מגיני שלמה/כתובות/מז/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שיח השדה |
מגיני שלמה 
כתובות מז א
כתבו בתו' ד"ה משום איבה וחילקו על רש"י ז"ל מאי דמשמע מדבריו דקטנה אין מציאתה לאביה אא"כ סמוכה על שלחנו והם ז"ל חלקו בין קטן לקטנה ונראה לי להביא ראיה לדבריהם ז"ל מהא דאמרינן בב"מ דף י"ב האי שפחה ה"ד אי דאתי' ב' שערות כו' עד אי דאיתיה לאב דאבוה הוי ומאי קושי' הא אינה סמוכה על שלחנו דהא מכרה וליכא איבה וא"כ אין מציאתה שלו ואפי' נאמר בדוחק שכיון שהיתה סמוכה כשמכרה מציאתה לאביה כיון דאם לא תהיה מציאתה לא זיין לה כשתחזיר אליו לאחר שש מ"מ תימא מאי מקשי דהיכי משכחת לה דהכי משכחת כגון שאינה סמוכה דאז אין מציאתה שלו ואיצטרך לאשמועינן דהוי שלה ולא דרבה ונ"ל דעל ראיה זו נתכוין הטור סי' רע"ח בח"מ שכתב מציאת בתו נערה אפי' אינה סמוכה ואפי' מכרה לאחר לאמה וק"ל:
שנ"ל שהראה בלשונו מקום ראיה זו אלא שצ"ע שבטור א"ח סימן ש"ו פסק כר"ת דגם גבי ערוב בנו ובתו הגדולי' הסמוכין אין מזכין ערוב ע"י ופסק דבנו ובתו הקטנים שאינם סמוכין מזכין ע"י ותימה למה כיון דבת מציאתה לאביה אף אם אינה סמוכה והא בהא תלי' וכן כתבו התו' בב"מ בהדי' וכן כתב הב"י ומדברי ר"ת ז"ל משמע דס"ל דכשם שמציאת בנו גדול הסמוך על שלחנו שלו כך מתנה שנתנו לו בין הוא בין אחר הכל של אביו דהא כתב בב"מ בהדי' דמאי דאמרינן בעירובין דמזכה ע"י בנו הגדול היינו כשאינו סמוך דבסמוך ידו כידו מפני שכל זכיותיו שלו וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם ז"ל דאין ליתן מעשר לבן הסמוך על שלחן אביו אם אביו עשיר הוא דהאב זוכה בו והאב עשיר הוא א"כ מאי דאמרינן בכל מקום קם אקניה לבנו קטן בב"מ דף ע"ב וכן בגיטין פ' השולח דף מ' הכל צריכין אנו לפרש שהוא בנו קטן ואין סמוך על שלחנו וכן שב"ב גבי רב ביבי פרק יש נוחלין דבסמוך לא הועיל כלום מאי דאקני' לבנו קטן דאכתי שלו הוא מ"מ ועל הטור שהביא בי"ד דין זה סימן רס"ז ולא כתב דדין זה דווק' בקטן ואינו סמוך יש לתמוה עליו דהא לדברי ר"ת ז"ל משמע, דאפי' אם אביו בעצמו נתנו לו מ"מ הוא שלו דהא גבי ערוב האב נותן לו לזכות לאחרים וקאמר ר"ת דהכל של אב:
ובאמת יש לדקדק מנ"ל לרבינו תם ז"ל להשוות הנושאים דוודאי אף דמתנה שוה למציאה כדאית' בקדושין דכ"ע אין קנין לאשה בלא בעלה ובסנהדרין פרק בן סורר נמי אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן בגיטין ובכולן פי' רש"י דמ"ש מתנה ממציאה מ"מ היכא דנתן האב בעצמו מתנה לבנו אימא דקנה לעצמו מידי דהוי אאשה דמציאתה:
ומתנתה לבעלה ואפ"ה אם נתן לה בעלה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת ונ"ל דהסברא נותנ' דטעמא מאי תקנו רבנן מציאה ומתנה לבעל משום איבה וכיון שהוא בעצמו נותן אין כאן איבה לכל הפירושים וא"כ כ"ש בנו דהא לדברי התוס' ז"ל גבי אשה דחיישינן יותר לאיבה דהא הוי מציאתה לבעלה אפי' אינה ניזונת דהא פי' איבה דמציאה משום קטטה ולא איבה דמזונות א"כ משמע דלעולם מציאתה שלו ואפ"ה אם נתן לה בעלה לא חיישינן לאיבה כ"ש גבי בנו דליכא איבה כולי האי דהא אם אינו סמוך אפי' קטן הוי המציאה שלו ואח"כ מצאתי בתוס' פ' חלון דף ע"ט ד"ה וע"י אשתו דגם גבי אשה אם אינה ניזונית אין מציאתה שלו ע"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל שם ואע"ג דריש פ' מציאת אשה לא כתב הרא"ש כן וצ"ע ומ"מ אף דלא הוי ק"ו מ"מ הנושאים שוין א"כ אם נתן לו האב מתנה למה לא יהא שלו ואצ"ל גבי ערוב שגם הבן אינו זוכה לעצמו אלא האב נותן לזכות לאחרים דליכא איבה כלל וראיתי פ' חזקת ובגיטין ריש פ' הזורק שפי' ר"ת ז"ל דהנותן מתנה לאשתו אע"ג דקנתה מ"מ לא מקרי חצירה דאין לה רשות למכרה ואם מכרה בטל וא"כ נוכל לומר דלענין ערוב לא זכה הקטן כיון דאכתי יש לאביו כח בה אלא שאין נראה לדמות מתנת בעל למתנת אב לבנו דגבי אשה שאני שאינה יכולה למוכרה דאלמו' רבנן לשעבודיה כדאמרינן פ' אע"פ ובכמה דוכתי גם בהחובל אמרינן בהדיא לחלק ביניהם דקאמר זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא ע"ש גם לדברי ר"י ז"ל שפי' שם בח"ה דאין הבעל אוכל פירות אלא הפירות הם נכסי מלוג וילקח בהן קרקע כו' גם זה לא שייך כ"א באשה דכל נכסיה הם נ"מ משא"כ בן לא מצינו שיהא נכסיו נ"מ דאטו אם נפלה לו ירושה מאבי אמו יהא אביו אוכל פירות אף אם סמוך על שלחנו הרי משנה שלימה שנינו אינו אוכל פירות בחייה אפי' בת כ"ש בן ועוד דמוכח בהדיא פ' ואלו נדרים דלא אמרינן האי סברא לענין ערוב דמשני התם כי פריך ממתני' דערובין אשתו למה מזכי על ידה הא ידו כידה ומשני דמודה ר"מ לענין ערוב דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא ופי' התוס' והר"ן ז"ל דר"ל כיון דמיד בעלה הוא ובעל שנתן מתנה לאשתו קנתה וכן פירש הרא"ש ז"ל אשר הסכים בערוב לדברי ר"ת ז"ל גם הסכים בח"ה לדברי ר"ת ור"י ז"ל דהנותן מתנה לאשתו אינה רשאי למכור והפירות הם נ"מ כנ"ל א"כ מוכח דהאי סברא אינה מזקת כלום לזכות ערוב ובאמ' שיש לדקדק דמסיק התם דמתני' דעירובין דקתני שמזכה ע"י אשתו מיירי שיש לה בית במבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני ויש להקשות אמתני' למה לי מגו כלל אפי' בלא מגו תזכה מהאי טעמא דכתיבנ' דהא קנתה המתנה דיהב לה בעל ולא עוד אלא דהתוס' והר"ן ז"ל כתבו אף לפי המסקנא מגו דזכיא לנפשה מטעם הנ"ל דהנותן מתנה לאשתו א"כ פשיטא שצריך ישוב הן אמת שמדברי התוס' ז"ל פ' חלון הנ"ל משמע דזכיא לנפשה מטעם דחז"ל תקנו לה זכיה כיון דאוסר' עליו ע"ש ומ"מ קשה למה לא תזכה מהאי טעמא ולא עוד אלא שאם היינו מפרשין כן לא היינו צריכין לאוקמ' מתני' דערובין כר"י בן בבא כדתרצו הם ז"ל ודלא כהלכתא כדכתב הרא"ש ז"ל דהא מעבדו אינו קשה כלום דהנותן מתנה לעבדו לא קנה כדכתבי התוס' והרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין וחלקו בינו לבין אשה בראיות הרבה א"כ ע"י עבד אינו יכול לזכות אף אם יש לו חצר דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דגם לנפשיה לא זכה כמ"ש ואצ"ל הרא"ש ז"ל דפי' בהדיא מגו דגמ' כמ"ש פשיטא דלא ק' מעבד כלום ואפשר לומר דאף דהתו' והרא"ש ז"ל מפרשין המגו כן מ"מ בעבד ס"ל אף דליכא למימר מגו מהאי טעמא מ"מ יש לומר מגו מטעם דתקנו חז"ל לו זכיה כדמוכח בכמה דוכתי דהעבד זוכה ערוב לנפשיה כמו שהביאו שם ראיות וא"כ נימא מגו מ"מ קושיא הראשונה קשיא ונ"ל דס"ל לתו' ולהרא"ש ז"ל דאף דבנדרים בתחלה תרצו דאשה זכיה בערוב מהאי טעמא מ"מ במסקנא דמקשי מברייתא מוכרח לומר דלא מהני האי טעמא בלא מגו וטעמא דאע"ג דהנותן מתנה לאשתו קנתה ה"מ בנותן לה במתנה גמורה אבל הכא דאין נותן לה במתנה כ"א לזכות לאחרים לא קניא בלא מיגו וכן נראה קצת מדברי הר"ן ז"ל שכתב בשנוייא קמא אמאי דאמר בגמרא מודה ר"מ לענין שתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה כו' ז"ל כיון דבעל מ"מ הוא דמפיק ליה מרשותיה אע"פ שאינו נותן לה ממש אלא לזכות את אחרים מודה דזכיא עכ"ל הרי מוכח דהאי דינא גריע מנותן מתנה וא"כ במסקנ' ס"ל הכי וא"כ ס"ל לר"ת ז"ל אף דבעלמא הנותן מתנה לבנו קנה מ"מ גבי זכיה לא מהני האי טעמא וכדכתבתי והשת' א"ש דלא צריכנן למדחק ולאוקמי כולי סוגיא דאקני לבנו קטן באינו סמוך וכדכתבתי לעיל אלא אף בסמוך קונה כיון שנתן לו האב וק"ל אבל יש לדקדק מדברי ר"ת ז"ל עו' חדוש גדול דאם אחד נותן מתנה לבן הסמוך על שלחן אביו אפי' ע"מ שאין לאביו רשות בו לא מהני והוי של אב כמו גבי אשה דיש לדקדק מאד מאי דפריך בנדרים ארב דס"ל כר"מ דיד אשה כיד בעלה ממשנה דערובין:
ותימא גדולה למה פריך ארב ואר"מ והלא אפילו לרבנן ולשמואל ולד"ה קשיא דע"כ לא פליגי רב ושמואל וכן ר"מ ורבנן אלא בע"מ שאין לבעלה רשות בה כדפירשו כל המפרשים ז"ל דמאי דאמר שמואל אפי' מה שתרצי עשי בהון לא קנה יתהון בעל היינו דקאי אמתני' דאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי אבל מה שתרצי לחוד בלא ע"מ דהיינו מתנ' בסת' פשיט' דקנה בסתם הבעל וכדאמרינ' בהדי' בקדושין לכולי שינויי דכ"ע אין קנין לאשה בלא בעלה והכי אמרינן בכל דוכתא מה שקנתה אשה כו' וא"כ גבי ערוב ליכא שם תנאי דע"מ וד"ה קנה הבעל ולמה זכיא בערוב ואפילו נאמר דס"ל למקשן דזה שהבעל מזכה על ידה לאחרים הוי כע"מ שאין לי רשות בה דס"ל דהבעל שנותן מתנה לאשתו הוי כאחר שנותן מתנה ומתנה ע"מ שאין לבעלך כו' כיון שהוא עצמו הנותן וק"ל:
מ"מ קשה מאד אם באנו לומר סברא זו למה לא נאמר דהוי כע"מ שאת נושאת לפיך וכע"מ שתצא בו לחירות וכיוצא דמודה ר"מ דמהני לדברי ר"ת ז"ל והרא"ש ז"ל שפסקו כרב ששת מיהא לא איקני לה כ"א לפדו' בה דומיא דהתם דאמרינן כיון דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפיר' לא קנה בעלה אלא מה שיש לה בה כמו ע"מ שתפדי בו את המעשר ופי' רש"י ז"ל שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש דסבר ר"מ התם למאי דס"ד דמקשן דלא קנה הבעל ופשיטא דהוי הטעם דאין הבעל יכול לקנות יותר ממה שיש לה בה והיא גופה אין לה אלא שתהיה כאיש אחר דווקא וכן הבעל קונה האי זכות דוקא ואם יקנה ממש לא יקוים התנאי ואז גם היא לא קנתה והוא הטעם ג"כ בע"מ שתצא לחרות כדכתב הרב הגדול ר"א ז"ל וכן באינך וא"כ גם הכא נימא הא לא איקני לה אלא ע"מ שתזכה לאחרים לערוב והבעל קונה האי זכות דווקא וק"ל:
ודוחק גדול דהתם דאהני אם אמר ע"מ שתפדי את המעש' לא מהני אלא אם אמר בפירוש ע"מ דתהוי כאיש אחר אבל סתמא אין זה תנאי דא"א לפדות בלא חומש כיון שהניחה בדין אשה שקונה הבעל והוא ממעשרו וה"נ אם אמר ע"מ שתהיי כאיש אחר ותזכה לאחרים מהני אבל סתמא לא מהני כיון שהוא מניחה על דין אשה כבתחלה ומתנה לזכות לאחרים דאין צורתא דשמעתא דהתם משמע כן אלא משמע דאם מתנה אפילו סתם לפדות המעשר מסתמא באופן המועיל קאמר שלא לנהוג בה דין אשה אלא תהיה כאיש אחר וה"נ נימא הכי אלא ע"כ אין כאן תנאי ואצ"ל לר"מ דבעי תנאי כפול והתם מיירי בכפליה לתנאיה כדכתב הר"ן ז"ל בהדיא אלא ע"כ צ"ל דהמקשן הכי פריך דלרבנן לא ק' מידי דאף דס"ל דבסתם מתנה קנה הבעל היינו משום איבה אבל לעולם האשה יש לה יד לזכות אלא דבעל מינה זכי משום איבה וא"כ בדים ערוב דלא שייך איבה כלל זכיא איהי כיון דאית לה יד אח"כ מצאתי קצת מסברא זו בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן רי"ג אבל לרב דאמר דס"ל לר"מ דאפילו ע"מ שאין לבעל רשות לא מהני ואע"ג דהתנה בפירוש דאינו נותן לה אלא דווקא על תנאי זה ואצ"ל לפירוש הר"ן ז"ל דכפליה לתנאי א"כ ע"כ הטעם דאין לה יד כלל והוי כנותן ליד הבעל ומתנה עמו הילך מתנה זו ע"מ שלא יהא לך בה דתנאי סותר המעשה דאינו תנאי וכדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא בקדושין פ"ק א"כ אין לה יד כלל ואיך זכיה בערוב ומשני דבבעל שנותן בעצמו מודה ר"מ וזהו לשון התלמוד בכל דוכתי יד אשה כיד בעלה זכר לדבר דאמרינן בב"מ ר"נ ור"ח אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ופועל שאני דידו כיד בעל הבית וזהו כפתור ופרח וא"כ מוכח דגם לדברי ר"ת ז"ל אפילו גדול הסמוך ידו ממש כיד אביו דאפילו אם אחר נותן לו מתנה ע"מ שלא יהא לאב רשות בו לא מהני דאל"כ לא הוי ידו כיד אביו לענין ערוב כדהוכחתי וזהו חדוש וצ"ע אם אפשר להעמידה דאלמוה רבנן לשעבודיה דאב כולי האי מחמת מזונותיו ואפילו לפירוש ראשון שכתבתי מוכח זה כיון דס"ל לתלמודא דהבעל שנותן הוי כע"מ שאין לבעל רשות א"כ ה"ה האב שנותן ולמה לא יזכה הבן ואין להקשות דמ"מ אף להפוסקים החולקין על ר"ת ז"ל וס"ל דמתני' דעירובין היא כפשטה אפילו לר"י דנהי דגדול הסמוך יכול לזכות מטעם דכתיבנא דליכא איבה ואין ידו כיד אביו מ"מ קטן שאינו סמוך דאינו יכול לזכות לדבריהם דהרי ס"ל דמתני' בעירובין אפילו ר"י מודה דאיירי בכל הגדולים ובכל הקטנים וכדכתבו בדבריהם בהדיא וא"כ צריך טעם למה כיון דאין מציאתו לאביו והתימא על הרב ב"י ז"ל שהביא תשובות להרמב"ן ז"ל ליתן טעם על גדול וסמוך ועל קטן ואינו סמוך לא יישב כלל ונ"ל דס"ל להפוסקים דגם ר"י מודה דקטן אפילו אינו סמוך היה בדין להיות המציאה של אב כיון שמריצה אצלו ונמצא שהגביה לצורך האב ולעצמו אין לו זכיה כלל כדמוכח התלמוד ממציאת חש"ו דאין בו גזל מן התורה אפילו לר' יוסי ומהאי טעמא ידו כיד אביו לכל מילי דאינו זוכה לעצמו כ"א לאביו כדכתבי התוספות לשמואל בגיטין פרק התקבל ד"ה אלא אך דר"י פליג עם שמואל במציאה וס"ל דאף דמגביה לאביו מ"מ תקנו חז"ל היכא דאינו סמוך על שלחנו שלא יהא של אב כי היכי דתקנו בגדול דמדינא הוא שלו ותקנו חז"ל לאב משום איבה דכוותה איפכא תקנו חז"ל לבן כדי שיזונו אביו וגדולה מזאת אמרו פ' החובל דאפי' שבת דבת דמן התורה היא של אב דמעשה ידיה מן התורה ואפ"ה בגברא דלאו קפדנא אמרו חז"ל לדעתיה ושקלו מיניה כדכתבי התוס' ז"ל שם ע"ש ה"ה הכא איכא למימר אע"ג דלאו חדא סברא היא ואצ"ל בהאי דינא דגם האב אין לו בה זכיה גמורה אע"ג דהקטן הגביה לו דאפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מגו דזכי לנפשיה כדכתב רש"י והתוספות ז"ל בב"מ פ"ק אבל קטן דלנפשיה לא זכי היאך יזכה לאביו ואצ"ל קטן ממש שעדיין לא הגיע לזמן לזכות לאחרים דהיינו חפץ ומחזירו לאחר שעה ותדע דהא אלו אתי אחר ואפיק מידו דקטן טרם בא ליד אביו אינו אלא דרכי שלום לת"ק והלכתא כוותיה והתם משמע אפילו אביו קיים כדפי' רש"י ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר גבי הוסיפו עליהן הגזלנין ז"ל מפני ד"ש שמא יריב אביו או קרוביו עד כאן לשונו אלא דעל פי תקנת חכמינו ז"ל ראוי להיות לאב כיון דאין לו זכיה ומגביה לצורך האב ואם אינו זנו תקנו חז"ל להיות לבן ויש לדקדק עוד דמ"מ הרי כאן דעת אחרת מקנה אותו ובדעת אחרת מקנה אותו זוכה הקטן לעצמו כדאיתא פרק התקבל בהדיא ואפשר דגם לדברי רש"י ז"ל דפירש פ' התקבל דקטן זוכה לאחרים מדרבנן אפי' לרב יודא דלא כדברי התוס' ז"ל דפי' דס"ל דאורייתא ובע"ה נאריך בזה מ"מ בזוכה לעצמו אפשר דמודה רש"י ז"ל דדאורייתא ונהי דהוי דרבנן מ"מ אם זוכה לעצמו אין האב זוכה ממנו באינו סמוך כיון דליכא איבה כדפירשו התוספות בהדיא בב"מ דף י"ב דבור המתחיל שמואל טעמא כו' ואצ"ל דק' ג"כ אם פירושו זוכה מדרבנן איך תקנו שתי זכיות לבן ואחת לאב כדפי' ג"כ התם' התוס' ד"ה אי אמרת ודברים אלו גם לשמואל קשו דגם שמואל ס"ל דזוכה לעצמו ואף אם הוי מדרבנן אפשר לישב דיש לפרש זוכה לעצמו ר"ל לאפוקי לאחרים ולעולם אי איכא אב לאב משום דמריצה לאבי' כמ"ש התוס' שם דבשע' זכיית הבן בא זכיית האב ואם לאו לעצמו אבל אי הוי דאוריית' כמבו' בדברי התוס' ז"ל דלר"י אפי' לאחרים הוי מה"ת ומשמע דגם שמואל מודה דלעצמו לפחות הוי מ"ה דלא פליג כ"א בלאחרים וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל שלא פי' מדרבנן כ"א באחרים משמע דלעצמו הוא מ"ה והיינו משום דדעת אחרת מקנה אותו ומן התורה ברור דליכא למימר האי שינויא דלא זכי הקטן לנפשיה כ"א לאביו משום דמריצה ומקבל לצורך אביו דהרי אינו זוכה לאחרים ואפי' נדחה דיד אביו היא ידו ולא מקרי לאחרים דהוי כמו שקבל אביו כמו דמשני התם גבי פועל מ"מ כולה סוגיא דב"מ דף י"ב משמע דטעם דמריצה אינו כ"א מדרבנן כדקאמר שמואל בהדיא מפני מה אמרו כו' ולפי טעם זה היה מן התורה לאב וכן משמע קצת בתוס' ב"מ הנ"ל ד"ה אי אמרת אלא ע"כ הבן זוכה והאב זוכה מיניה כתקון חז"ל וא"כ קשה כנ"ל לכך נראה דוודאי גבי מתנה דאיכא דעת אחר' זכי לנפשיה אבל ערוב שאין האב נותן לו במתנה דאינו אלא זכיה בעלמא שהקטן יזכה עבור אחרים והקטן כוונתו בכל זכיותיו לאביו לא זכה לאחרים דהוי כמו שנשאר ביד אביו וכמ"ש לעיל גבי אשה וע"כ צ"ל לשמואל כן וא"כ נוכל לומר בטח דגם ר"י סובר כן וכמ"ש ולפי דרכינו מיושב שפיר הא דתנן גבי מעשר שני ומביא לה פ' התקבל דאין מערימין לפדות ע"י בנו ובתו הקטנים אע"ג דהתם מתנה גמורה היא אלא שהוא מובטח שיחזירו לו א"כ באינו סמוך למה אינו פודה ע"י ואפי' לדברי רש"י ז"ל דהוא ז"ל פי' דכולה מתני' מיירי בסמוך דמשום הכי הוא מובטח שיחזירו לו מ"מ הלא אין הטעם אלא משום איבה והכא אדרבה הוא רוצה שיזכה בו כדי שיפדה את המעשר בלא חומש ואף את"ל דקטן הסומך ודאי ידו כיד אביו ואין לו כלום אפי' אם נתנו לו ע"מ שאין לאביו רשות בו דבקטן אלמוה רבנן לשעבודיה כדי שיזון אותו אבל הרמב"ם ז"ל דסתם דבריו משמע דמיירי אפי' בקטן שאינו סמוך דהשתא א"ש דהרי כתב הרמב"ם ז"ל והביאה רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנה בשם התוספות דדווקא אם אומר פדה לך לעצמך שרי להערים אבל אם אמר פדה לי אסור ובקטן סתמא פודה לאביו ומ"מ יש לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל אם היה סובר כמו שמשמע מדברי רש"י ז"ל דהם פודין המעשר לעצמן אלא שהוא מובטח שיחזרו ויתנו לו א"כ מאי פריך בגיטין פ' התקבל מהאי מתני' ומוכיח מינה דקטן זוכה לאחרים והא אין כאן זכות כ"א לעצמו דהא לח נתן לו כ"א לפדות לעצמו וכבר הקשה הרב ר"ש ז"ל הנ"ל קושיא בפירושו ותירץ שם דתלמודא דגיטין לא פריך ממתני' כ"א ברייתא היא ומיירי בענין אחר דהא האי דמייתי בגיטין לא קתני בה ופדה לך משמע דמיירי שנתן להם המעות במתנה והם פודין לו וזה א"א לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' ופדה לך דאין לומר דהרמב"ם ז"ל מיירי בדין המשנה שאינו נותן המעות במתנה רק אומר להם לפדות מעשר שני לעצמן ממעותיו דג"כ אינו מוסיף חומש כדקאמר בירושלמי שהביא ר"ש ז"ל הנ"ל פדה לך משלו אינו מוסיף חומש וכן פירשה ר"ש ז"ל ודין דברייתא השמיט הרמב"ם ז"ל דס"ל פשוט דאם נותן המעות דמהני כיון שכתכ ז"ל אח"כ דנתינת פירות בטבלן מהני לאחר כ"ש מעות דהכי אמרינן פ' הזהב טעמ' דאין בידו מעות הא יש בידו מעות מקני להאיך במשיכה ופריק דהכי עדיף כו' אלמא נתינת מעות עדיף באחר וה"ה באותן בני ביתו שדינם כאחר דמ"ש דזה אינו דהא כתב הרמב"ם ז"ל דאמה העבריה אין מערימין ע"י כ"א בעציץ שאינו נקוב דהיא קטנה ואין זוכה לאחרים כ"א בדבר שהוא מדרבנן וכדאוקמא פ' התקבל וזהו תימא כיון שאומר פדה לך אין כאן זוכה לאחרים כ"א לעצמו ולרש"י עצמו ל"ק כלום דמיירי שנתן להם במתנה:
ונראה דהרמב"ם ס"ל דגם מתני' מיירי דמזכה המעות להם והם פודין לבע"ה אך הבע"ה אינו רשאי לומר להם כ"א פדה לך דאם אומר פדה לי ה"ה מתנה לפדותם לו ואין זה מתנה גמורה אלא שלוחיו ואפי' סתם ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא התירו חז"ל כיון שהם בני אם נותן להם לפדות ואיני אומר לך נראה דנותן להם בפי' לפדותם לו לבן הבע"ה אומר לך וההערמה היא שהם פודין בוודאי לו ובניו הקטנים אע"פ שאומר לך כיון שהם פודים בלתי ספק לא הוי כאומר לי וכמי שפדאו עצמו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שאחר המשנה הנ"ל שכתב על ואין באין בידו מעות וז"ל ולפי מה שהקדים בהלכה הקודמת כיצד מערים בנתינת המעות במתנה כו' שהוא ז"ל מפרש המשנה שנותן המעות במתנה וא"כ ק' למה הצריך לומר לך דברור הוא דאיש נכרי הפודה ממעותיו מותר לפדות אפי' לבע"ה אלא ע"כ כדפירשתי דהבע"ה אינו רשאי ליתנו ע"ת זה וקטן כהתנה עמו דמי וע"כ צ"ל לשמואל כן אם לא שנאמר דשמואל מודה דמתני' דמעשר מיירי בקטן הסומך וכדפריך לעיל לרש"י ז"ל כיון דבאינו סמוך היכא דדעת אחרת מקנה מודה שמואל דזוכה הקטן לעצמו וכמ"ש לעיל ולפי ע"ד נראה להוכיח דצריך לפרש כן דאל"כ תקשי למאי דתנן התם במתני' בהדיא ופדה לך דמשמע אבל לא לי א"כ תהווי תיובתא דר"ל דאמר אמה העבריה יוצא' במיתת האב מרשות האדון א"כ יש להקשות האי אמה העבריה דמתניתין דע"כ מיירי בקטנה כדמוכח פ' התקבל וא"כ אי ליתי' לאב תיפוק במיתת האב ואי איתיה לאב א"כ זכה האב ואיך תחזור האמה העבריה ותתן המעשר לאדונ' והלא לאו שלה הוא אלא דכה"ג פריך פ"ק דב"מ וקאמר לימא מהא נמי תהוי תיובתא וא"כ מתני' דמעשר דליכא לשנויי כדמשני התם תהוי תיובתיה אלא ע"כ צ"ל דגם האב מחויב להחזיר שהיא פדאה לאדונה וא"כ כיון שבדין הוא מוציא ממ"ש למה אסרו לומר לפדות לי הלא גם עתה הוא לו בדין אלא ע"כ כדכתבתי דאף דפודין לו מ"מ הוא אינו רשאי אלא שיש לדקדק להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מאי דפריך בגמר' שם האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה ואי לא אתי' כו' ולמה לא פריך בפשיטות דאפי' אי אתי' ב' שערות מ"מ אי איתיה לאב דאבוה הוי דהא לר"י לד"ה אפי' נערה מציאתה שלו אפי' באינה סמוכה וסוגיא דשמעתא משמע דאי אתיא ב' שערות לא קשי' הקושיא הב' דאל"כ אין ההבאות שתי שערות מעלין ולא מורידין דהא ע"כ לא פליגי ר' יוחנן ושמואל כ"א בקטן אבל בקטנה ד"ה אפי' נערה ואינה סמוכה הוי שלו משום איבה דשמא ימסרנה למנוול לפי' התוס' ז"ל כדכתבי בהדיא הכא זה לשונם ולשמואל דאמר התם שקטן קטן ממש כו' צ"ל לפ"ה דלצדדין קתני כו' משמע דלפי' ר"י ז"ל לא הוי לצדדין דגם נערה מציאתה שלו אפי' באינה סמוכה אפי' לשמואל ופשוט הוא דהא ר"י ושמואל לא פליגי בהא לפרש המשנה דהכא דקתני דמציאת נערה לאביה באופנים שונים א"כ כיון שאין ב' שערות עושין כלום אין כאן שני חלוקים דדוחק לפרש דאבוגרת פריך דאין מציאתה לאביה דהא שתי שערות הוי ששה חדשים קודם בגרות כנודע וה"ל למפרך אי דאבגר כו' דהא גם בגרות מוציאה כדאיתא ריש פ"ק דקדושין ומטעם זה נמי אין לפרש דלעולם פריך אבוגרת והכי פריך האי בוגרת ה"ד ר"ל דקשה ליה דנוכל לדחות דמיירי מתני' שהיא בת י"ב וששה חדשים שהגיעה לימי בגרות א"כ תקשי ממ"נ אי אייתי שתי שערות לפני זה תיפוק כו' ואי לא אייתי עדיין א"כ היא קטנה עד כ' שנה שהרי היא איילונית שימי בגרות שלה בכ' שנה כדאיתא ביבמות פ' הערל ובנידה פ' יוצא דופן א"כ אי איתיה לאב דאבוה הוי כיון שעדיין קטנה היא דגם זה אינו לע"ד דלמה ליה להזכיר הב' שערות שהם לא יועילו ולא יצילו דממ"נ אם הגיעה לימי בגרות ויש לה סימני בגרות הרי בגרות מוציאה דהא דרשינן ויצאה חנם ימי נערות אין כסף ימי בגרות ואם אין לה סימני בגרות עדיין קטנה היא דאין לומר דנוכל לדחות דילמא אייתי שתי שערות ולא הביאה סימני בגרות דלא הוי קטנה דזה א"א דהא אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים כדמוכח פ' י' יוחסין דף ע"ט אם לא שלא הביאה שתי שערות דהיינו איילונית דמקטנו' יצאה לבגר אבל אי אייתי שתי שערו' א"א כלל ואין לו להזכיר שתי שערו' כיון דעיקר קושיא מבגרות ובגרות לחודה סגיא גם צל"ע אי איילונית עדיין ברשות אביה כיון שהגיעה לשני בגרות אע"פ שאין לה סימנין דדלמא בשנים תלי רחמנא ואח"כ מצאתי בפי' רש"י פ' משפטים דכתב דקר' ריבה איזה מהן הקודם או שש או סימנין א"כ באיילונית אם לא מכרוה כ"א קודם י"ב שנים לא משכחת לה לבגרות דהא נפק' לה בשש אפי' אי בגרות דידה הוי בי"ח כדברי ב"ה וצ"ל דקרא דבגרות מיירי אם מכרוה אחר י"ב דאכתי קטנה היא כיון שלא הביאה ב' שערות ואפ"ה בגרות מוציאה ובע"ה נדקדק עוד בזה אם לא שנאמר דלהכי פריך כן דלמא תדחיי' דר"ל ס"ל כפי' רש"י ז"ל דמשום איבה פירושו משום דחי' מזונות ודווקא בסמוכה אבל באינה סמוכה דידה הוי ודוחק גדול הוא דאם היה ר"ל סובר כן לא אשכחן מאן דפליג עליה אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דנערה לא הוי מציאה לאביה אם אינה סמוכה וא"כ פריך שפיר אבל קטנה ס"ל לרש"י ז"ל דאפי' אינה סמוכה הוי דאב דגבי קטנה אין הטעם משום איבה אלא הוי מדאורייתא דהשתא זבוני מזבן לה מציאתה מבעיא כדקאמר הכא גבי מעשה ידיה ואפי' לפי' התו' ז"ל שפי' לעיל ד"ה ואימא ה"מ דדווקא גבי מעשה ידיה קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידיה פשיטא שהם שלו אבל לא לענין קדושין י"ל דגם לענין מציאתה נאמר כן תדע דהא לר' יוחנן דאמר פ"ק דב"מ דף י"ב אהא דפריך אעבד עברי דלא יהא אלא פועל דמציאתו לבע"ה ומשני ר"י דהכא בעבד נוקב מרגליות מסקינן א"כ פשיטא דגם בשפחה הוי דינא הכי דאין מציאתה שלה או של אביה כ"א בשפחה נוקבת מרגליות דמאי שנא וכדמוכח בתוס' שם ד"ה במגביה ע"ש וא"כ שפחה שאינה נוקבת מרגליות הוי דרבה א"כ לדידיה פשיטא דיש כאן ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה כו' כיון שיש לו כח למכור מציאתה פשיטא שהם שלו ואפי' בשפחה נוקבת מרגליות מ"מ יש לו כח למכרה למלאכה אחר' שלא תהיה מציאתה שלה כ"א לרבה א"כ כיון דלר"י הוי מציאה קטנה דאורייתא לאביה מאן פליג עמיה בהא וגם לרבא ולרב פפא יש לומר סברא זו כיון שיש כח בידו למכרה למלאכה שהוא חפץ אפי' למלאכה כזו שלא תבא לעולם מציאה לידה א"כ פשיטא שהיא שלו וגם אפשר שרש"י ז"ל ס"ל כפרוקי אחריני דתוס' ז"ל דבור הנ"ל דלא שייכי במציאה ע"ש וא"כ במציאה הוי ק"ו מעלי' ובאמת יש לתמוה מאד על התוס' ז"ל דכתבי דגבי קטנה הוי מציאתה לאביה משום איבה דהא דאורייתא הוא לפרוקי בתראי דתוספת הנ"ל וכדכתבתי ואפשר דקיימא לפרוקא קמא:
אבל לע"ד נראה בעיני תשובה גדולה מה שהקשיתי מדברי ר' יוחנן והם ז"ל כתבו דבר זה לר' יוחנן לכך נראה דרש"י ז"ל מיישב שפיר ואם כן חל עלינו להצילו מקושיות התוספות שהקשו דלעיל פשיטא דבת הניזונית מן האחין מציאתה לעצמה וכו' ונ"ל לישב ובמחילה מעצמותיהם הקדושים נראה דלא דמי דמעשה ידיה דאשה הוי כפרעון למזונות הבעל דבעל דעתיה עלויה כיון דשכיחי כדאיתא ריש פ"ק דקדושין דף ד' גבי בת דאי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביו דקא מיתזנא מיניה ופי' רש"י ז"ל ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחי וא"כ יש לו איבה בדין עליה אם אינה משלמת לו דאינו רוצה לזונה בחנם כיון שיש לה לשלם כ"ש לאחר מיתה שהמות הפריד בינם אע"ג דביתומים לא איכפת לן באיבה דידהו ה"א כיון שאמדו חז"ל דעתו דלא ניחא ליה לזונה בחנם חייבת לשלם להם ואע"ג דתנאי ב"ד הוא מ"מ לא תקנו ב"ד מאי דלא ניחא ליה דהא קאמר לעיל כי פשיט רב ששת מאלמנה ניזונית ומעשה ידיה שלהן מי דמי אלמנה לא ניחא ליה בהרווחה ומה לנו לניחותא דידיה והא תנאי ב"ד הוא אלא ע"כ כדפרישית משא"כ איבה דמציאה דלא הוי פרעון למזונות דהא אין דעתיה עלויה כדפירש רש"י ז"ל בקדושין דף הנ"ל ד"ה דמעלמא קאתו ואין דעתו עליהם לזונה בשבילם אלא דחז"ל תקנו באשה ובבת שלא ירע בעיניו אשר עשתה לו וינקו' בה וידחה אותה משלחנו וזה לא שייך ביתומים דע"כ זייני לה ע"כ לא קמבעיא ליה בבת אלא במעשה ידיה דשמא לא רוצה האב שיזונו אותה בחנם אלא תפרע במעשה ידיה אבל מציאתה דלאו לפרעון אתי כ"א שלא ידחנה משום איבה דהא תקנו מציאתה אף אם היא עושה מלאכה ומשלמת לאביה די אכילת' והותר אפ"ה תקנו מציאתה משום שמא ישנאנה ויאמר איני זן ואיני חפץ במעשה ידך ועי"ל דגבי מזוני דאשה כיון שאין הבעל רוצה לזונה בחנם א"כ חייבת לשלם מן הדין בלא איבה כמו שמשלמת ליתומים לאחר מיתה אלא דגבי בעל אי לאו איבה היו מתקנין מזוני לאשה בחנם אף דאינו רוצה לזונה בחנם אלא דמשום קטטה כיון שיש לה לשלם ודעתו ע"ז ואינה משלמת יתקוטט עמה תקנו לשלם אבל לאחר מיתה מחויבת לשלם מן הדין כיון שאינו רוצה לזונה בחנם ואף חכמים לא היו מתקנין כנ"ל וזה נראה עיקר דלפירוש ראשון לא מתיישב היטיב לשון איבה דאין לשון איבה משמע איבה בדין דאיבה משמע שלא היו נותנין לה רק משום איבה וזה אינו דהא בדין הוא שלו ולפי' בתרא א"ש כללא דמילתא דאיבה דמעשה ידיה הכי פירושו שמן הדין כיון שיש לה מעשה ידיה לשלם מהם והבעל דעתו עליה ואינו רוצה לזונה בחנם מחויבת לשלם לו ואצ"ל ליתומים אלא שהיה ראוי שיפקיעו חז"ל ממנו ולתקן שיזונה בחנם בחייו אלא שלא רצו לתקן כך משום איבה דידה אבל מציאתה שאין דעתו עליה כלל א"כ אין מחוייבת לשלם לו עם המציאה אלא שמשום איבה כנ"ל הפקיעו ממנו ונתנו לה ונ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דגם באשה הוי איבה דמציאה לא איבה דקטטה כדפירשו הם ז"ל אלא ג"כ איבה דמזונות ור"ל שמא יאמר לה צאי מעשה ידיך דרשאי לומר לה אם מספקת וכדעת ר"ת ז"ל שהביא בהגה"ה במיימון פי"ב דהל' אישות או יאמר איני זן ואיני מפרנס ויגרשנה מחמת איבה דהכי מוכח מדברי רש"י ז"ל ריש פרק אלמנה ניזונית שכתב ד"ה תיהוו להו איבה דע"כ זנין אותה משמע דאיבה דמציאה היינו שמא לא יזון אותה והיינו ע"כ כדפירשתי דאל"כ הרי גם הבעל זן אותה ע"כ וכן צ"ל לדברי התוספות ז"ל שהקשו על רש"י ז"ל מיתומים ולא הקשו מבעל גופיה כיון דמעשה ידיה משום איבה ומאי איבה שייכא דהא ע"כ זיין לה אלא ע"כ כדפירשתי דגבי בעל הייתי אומר דיש איבה אף אם ע"כ אין לה כדפירשתי משא"כ גבי יתומים לא שייכי אלו הדברים דלא מצינו גבי יתומים שיכולין לומר צאי מעשה ידיך כו' א"כ ע"כ איבה דיתומים שלא יטריחוהו כו':
ובכל הדברים הנ"ל שכתבנו הרוחנו תרוץ יפה לע"ד על מה שהקשו התוספות ז"ל ריש פרק מציאת האשה מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי דמשמע דמציאה נמי תחת מזונות והקשו מפרק האשה רבה וגם שם הקשו ע"ש ולפי דרכינו א"ש דתקנת המציאה הוי נמי עבור מזונות אבל לא תשלומין למזונות כמו מעשה ידיה כ"א שלא ישנאנה וידחנה ממזונות כמ"ש וכן העדפה ע"י הדחק הוי טעמא משום הכי דגם התם אין דעת הבעל ע"ז דהא ע"י הדחק אתי אלא שחז"ל הפקיעו ממנה ונתנו לו דאם תדקדק עמו ישנאנה ויאמר לה צאי מעשה ידיך כו' ומכ"ש הכא דחיישינן לה דהא מספקת ויש לה ואפילו עודף וא"כ א"ש בהאשה רבה דגבי מציאה קאמר טעמא מאי משום איבה דאין יכול לומר משום מזוני דהוי משמע דתקנו מציאתה לתשלומין למזוני וזה אינו כמ"ש ולכן קאמר משום איבה כדפירשתי וכ"ת מ"מ היכי. קאמר הא תהוי לה איבה הלא לא יהיה לה איבה כיון שאינו זן אותה וא"כ ה"ל למימר הא אין לה איבה די"ל דנקט לרבותא דאפילו אם א' מהבעלים זן אותה מרצונו דס"ד דתהא מציאתה שלו מכח ק"ו דאם בעל שהוא חייב במזונות יראו חז"ל משום איבה שמא לא יזון אותה כנ"ל מכ"ש בעל זה שאינו חייב תהא מציאתה שלו משום איבה דלמא לא זיין לה להכי קאמר תהוי לה איבה ולא יזון אותה וגבי מעשה ידיה מוכרחים לומר משום מזוני דאיבה דמעשה ידיה אין פירושו דתקנו מ"י משום איבה אלא מן הדין הם שלו רק משום איבה שלא יזון אותה בחינם ולא הפקיעו ממנו מ"י א"כ היכי לימא טעמא מאי כו' לא יזון בחנם דהוי משמע דבהא לא איכפת לן באיבתה והפקיעו ממונו ועשו תקנה שיזון אותה ולא שלם תשלם לו א"כ יהיה חוטא נשכר שהיא חטאה ומרווחת מעשה ידיה להכי קאמר דאף דחטאה מ"מ כיון שאין לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן אע"ג דנוכל לדחוק שכיון שלא אכפת לן באיבתה הפקיעו ממונו כדי שישנאנה ויגרשנה אין זו סברא להפקיע ממונו דשמא לא יגרשנה ויהא חוטא נשכר וק"ל:
ובמה שכתבתי דקטנה אפי' אינה סמוכה מציאתה לאביה מן התורה יתיישב הא דאמרינן בהחובל דף פ"ז כיון דאקני' ליה רחמנא שבח נעורים לאב דמשמע דמן התורה זכה האב בכל שבחה והכא אמרינן דמציאתה הוי דרבנן והשת' א"ש דהא התם ע"כ אקטנה קאי כדקאמר בהדיא החובל בבת קטנה כו' דאין לומר דה"ה נערה דהא הטעם דקמבעיא ליה הוא משום דאפחתה מכספה ופי' רש"י ז"ל והרי בידו למוכרה ונערה בידו למוכרה והתימא על התוספת ז"ל דכתבו שם ד"ה א"ל דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותיה דמשמע דקאי ר"י אפילו חבל בתו נערה וזו תימא דהא פריך התם בגמר' אר"י פציעה ס"ד אפילו ר"א לא קמבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה א"כ מוכח דגם ר"י טעמיה משום מכירה דשייך בקטנה ולא נערה וצ"ל דנערותה לאו דווקא אלא כוונתם קטנות וה"נ מאי דקאמר בגמר' שבח נעורים לאו דווקא דהא אקטנה קאי כמ"ש ובפרק נערה כתבו גם התוס' תרוץ זה ולא כתבו בנערותה כ"א בעודה ברשות אב וקאי אקטנה שהיא ברשותו למכרה וכן יתישב דלא תקשי לכאורה לדברי רש"י ז"ל דהא בב"ק מסיק דברייתא קמייתא דקתני בבת קטנה שחבלו בה אחרים חייבים לתת לאביה מיירי בשאינה סמוכה על שלחנו הוי לאביה חבלה דאית לה צערא דגופא כ"ש מציאתה כדאיתא התם דהא בגברא דלאו קפדנא הוי מציאתה לאביה ולא חבלתה ואע"ג דלרב לא קשה מידי דמיירי בשבת דמעשה ידיה הוי פשיטא לאביה אפילו אינה סמוכה ולקמן נדקדק בזה אי"ה מ"מ משמע דלרב דווקא מוקמינן לה בשבת אבל לרבי יוחנן דפליג עם רב בשאר חבלות דהוי ג"כ לאביה משמע דברייתא מיירי בכל חבלות והשתא א"ש דבקטנה אפילו אינה סמוכה מודה רש"י ז"ל דלאביה הוי ורש"י ז"ל פי' שם דשבח נעורים קאי אכסף קדושיה ויש להקשות דא"כ איך קאמר שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי לממסר לה כו' והא לאו מהאי טעמא זכי בקדושיה דאדרבה משמע הכא דהאי טעמא אין מועיל כלום לקדושין דהא קאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך פירוש דאי בעי מסר לה כו' כדאיתא פ' אלו נערות:
ואפשר לישב דאי לא ילפינן קדושין מקרא דאין כסף מהאי סברא לחודה לא הוי ילפינן קדושין וכי בשביל שהרשות בידו למסרה למנוול יהא קדושיה שלו ולא דמי לבושת שבידו לביישה אבל עכשיו דלפי המסקנא נפקא לן מקרא דאין כסף דאין ללמוד חבלה משם איכא למדחי בהאי סברא דיש לו שייכות בקדושין טפי מחבלה וא"כ מ"ש התוס' ז"ל בהחובל על רש"י ז"ל דרש"י ז"ל עצמו אשר בתחלת שמעתא פירש משום בנעוריה ולבסוף פי' משום מסירת מנוול דמשמע מדבריהם דדברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז לפי זה הוא מיושב דוודאי לפי דבריו מבנעוריה אתי אלא דליכא למילף חבלה משם דליכא למילף אלא מידי דיש לאב שייכות כגון קדושין וכדומה וק"ל א"כ י"ל דאפשר דסברא דמסירת מנוול לחודה סגי למילף מינה כדקאמר הכי השתא אביה מקבל קדושיה כו' ואפשר דגם הכא הכי פירושו דאם אביה מקבל קדושי' ממי שירצה א"כ היא שלו לגמרי ומאי דאמ' בשמעתין דליכא למילף מבושת ופגם היינו מקמי דקמה לן דאביה מקבל קדושיה בנערות דאית לה יד כדאיתא בשמעתין דאז אין ללמוד מבושת דמה לבושת שבידו לביישה ר"ל או כפרוקא קמא דתוס' ז"ל ריש פ"ק דקדושין דף ג' דמצו לממסר לה בקטנות ויהא לה בושת אף בנערות וזה אינו מועיל לקדושין כלום כיון שאינו יכול לקדשה עכשיו ואע"ג שהיה יכול לקדשה בקטנות מ"מ כיון דקדושין ביד' תליא מלתא כדאיתא התם והשתא יש לה יד זכתה גם בקדושיה דע"כ צריך לחלק הכי לפרוקא קמא דתוס' דאל"כ מאי צריך ראיה דבנערות קדושין שלו נימא ג"כ מהאי טעמא דהשתא אביה מקבל קדושיה בקטנות והיא נשארת בקדושין אלו גם בנערות כדאמרינן בבושת ופגם אלא ע"כ צריך לחלק כמ"ש או כפרוקא בתרא דתוס' דיליף בושת ופגם מהיכא דקדשה אביה דגם בידו לקדשה אבל היכא דקדשה עצמה קדושיה דידה אבל בתר דקמה לן מאין כסף ולשיטת רש"י ז"ל מבנעוריה דיכול אביה לקדשה ולא היא כדפי' התוס' ד"ה יציאה א"כ האי טעמא מספיק דכסף קדושין שלו וליכא למילף חבלה מיניה:
אך קשה לי דא"כ בקדושין דעביד צריכותא לקדושין ולמעשה ידיה וקאמר אי כתב רחמנא קדושין משום דלא טרחא בהו תיפוק ליה מהאי דאי בעי מסר לה כו' ואם לפרש כפי' התוס' ז"ל בהחובל דטעמא דאי בעי מסר לה פירושו משום איבה שמא ישנאנה וימסרנה למנוול דהאי טעמא שייכא במעשה ידיה ג"כ וא"כ לא מצי למעבד צריכותא מהאי סברא יש לתמוה א"כ למה סיים התם בהחובל אבל חבלה דלא מצי חבל אפי' אי מצי חבל תיפוק ליה דאיבה לא שייך בחבלה דלא קפיד במידי דאית לה צערא כדפי' התוס' ז"ל התם בהדיא ותדע דאל"כ נהי דלא מצי חבל בה מ"מ תהוי חבלה דידיה מטעם איבה דמסירת מנוול כדהוי קדושיה ומציאתה שלו מהאי טעמא אלא ע"כ כדפי' וא"כ שהוא מוכרח לומר האי למה ליה כלל דלא מצי חבל ועוד דטעמא דאיבה לא הוי רק דרבנן כדפי' התוס' הכא אלא ע"כ מאי דכתבו התוס' ז"ל התם איבה דמסירת מנוול היינו למדחי דליכא למילף ממציאתה כדכתבי בהדי' ולאו היינו דחיותא דגמרא אלא כדפי' דיש לאב שייכות בה וא"כ למה לא עביד צריכותא מזה ואפשר דהוי מצי למעבד וחדא מינייהו קאמר ואי לאו דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים היה יותר טוב לפרש התם שבח נעורים אבושת ופגם דקרי ג"כ שבח נעורים כדאיתא באלו נערות דף מ' וזה דומה ממש לחבלה דאית לה צערא אבל מקדושין ליכא למילף דמעלמא קאתו ולית לה צערא וה"פ כיון דאקני לה כל שבח נעורים אפי' מידי דאית לה צערא כגון בושת חבלה נמי א"ד שבח נעורים כאלו הוא דזכי ליה דאי בעי מסר כו' ולעולם קאי שבח נעורים אכלהו גם אמציאה וכמ"ש וא"ש הכל על נכון ומ"ש רש"י ז"ל שם ובב"מ גם בנידה ס"פ יוצא דופן צ"ע גדול כי קושית התוס' ז"ל היא כראי מוצק כי היא נגד הסוגיא להדי' והתימא גדולה שפי' בכל מקומות נגד הסוגיא:
ואם יזכנו המקום להגיע שם אולי נוכל לישב והשם יראנו מתורתו נפלאות. וא"כ לפי זה גם לדברי ר' יוחנן מיירי מתני' לצדדין קטן בסמוך וכן נערה אפי' באינה סמוכה ובאמת לא ידעתי מה צורך להם ז"ל לפרש מתני' אפי' בנערה ולצדדין ולא פירשו דלא איירי מתני' בנערה כלל דומיא קצת לאמה העבריה דמיירי בקטנה ממש וא"כ לא נצטרך לפרש לצדדין ומ"ש ר"י ז"ל סוף הדבור דמציאתה דומיא דקדושיה ומעשה ידיה דמיירי בכל מילי זו אינה קושיא לרש"י ז"ל כ"א חזוק לדברי ר"י ז"ל ואצ"ל לפירושו דגם במציאתה. אך יש לדקדק דכיון דהאמת כדבריו ז"ל דמעשה ידיה אפי' באינה סמוכה הוי העדפה לאב כדאיתא לעיל דף מ"ג ובהחובל מפורש יותר א"כ מאי קאמר לעיל דף מ"ג או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנ' והא גבי אב לא תליא במזונות כלל והיותר קשה בדברי התוס' ז"ל לעיל שפירש דבעיא דר' אבינא מר"ש קאי מדרבנן מדתלי טעמא במזונות א"ה משמע בהדי' מדאורייתא לא תלי טעמא במזונות וא"כ גבי אב דהוי דאורייתא למה תלי במזונות ועו' דמוכח בהדיא בקדושין דף ד' דגם מן התורה הוי הטעם משום מזונות דקאמר דאי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה משום דקמתזנא מיניה כו' והלא אפי' אינה ניזונית הוי שלו וצ"ל דוודאי אף דהעדפה הוי דאב אפי' באינה ניזונית מ"מ עיקר הטעם דמזכי ליה רחמנ' לאב מעשה ידיה דקטרחא בהו והסברא נותנת דלא תהא שלו ודאי הטעם דאז יזון אותה בוודאי כיון שלא יחסר כלום ויש לו תשלומין ומוטב לו ליקח כל מעשה ידיה שגם במזונות יש לו ריוח דכשהיא ניזונת לעצמה היא מוציאה הרבה ממעשה ידיה יותר ממה שמוציא הוא במזונותיה דברכת הבית ברובא א"כ תלי זכות האב במזונות משא"כ זכות היתומים אי הוי הבעיא מן התורה לא הוי תלי במזונות אלא דהיורשין ירשו זכות האב ולכן פירשו התוס' דהבעיא היא מדרבנן והכי קמבעיא ליה כיון דחזינן שהתורה זכתה לאב בשביל שיזון אותה י"ל דגם חז"ל תקנו ליתומים כן או דילמא לא דמי כו':
ד"ה דזכי ליה רחמנא כו' עד וצ"ע למה לא גמרינן קדושין מחופה קושיא זו היא עכ"פ קשיא לרש"י ז"ל אף אם היה ז"ל ס"ל כפרוקא קמא דתוס' מ"מ כיון דפי' לעיל דזנתה אחר החופה לא הוי בסקילה והכא פירש דנתתי קאי אכל נתינות אפי' אחופה א"כ ע"כ החופה בנערות הוי ולכן ניתן להצילו דנ"ל דמצידה תברא דהא פריך בגמר' אלא דזכי ליה רחמנא לממסרא כו' אלמא דאין סברא היכא דיש לה נזק שיזכה אותו רחמנא ה"נ י"ל אם היה הוא מקדשה היו הכסף קדושין שלו דהשתא אביה מקבל כו' ואיהי תשקול ולכן לא זכי ליה רחמנא דכסף קדושין שלה משא"כ בחופה דליכא לה שום נזק ואע"ג דלא דמי ממש לשמעתין מ"מ ראיה יש:
ד"ה כתב לה כו' הקשה ר"ת ז"ל ג' קושיות ונ"ל לתרץ על קושיא ראשונה דלע"ד לא ידעתי דהיכן טוב לקבעה כ"א דווקא על משנה זו וזהו מקומה הראוי לה דקתני במתני' דהאב זכאי בבתו בכל הדברים השנוין אפילו באירוסין עד זמן הנשואין ומשניס' יצאה מרשות אביה לרשות בעלה אבל בירושת נדוניתה לא דבר התנא מתי נכנסה לרשות הבעל לירושה אם ג"כ נשארה ברשות האב עד זמן הנשואין או, משעת אירוסין יצאה לרשות הבעל וע"ז קאמר דבזה נדחקו התנאים דאיכא מ"ד דמיד מן הארוסין יצאה מרשות אביה לרשות בעלה וזכה בירושת נדוניתה והכי תנא לקמן בברייתא שהביא ר"ת ז"ל הלך האב כו' מתה אביה יורשה מסר האב כו' מתה בעלה יורשה הרי מבואר בברייתא כמו שכתבתי וא"כ זהו מקומו ממש דבשום משנה לא קתני לחלק מתי היא ברשות אביה או ברשות בעלה והשם יודע כי אחרי רואי מצאתי בס' המלחמות שהשיג הרמב"ן ז"ל ג"כ על קושיות ר"ת ג"כ על דרך זה דקאי אדיוקא דניסת דמשמע לא מן הארוסין רק דכתב דמשמע במתני' דגם בירושתה לא זכה הבעל ע"ש בדבריו ולשיטתי' לא גלה התנא דעתו מתי היא ברשות האב ומתי נכנסה לרשות הבעל ומה דשייר במתני' פירש בברייתא והכי איתא בכמה דוכתי והקושיא הב' תמוה לי מנ"ל לר"ת שזה הלשון נכתב בכתובה ודילמא לישנא דבריית' היא דאם כתב לה נדוני' ויחד לה פירות ושאר דברים כדרך כל נדוני' כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף מ"ח ד"ה שכהודרה ונשארה הנדוניא בבית האב שהיא תביא עמה אח"כ בנשואין לבית בעלה ובזה גלה ת"ק טעמו דלא זכה בהן הבעל כיון שנשארו בבית אביה שהיה לה להביא אח"כ ור"נ ס"ל כיון שיחד לה כבר זכה בהן הבעל אע"פ שנשארו בביתו דאומדנא הוא דמשום איחתוני הוא כו' ונ"ל עוד דאפי' אם היה לשון זה כתוב בשטר ס"ל לר"נ דשיבאו עמה אין כוונתו שיבואו לשם דווקא אלא ר"ל שהאב מחויב לתת לה כך וכך ועם חתון זה תוציא מרשות אביה לרשות בעלה סך כך וכך והוא מנוסח הכתובה שכותבין דהנעלת לי' נדוני' כמ"ש רש"י לקמן ד"ה לימא וגם ד"ה ומ"ד לא זכה כו' לא כתבה ליה דהנעלת ליה אלא ע"מ חיבת נישואין משמע דכתבה ליה מן הארוסין דהנעלת ליה ואיך כתבה והנעלת ליה והא לא הכניסה לו עדיין אלא ע"כ צ"ל שפסיקת הנדוניא ויחוד מטלטלין זו היא ההכנסה וא"כ נקט התנא בלשונו כתיבת הכתובה שכתב לו האב שיבואו אלו המטלטלין מביתו לבית בעלה עם בתו וכוונתו כנוסח הכתובה וכמ"ש וכיוצא בזה תירץ גם הרמב"ן ז"ל והקושיא הג' יש לתרץ דס"ל דלעולם קרי חתון אפי' מן האירוסין כדמשמע פרק הנושא שהביא ר"ת והא דקאמר לקמן אקרובי דעתה וחבת אחתוני היינו דכ"א הוי אומדנא באפי נפשיה דהבעל כותב תוספת כתובה משום חבת כלתו וקרוב הדעת והא יש קרוב הדעת שאין כתיבת הבעל בשביל שתתחתן עמו אבל כתיבת האב שהיא הנדוניא אינה משום חיבה אלא כדי שיתחתן עמו כדאמרינן לקמן בהדיא כי היכי דקפצי עלה אינשי ואתי נסבה לה וא"כ כיון שכתב עבור שיתחתן וזה היה מוכן אפילו להכניס גמר ואקני לה ויש להביא ראיה דחתון קרי מן האירוסין דכתיב ויתחתן שלמה שזה היה בשנת רביעית למלכו כמ"ש רש"י שם ובגמרא אמרינן בברכות שהיתה אחרי מיתת שמעי בן גרא ומוכח במדרש שלא היה נשואיה עד זמן חנכת בית המקדש שאמר הקב"ה איזהו שמחה אקבל שעשה שמחת בת פרעה ושמחת חנוכה כדאיתא בהדיא במדבר רבה פ"י ואין צ"ל שהמדרשות חלוקין זע"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |