מאירי/חולין/צח/ב

מאירי חולין צח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איל נזיר אחר שהוציא את האימורין והפריש חזה ושוק שלו מבשל שאר האיל כלו שלם בקדרה אחת בעזרת נשים כמו שיתבאר במקומו ואחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע ולא עוד אלא שאף לכתחלה הוא עושה כן מה שאין כן בשאר קדשים שכל בשר הנוגע בבשר קדש אחר ובולע הימנו אע"פ שאין בו טעם קדוש להיות כמוה אם פסולה כגון נותר ופגול תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה וזהו חדוש האמור באיל נזיר להתיר בו מכלל איסור שאף לדברי האומר טעם כעיקר מדברי סופרים בקדשים מודה שהוא מן התורה אף בתערובת כל שהוא ובאיל נזיר מותר ואפי' מקום החתך וכן יש בו חדוש אחר שבשאר מקומות אפי' במה שלא היה נאסר בדיעבד אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' בחולין ר"ל שאין מערבין לכתחלה איסור אפי' מועט עם היתר אפי' הוא מרובה וכאן מערבין לכתחלה:

למדת מדברנו שאסור מן התורה לערב לכתחלה איסור עם היתר אפי' מועט שבמועט במרובה שבמרובה ומ"מ חכמי התוספות פירשו שאין איסור זה אלא מדברי סופרים וחדוש שבנזיר הוא שבשאר מקומות אע"פ שמותר לבטלו מן התורה גנאי הוא לבטלו מפני שקשה להם לפרש מה שהקשו בסוגיא ומי גמרינן מניה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור שאע"פ שבלע ממנו התירו ותירץ שלא נאמר דבר זה אלא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והקשה וניגמר מינה כלומר דמין במינו ליבטיל ותירץ גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח ור"ל על מזבח פנימי והדבר ידוע שאחר שהזה שמנה פעמים מדם הפר בין הבדים ושמנה לפני הכפרת וכן מדם השעיר שמערב שני הדמים ומזה על ארבע קרנות המזבח הפנימי ועל הזאה זו נאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר אלמא אע"פ שנתערבו ושדם הפר מרובה ביותר הוא קורהו דם השעיר כלומר שלא נתבטל והקשה מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מנזיר וליבטיל אף מין במינו אלא משום החדוש הוא כלומר דבעלמא לא מבטלינן איסור והכא מבטלינן וכי תימא אם כן ששים ומאה לדידן נמי לא ליגמר ותירץ הכא חומרא הוא דגמרינן דמדאוריתא ברובא בטיל לדידן ואע"ג דכזית בכדי אכילת פרס לוקה התם משום דנימוח גוף האיסור הוא אבל טעם בטעם בטל הוא מן התורה וזהו טעמו ולא ממשו ואף לדעת האוסרו מן התורה דוקא מין בשאינו מינו שיש בו טעם אבל במינו שאין בו טעם לדידן מיהא בטל מן התורה אף במחיית גוף איסור ורבא פירשה לטעם כעקר דבשאר קדשים אסור כמו שביארנו ורבינא פרשה למקום חתך דבעלמא אסור אף בלא נתינת טעם כמו שביארנו בעובר שהוציא ידו בפרק המקשה:

זהו ענין הסוגיא ובתוספות שאלו מעקרא כשהקשו והתניא זהו היתר וכו' ותרץ לו מאי זהו היתר וכו' שמבטלין אותו לכתחלה ולא לאסור בשאר מקומות מצד הבליעה ומתוך כך תירצו שמן התורה יכל לבטל והכא הכי קאמר חדוש הוא דבעלמא גנאי הוא לבטלו והכא מצוה לבטלו ולא היה לו לתרץ זהו שמצוה לבטלו ולמעוטי בעלמא שאין מצוה בכך שלא הוצרכנו ללמוד שאין מצוה בבטול ומ"מ אין לדחות סוגיא פשוטה המוכחת שהבטול אסור מן התורה מפני קושיות שאינן דוחקות כל כך שאין הכרח בסוגיא האמורה דרך משא ומתן לדקדק בה כל כך וכל שכן שיש לתרץ בה דלישנא דזהו היתר קא דייק דמשמע לשעבר כלומר זהו שנתבשל האיסור עם ההיתר ונתן בו טעם והותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בפי' שביטול האיסורין אסור מן התורה הואיל וקראוה חדוש בנזיר ומ"מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצא לדברי הכל שאסור לערב איסור עם היתר או מדברי תורה או מדברי סופרים ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו ומותר לאחרים הואיל ואינו נאסר בשיעורו וכשם שהעירוב מתחלתו אסור כך אם נתערב מאליו בפחות מכשיעור אסור להוסיף ההיתר בידים כדי לבטל את האיסור ודבר זה לדברי הכל מדברי סופרים ומ"מ דברים אלו אינן כן במוחלט אלא יש בה דרכים שאסור לעשות כן ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו בין בעירוב שמתחלה בין בתוספת היתר ויש צדדין שאסור לערב לכתחלה ושאם עשה כן במזיד אסור אבל תוספת היתר מותר בו לכתחלה ויש צדדין שמותר לערב איסור בהיתר ובכלם מ"מ אם נתוסף מן ההיתר בשוגג או מאליו אע"פ שכבר נאסר ניתר בתוספת זה חוץ מבשר בחלב כמו שהתבאר מעתה צריך אתה לידע דינין אלו מאיזה מקור הם נובעים וכיצד הם דינין אלו:

איסור תורה שנתערב בהיתר כגון נבלה או חלב בתבשיל ואין שם ששים ונמצא הכל אסור אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור ודבר זה יתבאר ממה שאמרו במסכת תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ופירשו שם בתלמוד המערב שלא סוף דבר בתרומה אלא אף כל שאר איסורין שרבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור לא סוף דבר בצד זה בשהיה השיעור צריך לו מה"ת כגון מין בשאינו מינו שאף מן התורה אינו בטל כל זמן שיהא בו טעם לדעת האומרים טעמו ולא ממשו מן התורה כמו שיתבאר אלא אף באיסור שהוא בטל מן התורה כאחד בשנים כגון מין במינו כמו שיתבאר ומדברי סופרים לשער בו בששים הואיל וגוף האיסור מן התורה הרי הוא בדין זה ודבר זה רמוז במסכת גיטין פרק הניזקין נ"ג ב' שאמרו כי קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד מדאוריתא בדרבנן לא קניס והקשו מאגוזי פרך שנתפצעו דקאמר איהו עלה בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ואע"פ שאין הלכה כמותו אלא כמי שאמר בשוגג יעלו הרי הכל מודים שבמזיד מיהא לא יעלו:

אף באיסור שאין בו טעם כלל אלא שמדברי סופרים שלא יתבטל יש לנו לדון בצד זה שהזכרנו כגון חתיכת נבלה הראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בתוך חתיכות של שחוטה ולא הוכרה והיה בשחוטה כדי לבטל טעם הנבלה אלא שאין לה בטילא לעולם אלא אם כן נחתכה עד שלא תהא ראויה להתכבד אסור לחתכה כדי לבטלה ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור ודבר זה יתבאר גם כן בשמועה שהזכרנו ר"ל נפלו ונתפצעו שבמזיד לא יעלו וכן הדין בבריה וכיוצא בה ומ"מ הסכימו גדולי המחברים וגדולי המפרשים שלא נאסר אלא למבטל או למי שנתבטל בעבורו הא לשאר בני אדם מותר וזהו צד ראשון שבדין זה:

היה גוף האיסור מדבריהם אלא שהוא מחשש ענין של תורה כגון גבנת הגוים שהוא איסור חכמים אלא שאסרוה משום חשש חלב טמא או מחמת עור קיבת נבלה וכן שמנו של גיד שאיסורו מחשש הגיד אסור לערבו לכתחלה ואם ערב במזיד אסור ומ"מ אם נפל האיסור מאליו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו היתר לכתחלה ומבטלו ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת יום טוב ד' ב' בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן ובדין זה בשר עוף בחלב וכל כיוצא בזה וזה צד שני שבדין זה:

היה גוף האיסור של סופרים ואין לו שום עקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שהיא מדברי סופרים ולא מחשש שום נגיעה באיסורי תורה שהרי אין דין חלה ותרומה בחוצה לארץ כלל ואין טענה לגזור על חוצה לארץ מחשש ארץ ישראל שאין לומדין אלו מאלו אלא עקר תקנתם בזה שלא תשתכח מהם תורת חלה ותרומה מותר לערבן לכתחלה עם חלין ולאכלן אפי' זרים וכן העידו בה בשם תלמוד המערב ממה שאמרו עליה ונאכלת עם הזר בשולחן אחד כלומר שהכהן והישראל מערבין פתן ומבטלין אותה ברוב ואוכלין וכן כל כיוצא בזה כגון בשולי גוים ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בבכורות כ"ז א' תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ומ"מ תרומה של דבריהם בארץ אסור:

גדולי הצרפתים חולקים בזו בפירושיהם במשניות של זרעים באחרון של חלה פ"ד מ"ח לומר שלא התירו לבטלה ברוב אלא לכהן טמא אבל לזר לא ואע"פ שאינה עושה טבל קודם הפרשתה כמו שאמרו עליה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש מ"מ אם הופרשה מדמעת עד שירבו עליה חולין כדינה ויש לה ראיה ממה שאמרו במנחות ס"ז א' תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת כלומר הא של ישראל מדמעת וכן דעתם בשאר איסורין הדומים לאלו שאין מערבין אותן לכתחלה עם היתר לעולם:

מכלל מה שכתבנו למדת שכל איסור שנפל לתוך היתר ולא נתבטל לשם וניתוסף מאליו עוד היתר שהוא מצטרף לבטל האיסור:

מעתה עליך לחקור בקצה אחר הפכי לזה והוא באיסור שנפל לתוך היתר ונתבטל בתוכו כגון כזית חלב בששים זיתים של בשר או תבשיל ונימוח והרי נתבטל אלא שאחר שנימוח זית זה נפל שם כזית אחר ונימוח גם כן ואם תאמר שיהא זית הנימוח תחלה חוזר וניעור אחר שמ"מ יש בה עכשיו טעם האיסור הרי נאסר הכל ואם תאמר שאינו חוזר וניעור הכל מותר והיאך נידון בדבר זה אם הוא יין נסך במנו ר"ל ביין כשר והיה שם קיתון של מים שיש במים אלו בכדי לבטל טיפה זו של יין נסך בבטול טעימה הן בששים הן בשאר שיעורין מתבארים במקומם בפחות מששים ומצד טעם לפגם שהוא מותר ומצד מה שאנו אומרין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואחר כך חזר ונפל שם יין נסך עד שאם נצטרף זה שנפל עכשיו עם אותו שנפל תחלה לא היו המים מבטלין טעם היין האסור חזרה טפת היין הראשונה שכבר נתבטלה וניעורה ונצטרפה עם זו החדשה והכל אסור הואיל ואיסור יין נסך חמור ויש חולקין אף בזו ודנין אותה כמים במים על הדרך שיתבאר ודבר יתבאר במסכת ע"ז פרק השוכר ע"ג א':

היה על דרך זה בשאר איסורין כגון יין בשאינו מינו שדינו בנותן טעם וכן בכל איסורין הנימוחין שאין איסורן אלא בנותן טעם כגון חלב ודם וכיוצא בהם מן האיסורין הבטלים גדולי המפרשים מסכימים בה להקל ר"ל שכל שנפל האיסור ונימוח ויש בהיתר כדי לבטלו ונתבטל ואחר כך נפל עוד איסור עד שאם נצטרף עם הראשון אין בהיתר כדי לבטלו מותר שאין האיסור הראשון חוזר וניעור מאחר שנתבטל ואע"פ שיש כאן טעם האיסור ולא עוד אלא שהאיסור הראשון הנימוח מצטרף עם [ההיתר] לבטל האיסור הבא עכשיו והביא ראיה לדבריהם ממה שנאמר כן במסכת ערלה פ"ב מ"ג שהערלה מעלה את הערלה על הדרך שביארנו ודנו גדולי המפרשים שהזכרנו שאר איסורין בשיעורן כערלה בשיעורה על הצדדין שהזכרנו במה דברים אמורים באיסור שנתבטל מכל וכל עד שאין צריך להרים ממנו כגון איסורין שהזכרנו תחלה שנימוחו וכגון ערלה במאה שאינה דבר הניכר וכן תרומה בערלה כמו שהוזכרה שם ולהתירה לכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה בחולין ובזרים שהוא צריך להעלותה אע"פ שבטלה מפני גזל השבט כמו שיתבאר והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה אם נפל לשם עוד תרומה עד שלא העלה שיעור התרומה הראשונה נצטרף הכל וניעור לאסור הכל ואין אומרין שדי לה אם לא תועיל להתיר לא שתצטרף לאסור אלא חוזרת ונעורה לאסור כמו שיתבאר במקומו במסכת תרומות פ"ה מ"ח שאמרו סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זה אסור וכן בתלמוד המערב אמרו גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהם גריסין של תרומה אסור:

ומכאן יצא להם כן בכל איסורין שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בששים ונימוח מקצתו הואיל ומקצת האיסור בעין עד שאם יפול לקדרה אחרת אסור אין זה קרוי בטול ואם נפל עוד שם זית אחר של חלב ונימוחו שניהם מצטרפין שניהם לאיסור ודוקא בשמכיר כזית הראשון שלא נימוח בשעה שנפל בו השני הא אם אינו מכירו מצטרף להיתר כדין ערלה המעלה את הערלה:

גדולי האחרונים מסכימים בכל האיסורים להחמיר ולומר שאע"פ שנימוח הראשון ונתבטל אם חזר ונפל עוד מן האיסור עד כדי שבהצטרפו עם הראשון אין בהיתר כדי לבטל טעמו הכל אסור שאין אחר הטעם כלום וערלה ותרומה וכלאי הכרם אין להם דמיון בזו לדעתם שכל אלו שיעור איסורן אף בלא נתינת טעם כגון במאה ובמאתים וכל שנתבטל אע"פ שחזר ונפל עוד לשם הואיל ואף על ידי זה אין שם טעם אע"פ שאין בהיתר עכשיו כדי לבטלו לפי שיעורו ראוי לומר שאינו חוזר וניעור אבל אם נפל שם כל כך שיהיה כאן נתינת טעם אומר אני אף באלו שחוזר וניעור וכן הדין בכל האיסורין ששעורן בנתינת טעם כשם שאמרו בפרק כסוי הדם פ"ז א' אין דיחוי אצל מצות אלא אם כן בקדשים כך אין דיחוי לענין איסורין וטעם לשבח הוא וראוי לסמוך עליו ומ"מ במין במינו הואיל ואין כאן טעם איסור מורגש יראה שהדין בו להתבטל ולהצטרף להיתר ואף הם כתבוה כן:

ואחר שביארנו דברים אלו על ידי גלגול נשוב לביאור שאר הדברים ונזכרם הנה על סדר הגמרא במסכת פסחים מ' א' התבאר שאם נמצאו בפסח חטים או שעורים בתבשיל אם נתבקעו אסור התבשיל ואם לא נתבקעו הם אסורים והתבשיל מותר מאחר שביארנו שהמליח הרי כצלי אבל לא כמבושל אם נמצא חטים בפסח בעוף לאחר מליחתו פירשו מגדולי המפרשים שאע"פ שנתבקעו מותר אלא שמעמיק סביבות המקום שנמצאו שם וחותך ומשליך על הדרך שביארנו בצלי שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואע"פ שביארנו בשאר איסורין שמפעפעין הם ואחר שכן הרי פלט משהו וחמץ בפסח שיעורו במשהו אף בשאינו מינו מ"מ אין ראוי לומר בחטה וכיוצא בה שתהא מן האיסורין המפעפעין:

מה שביארנו שפליטת האיסור אוסרת אע"פ שאין שם ממשו של איסור והוא הנקרא בלשון תלמוד טעם כעקר או טעמו ולא ממשו נחלקו בו רבותינו הצרפתים זה בזה אם הוא מן התורה או מדברי סופרים אבל טעמו וממשו הרי הוא מן התורה ולוקין עליו ומהו נקרא טעמו וממשו כל שנפל איסור לתוך היתר שאינו מינו ונימוח כלו בתוכו והיה מן האיסור כזית בכל שיעור אכילת פרס של היתר שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים וארבעה לדעת גדולי הרבנים ונתן איסור זה הנימוח טעם בהיתר זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ומ"מ אין בו כרת אף בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף איסור ממש ואם אכל פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות ויש חולקים לומר שאין לוקין עליו כמו שנבאר במסכת פסחים ולא יראה כן נימוח איסור זה ולא הגיע שיעור לכזית בכדי אכילת פרס או שלא היה איסור הנימוח אלא איסור העומד בעיניו ואין בו אלא איסור פליטה אפי' פלט כמה ונתן טעם הרי זה טעמו ולא ממשו וזהו שנחלקו עליו אם הוא מן התורה אם לאו אבל אם היה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה אפי' היה שם כזית בכדי אכילת פרס הרי זה ממשו ולא טעמו שאין טעם במין במינו ומן התורה בטל ברוב אפי' אחד בשנים אפי' נתבשל זה עם זה ומדברי סופרים לאסרו אלא אם כן בשיעור המכלה את טעמו לגמרי אלו היה בשאינו מינו והוא ששים האמור בתלמוד:

איסור זה של מין בשאינו מינו כגון חלב בתבשיל או בשר בחלב וכיוצא בזה שנתן בו טעם ואין שם כזית בכדי אכילת פרס הוא הנקרא טעמו ולא ממשו כמו שביארנו והוא שנחלקו עליו מהם שאמרו שהוא אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור ומהם שאמרו שאינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים וכבר ביררנו עקר מחלקתם בהבאת ראיותיהם בשלישי של פסח ראשון:

מעתה איסור שנפל לתוך שאינו מינו ונימוח ולא היה שם כזית בשיעור אכילת פרס כגון נבלה בתבשיל או בשר בקדרה של חלב או כף חולבת שניער בה קדרה של בשר וקודם שהספיק לשער אם יש שם ששים נשפך הרבה מן המרק לדברי האומר שהוא מן התורה הרי זה ספק תורה ואסור לדברי האומר שהוא מדברי סופרים הרי הוא ספק חכמים ומותר ואם אירע כיוצא בזה במין במינו מותר לדברי הכל:

נפל לתוך מינו ושאינו מינו יש מי שאומר כשם שאומרין במקום אחר להקל רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך אומרים בזה להקל רואין את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ויש חולקין בזו ומ"מ יש לי סעד בה ממה ששאלו בחתיכה שנתבטלה בין החתיכות ליבטל ברובא במין במינו יבש ואע"פ שיש שם רוטב:

היתר אינו מצטרף לאיסור ואע"פ שרובו מן האיסור וטעמו טעם האיסור לגמרי עד שנואה כאלו כלו איסור הואיל ואין שם כזית איסור אין ההיתר מצטרף עמו ואף באיסורי נזיר כמו שיתבאר במקומו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף