מבוא התלמוד/טז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד היה להם עקר גדול. שהתורה לא תצוה לעשות שום פעולה שיוכל להסתבב מזה רעה קלה לאיש פרטי ומכ"ש להכלל. ועל ידי כלל זה הוציאו ג"כ הרבה דינים. והלכות קבועות. וראינו אף בעונש מיתה להחוטאים, אשר ידענו כי האכזריות על הפושעים רחמים וחמלה בעולם (רמב"ם פי"א מה' סנהדרין ה"ח). ובכל זאת גם בעונשים של מיתה, למדו חז"ל מן הכלל גדול בתורה. ואהבת לריעך כמוך, כן קראו בתורת כהנים פ' אחרי מות את מ"ע ואהבת לריעך כמוך. בירור לו מיתה יפה. וכל מקום שנסתפק לחכמינו חז"ל באיכות העונש, למדו מקרא זה. דהחוב מוטל על הב"ד להקל בעונשו, ולברור לו מיתה קלה ויפה (סנהדרין מ"ה א' נ"ב א'): וכן למדו חז"ל מצד הסברא דציפור מצורע ושעיר המשתלח מותר בהנאה. משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, (יומא ס"ז ע"ב קידושין נ"ז ע"א) כי לא יעלה על הדעת שתורתינו הקדושה. אשר מגמתה רק להטיב לנו. ולשמור אותנו מן עון וחטא, על צד היותר רחוק. תצוה במצות כאלו אשר יסבבו אלינו תקלה ומכשול עון, ומפני זה דנו דעל כרחך, אין בשעיר המשתלח איסור הנאה ובציפור החי של מצורע שום איסור אכילה. ויוכל המוצא אותם להנות מהם:
וכן היה להם כלל גדול כי תורתינו תחוס בכל עת על ממונם של ישראל , ולא באה להעמיס עלינו הוצאות וטרחות מרובות. וכאשר חקרו חז"ל על שופר של תענית דפיו מצופה כסף דלא נתפרש בתורה. מאיזה מין יהי'. והוכיחו מן הכלל דהתורה חסה על ממונן של ישראל (ר"ה כ"ז ע"א): וכן כשחקרו על קלפי אשר שם הגורלות שעשו ביום כיפור על השעירים, ונעבד של כסף או של זהב. ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל (יומא ל"ט ע"א). וכן אמרו בכל יום היה חותה בשל כסף, משום התורה חסה על ממונם של ישראל (יומא מ"ד ע"ב): ומכל שכן כי תורתינו תחוס בכל עת על גופו של אדם שלא יגרמו לו המצות צער. וכאשר הקשו חז"ל (סוכה ל"ב ע"ב) על פרי עץ הדר אשר נאמר בתורה. ואימא הרדוף ומשני אביי דרכיה דרכי נועם כתיב, והרדוף מכרז ומסרט את הידים, ורבא אמר אמת והשלום אהבו. וזה הוא סם המות ע"ש. וע' (יבמות פ"ז ע"ב) דחקרו אם מת הבן אחר שנישאת היבמה לאחר, דאינו זוקק לחליצה משום דרכיה דרכי נועם כתיב, וזה אם אמרינן דמת הבן זוקק אחר כך, יגרום צער לבעל ולאשה ע' רש"י שם ורמב"ן חי' יבמות בסוגיא זו: עכ"פ כללים הללו נסתבבו, מפני העקר הגדול אשר מונה ליסוד לכל התורה כולה, כי תכוון מצותיה בכל בכלל ובפרט רק לטובת מין בני אדם ולא להכביד על האנשים עול כבד, ואדרבה היה להם כלל מיוחד, אין עושין מצות חבילות חבילות, שלא יהי' מצותיה של תורה למשא על האדם (סוטה ח' ע"א) וכמה הלכתא גבירתא איכא למשמע מן כלל זה, אין משקין שתי סוטות כאחד, ואין עורפין שתי עגלות ביום אחד וכיוצא בזה (ברכות מ"ח ע"ב) לענין ברכה דאין חותמין בשני דברים כאחד מזה הטעם, וע' תו' סוטה שם, שכתבו דכל ענינים אלו אינם רק מדרבנן:
ודע כי בראשית ההשקפה נראה כי חז"ל הניחו כלל אחר אשר סותר לעקר הזה, ומראה כי המצות המה רק לעול על צוארי עם ישראל, ואמרו (ר"ה כ"ח ע"א) מצות לאו להנות נתנו, ופירש"י שם, דלא נתנו המצות להתענג בהם, כי אם לעול על צואריהן ע"ש, אבל האמת כשנעיין היטב יתישב הדבר על נכון, ומעולם לא עלה, על דעת חז"ל להחליט כי המצות יבאו לצער אותנו ולהעמיס אותנו עבודות שונות אשר אינם נחוצים ומוכרחים להטיב מצב האדם במעמדו המוסרי והמדעי, וחלילה וחס מאתו יתברך להשים מגמתו להרע אלינו, ואפי' לבעלי חיים שאינם מדברים אסור לגרום אף צער קל, והרבה תנאים ס"ל צער בעל חיים דבר תורה (ב"מ ל"ב ע"א) וע' מדרש רבה ריש פ' תצא כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה ועל העופות. ע' רמב"ם במורה נבוכים פ' כ"ח לשלישי, ורמב"ן על התורה ריש פ' תצא. והעקר דמצות התורה המה רק רחמים וחמלה. ולא נתנה רק לצרף בהם הבריות ולזקק אותנו בטוהר המדות. וביותר מזה אמרו במדרש פ' אמור לא הטרחתי אתכם בהרים שתביאו קרבן מן החיות אשר אינם מצויים בישוב. וכן אמרו שם לא הטרחתי אתכם לברך פרועי ראש, ומפני זה במקום שמצות התורה באו מסופקות, ולא תפרש אימות המצוה ומהותה, אזי כלל זה לנו לעינים דבאה להקל ולא להחמיר, ולא כוונה התורה להכביד העול, רק דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, התורה חסה על ממונם של ישראל כל שכן על גופם, והך דמצות לאו להנות נתנו שזכרנו. אין הכוונה שניתנו לעול, רק הפירוש דמצות לא נתנו להנאת הגוף, שיהיה נחשב עי"ז הנאה בקיום המצוה אם נדר הנאה וכדומה. מפני דהיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ואין לאדם לעשות המצות בשביל קבלת פרס, ובשביל לצפות על שכר העתיד. רק יעשה המצות בשמחה בתענוג רוחני. כי זכה לעשות רצון קונו ולא לתענוג גופני, כי לגדולה מזו המצות המה מיועדות להשלים נפשנו במושכלות לבדו ומזה הצד לא נחשבו קיום המצות להנאת הגוף:
וכן הפלוגתא בין האמוראים אם מצות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה (ר"ה כ"ח ע"א פסחים קט"ו ע"ב) נסתבב ג"כ מן העקר הזה אם המצות רק לעול, ותכליתם רק לעשות רצונו של השי"ת, וכיון שאנו מראים שעשינו חפצו, כבר השלמנו המטרה. ומפ"ז כוונה פרטיות לעשות כל מצוה ומצוה איננה מעכבת, אחרי שכבר השלמנו המטרה הראשית. אבל דעת האומר דמצות צריכות כוונה. ס"ל דהמצות בעצמם אינם לעול ואינם מכוונים רק להשלים הנפש במה שע"י עשיות הללו האדם מתעורר לחשוב ביחודו ויכלתו, ובהעדר הכוונה לאו כלום עשה. שהרי נחסר כאן ענין המועיל לחזק בלבו אותן הדיעות אשר המצות החיצוניות בחובת האברים מורות ומעוררת אותנו עליהם: ומזה המין מה שזכרו חז"ל במגילה רפ"ד תשמישי מצוה נזרקין. ופעם אמרו שלא יכסה ברגל שלא יהי' מצות בזויות עליו (שבת כ"ג ע"א). דהמצוות היינו כמו לולב וסוכה ושופר. אין מכוונים לעצמם, ורק אמצעים המה לעורר על הלבבות אל נכון. והכלי עצמה אינו כלום ורשאים לזורקה ולנהוג מנהג בזיון. אבל מצד כוונתם הנשגב המושג עי"ז אסור לבזות אותם. וראה נעימות לשון רבינו הרמב"ם בסוף ה' שחיטה וינעם לך. וז"ל ולא יכסה ברגלו כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון. שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא. והצילנו מלמשש בחושך וערך אותנו נר לישר המעשים ואור להורות נתיבות היושר עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |