מגיני שלמה/כתובות/יח/א

מגיני שלמה כתובות יח א

דף י"ח ע"א

ד"ה וראב"י כו'. נ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דאין הקושי' משום מגו דס"ל כדעת הר"י בן מיג"ש ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשבועות פרק כל הנשבעין דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה גם לישנא דמשיב אבדה לא הבנתי דרבנן גופייהו לא אמרי דהוי משיב אבידה ממש אלא דהוי כמשיב אבד' אבל לדברי רש"י א"ש דע"כ לית ליה אפילו משיב אבדה ממש דאע"ג דגם התרצן לעיל קאמר אי רבנן משיב אבדה הוי. היינו דהוי בכלל משיב אבדה ממש וזהו לשון הוי אבל לישנא דהמקשן משמע דפריך אמשיב אבדה ממש דפטור דאי ס"ל דחייב גם זה הוי כמשיב אבדה והראיי' מנזיקין לאו ראייה גמורה היא דמתניתין ליכ' למיפרך אראב"י דתנא הוא אך מהא פריך כיון דרבנן דפליגי אראב"י קאמרי אינו אלא כמשיב אבידה מכלל דמשיב אבידה דבר פשוט הוא לכ"ע דאל"כ תלא תניא בדלא תניא דגם במשיב אבידה לא ס"ל הכי ולכן קאמר המקשן לישנא דמשיב אבידה:

וקושיא הב' שהקשו דמאי פריך וראב"י לית ליה אין ה"נ כבר תרצה רש"י ז"ל בגיטין דהוי כמו והוינן בה התם וראב"י ל"ל כו'. אלא ע"כ בטענת ברי קאי וא"כ ר' יצחק ס"ל בטענת ברי כראב"י כדפי' רש"י התם ומה שיש לדקדק מדברי רבה אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה אדקדק בדיני מגו אם יגזור השם בחיים:

שם ד"ה אלא בדרבה קמפלגי. נ"ל לתרץ בטעם א' דשוה להנך תרתי קושיות דהמקשן שהקשה והאמר מר אין נשבעין על טענת חש"ו גם הוא ידע דוודאי דמתניתין דהתם אנתינת קטן קאי והכא מיירי בנתינת גדול אך קושיתו היתה דמ"ש דקס"ד דהתורה לא הקפידה כ"א אתביעת קטן מדנקט התנא אין נשבעין על טענת קטן א"כ בטענה תליא מילת' וגזירת הכתוב הוא דבעינן תביעת גדול וקאי מעוטא דאיש אטענה כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה כמו שפי' רש"י ז"ל בהדיא בב"ק דף ק"ז אהא דקאמר אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן:

ואין להקשות לפי דברי המקשן מנ"ל לתנא דאתביעה הקפידה תורה ולא אנתינה כיון דכי יתן איש כתיב י"ל דאה"נ דהוי קשי' ליה ומ"מ מאי הוי ליה למקשן למעבד כיון דלפי דבריו מוכח בדברי התנא מדלא הזכיר נתינת קטן כ"א התביעה דבטענה תליא מילת'. היה המקשן סובר דיש לו לתנא הוכחה בפסוק דבטענה תליא. ואפשר דהמקשן היה סבור דלאו מכי יתן דרשינן כ"א מעד האלקים יבא דבר שניהם דמשמע שיהא התובע והנתבע ע"כ גדול הוא דקטן פגיעתו רעה גם מדחייבתו התורה שבועה ע"כ גדול הוא ולא ידע המקשן בריית' דהגוזל שהביאו התו' וא"כ גם המקשן ידע דהכ' לא מיירי דומיא דהתם דכיון דהתם אתביעת קטן קאי א"כ ע"כ גם הנתינה היתה בקטנות דלא הוזכר שם שתובע מחמת אביו א"כ משמע שטוען מחמת עצמו. אבל הכא מבואר שטוען מכח אביו ולא היתה קושיתו אלא מ"ש וכמ"ש ולא היה צריך כ"א לתת טעם לחלק ביניהם ולכן השיב דלעולם בטומנו קטן ודקאמרת מ"ש. שאני הכא דבדרבה קמפלגי ומאי דבעינן טענה לאו מגזירת הכתוב אלא מטעמא דרבה דאי ליכא טענה הוא מעיז וא"כ אין לדמות טענת קטן מנתינת אביו לנתינת קטן ממש דבנתינת אביו איכא טעמא דרבה כיון דאינו יכול להעיז אפי' כנגד בנו הקטן אחר שעשה אביו עמו טובה לשיטת רש"י ז"ל וכיון דאינו יכול להעיז הוי כאילו האב טוען ואיכ' טענה משא"כ נתינת קטן לאו בר דעת הוא וליכא שם טענה דנתינה דנימ' דעשה לו זה להטיב עמו וליכא שם טעמא דרבה. ולכן מיעטתו התורה:

ואין להקשות א"כ מיעוט' דאיש למה לי כיון דליכא התם טעמא דרבה. לאו קושיא היא דהתורה גלתה דבעינן טענה מהאי טעמא. דמסברת עצמינו לא היינו בודין טעם לבנות עליו יסוד אלא השתא דכתיב איש מוקמינן קרא להיכ' דאיכ' טעמא ובזה מיושבת גם קושיא האחרת דליכא לדמות לנתינת קטן ותביעת גדול כיון דבהא איכ' טעמ' לא מוקמינן קרא לנתינת גדול ותביעת קטן כ"א לנתינת קטן ותביעת גדול. ולשון רש"י דמחלק בין נתינת אביו לנתינת עצמו הכל הוא ביאור על שינויי' דרבה דעל טענת נתינת אביו אינו מעיז והוי טענה כיון שבא מחמת מי שעשה לו טובה ולא יכול להעיז וכמ"ש ומ"ש רש"י וכ"ת מ"ט דרבנן אין כוונתו שהתלמוד שהביא דרבה הוא לתרץ קושיא זו וא"כ היה עיקר התירוץ על קושית מ"ש חסר אלא וודאי לא מייתי דרבה כ"א לתרץ כמ"ש אלא דרש"י מתרץ למה ליה לתלמודא לומר דבדרבה קמפלגי לימ' בקוצר דהיינו טעמא דראב"י משום דרבה ולכן פי' דקאתי לשנויי דלא תקשי מ"ט דרבנן ולכן קאמר דקמפלגי בדרבה וכן משמע קצת בשבועות שבתחילה תירץ רב אמתני' דשבועות לחלק בין טענת קטן לבא בטענת אביו ולבסוף מקשה אראב"י קטן והאמר מר אין נשבעים כו' ומאי קושיא הא כבר חילק רב בין טענת קטן לבא בטענת אביו אלא ע"כ( הקושיא היא מ"ש אע"ג דיש לדחות:

שם ד"ה ובכולי בעי דלודי ליה בב"מ פ"ה. ע"ש כי ישבתי דבריו בע"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף