מגיני שלמה/ביצה/יט/ב

מגיני שלמה ביצה יט ב

דף י"ט ע"ב

ד"ה ר"ש אומר הרי הוא אומר כו' כך משמע מתוך פ"ה כו' עד וזהו דוחק וכו' ולעד"נ דודאי גם המקשן פי' דכל שבא בחג המצות אתודה קאי אלא שהמקשן היה סובר דאם אסרה התורה תודה בחג הסוכות אע"ג דלא שייך בו איסור חמץ א"כ ע"כ גם שאר נדרים ונדבות אסורים דמה לי תודה או שאר נדרים. דאין לומר דגזירת הכתוב הוא דוקא תודה הואיל ואינה באה בחה"מ. א"כ גם לשיטת התו' דס"ד דקאי אנדרים מאי פריך השתא סלותי כי'. ודלמא גזירת הכתוב דווקא נדרים הואיל ואינם באים בחג השבועות. אלא ע"כ ס"ל דזה אין לו טעם כיון דסלותי שרי איך תאסור התורה נדרים או נילוף מהכא דאפי' סלותי אסור א"כ גם לשיטת רש"י דגם נדרים ונדבות שרי גם תודה שרי' בח"ה או נילף מהכא דגם נדרים אסירי דזה אין לו טעם למיסר תודה בח"ה של סוכות:

או י"ל דס"ד דודאי ר"ש אתודה קאי. מ"מ כיון דר"ש יליף הקישא כיון דקרא קאמר דכל שלשה רגלים שוין בקרבנותיהן ומה שבא בזה בא בחבירו דוקא א"כ נדרים דלא אתו בשבועות לא אתו באינך בח"ה בין בחה"פ בין בחה"ס דאין היקש למחצה וכי היכי דאתקיש ח"ה לחה"ש ה"ה איתקש חה"ש לחה"מ ולכן פריך שפיר. וללשון זה א"ש הא דפריך מנדרים ולא פריך מתודה עצמה דללישנא קמא קשיא לפרוך מתודה גופה דאשרה תורה בחה"ס השתא סלותי כו' אבל השתא א"ש דמתודה לא פריך דלמא גזירת הכתוב היא דלא נייתי קרבן חמץ ברגלים כדאשכחן נמי גזירת הכתוב דכל המנחות באות מצה ולא תלי מידי במלאכה ולכן פריך מנדרים דזה אין לו טעם דאם אסרה נדרים היינו ע"כ משום מלאכה א"כ אפי' סלותי נמי:

ולענ"ד נראה דגם מדברי התו' משמע קצת דס"ל לסברא זו דהא משמע דמקשו קושיא השנייה ג"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"ש אנדרים קאי וא"כ קשיא דאפי' אי אתודה קאי למה כתב חה"ש כו' אלא ש"מ דאי אתודה קאי אצטריך חה"ש דס"ד דווקא חה"פ אסור קרבן חמץ ולא בשבועות אבל אי אנדרים קאי ע"כ הוי הטעם משום מלאכה. ולכן הקשו דאם אפי' בח"ה אסור מלאכה ק"ו בי"ט:

ועי"ל דדייק דע"כ ר"ש גם אנדרים קאי דאי אתודה לחודה היכא אמר דלא בא בחה"ש. דממ"נ אם הטעם משום חמץ. זה אינו דהא בשבועות שרי קרבן חמץ דהא שתי הלחם באות דווקא חמץ ואם הטעם משום מלאכה כיון דנדרים הם א"כ כל נדרים אסירי:

והשתא נתישבה גם הקושיא השניה מה שהקשו דבחג השבועות למה לי דאצטריך לתרוץ הב' אצטריך למילף נדרים ונדבות מחה"ש דמח"ה לא ילפינן כ"א תודה ולכן כתב חה"ש למילף מינה גם נדרים ואף אם נפרש דקושית התו' הוא על ר"ש למה נקט חה"ש ולא על המקרא וכמ"ש לקמן אי"ה מ"מ א"ש דר"ש נקטה להכי למימר דגם חה"ש אתקש לחה"מ וא"כ גם חה"מ איתקש לחה"ש דאין היקש למחצה כיון דכולהו איתקש להדדי כמ"ש. ולתרוץ הג' פשיטא דא"ש דאי לא כתב ה"א דקרא לתודה אתי מטעם חמץ ולכן כתב חה"ש דהשתא ליכא למימר משום חמץ דחמץ שרי בחה"ש כמ"ש:

ואגב נדקדק מ"ש התו' דלמה כתב חה"ש משמע דקושייתם על הקרא קאי. ולענ"ד דהא לא קשיא אפי' בלא תירוצים דלעיל דאטו חה"ש להכי אתי פשיטא דלבל תאחר אתי וגם המקשן ידע מזה דר"ש בבל תאחר קאי אבל קרא פשיטא דלבל תאחר אתי אלא שההיקש ממילא אתי כיון דבהדי' כתיבי עכ"נ דקושית' על ר"ש קאי:

ומה שהקשו דגם לפי המסקנא לא א"ש כו'. לענ"ד דלא קשיא דכל הבא בחה"מ מחמת חיוב הנדר קאמר. והכי קאמר כל שבא בחה"מ והיה עליו חיוב הנדר בחה"מ שנדר לפני הפסח בא בחה"ש שחייב להביאה מצד הנדר ויש עליו חיוב נדר בחה"ש. ואע"ג דלא מצי מקריב לה בי"ט מ"מ מצד הנדר יש עליו חיוב דאם עבר גם חה"ש עבר בבל תאחר ומצרפינן גם חה"ש לג' רגלים קמ"ל דגם בח"ש יש עליו נדר וכשעבר ח"ש עבר שני רגלים דהתורה כתבה בהדיא דמנינא כל הג' רגלים גם ח"ש. וכ"ת אונס רחמנא פטריה ואמאי חייביה רחמנא על ח"ש כיון שאין יכול להביאו. י"ל דה' להביאו בעי"ט ומדלא הביא יש עליו חיוב הנדר ולענ"ד דגם לדברי התו' צ"ל הכי דלמאי דגרסי כל שבא בחה"מ ובאה"ש קשיא היכי קאמר שראוי לבא בזמן שניהם והא אינו ראוי לבא בחה"ש אלא מאי אית לך למימר דר"ל שהיה הנדר עליו בזמן שניהם כמו שכתבו התוספות בהדיא כלומר שעברו ג' רגלים כסדרן א"כ מה לי כל שבא ומה לי בא בחה"ש:

וראיתי להרב מהרש"א ז"ל שהרגיש בקושיא זו ותירץ דלא הוי דומיא דחה"ס. ולע"ד לא קשיא מידי דהתנא לא נחית לדין דהקרבת נדרים כלל אלא מיירי הכל לענין בת"א שעובר בשניהם בבת"א ומצרפינן לשניהם לשלש רגלים ואע"ג דאיכא חובה בח"ס לא מיירי בהכי אלא לענין אם עברו כל הג' רגלים והוי בא דומיא דכל שבא שפירושו לעבר שהיה ראוי לבא שהיה עליו חיוב נדר ה"נ בא פירושו היה ראוי לבא והיה עליו חיוב נדר בשניהם ונמצא שעבר על ג' רגלים ואע"ג דהוי מצי למיתני דקודם סוכות חובה עליו להביא אלא התנא נקט מלתא דשוי' לתרווייהו ותנא מילתא לאחר סוכות וכמ"ש וכ"ת דמ"מ לא דמי דבח"ש היה עליו חיוב מצד הנדר ובח"ס היה עליו חיוב להביאו ממש א"כ גם לפי' התוספות משמע כיון דר"ש קאי אנדרים א"כ לא הוי כל שבא בחג המצות דומיא דחה"ש דבחג המצות היה ראוי להביאו ממש משא"כ בחה"ש. ודוחק לומר דלמסקנא קאי ר"ש אתודה לחוד דמשמע דאביי משיב לר"ז דס"ד דקאי אנדרים וקאמר בהקרבה דנדרים כ"ע לא פליגי ולא הזכיר דדוקא אתודה קאי אלא ש"מ דאם קאי אראוי לבא מקרי דומיא דח"ש דבשניהם היה חיוב הנדר ואע"ג דלא היה חיובן שוה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף