אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/יט

יום ראשון יג תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף יט

הקרבת קרבן תודה בערב פסח

הערת הצל"ח שתאסר הקרבת תודה בער"פ מחמת מיעוט זמן אכילת לחמי המצה

איתא בגמרא בביצה (יט:) דתניא, אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. ומקשה הגמרא: פשיטא. ומיישבת: אמר רב אדא בריה דרב יצחק, ואמרי לה רב שמואל בר אבא, הכא בארבעה עשר עסקינן, וקסבר אין מביאין קדשין לבית הפסול. ופירש רש"י (ד"ה לבית): שממעט זמן אכילתן, שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות, ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר, ע"כ. והיינו שחלק מהחלות הבאות עם התודה, עשויות חמץ, ואותן חלות אינו יכול לאוכלן לאחר ארבע שעות, ונמצא שמביא קדשים לבית הפסול.

והצל"ח הקשה שמשמע בגמרא שכל החסרון הוא מצד החלות חמץ, שאותן אינו יכול לאכול אחר ארבע שעות ונמצא שמביאן לבית הפסול. וקשה שהלא אף החלות מצה ממעט באכילתן כיון שאסור לאכול מצה בערב פסח, וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"א): א"ר לוי, האוכל מצה בערב פסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. וכן העתיק הרמ"א להלכה (סימן תעא ס"ב): אבל מצה שיוצאין בה בלילה אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר. ומקור דבריו מהר"ן בשם הרמב"ן.

יסוד הצל"ח שאין חיסרון במיעוט זמן אכילתו אלא בסוף הזמן ולא בתחילתו

וייסד הצל"ח שכל החיסרון בממעט זמן אכילתו שמביא בכך קדשים לבית הפסול, היינו רק באופן שממעט סוף זמנו, שאז הקודש מוטל לפנינו ומצד זמן הקרבן היה בידינו לאוכלו וכיון שהקריבו בזמן זה איננו יכולים לאוכלו ובודאי יצא לבית השריפה. אבל אם ממעט זמן אכילתו בתחילתו, אין בכך קפידא, כיון שסוף סוף יוכל למהר אכילתו בזמן שנותר ולא יבוא לידי נותר.

וראיה גדולה מביא הצל"ח לדבריו, שאם לא כן לא יהיה רשאי להביא שום קרבן הנאכל אלא רק השכם בבוקר תיכף אחר תמיד של שחר. שהרי אם מביאו אחר כמה שעות ביום כבר מיעט באכילתו את כל אותן שעות שעברו, שאם היה מקריבו בשחר היה לו זמן רב יותר לאכילה. אלא ודאי שעיקר הקפידא היא רק כשממעט סוף זמן אכילתו. וממילא גם סרה הקושיא מחלות תודה, כיון שהוא ממעט רק את תחילת הזמן דהיינו ערב פסח אבל בלילה יוכל לאכול. לכן לא הזכירה הגמרא אלא את החלות חמץ שבה שלגביהם הוא ממעט את סוף זמן האכילה בשחיטת התודה בערב פסח.

האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח ושכח אם אמר לו גדי או טלה

אמנם בדברי החכם צבי אנו למדים שלדעתו גם באופן שממעט זמן אכילתו בתחילתו, יש חסרון של מביא קדשים לבית הפסול. דהנה המשנה בפסחים (פח:) דנה באדם שאמר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, ופירט רבו ואמר לו אם גדי או טלה, אלא שהעבד שכח מה אמר לו רבו. ומבארת המשנה כיצד יעשה: ישחט טלה וגדי, ויאמר, אם גדי אמר לי רבי - גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו וגדי שלי.

ורש"י (ד"ה בתקנתא) הוסיף בה דברים, וז"ל: שאין לו תקנה אחרת, דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים, ואם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלמים, כדמפרש לקמן שממעט באכילתו, דקא אכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ספק פסח וחד מינייהו שלמים הוא.

והמהר"ם מחק את סוף דברי רש"י מתיבות 'שממעט באכילתו'. וביאר החכם צבי (סימן קנא) שהוקשה לו שהרי כשיבא הרב בלילה על כרחך ידע מה אמר, ואם כן ייאכל קרבן השלמים גם למחרת כדינו ואין חשש שיתמעט זמן אכילתו. ואם נחשוש שמא ישכח גם הרב, אז לא הועיל גם בתנאי שאמרה המשנה שמתנה שיהיה אחד מהם פסחו שלו והשני פסחו של רבו, כיון שסוף סוף לא ידע מה שלו ומה של רבו, ויצאו שניהם לבית השריפה - וכמו שמביאה המשנה בסוף דבריה: שכח רבו מה אמר לו, שניהן יצאו לבית השריפה.

דעת החכם צבי שחסרון מיעוט זמן אכילתו שייך גם בתחילת הזמן

כדי לקיים את גירסת הספרים שלפנינו בדברי רש"י, מבאר החכם צבי שכיון ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ממילא יפה כח אכילת היום הראשון כאכילת היום השני, ולכן - כשם שאסור להתנות על השלמים תנאי שיגרום לו להיאסר באכילת היום השני [-כשמתנה שאולי פסח הוא], כמו כן אסור לו להתנות עליו תנאי שיגרום לו להיאסר באכילת היום הראשון. וממילא כששוחט את הגדי והטלה ואחד מהם שלמים, הרי לא ניתן יהיה לאכול אף את קרבן השלמים עד הלילה, שהוא זמן אכילת קרבן הפסח. ואף אי אפשר לשאול את פי הרב איזהו שלמים ואיזהו פסח - כיון שהרב לא יבוא אלא בלילה. ונמצא שהוא ממעט בזמן אכילת השלמים ביום הראשון.

ובפרט, מוסיף החכם צבי, לדברי הרמב"ן (ויקרא ז טז) שפירש את הפסוק (שם) 'ביום זבחו יאכל וממחרת והנותר יאכל' - שאם יתוותר בדיעבד יאכל למחרת, אבל עיקר מצות אכילתו להיאכל ביום זבחו. ואם כן נמצא שהוא מפסיד את עיקר זמן אכילתו. וזו כוונת רש"י שע"י תנאו ממעט באכילתו דקאכיל לתרוויהו באותו הלילה משום ספק פסח - דהיינו באותו לילה ולא ביום שקודם לו.

מדברי החכ"צ למד המרחשת (ח"א סימן יא אות ג) שלדעתו האיסור למעט מזמן אכילת הקרבן הוא גם בתחילת הזמן [ואף שהיה מקום לומר שכן יהיה הדין רק באופנים הדומים לשלמים כשממעט כל זמן עיקר אכילתו, וכדברי הרמב"ן, אך נראה שהחכ"צ הביא את דברי הרמב"ן רק כסמך לדבריו ולרווחא דמילתא. אך אין כוונתו שכל יסוד דבריו עפ"ד הרמב"ן]. ואם כן לדברי החכם צבי הדרא קושיא לדוכתה מדוע לא ביארה הברייתא שהאיסור להקריב תודה בערב פסח הוא גם מחמת חלות המצה שממעט את תחילת זמן אכילתם - שהרי אסור לאכול מצה בערב פסח.

חלוקת לחם הפנים בשבת שחל בה יום כיפור או ערב פסח

והנה בפרשת אמור (ויקרא כד ח) נאמר לגבי לחם הפנים: 'ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם'. ובמשנה במנחות (צט:) מבואר כיצד היתה נעשית חלוקת לחם הפנים שביום כיפור שחל בשבת: חל יום הכיפורים להיות בשבת [ואין יכולין לאכלו היום. רש"י], החלות מתחלקות לערב, ע"כ. דהיינו שאם חל יום כיפור בשבת ואי אפשר לחלק את החלות בשבת כיון שאי אפשר לאוכלם, נדחית חלוקת לחם הפנים למוצאי שבת.

ובערב פסח שחל להיות בשבת, כתבו רש"י ותוספות בפסחים (נח.) שחלוקת לחם הפנים נעשתה כפי הרגילות כל השנה, בשעה שביעית ביום. והמשך חכמה (במדבר שם) הקשה והלא האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. והיינו שדין ערב פסח יש לו להיות כדין יום כיפור שאם חל בשבת תדחה חלוקת לחם הפנים למוצאי שבת כיון שהם אינם ראויות לאכילה באותו יום כיון שאסור לאכול מצה בערב פסח.

ויישב רבי מאיר שמחה, וז"ל: צריך לומר, משום דבקדשים דאינם משתמרין לשם מצה אלא לשם בזיכין, וכן אינן נאכלים בכל מושב, אינו יוצא בהן ידי חובת מצה. לכן הוי כמצה עשירה דמותר לאכול בערב פסח, עכ"ל.

ביאור המשך חכמה עפ"ד התוספות שמצה שאין יוצא בה יד"ח מותרת באכילה בערב פסח

דהיינו שמחדש רמ"ש שלחם הפנים אף שהיה מצה, מכל מקום אכילתו הותרה בערב פסח, שהרי אינו יכול לצאת ידי חובת אכילת מצה בלחם הפנים משני טעמים: א' כי אינם משתמרים לשם מצה אלא לשם בזיכין. ב' כי אינם נאכלים בכל מושב, ובמצה כתוב 'בכל מושבותיכם תאכלו מצות'. ושני דינים אלו התבארו בגמרא במסכת פסחים (לו: ולח:).

ועיקר חידושו של המשך חכמה הוא שכיון שאינו יוצא במצה זו ידי חובתו, מותר לאוכלו בערב פסח, ולכן יכלו לחלק את לחם הפנים כרגיל בערב פסח שחל בשבת. והמשך חכמה מבסס את דבריו על דין 'מצה עשירה' המותרת באכילה בערב פסח. וכך כתבו התוספות (פסחים צט: ד"ה לא יאכל) על דברי המשנה (שם) ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך: וא"ת מה לא יאכל, אי מצה - אפילו קודם נמי אסור, כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. ואי מיני תרגימא - הא אמרינן בגמרא אבל מטבל הוא במיני תרגימא [- דהיינו שמותר לטבל במיני תרגימא, וממילא לא יתכן שעליהם אמרה המשנה 'לא יאכל אדם']. ויישבו התוספות, וז"ל: וי"ל דאיירי במצה עשירה, דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא. וכן היה נוהג ר"ת.

הרי מבואר בתוספות שכל איסור הירושלמי לאכול מצה בערב פסח היינו דוקא במצה שיוצא בה ידי חובתו, שאז בכך שאוכלה קודם זמנה הרי זה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. משא"כ באוכל מצה עשירה שאין יוצא בה ידי חובתו בערב, אין בכך משום איסור זה. ולפי זה יישב המשך חכמה שכיון שלחם הפנים אינו נעשה לשם מצה אלא לשם בזיכין, וגם אינו נאכל בכל מושבות, ממילא אין יוצאים בו ידי חובת מצה ושוב אין איסור לאוכלו בערב פסח וניתן שפיר לחלק את לחם הפנים כרגילות שאר שבתות השנה.

ולכאורה לפי דברי המשך חכמה, עלתה ארוכה גם לקושיית הצל"ח, שהקשה מדוע העמידה הגמרא טעם האיסור להקריב קרבן תודה בערב פסח משום שממעט זמן אכילת חלות החמץ, הלא גם ממעט זמן אכילת חלות המצה כיון שאסור לאוכלן בערב פסח. אמנם לדברי המשך חכמה לא קשה מידי, כי באמת יהיה מותר לאכול את לחמי התודה בערב פסח אף שהם מצה, כיון שאינו יוצא בהם ידי חובת מצה, וכמבואר להדיא במשנה בפסחים (לה.): חלות התודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו - אין יוצא בהן. וכמבואר בגמרא (לח:) טעם הדבר משום דבעינן מצה המשתמרת לשום מצה ואילו חלות אלו אינן משתמרות לשום מצה אלא לשום זבח [יעוי"ש באורך בסוגיא מו"מ וטעמים נוספים].

ביאור המהרש"א בדעת תוספות שרק מצה שאין בה טעם מצת מצוה מותר באכילתה בער"פ

ואמנם כבר העיר המשך חכמה שם שלא יצדקו דבריו אלא לפי פשטות דברי התוספות, שאיסור אכילת מצה בערב פסח תלוי ועומד באם יוצא ידי חובת אכילת מצה במצה זו. אמנם המהרש"א (שם) העיר על דברי התוספות שלא היו צריכים להרחיק לדין מצה עשירה, אלא יכלו להעמיד במלא כריסו בבצקות של נכרים (פסחים מ.), שאף שניתן לראות שלא החמיצו מכל מקום כיון דבעינן 'ושמרתם את המצות' (שמות יב יז) ולא עביד להו שמירה - אינו יוצא בהן ידי חובתו, וממילא לא יהיה איסור לאוכלם בערב פסח לסברת התוספות.

וכתב המהרש"א: ויש לחלק, דמצה עשירה לאו טעם מצת מצה היא ושרי, משא"כ בצקות של גוים דטעם מצה היא, וק"ל. הרי מבואר מדברי המהרש"א שלא סגי במה שאין יוצאים בה ידי חובת מצה אלא בעינן שיהיה 'שינוי בגוף המצות' (לשון המש"ח). ולדברי המהרש"א הדרא קושיה לדוכתא, הן קושיית הצל"ח מדוע לא תאסר הקרבת קרבן תודה משום מיעוט זמן אכילת לחמי המצה, והן קושיית המשך חכמה מדוע מחולק לחם הפנים בשבת שחל בו ערב פסח.

וביאר המשך חכמה, וז"ל: צריך לומר, דחביבה מצוה בשעתה, וכמו שאמרו על הקטרת אימורים בשבת. והנה כוונתו למה שאמרו בגמרא בפסחים (סח:), תניא אמר רבי שמעון, בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה, ואין ממתינים להם עד שתחשך. ומכח זה, מבאר המשך חכמה, ניתן גם לחלק את לחם הפנים בשבת שחל בו ערב פסח אע"פ שלא ניתן לאוכלו באותה שעה. ואמנם סברא זו לא תועיל אלא לקושיית המשך חכמה מדוע מחלקים את הלחם בשבת אף שאינו ראוי לאכילה. משא"כ קושיית הצל"ח עדיין במקומה עומדת, מדוע לא תלתה המשנה הטעם לאסור הבאת קרבן תודה בערב פסח במיעוט זמן אכילת לחמי המצה, כי ודאי לא נתיר מחמת סברא זו של 'חביבה מצוה בשעתה' לאכול את לחמי המצה בערב פסח.

הקריב קרבן תודה בערב פסח מה יעשה בחלות המצה

ובחידושיו למסכת פסחים (יג:) העלה הצל"ח דרך נוספת ביישוב הקושיא. לדבריו שם, הרי זה פשוט שאף שאסור להביא קרבן אם ממעט זמן אכילתו, מכל מקום אם עבר והביא אין הקרבן נפסל בשביל זה, ויש לאוכלו בזמן שנותר. מעתה יש לומר שכוונת הברייתא להורותנו שאם הביא תודה בערב פסח לא מיעט זמן אכילתה אלא רק לגבי חלות החמץ, משא"כ לגבי חלות המצה - יהיה מחויב באכילתם, כי מאחר ואיסור אכילת מצה בערב פסח אינו אלא מדבריהם, לא העמידו דבריהם במקום מצות עשה של אכילת קדשים.

והוסיף שם שלפי זה גם לגבי חלות החמץ לא יהיה האיסור לאוכלם אלא משעה שישית שאז אסור מדאורייתא, ולא בשעות שהוסיפו חכמים כהרחקה לאיסור זה. ובזה עמד בדקדוק סתירת הלשונות ברש"י, שבביצה כתב רש"י: שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות. היינו שהעמיד דבריו על האיסור דרבנן. ואילו בפסחים כתב רש"י: ואם יביאום בי"ד אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות. הרי שנקט בדבריו זמן האיסור מדאורייתא, עי"ש מה שביאר.

ואמנם יש להעיר במה שנקט הצל"ח בפשיטות שיש מצות עשה באכילת קדשים קלים, באמת מצאנו בענין זה אריכות גדולה בדברי האחרונים, ואכ"מ.