מגיני שלמה/חולין/יב/ב

מגיני שלמה חולין יב ב

דף י"ב ע"ב

ד"ה ותיבעי לך מעשה כל הסוגיא פ"ה דדבור גם מעשה חשיב מעשה כו'. ולעד"נ דאין כוונת רש"י ז"ל דדיבור עושה כלום אלא כוונתו כיון דמחשבה ומעשה הכר בכל מקום קאי אדבר שצריך כוונה כגון קדשים ולי להורידו לטומאה ולענין כי יותן א"כ מחשבה פירושו הכוונה שצריך לכוין חשב עליה במחשבה לבד ומעשה פירושו שהכוונה שצריך עשה עליה מעשה ולכוונת כוונה זו עשה מעש' זה וא"כ קשיא ליה מנא ידעינן שחשב כוונה זו או שעשה המעשה לכוונה זו דלמא לאקראי בעלמ' ולכן פי' דמפרש בהדיא כוונתו הן אם מכוון במחשבה לבד או עשה אותה במעשה א"כ הדבור אין בו צורך שעבורו יהיה נקרא מעשה כי ודאי בלא דבור נמי חשיב מעשה ואין צורך בדבור כ"א הוראה שעשה המעשה בכוונה זו לא לצורך דבר אחר וה"ה אם יש הוכחה ברורה אחרת שלא עשה מעשה זה כ"א לצורך כוונה זו אהני ג"כ שהרי כתב ד"ה ויש להם מעשה כגון זה שמעשיהם מוכיחים דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן כו' הרי מוכח דגם הוכחה אחרת מהני' דאל"כ כיון שכתב שהם אומרים כן למה לי הוכחה זו כלל כיון שאינה מעלה ולא מורדת אלא ש"מ דכל חדא מהני אלא שכתב לרווחא דמלתא שיש שניהם ולא כתב רש"י אמירה כ"א בעולה ובהכשר דגם ליכא הוכחה גמורה בשום מעשה כ"א ע"י דבור משא"כ באלון וברמון מועיל מעשה לחוד ולא כתב רש"י דגם הם אומרים אלא לרווח' דמוכח מלישנ' דמתני' דתנן למוד עפר ומנא ידעינן דמכוונים לעפר דנהי דלכלי ודאי מכוונים מ"מ למדידת עפר לא ידעינן וכמו שהקשו התו' לפירושם אלא ש"מ שהם אומרים כן וכן משמע מדבריו לקמן גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לפי ראות עינינו אבל אם אנו יודעים בברור אם עשה זה לשם מחשבה זו מבואר בדבריו דמחשבתו ניכרת וכו' מקרי שאין אנו יודעים בברור אם עשה זה לשום כוונה זו אלא לפי ראות עינינו נראה כן אבל אם היה א"א לפרש מעשיהם בע"א לא קא מבעי' ליה דודאי נקר' מעשה מעלי' ולפי מה שפי' התו' ז"ל דבריו דבעינן דוק' דבור עם המעשה אפי' לא היה אפשר לפרש בע"א לאו מעשה הוא כמ"ש בהדי' בקושי' האחרונה עליו וכן מחשבה אין פירושו שהדבור נקר' מחשבה אלא הדבור מורה שהוא מחשב כוונה זו ובזה נתרץ כל הקושיות דמה שהקשו דאת"ל שתלוי באמירה כמו במעשה א"כ היכי קתני יש להן מעשה ואין ל"מ ה"נ הוי מ"ל יש להם מחשבה דהיינו עם המעשה ואין להם מעשה גריד' ולפי דברינו אין מקום לקושי' זו שאין הדיבור מעלה ולא מוריד למעשה כלל שאינו כ"א הוראה על המעשה וא"כ היכי ליתני יש להם מחשבה דא"כ לא נזכר המעשה אבל בכלל מעשה כיון דקתני יש להם מעשה שפירושו שעשו הכוונה במעשה א"כ ע"כ ידעינן או בדיבור או בהוכחה אחרת שעשו המעשה לכוונה זו שהרי פירושו אין להם מחשבה אם כוונו במחשבה אבל אם כוונו במעשה מהני וכיון שאנו מחליטים שכוונו במעשה זה לשם כך ע"כ ידעינן כן א"כ כיון דקתני מעשה אין צורך להזכיר כיון דידעינן באיזה אופן שיהיה שהוא עושה לשם כוונה זו אבל בכלל דבור לא נזכרה המעשה וכ"ש בכלל המחשבה לשיטתינו שאין פירושו דבור אלא הדבור מורה על המחשבה וכן צ"ל ע"כ לפי' התוספות מה דתנן אין להם מחשבה ע"כ מיירי דידעינן שהוא מחשב כוונה זו דאל"כ גם בגדול אי לא ידעינן מחשבתו לא מהני וא"כ מנא ידעינן אלא ע"כ מיירי בדבור שמפרש מחשבתו ואע"פ שלא נזכר הדבור אלא אין צורך לזכרו כמ"ש וכן מעש' ע"כ פירושו עם המחשבה שכוונו לכך ואע"פ שלא הוזכר אלא ע"כ צ"ל דקאי על הכוונה מעשה הכוונה במעשה דמוכח מן המעשה הוא מכוון כך וא"כ מה לי ע"י הוכחה או ע"י דבור דהדבור נמי אינו אלא הוכחה ולא עוד אלא אפי' אם היינו מפרשי' דכוונת רש"י דדוק' בדבור הוה הוראה שעושה בכוונה ולא בשום מעשה אחר דכל מעשה אפשר לפרש שעושה לכוונה אחרת ג"כ לא קשי' כיון דתני שעושה המעשה לכוונה זו א"כ ע"כ מיירי דמפרש כן דאל"כ מנא ידעינן כיון דכל מעשה אפשר לפרש לכוונה אחרת אבל במחשבה לא נזכר המעשה אבל האמת יורה דרכו דלרש"י מהני כל הוכחה ברורה אפי' בלא דבור כמ"ש ומה שהקשו דלקמן הל"ל כגון שחקקו סתם הנה מלבד תירוצם איפרק בדברינו נמי דמוכח מדברי רש"י ד"ה שיש להן מעשה דחקיקה הוי הוכחה גמורה דלא נתכוונו לשום ד"א כיון שראינו שהוציאו האוכל ומדדו בהן עפר ודאי לכוונה זו עשו כמ"ש התו' וגם רש"י מודה בזה כמ"ש לעיל. ומה שהקשו דלקמן קתני אע"פ שנתכוונו לכך והרי יש מעשה ודבור נלע"ד דלשיטת רש"י ס"ל לתלמוד' דע"כ סיפא אריש' קאי שהעלו' בתחילה מפני הכנימה ואח"כ ירד טל ונתכוין לכך דאל"כ מאי קמ"ל רישא אטו לא ידעינן דבעינן דניח' ליה וכל מסכת' מכשירים מלא מזה וכן סיפא דקתני ואם נתכוין לכך פשיט' אלא ע"כ עיקר מלתא משום הא תנן שהעלום בתחילה מפני הכנימה ונתכוין אח"כ לטל אע"פ שבתחילה לא העלה משום כך ואע"ג דרש"י כתב ואם נתכוין בין בשעת העלאה כו' האמת נקט אבל כוונת התנא אינה אלא לרבות' זו וכן סיפ' קאי אכנימה כדפי' רש"י בהדי' א"כ מוכח במתני' דאאחר העלאה קאי דזה עיקר כוונתם כמ"ש:

ועוד אפי' אם מציעתא דקתני ואם נתכוין לכך קאי גם אבשעת העלאה כדמשמע פשטא דלישניה דרש"י מ"מ סיפא דקתני העלום קאי אריש' ר"ל דבריש' העלום מפני הכנימה כו' וקאמר ואם הך העלאה ע"י חרש שוטה וקטן היתה דאי לאו אריש' א"כ ע"כ אמציעת' קאי דקתני ואם נתכוין וה"ק העלום בכוונה זו חש"ו דהא ע"כ או אריש' או אמצעית' קאי וא"כ היכי קתני אע"פ שנתכוין הא אכוונה קאי אלא ש"מ אריש' קאי דהעלום מפני הכנימה א"כ ע"כ אח"כ מיירי וכן מבואר בדברי רש"י שם ד"ה העלום חש"ו ובדבור שאחריו ואם נפרש דאתרווייהו קאי העלום מפני כנימה ואע"פ וכו' הוא מלת' אחרית' ולא זו אף זו קתני ה"ל למתני או אע"פ וקושי' האחרונה כבר אתישבה דודאי גם לרש"י הוכחה נמי מהני ולא נקט דבור אלא שזה הוא פשיט' הוראה אבל שאר הוכחה צריכה שתהיה ברור' שא"א לפרש' בע"א וא"כ קמבעי' ליה אם לפי ראות מכוין לזה אלא שיש לפרשו בע"א נמי מהו כיון שלפי ראות עינים נוטה לזה יותר דוגמת פי' התו' ומבואר כן ברש"י כמ"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף