מאירי/חולין/קד/ב

מאירי חולין קד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן בית ראשון שכל ישראל היה שם אבל בימי עזרא אין חייבין בה אף בארץ אלא מדברי סופרים ומ"מ אף בזמן הזה ואף בחוצה לארץ מפרישין חלה מדברי סופרים וחלה זו נידונת בטמאה מפני שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת ומ"מ נאכלת היא לכל כהן שאין טומאה יוצאה מגופו הא כל שטומאה יוצאה מגופו כגון בעלי קריין וזבין ונדות ויולדות ומצורעים אסור בה אבל שאר הטמאים מצד מגע הטמאות מותרין לאכלה ואפי' בטומאת מת הואיל ואין עקר חיובה אלא מדבריהם ונמצא שמאכילין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לזיבתו או לקרויו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא בטומאת מת ונאכלת לאלו עם הזר בשלחן אחד ואין נזהרין בו מחשש שמא יאכל הזר מהם ונתנת לכל כהן שירצה ואפי' לעם ארץ שאינו משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ ר"ל אף של בית שני:

ולענין ביאור מה ששאלו כאן ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזרה ולא עוד אלא שהעלו בה שגוזרין תמה הוא שהרי בכל התלמוד אנו אומרין היא גופה גזרה וכו' אלא שכך פירושו מנא תימרא שהדברים הקרובים זה לזה כל כך לא נגזור גזרה לגזרה שהרי גזרו בשמנן משום פתן ופתן משום יינן מפני שהיא גזרה קרובה וכעין חדא גזרה וכן גזרו שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בכרמלית אע"פ שכרמלית עצמה גזרה וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השניה העוף עולה עם הגבנה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש אמר הר"מ פי' ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא אלא שרצה המחבר להודיענו מה שנזכר למעלה ממחלקת בית שמאי ובית הלל הוא דברי ר' יוסי והלכה כבית הלל והטעם בו מפני הרגל עברה צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אנשים אכסניים אוכלים [על שלחן אחד] זה בשר וזה גבנה ואין חוששין פי' מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו אלא באכסנאין שאין מכירים זה לזה ואין להם קירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו במה שאוכל חברו והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הכונה בה לבאר שבשר עוף אע"פ שאין איסורה אלא מדברי סופרים גודרים בה אותם הגדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה לדעת בית הלל שהלכה כמותו והוא שאמר לדעת בית הלל שאין עוף עולה על שלחן אחד עם החלב ואין צריך לומר שאינו נאכל ואע"פ שאכילה עצמה גזרה והיה לנו לומר שלא לעשות גזרה לגזרה אין זה נקרא גזרה לגזרה שהעלאה ואכילה קרובים הם זה לזה כל כך שהדבר דומה לגזרה אחת כמו שביארנו שמתוך ששולחנות שלהם קטנות היה הדבר מצוי ביותר ליגע זו בזו ובולע אחד מחברו ויש לגזור בעוף שמא יעשה כיוצא בזה בבהמה ואין כאן אלא גזרה אחת וכן שמא יעלם כאחד באלפס רותח ועובר על הבשול שכיוצא בו בבהמה עובר מן התורה:

באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו שמתוך קטנות השלחן ומשמוש ידים שבה הטעות מצויה שם אבל שלחן שסודרין עליו תחלה את התבשילין והדברים שאדם מכין לסעודה נותן זה בצד זה ואינו חושש:

צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה הא אם נוגעים זה בזה אע"פ שהם צוננים אסור ואם עשה כן צריך הדחה או גרירה ואין בהם צורך לקליפה וכתבו גדולי המפרשים דדוקא אמרו צריך הדחה בדבר שדרכו ליאכל בלא הדחה אבל דבר שאין דרכו ליאכל בלא הדחה אינו צריך להדיחו עכשיו שהרי אינו אוכלו עד שידיחנו ומתוך כך אין אנו קפדים בבית המטבחיים של גוים כשבשר השחוטה נוגעת בנבלה שהרי אינו אוכלו בלא הדחה ומ"מ אם היה הטהור תפל והטמא מלוח אם נגעו ונשתהו בכך צריך גרידה או קליפה ומתוך כך ראוי להסירו מן השלחן מפני הטעות והוא שאמרו בתלמוד בשני של פסח שני אהן דאכיל חובץ ובדעתיה למיכל קופד צריך מבערא פסתא:

שני אכסניים באים זה מכאן וזה מכאן ואין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה ואין חוששין שמא יתנו זה לזה הואיל ואין מכירין זה את זה הא אם היו מכירין זה את זה אסור אפי' היו מקפידים זה על זה כמו שיתבאר בגמ' ומ"מ אם עשו היכר לעצמן כגון שהפסיקו ביניהם בפת או במפה וכיוצא באלו מותר וכן פירשו הגאונים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אכילת בשר אחר גבנה או גבנה אחר בשר יש בה מחלקת בין הפוסקים ומחלקתם תלוי בפי' שמועה זו ומה שנהגו בה אבותינו ורבותינו לפי מה שהיו מקבלים בפירושה היא שאם אכל בשר בהמה אינו אוכל אחר כן גבנה אפי' בקנוח הפה ובנטילת ידים עד שיעבור שש שעות והוא שיעור שבין סעודה לסעודה עברו שש שעות אוכל גבינה אע"פ שלא קנח את פיו ולא נטל את ידיו אחר אכילת הבשר בין שיניו שכל שכשיעור זה כבר נתעכל במקומו ואינו קרוי בשר לא נאמר על בשר שבין השינים שהוא נקרא בשר אלא בתוך זמן זה ויש אומרים שאף לאחר זמן זה צריך לסלקו קודם שיאכל גבנה:

אכל בשר עוף אף הוא צריך להמתין כשיעור זה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים להחמיר בו כבשר בהמה להמתין אחריו עד שש שעות וכן נהגו בכל גלילותינו אכל גבנה ורוצה לאכול בשר בהמה מקנח פיו מפני פירורי גבנה הנשארים בחיך או בין השנים שגבנה אף שבין השינים מתנקות הם בקנוח ואם היה בלילה מוסיף על הקנוח נטילת ידים וביום אינו צריך להוסיף נטילת ידים שהרי הוא רואה את ידיו אם יש בהם פירורי גבינה אם לאו:

רצה לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא לקנוח ולא לנטילה ואפי' בלילה ויש אומרים שאינו צריך לקנוח הפה בפת אבל צריך הוא מ"מ לקנח מעט בבגד וכיוצא בו והוא שהם גורסין עוף וגבינה נאכלין באפיקולין ר"ל מטלית בלא קנוח שבפת ומ"מ אנו גורסין באפיקורן כלומר דרך פרסום ואפקירותא בלא שום קנוח בעולם וחיה כבר ביארנו שנחלקו בה הפוסקים יש פוסקים שדינה כעוף והוא עקר הדברים אלא שנהגו להחמיר בה כבהמה מפני שבשרה דומה לבשר בהמה:

זו היא שטת קדמונינו בענין זה ולשטה זו פי' השמועה כך הוא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין באפיקורן ופי' באפיקורן זה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ומכל מקום דוקא גבנה אחרי העוף והראיה מה שסמך לו דרב יצחק אייתו ליה גבנה ואכל והדר אייתו ליה בשרא דבהמה ואכל כי לא משא ידיה אלא שקנח פיו לבד ואכל והקשו מדאגרא דדוקא אמרה בעוף וגבנה עד שהעמיד הוא דבריו בלילה אבל ביום דיו בקנוח להסיר פירורי הגבינה שהרי ידיו כבר הוא רואה אותם ונמצא שלא דברו אגרא ורב יצחק אלא בגבנה ואחר כך בשר ומהם למדנו דין זה אם לעוף אם לבהמה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף