הפלאה/כתובות/מז/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה משום איבה וכו'. ולר"י נראה וכו'. לכאורה לשיטת ר"י היכא דנתארסה דלא שייך תו איבה דקידושין. אם כן מציאתה לעצמה. וכבר כתבתי במתניתין דמשמע דכל זכיות דחשיב היינו אפילו אחר האירוסין עד שנשאת דלהכי לא חשיב קנס ובושת ופגם כמש"ל. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל דאיכא איבה דקידושין אפילו אינה ניזונת אלא דלהכי פירש דאיכא נמי איבה דמזונות משום דמשמע במתניתין דגם בארוסה מציאתה לאביה וממילא דמתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף מ"ג לפירש"י בהא דבעי לאוקמי מתניתין דהתם מציאתה ומעשה ידיה וכו' באינה ניזונת דמשמע להדיא דמציאתה לאביה אפילו באינה ניזונת ועמ"ש שם דתליא בחילוף הגירסאות שם. ולפמ"ש יש לומר דגם רש"י מודה דאיכא איבה דקידושין אפילו באינה ניזונת. ומיושב בזה נמי הא דדחיק רש"י לפרש שם באינה ניזונת כגון שלא היו נכסים. (וכבר דקדקנו שם בזה דא"כ ה"ל כנכסים מועטים דאין לבנים במקום בנות ועמ"ש שם באריכות) ולא פירש באינה ניזונת כגון ארוסה דהא רב יוסף עצמו ס"ל לקמן דארוסה אין לה מזונות וצ"ל משום אידך לישנא דרב יוסף בסוף פרקין דף נ"ג ע"ב. ולפמ"ש א"ש דבארוסה שאינה ניזונת מאביה אין האב זוכה במציאתה דליכא תו איבה דקידושין ואיבה דמזונות. וק"ל:
בא"ד ואינו נראה לרשב"א וכו'. כדמוכח לקמן וכו'. לכאורה היה נראה לחלק דבאלמנה שייך טפי איבה אפילו היכא דבע"כ מיתזנא שלא יטריחוה כל שעה לבית דין כמ"ש התוספות כדאמרינן לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנותו עדיפא ליה אבל בבנות דלא חייש לזילותא כל כך שפיר אמרינן כיון דבע"כ מיתזנא מציאתה לעצמה. וכה"ג מצינו באלמנה מוכרת שלא בבית דין משום זילותא משא"כ בבנות. אך לפ"ז הוי מצי לשנוי לעיל הכי ולמה ליה למימר לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה ולענין הרוחה בתו עדיפא ליה והוי סגי בטעם דזילותא לחוד דהיא הנותנת דמעשה ידיה דאלמנא לאחין משום זילותא. שוב ראיתי בר"פ אלמנה ניזונת פי' רש"י באלמנה נמי במציאתה דהוי לעצמה דלא שייך איבה משום דבע"כ מיתזנא. נראה להדיא מדבריו שם דמחלק בין איבה דמעשה ידיה דאיכא איבה רבה שיזונה בחנם. ובין איבה דמציאה. וק"ל:
תוס' ד"ה דזכי ליה רחמנא וכו'. ואע"ג דקרא שהיתה קטנה וכו' ולא ניחא להו לפרש דבאמת הפירוש כן. דלקטנה אין צריך קרא דלאמה דבל"ז נדע מהא דזכי רחמנא למימסר לחופה. וא"כ קרא דלאמה לנערה. ואדרבא בזה מיושב קושית מהרש"א דלפי הס"ד דמוכח מדזיכתה רחמנא לאב למימסר לחופה א"כ למה לי לאמה ולפמ"ש א"ש דלאמה קאי על נערה. אלא דלשון הסוגיא לא משמע כן מדקאמר בתר הכי אלא קטנה א"צ קרא משמע דעד השתא בנערה מיירי. מיהו יש לומר דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואימא ה"מ וכו'. דהך קרא דאת בתי מייתרא. א"כ צריך לומר דקרא דאת בתי נתתי אתי לחופה. וא"כ ע"כ מיירי בנערות. דאי בקטנות קשה דלא שייך לומר דקמ"ל דאביה מוסרה לחופה תיפוק ליה כיון דבכמה דוכתין מצינו נשואה קטנה מן התורה כדאיתא בקידושין דף י' גבי ומתו גם שניהם וכיוצא בו ומימסרה לנשואין. דהיא עצמה ליכא למימר שמסרה עצמה בקטנות. דהא כיון דכבר ילפינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה א"כ איך אפשר לומר שיכולה למסור עצמה לחופה הא מבטלה עצמה ממעשה ידיה שהם דאביה אלא ע"כ אביה מוסרה לחופה וע"כ דקרא דאת בתי בנערה מיירי. וממילא דמהאי קרא משתמע דמעשה ידיה לאביה בנערות לפי הס"ד דמבטלה ממעשה ידיה ובזה מתורץ ממילא מה שהקשו התוס' דנילף קידושין מחופה דלפי המסקנא דמשני דמסר לה בלילה שפיר איכא לאוקמי קרא דאת בתי בקטנה. וקמ"ל דא"י למסור עצמה לחופה בלילה ואינך גווני. וע"כ צריך לומר דילפינן חופה מקידושין. ועין בסמוך מ"ש בזה. אך נראה דהתוס' אזלי הכא לפי מה שכתבו לעיל דהך קרא לא מייתרא. ודוק:
בא"ד אלא דבלא"ה פריך שפיר וכו'. לפ"ז צ"ל הא דבאמת נפקא לן דהאב יכול למסור בתו נערה לחופה היינו משום דילפינן חופה מקידושין. אך לפי עניות דעתי נראה דאין צריך לזה דכיון דכבר ילפינן מעשה ידיה לאביה אפילו בנערה. אם כן ע"כ אי אפשר לומר דנערה מסירתה לחופה ע"י עצמה דהאיך יכולה להפקיע מעשה ידיה דאביה. והכא לא שייך פירכא דלעיל דמסר לה בלילא דהרי היא מפקעת מרשות אביה לגמרי לעולם דמשנשאת אין לאביה רשות בה. אלא ע"כ דמסירתה לחופה ע"י אביה. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דנילף קידושין מחופה משום דלפי מאי דמשני דמסר לה בלילא או באינך גוונא איכא לאוקמי קרא דאת בתי בקטנה דלא מסרה עצמה לחופה בקטנות בלילא דהא בנשואין לא שייך זה. דמפקעת עצמה לעולם. אלא דלפי זה בל"ז יש לתרץ קושית התוספות בפשטות דליכא למילף קידושין מחופה דאיכא למיפרך מהאי טעמא גופא דשאני חופה משום דאיהו לית לה יד להפקיע עצמה ממעשה ידיה. ובסברא זו יש להבין הא דקי"ל דאין אירוסין מפקיעין לענין מעשה ידיה עמ"ש במתניתין. אף דמפקיע קצת לענין הפנ"ד משום דאי ס"ד דמפקיע עצמה באירוסין קשה ל"ל קרא על קידושין דאינה מקדשת עצמה הא מפקעת עצמה ממעשה ידיה. ובחדושי קידושין הארכנו בזה עיין שם:
תוס' ד"ה דמסר לה בשבתות וי"ט וכו'. אע"ג דאמר במ"ק ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחול של מועד וכו' ובני הרב הגדול חריף ובקי מהו' צבי הירש נר"ו תירץ קושיות התוס' בטוב טעם והוא דהנה המשנה למלך בהלכות אישות פרק י"ב נסתפק בחופה קודם קידושין אי מהני לעשותה נשואה או לא ע"ש. ולכאורה יש להכריח מסוגיא זו דמהני. דהא התוס' ד"ה דזכי וכו' הקשו דהא הך קרא דאת בתי נתתי מיירי בקטנה ומנ"ל בנערה דמעשה הבת לאביה. והמפרשים תירצו דא"כ למה לי לאמה דהא קטנה כבר מוכח מאת בתי נתתי אלא על כרחך דלאמה על נערה דמעשה הבת לאביה. אך לכאורה קשה להפך דבהך סברא דקיימא הכא למילף מאת בתי נתתי דמעשה ידיה לאביה א"כ למה לי קרא דלאמה. דא"ל דמקרא דאת בתי נתתי ה"א דוקא בקטנה. הא עיקר החילוק בין קטנה לנערה הוא משום דקטנה מצי מזבין לה כדקאמר הש"ס ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבן לה וכו'. א"כ הא פסק הרמב"ם דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אם כן כיון דמוכח מקרא דאת בתי נתתי בקטנה דמעשה ידיה בשעת חופה הוא של אב. אע"ג דבשעת חופה היא כבר ארוסה ואינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות וה"ה בנערה אע"ג דלא מצי מזבין מ"מ מעשה ידיה של אב ולמה לי קרא דלאמה. אך מזה הכרח לפשוט ספק של המשנה למלך הנ"ל דחופה קודם קידושין מהני. א"כ שפיר איצטריך קרא דלאמה. דאי מאת בתי נתתי הוי אמינא בקטנה. וכשהחופה היתה קודם קידושין דהשתא שפיר בשעת חופה עדיין יכול האב למכרה לשפחות. ועל זה שפיר קאמר הש"ס דילמא דמסר לה בשבתות וי"ט. ר"ל בכה"ג שהחופה היתה בשבתות ובי"ט. והקידושין היו אחר י"ט דנמצא דלא נעשית נשואה עד אחר שבת וי"ט שנגמרו הקידושין ובשעת חופה בשבת וי"ט עדיין לא נעשית נשואה. וזה מותר בשבת וי"ט ומיושב קושיות התוס'. ואין להקשות דבכה"ג שהחופה קודם קידושין לא שייך דין הוצאת שם רע דקרא דהיינו שזינתה באירוסין. זה אינו חדא דהא לרב הונא אמר רב קיימינן ורב הונא ס"ל בקידושין דף ה' דחופה גרידא קונה להיות כארוסה. וא"כ שייך שפיר דין הוצאת שם רע שזינתה בין חופה לקידושין דאז היה לה דין ארוסה ומכל שכן דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ג" דשייך דין הוצאת שם רע בזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילות הבעל. ודוק:
תוס' ד"ה השתא זביני וכו' הקשה הר"ר יעקב וכו'. לולי דבריהם יש לומר משום דקי"ל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. א"כ צ"ל הא דקאמר קטנה לא צריך קרא היינו דאפילו נימא דאצטריך לאמה לארוסה קטנה דמעשה ידיה לאביה דלא מצי תו למוכרה מ"מ כיון דליכא מעלה לענין מעשה ידיה בנערות יותר מקטנות אלא משום דנערה לא מצי מזבין לה כדקאמרינן לעיל ואימא ה"מ קטנה וכו'. א"כ כיון דידענין אפילו ארוסה מעשה ידיסה לאביה ממילא ה"ה נערה דמאי שנא. אבל אכתי לא מצי נילף מיניה דאין האב יכול למכור בתו נערה דאיכא למימר דלאמה איצטריך לארוסה. שוב מצאתי בת"י שבתחלת המסכתא שתירץ כעין זה. אלא שצריך לפרש כמ"ש. וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה דזכי לה. אע"ג דקרא כשהיתה קטנה מ"מ בחופה כיון דכבר היא ארוסה ולא מצי מזבין לה. ממילא נשמע ג"כ נערה. וממילא מתורץ נמי מה שהקשה התוס' ד"ה אימא ה"מ קטנה וכו' וא"ת הא לקטנה לא צריכה קרא השתא זבוני מזבין לה. ולפמ"ש א"ש דיש לומר דקרא בנתארסה ונתגרשה דאינו יכול למוכרה ואפילו הכי ליכא למילף נערה דדילמא קטנה משום דלית לה יד כדאמר לעיל. וק"ל:
בגמרא כתב לה פירות. בספר פני יהושע כתב דוקא נקט פירות וכיוצא בהן אבל מעות מלוה הן וקי"ל דבין גבו קרקע ובין גבו מעות ה"ל ראוי לענין בכור. וה"ה לגבי בעל דאינו יורש בראוי ולפ"ז תמה דבספרי שהביאו התוס' שפסק מעות הרבה לבתו ומתה בתוך ז' ימי משתה הא ה"ל ראוי וכן תמה על הטור שכתב במעות ולע"ד קשה לי לפי שיטתו דא"כ אפילו כתב לה פירות וכסות במה יקנה הבעל גוף הפירות דהא מטלטלין אינם נקנים בשטר וא"כ אי אפשר לומר דהפירות הם כפקדון ביד האב. אלא שהאב מחייב ומשעבד עצמו שמחויב ליתן לו פירות וכסות כדאיתא בח"מ סימן ר"ט. אבל אין לו קנין בגוף הפירות עד שימשכם. וא"כ אכתי ה"ל ראוי כמו מלוה דמעות. ואין לומר דקונה הפירות מדרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו'. דנקנין באמירה ומיירי שעמדו וקדשו מתוך הדברים. זה אינו חדא דמשמע דלא מיירי הכא מדרב גידל מדנקט כתב. ובדרב גידל קי"ל דלא ניתן לכתוב אלא משמע שמחייב ומשעבד עצמו בכתב ליתן לו דברים הללו כדאיתא בח"מ סימן ר"ט בכה"ג. ותו דאפילו מדרב גידל לא מצינו שתקנו בזה שיקנה גוף המטלטלין דהא משמע מלישנא דרב גידל כמה אתה נותן לבתך כך וכך דמיירי במעות ולא מצינו קנין במטבע עצמו. אלא מה שאמר הן הן הדברים שנקנים באמירה היינו שמחויב ליתן המעות ומשועבד וא"כ אכתי ה"ל ראוי. והעיקר נלע"ד דבאמת לא מיירי הכא מדרב גידל שמחייב עצמו ליתן לבתו אלא שהאב מתחייב עצמו ליתן לחתנו פירות כסות וכלים בכתב ונגד זה החוב שמתחייב לחתנו כן הבעל מחייב עצמו נגד השום וכותב לה הוספה בכתובתה כדרך כל נדוניא כמבואר לקמן פרק מציאת האשה. ולפ"ז נראה דאין שייך כאן דין ירושת מלוה לענין הפירות וכלים כיון דעיקר החיוב לחתנו עצמו. ואין יורש זה החוב מאשתו כלל. ומה שפי' רש"י ותוס' דמצד ירושה הוא שיורש הנדוניא היינו זה הנדוניא שכתב תוספת על הכתובה נמצא שהוא יורש החוב של עצמו. א"כ ממילא שפיר קאמר בספרי דאפילו במעות הבעל זוכה דאין חילוק בזה כנ"ל ואף דלענין בכורה אמרינן בב"ב דף קכ"ו דבמלוה שעמו פלגא מ"מ אין להקשות שיתחייב הבעל ליתן מכל מה שכתב לה בתוספת כתובתה כשאר מלוה שעם הבעל עצמו שנותן מחצה דזה אינו דהא כתב הבית שמואל באה"ע סימן צ' דמשמע מתשובת רמב"ן דגבי בעל שאני דאפילו במלוה כה"ג שעם הבעל זוכה הבעל הכל. ואפילו לדעת החלקת מחוקק שם בדברי הרמב"ן. מ"מ בנדוניא שבכתובה ליכא מאן דפליג שהבעל יורש הכל. כמו שהארכתי בזה בתשובה. ובזה מובנים היטב דברי רש"י ז"ל לקמן דף מ"ח ע"ב ד"ה שמואל אמר לירושתה וכו' כיון דמסרה אחולי אחיל האב מהשתא וכו' דבחוב הכתובה שתחת יד הבעל עצמו שפיר שייך לשון מחילה כמו שיבואר לקמן שם. ודוק:
ולפי זה היה נראה דיש לומר דהא דקתני זוכה הבעל בדברים הללו דמשמע דלאו מצד חיוב ושעבוד של האב אלא דקנה הפירות והמטלטלין עצמן שהיו בעין תחת יד האב היינו דקנה אותן ממש במה שמתחייב הבעל כנגדן בתוספת הכתובה לאשה דה"ל כמו תן מנה לפלוני ותקנה דמהני. ועיין באה"ע סימן כ"ט בהג"ה סעיף ו' דכשנותן שט"ח על עצמו ה"ל כמו נותן מעות והוי ליה כאלו אמר האב לחתנו תן תוספת לבתי ובזה תקנה הפירות. ואפשר דעדיף טפי דאף לאחר שתיקנו חז"ל דמעות אינם קונים לגמרי אלא שמחויב לקבל עליו מי שפרע משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה מ"מ היכא דאין נותן המעות עצמו ה"ל כמו שאר קנינים דמהני כמ"ש הסמ"ע בסימן קצ"ח ס"ק ז" דבקנין סודר לא חיישינן לנשרפו חיטך דכל זמן שלא קיבל המעות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא. וה"נ בנתן שט"ח יש לומר כן דכיון דלא קיבל המעות עדיין טורח ומציל וצ"ע. מ"מ כבר זכה הבעל בדברים הללו לענין מי שפרע. ודוק:
אמנם לפ"ז נלענ"ד דיש לומר לולי פירש"י ז"ל דאף רבי נתן מודה דאין ארוס יורש ארוסתו כדלקמן בברייתא דף מ"ח ע"ב ומצי אתיה כר' נתן ובאמת צריך הבעל לשלם לאביה כפי חיוב הנדוניא שבכתובתה. ולא פליגי אלא אם זכה הבעל בדברים הללו דהיינו הפירות והכלים עצמן לא מיבעיא לכמ"ש לעיל בסמוך דיש לומר דקנה הפירות עצמן אלא אפילו נימא דלא קנה הפירות עצמן מ"מ נפקא מיני' אם מחויב להשתדל ליתן לו פירות אלו אם נתייקרו. ותו כיון דקי"ל לקמן פרק מציאת האשה שכנגד השום מתחייב עצמו הבעל חומש פחות מן השומא ורוצה הבעל שיתן לו הדברים הללו דוקא והיינו דנקיט פירות ולא מעות דבמעות אין נפקא מיניה בזה המעות או בזה המעות. ודוק:
ועוד נראה דיש לומר כיון דקי"ל דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה. (וכן משמע לקמן דף פ"ב דר' נתן ל"ל לדר' מאיר דס"ל מטלטלין משתעבדי לכתובה דקאמר שם לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או כר' נתן או כר' מאיר) וא"כ יש לומר דדמי להאי דאמר רמי בר חמא לקמן דף צ"ב בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקוף עליו במלוה ומת ראובן ואתי ב"ח דראובן וטריף וכו' דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבהון גבך וכו'. א"כ יש לומר דה"נ מצי הבעל למימר דדברים הללו שהתחייב בהן האב מטלטלין נינהו ולא משתעבד לכתובה. ושפיר קאמר דזכה הבעל בדברים הללו. ואף לרבא דאמר שם אי פיקח הוא מגבי להו קרקע היינו כמ"ש התוס' שם דאף דב"ח דינו בזוזי מ"מ במקום פסידא מגבהו קרקע. וזה שייך דוקא בבעל חוב דקי"ל שוה כסף ככסף היכא דלית ליה זוזי. אבל כשהתחייב עצמו להשתדל וליתן לו דוקא דברים הללו אינו יכול להגבהו קרקע. משא"כ הספרי דמיירי לאחר נשואין דאז הבעל יורש לגמרי שפיר נקט מעות. (מיהו יש לדחות זה דכיון דתופס המטלטלין יש לומר דגובה מהם אפילו בכתובה. כמ"ש סברא זו בקונטרס אחרון ריש סימן ק' ע"ש. ותו דלדעת רוב הפוסקים נדוניא דינה כשאר חוב לענין זה) ולפ"ז נלענ"ד ליישב מה שדקדקו המפרשים הא דפליגי בכתב לה האב ולא פליגי בפסקה על עצמה וכתבה לו פירות. אם זכה הבעל בירושתה. ולפמ"ש דהפלוגתא הוא אם מחויב האב להשתדל וליתן לו אותן הפירות עצמן שהשתעבד עצמו עליהם א"כ בדידה כשמתה ודאי דאין היורשים מחויבים להשתדל אותן הפירות עצמן. אלא חוב בעלמא הוא עליהם וכיון דקי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אינו יכול לגבות מהם אלא קרקע וכיון שהוא נמי חייב להיורשים מחמת חיוב הכתובה הפוכי מטרתא למה לי. ודוק: ועיין בסמוך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |