מאירי/חולין/עה/ב

מאירי חולין עה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שחט את הבהמה ויצא ממנה בן תשעה חי אע"פ שאינו טעון שחיטה מן הדין חייב הוא במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא כנבלה ששחיטת אמו מטהרתו וכן הדין אף בשוחט את הטרפה ולא עוד אלא שיש גורסין בה השוחט את הטרפה ר"ל שהם גורסים אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא אלא שיש להקשות בה היאך הקשה לו רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כלומר דלרבנן לא מהני ליה שחיטה דכשחוט ועומד הוא וכמו שאמרו למעלה השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר והלא רבא הוא דאמר אף לדברי (האוסר) [המתיר] מתיר ומשום דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אלא שהעקר לגרוס בה תחלה השוחט את הבהמה וכן בר' חייא והיינו דאקשי טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כו' ואמר ליה ולטעמיך הא דתני ר' חייא כו' והשיבו הא לא קשיא דאפשר דר' חייא הלה אליבא דר' מאיר תני לה והא דאמר שאם מת טהור מלטמא במשא בשמצאו מת אבל לא במצאו חי אלא לדידך אי הכי קאמרת הוה לך לפרושי ותירץ לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא כלומר שאם בא לשחטו שחיטה היא אף לרבנן והוא הדין לטרפה ולא עוד אלא שאף הגורסים בה הבהמה קצתם מפרשים דכי אסקה מיהא הכי קאמר ארבעה סימנין וכו' ובטרפה קאמינא ואליבא דרבנן ולטעמא דידך דאף לדברי המתיר מותר ולמדת שלענין פסק מיהא הן בשל רב חסדא הן בשל ר' חייא אף בשל טרפה כן וברוב ספרים גורסים כן בשניהם ר"ל השוחט את הטרפה ולענין הקושיא הם מתרצים דהא דאמר רבא ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא בתר דשמעה מרב חסדא אמרה:

כבר ביארנו על בן תשעה שיצא חי והפריס על גבי קרקע ר"ל שהילך בפרסות על גבי קרקע שטעון שחיטה מדברי סופרים היה בן פקועה זה קלוט הואיל ויש בו איזה דבר מחדש מותר בלא שחיטה אף מדברי סופרים והוא הדין שחלבו מותר שזו תלויה בזו לשטתנו כמו שכתבנו כל כיוצא בזה אין אדם טועה בו שמתוך חדושו מדברים עליו ושומעים כל הנאמר עליו ואין טועין בו באחר וזהו שאמרו אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה כלומר אע"ג דהפריס על גבי קרקע דשארי מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי אינשי ומ"מ יש ספרים שגורסים אחריה איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה דשארי מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי אינשי ולפי לשון זה דוקא שהוא קלוט ואמו היתה קלוטה ושהוא עם כל זה בן פקועה דאיכא תרי תימהי קלוט ובן קלוטה דאלו כשהוא בן פקועה לאו תימהא חשיב לה ומתוך כך יש פוסקים כלשון זה האחרון ואין מתירין בקלוט בן פקועה אחר שהפריס אא"כ הוא בן פקועה קלוט ובן קלוטה אלא דמסתברא דהילכתא כלישנא קמא דהואיל ואף בלאו שום תימהא אינה אלא מפני מראית העין בחדא תימהא שרי:

ומגדולי הראשונים אין גורסין בה איכא דאמרי אלא ואמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר ואינו חוזר על הראשונה שכלם מודים בראשון ר"ל שאם בן פקועה זה קלוט מותר דכל מילתא דתמיהא דכירי לה אינשי ואין על זו לשון אחר כלל והכל מודים שבזו פירושו דרבנן מודו בה לר' שמעון בן שזורי והלשון האחר הוא חוזר לר' שמעון בן שזורי שנחלקו לדעתו זעירי ור' יוחנן שזעירי אמר עליו שהתיר בבנו של פקועה ובבן בנו עד סוף כל הדורות ור' יוחנן אמר עליו שלא התיר אלא בו אבל בבנו אסור ואמר אביי שהכל מודים לדעתו ר"ל אף ר' יוחנן שאם היתה הזקנה בן פקועה ובתה קלוטה ובן הבת קלוט שמותר לדעת בן שזורי הואיל ואיכא תרי תימהי שהוא קלוט ואמו קלוטה ואע"פ שלדעת זה לא היה לו לאמרה אלא לאחר אותו המחלוקת הואיל והזכיר את הראשונה לאביי סמכה לו ואין מוקדם ומאוחר ולא עוד אלא שהם פוסקים בה שאף רבנן הודו בה אלא שזו ודאי אינה נראית לי כלל לאסור את הזקנה ובתה ולהתיר בן הבת אלא ודאי עיקר הדברים כנוסח ראשון וכן גורסין בה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אלא שגדולי המפרשים פוסקים ללישנא בתרא להצריך בו שנים דברים מחדשים אף כשהוא עצמו בן פקועה ומ"מ נראה כדעת ראשון הואיל ואין בו איסור אלא ממראית העין ולא עוד אלא שקצת מפרשים פוסקים כר' שמעון בן שזורי כזעירי בשם ר' חנינא ואף גדולי ספרד שמענו מזמנים קדומים שעשו בה מעשה בכנופיא דרך חדוש אלא שאין ראוי לפסוק כיחיד במקום רבים וכל שכן במקום שהטעות מצויה:

כבר ביארנו שבן פקועה הבא על בהמה מעליתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה אפי' לדעת שארבעה סימנין התירה בו תורה מפני שחציין של סימנין נידונין כשחוטין והוא שאמרו אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה ובאמת שגדולי הרבנים פירשו הטעם דהוה ליה כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והאחר כשחוט שהרי אין שחיטה נוהגת בו ואין לך בהמה ניתרת בסימן אחד ואין השני מצטרף לראשון שהרי הראשון נשחט משנולד ואין לך שהייה גדולה מזו ופירשו בה שרב משרשיא אינו סובר זו שאמרו ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא שאלו כן הרי הוא בר שחיטה ומ"מ בתוספות מתמיהים עליהם שבהמה זו אף סימן אחד אין לה שלא אמרו ארבעה סימנין אית ליה אלא בשלא הועילוהו סימני האם כגון שוחט את הטרפה ובדומה לזה שאין סימני העובר נחשבים כשחוטים הואיל ונמצא האם טרפה אבל כל שהוא ניתר בשחיטת אמו הרי חצי סימניו נחשבים כשחוטים לגמרי והיאך היא ניתרת בסימנין שאנו רואים אותם כשחוטים אלא ודאי רב משרשיא אף לדעת שכתבנו ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אמרה וראיה לדבר מה ששאלו למעלה בעובר שהוציא את ידו מהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם וכן אמרו למעלה לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו למקומם מותרין יכול אף אבר היוצא כן ת"ל ובשר בשדה טרפה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר כלומר אף בשחיטת עצמו הואיל וניתר חציו בשחיטת אמו ואלו לדבריהם כל אלו באות שלא כהלכה ושלא כדעת האומר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא נאמרה מפני שחציין של סימנין כשחוטים כמו שכתבנו ואינו ניתר בחצי סימניה ובן פקועה הבא על בת פקועה הולד אינו טעון שחיטה מן הדין ויש אומרים כן עד סוף כל הדורות כל זמן שיהו המולידים פטורים מצד שניהם:

הואיל ואין בן פקועה טעון שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים אם נמצאת טרפה מותר הן בדריסה הן בשאר טרפויות שאינו אלא כבשר בעלמא והרבה גאונים אומרים כן אף בשהא או דרס או בנמצאת סכין פגומה ואף גדולי הדור נסכמים עמהם ולא יראה לי כן שכל שהוא בעצמה של שחיטה מתנבל הוא בה אלא שהם אומרים שנתנבלה בשחיטה מותרת שהנבול בשחיטה כטרפות הוא ואין בו משום מראית העין ומותר הא אם מתה מאליה ודאי אסורה שלא אמרו בה אלא שטהורה מטומאת נבלה ומ"מ יש חולקים לאסור אף בטרפות וכשאנו משיבין עליהם ממה שנאמר כאן באדא בר חבו דהוה ליה בן פקועה ונפל דובא עליה ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה הם מפרשים בה זיל שחטיה ובדקיה או שמא בהמה גסה היתה ואין לזאב בה דריסה כמו שהתבאר ואין הדברים נראין שאם כן לא היתה ההוראה בכאן אלא להטעינו שחיטה ואם כן מה הוצרך להזכיר לנו דנפל עליה דובא לימא ההוא בן פקועה דהוה בן פלוני ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה אלא ודאי עקר אשמעתיה משום דרוסה הוא ואע"ג דמ"מ ראיה אין כאן דשמא מעשה שהיה כך היה מ"מ הדברים נראין אלא שבחיבורי רבותינו שבצרפת מצריכים בה שיהא הטרפות דבר שאינו נראה לכל שאם כן חוששין למראית העין וכתחלתו כך סופו ויפה אמרו ולהם שומעין:

כבר התבאר בפרק שני שהבריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין אבל אין נותנין עד שיאמר להם תנו אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות או המסוכן שקפץ עליו החולי שלשה ימים הואיל ואמר כתבו כותבין ונותנין מתוך שהוא בהול אינו זכור לומר תנו אלא שכך הוא בדעתו ועיקר הדבר במסכת גיטין:

כבר ידעת על תבואה של עם הארץ שהיא דמאי וצריך להפריש ממנה תרומת מעשר כמו שביארנו בפרק ראשון לקח פירות מעם הארץ ושכח לעשרן ונכנסה שבת שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת שאימת שבת על עם הארץ ואינו סומך עליו בחול ראינוהו לעם הארץ שעשר מפירות הדמאי כדי להפיס דעת הלוקחים וראינו תרומת מעשרו שחזרה למקומה ואמר חזרתי והפרשתיה אפי' בחול סומך עליו שאימת דמוע עליהן כך כתבוה מגדולי המחברים ויראה מדבריהם שדמוע כיוצא בזה די לו בהפרשה אחרת שלא בהעלאת אחד ומאה (ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת ומאה) ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת אחד ומאה ויש שפירשו דבר זה שאם עשר הלוקח ונפלה למקומה ואין מאה להעלותה הואיל ואין כאן תקון שואלו ואם אמר לו שכבר עשרן אוכל על פיו אפי' בחול:

מה שאמרנו בזה שנפלה למקומה הוא על דעת האומר שתרומת דמאי במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ומ"מ הלכה שאף שלא במקומה מדמעת:

עם הארץ שהפריש לפנינו תרומת מעשר בתורת ודאי וחזרה למקומה אין כאן תיקון בהפרשה לדברי הכל ומ"מ אם נפלה במאה שכיוצא בה ואמר העליתיה באחד ומאה יראה שהוא נאמן שאימת דמוע עליו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף