מגיני שלמה פסחים י א

דף י' ע"א

ד"ה ספק על תימה לר"י מה שייך לדמויי לבקעה כו' נלע"ד במאי דכתבתי נתיישב הכל דגבי בדיקה עיקר תקנתא מספקא הוי והחמירו בספיקא כמו שכתבתי לעיל ולא אוקמוהו אחזקה וא"כ כיון דספיקו אסור הוי כספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ובספק ביאה פליגי אי הוי כספק מגע או לא דלר"א אין ספק טומאה ברה"י כ"א בחדא ספיקא אבל לא בס"ס ולרבנן כיון דמן הדין היה לנו לטהר אפי' בחדא ספיקא דאוקמוה אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה נמי בס"ס כמ"ש התו' בדבור שאחר זה ובח"ה דף נ"ה ה"נ פליגי בחמץ שהחמירו בספק דמן הדין היה להתיר אפילו אם לא ביטל מטעם חזקה ואצ"ל בביטל דהוה ספקא דרבנן ואפ"ה אסרו א"כ בספק ביאה תליא פלוגתייהו דלרבנן אסור אפי' בס"ס וגדולה מזאת נראה בחמץ דהחמירו אפי' בספק ביאה לכ"ע כאן אם אינו ידוע אם נשתמשו בבית זה חמץ מ"מ כיון דרגילין להשתמש בו צריך בדיקה א"כ פשיטא דלרבנן דמטמאי התם בספק ביאה כ"ש דהכא אסור ואע"ג דלעיל התירו בקצת ספיקות אע"ג דליכא אלא חדא ספיקא שאני התם כיון דשני בתים הן ובודאי ליכא חמץ בשניהם כ"א בא' מהן א"כ בהא הקילו חכמים ולא מטעם חזקה כמו שני קופות דליכא חזקה כמ"ש לעיל דאע"ג דמייתי מכח כ"ש כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל מ"מ נלמד מקופות דאין הטעם תולה בחזקה דאפי' היכא דליכא חזקה נמי פטור וכן שני צבורין כיון דחד מנייהו ודאי מצה היא ובהא מיושב נמי מה שהקשו דלעיל דימה אותו לספק טומאה בר"ה והכא לספק טומאה ברה"י והשתא א"ש דהתלמוד מייתי לכ"א בדדמי ליה דכי היכי דהחמירו בחמץ מספקא כמ"ש ולא סמכו אחזקה וא"כ הוי דומיא דספק טומאה ברה"י דלא סמכינן אחזקה כמ"ש התו' בכמה דוכתי ריש פרק קמא דנדה ופ"ק דחולין ואפ"ה בספק ביאה פליגי ה"ה הכא אע"ג דהחמירו בבדיקה מ"מ היכא דאיכא ס"ס פליגי ולעיל דלא החמירו בספקא כגון בשני בתים מדמהו לספק טומאה בר"ה דהקילו בספיקו והיכא דאתרמי כה"ג בב' בני אדם פליגי ר"י ורי"ו ה"ה בחמץ כיון דלא החמירו בספק כזה היכא דנשאל עליו ועל חבירו פליגי בה ולפי זה צ"ל דמאי דקאמר תלמודא לעיל היינו שני קופות אין פירושו דמייתי ראייה מינייהו דודאי לא דמי להתם דדלמא חמץ שאני כיון דהחמירו בספיקו אלא פירושו דהתלמוד קאמר דדין חמץ דיינינן כי התם ולא מחמרינן בכה"ג אפי' בחמץ לא דמייתי ראיה משם אלא פסק הלכה הוא כמו התם דהתלמוד סובר דלא החמירו בספק חמץ כולי האי אבל בב' שבילין מייתי שפיר ראיה משם לא לענין גוף הדין אם הוא צריך בדיקה אם לאו דזה סובר התלמוד מסברא דאין צריך מן הטעם שכתבתי אלא מייתי ראיי' אהיכא דבאו בבת אחת אין מצריכין להו וקאמר כיון דספק כזה לא החמירו א"כ הוי כספק ר"ה וא"כ אם אירע שנשאל עליו ועל חבירו הוי ממש פלוגתא דר"י ורי"ו אבל בספק ביאה דהטעם דמיקל ר"א הוי משום ס"ס ורבנן ס"ל דאין חלוק כמ"ש ה"ה הכא דהא לפי האמת ס"ס שרי בכל התורה ואפ"ה מטמאי רבנן בס"ס ברה"י מן הטעם שכתבתי אע"ג דבסוטה ליכא ס"ס ה"נ ל"ש:

ומ"מ ק"ק כיון דחמץ ע"כ שאני דהא בשני שבילין אלו הוו כה"ג ברה"י דהא שני רשות היחיד א' טמא וא' טהור והלך בא' מהן פשיטא דטמא אע"ג דבחמץ כה"ג פטור א"כ ה"ה בס"ס נמי נימא הכי אע"ג דבספק ספיקא דמטמאי רבנן בספק טומאה ברה"י דלמא הכא מקילי וצ"ל ג"כ דהתלמוד סבר מסברא דיש להחמיר בזה יותר מהנך דלעיל א"כ כיון דהחמירו חכמים בבדיקה אפי' בספק ביאה היכ' דרגילי להשתמש שם כמ"ש א"כ מסברא דבספק ביאה כזו נמי תלי' בפלוגתייהו אבל נלע"ד יותר נכון לפרש דר"א ורבנן לא פליגי בס"ס דגם רבנן מודו דס"ס ברה"י טהור ואע"ג דתנן התם כל שאתה וכו' לרבות ספיקות וס"ס ברה"י הכל טמא ההיא דלא כרבנן דפליגי אר"א וכן משמע קצת דברישא תנן דס"ס ברה"י טמא ור"א פליג וס"ל דספק ביאה טהור וא"כ כגון הנכנס לבקעה וכו' ר"א מטהר וחכמים מטמאים וא"כ חכמים היינו ת"ק כדפריך בכל דוכת' ועוד משנה יתירה למה לי דאין זה סתם ואח"כ מחלוקת דהא כבר תנן מחלוקתן ברישא אלא ש"מ דמחלוק' א' הוא דבין ר"א ורבנן כולהו ס"ל דס"ס בספק ביאה טהור אך מחלוקתן אם בקעה מקרי ספק ביאה דר"א סבר בקעה כיון שיש בה שדות הרבה וטומאה אינה כ"א בא' מהן ה"ל ס"ס ורבנן סברי דכולה בקעה כחדא שדה דמיא וה"ל כמי שנכנס באותו שדה ואין כאן ספק ביאה כ"א ספק מגע וכיון דהכי הוא א"ש דגבי בדיקה לעולם לא אשכחן במתני' וברייתות וכן במימרות אמוראי' דגזרו בספק ביאה כ"א בדבר שהוא כמו ספק מגע כאן שנשתמשו בו בוודאי אלא שאין ידוע שנשאר שם או במקום שרגילין להשתמש דהוי כודאי נשתמש אבל בספק ביאה שאין רגלים לדבר לא וא"כ היכא דאין כאן ודאי שימוש כגון הנך ספיקות דלעיל דאיכא למימר להאי עייל או להאי ובדבר זה לא גזרו מדמינן לה לספק טומאה בר"ה או לשתי קופות כיון דלא אשכחן דגזרו בספק כזה דהוי כספק ביאה דאין יודעים אם נכנס שם חמץ מעולם א"כ הוי דיניה כשאר איסורים שבתורה אבל ספק על כיון דטעמייהו דרבנן דלאו ספק ביאה אלא ספק מגע היא דבחד שדה היא א"כ ה"ה חצר ובית כחד חשבינן להו כיון דמיירי שלקח העכבר בחצר שלפני הבית דהוי ליה כמו שנכנס לבית וא"כ לאו ספק ביאה היא אלא כודאי ביאה כמו שנכנס שם בודאי וה"ל כספק מגע ובזה גזרו בבדיקה כמ"ש והשתא א"ש וכן משמע בח"ה דמייתי לה לענין הפסק אי מצר וחצר מפסיק לענין טומאה והבקעה משמע דהיינו טעמ' דר"א דכל חדא שדה באנפי נפשיה היא ובמ"ש נתישב מה שהקשה ר"ת ז"ל שם בתוספו' אפי' רש"י ורשב"א ז"ל דמוכח בסדר טהרות דרבנן מטמאי אפי' בס"ס ע"ש והשתא א"ש דג' מחלוקות בדבר וע"ז נתיישב מאי דקשי' ליה היכי מדמי בדיקת חמץ לספק טומא' בר"ה או ברה"י והא פ"ק דחולין מסקינן דלא גמרינן מהתם דספק טומאה בין בר"ה בין ברה"י הלכת' גמירא לה מסוטה אבל לפי שיטתינו א"ש דודאי עיקר הדין להחמיר בספק בדיקה או להקל לא ילפינן מהתם דה"ל גמירי לה ולא ילפינן מהתם אלא היכא דהקילו או החמירו בספקא כי התם ילפינן מהתם שאר דברים דהוי כיוצא בהן כגון ספק ביאה דלא החמירו ילפינן מהתם כמו דהתם הקילו בספק טומאה בר"ה ואם אתרמאי בב' שבילין אע"ג דחד מנייהו ודאי טמא הוא מ"מ מקרי ספיקא ואם נשאלו בפני עצמן אע"ג דהזכיר גם את חבירו מ"מ מדלא שאל עליו טהורין ובב"א פליגי ה"נ בספק בדיקה אי איתרמי כן מקרי ספק אע"ג דהזכיר גם את חבירו ובנשאל עליו ועל חבירו פליגי ובזה לא שייך למימר הלכת' גמירא לה דלא גמירא אלא עיקרא דספק אי מחמרינן או מקילינן אבל התולדות היוצא מהן איזה מקרי ספק ואיזה ודאי זה לא ילפינן מסוטה ואין ענין לה כלל א"כ כיון דהקילו בספק ביאה הכא וכן משני קופות ילפינן כיון דהקילו בספק ביאה הכא הוי ספק ביאה הכא כמו ספק דהתם דאזלינן לקולא הכא מדמינן להתם אבל בספק על דהיינו שלקח בחצר כיון דגזרו הכא בודאי שמוש ובספק נשתייר דהוי כספק מגע גזרו גם בזה כיון דאשכחן דהתם בטומאה היכא דהחמירו בספק מגע עשו זה כספק מגע ה"ה הכא כיון דגזרו במידי דהוי כספק מגע גזרו גם בזה דהוה נמי כספק מגע כמ"ש וכל זה לשיטת התו' דהכא מדמי להתם אבל לרש"י ז"ל הקילו לעולם הכא אפי' בספק על כיון דבדיקה דרבנן לא עשו ספק ביאה כספק מגע ואע"ג דקאמר פלוגתא דר"א ורבנן נלע"ד דה"פ דהתלמוד מפרש כל הדינים דאורייתא ורבנן וקאמר דבדאוריית' בדלא ביטל פליגי ר"א ורבנן וכמו דלרבנן התם בדאוריית' הוה ספק ביאה כספק מגע ה"ה הכא א"ל ביטול דבעי בדיקה דאוריית' הוי ספיקא דאורייתא ובעי בדיקה והיכא דביטל דלא הוי כ"א מדרבנן בהא מודו תרוויהו וכן בכולי שמעתת' נ"ל דלשיטת רש"י הוי פירושו הכא דקאמר התלמוד דאין חמץ דאורייתא ומזה ימשך דבדרבנן לא מחמרינן ובזה מיושב מה שהקשו על רש"י בדבור שאחר זה:

שם ד"ה חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה פ"ה שיביא סלעים כו' ובחנם פי' כן וריב"א הקשה לפירש"י כו' לע"ד לא הבנתי קושיא זו דאדרבה קושית ריב"א ז"ל היא הכריחה לרש"י ז"ל לפרש כן משום דקשיא ליה אי ס"ד כפי' התו' ז"ל דמנייהו גופייהו הוא מ"ה א"א דהא רש"י מפרש פ' הזהב דף נ"ו דכסף אכסף לא מחללינן אפילו מדוחק דאין דרך חלול בכך וכן משמע שהסכימו עמו התו' דף מ"ה וא"כ ה"ה נחשת כיון דהטעם דאין דרך חלול במטבעות שוין א"כ א"ש ולכך פי' רש"י דמיירי הכא שהמנה של מעשר היו מעות ומחללין אותו על כסף דזהו החלול בכ"מ שמחללין מעות על כסף כדחנן שם הפורט סלע ממעות מעשר שני וכן בכמה דוכתי וכן משמע לישנא דרש"י שכתב ואומר כל מקום שישנן מעות מעשר שני מחוללין על הסלעים הללו הרי שדקדק וכתב גבי מעשר שני מעות ועל הכסף המחלל כתב על הסלעים א"כ מינייהו גופייהו א"א כיון דשוין הן ע"כ דאל"כ איך נתערבו וא"כ נתיישב גם קושיי' הריב"א דודאי מעות אסלעים מחללינן והתו' העתיקו לשון רש"י מ"ש מחוללין על המעות הללו ואפשר דמשום זה הקשו אבל לענ"ד גירסתינו ברש"י אין בה ספק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף