ליקוטי מוהר"ן/רעז

ליקוטי מוהר"ן רעז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דע, כשיש מחלקת על האדם, אין לעמד עצמו כנגד השונאים, לומר: כמו שעושה לי כן אעשה לו כנגדו; כי זה גורם שהשונא יבוא למבקשו, לראות בו, חס ושלום, מה שהוא רוצה לראות בו,

רק אדרבא, ראוי לדון אותם לכף זכות, ולעשות להם כל הטובות, בחינות: ונפשי כעפר לכל תהיה – כמו העפר שהכל דשין עליה, והיא נותנת להם כל הטובות: אכילה ושתיה וזהב וכסף ואבנים טובות – הכל היה מן העפר; כמו כן אף־על־פי שהם חולקים עליו ומבקשים רעתו, אף־על־פי־כן יעשה להם כל הטובות, כמו העפר כנ"ל.

והוא כמשל, כשאחד חותר תחת בית חברו, אם הוא יעמד עצמו ויחתר גם כן כנגדו, אזי בודאי בקל יבוא החותר למבקשו, אבל כשאחד חותר וחברו עומד בפנים ושופך עפר ועושה תל כנגדו – אזי מפיר מחשבתו, ואינו יכול השונא לעשות מבקשו.

כמו כן אין לעמד כנגד השונאים לעשות כנגדם, שזהו בחינת שחותר גם כן כמו השונא, שעל־ידי־זה יבוא למבקשו בקל. אבל על־ידי בחינת עפר, בחינת ונפשי כעפר כנ"ל, על־ידי־זה מפיר מחשבת השונא כנ"ל, ואזי כורה שחת בה יפל, כי נופל ונשאר בהשחת שכרה על חברו על ידי העפר שנשפך עליו, כי חברו עומד ושופך עליו עפר כנגדו כנ"ל, על־ידי בחינת ונפשי כעפר כנ"ל:

ב

וכל זה כשהחולקים הם רשעים, אבל כשחולקים עליו צדיקים, בודאי כונתם הוא רק לטובה, שמרימין ומנשאין אותו על־ידי־זה, וממתיקים דינים מעליו, והוא כמו אחד שחופר עצמו תחת חברו ומשליך לו מתנה טובה, וכמו שמצינו כעין זה בצדקה, שכמה תנאים השליכו צדקות בהצנע, כדי שלא ידע המקבל (כתובות סז:), כן זאת המחלקת של צדיקים הוא שנותנין לו טובה בהעלם והצנע כנ"ל.

וזה שבקש דוד (תהילים צב יב): בקמים עלי מרעים וכו'. כי יש תמר בקדשה, בחינת: צדיק כתמר יפרח (שם); וכנגדו תמר בסטרא אחרא, בחינת: שאור בככותבת, וכותבת היא תמרה, הינו התמר שבסטרא אחרא, כי שאור הוא כללות ותקף הדינים, כי הוא בחינת אלקים ברבוע ובמלוי כמובא, ועל כן נקרא תמר, לשון תמורה, הינו הסטרא אחרא שהיא נקראת תמורה, כי תמורת חכמה – אולת, תמורת חיים וכו', כמובא (בספר יצירה).

ושרש הדינים והסטרא אחרא הוא מחלקת שבקדשה, כי הסטרא אחרא הוא בחינת מחלקת, ושרשם – מחלקת שבקדשה, ואין הדין נמתק אלא בשרשו, ועל־כן על־ידי מחלקת של צדיקים, שהיא מחלקת שבקדשה, על־ידי־זה נמתקים הדינים בשרשן כנ"ל, ועל־ידי־זה צדיק כתמר יפרח, כי נמתק ונתבטל התמר דסטרא אחרא על־ידי המחלקת, שהיא בחינת המתקת הדינים בשרשן,

נמצא שמחלקת של צדיקים היא טובה גדולה, רק מחמת שמשם נשתלשל ונאחז הסטרא אחרא והדינים, שהם מחלקת גמורה, על כן אפשר שידמה שהמחלקת של צדיקים היא גם כן מחלקת גמור של שנאה חס ושלום, מחמת שהם נאחזין שם כנ"ל, אבל באמת הוא רק לטובה.

וזה שבקש דוד, כשיהיה עליו מחלקת של צדיקים, שלא ישמע מן המחלקת רק טובות, כי בודאי כונתם לטובה כנ"ל,

וזה: בקמים עלי מרעים, הינו מחלקת של צדיקים, שהם אחים ורעים, בחינת תרין רעין דלא מתפרשין (זוהר ויקרא עא), כי בודאי הם אוהבים גדולים.

וכשהם יקומו עלי: תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח – שלא ישמע מן המחלקת כי אם הטובות שעושין לו בזה, שהוא בחינת צדיק כתמר יפרח, בחינת המתקת הדינים כנ"ל, ולא יטעה, חס ושלום, שהיא מחלקת גמורה, חס ושלום, כנ"ל, כדי שלא לתן להם אחיזה בזאת המחלקת, כי זאת המחלקת הוא רק לטובה כנ"ל:

ג

גם כל הרפואות באין מן הארץ, ועל כן בעת שהארץ נותנת יבולה, שנותנת כח בכל האילנות והצמחים, דהינו בזמן החניטה, שהוא בחדש איר, אזי יש כח יותר בכל הרפואות, כי אז נותנת הארץ בהם כח. אבל בזמן אחר, אפלו אם יקחו אותן הרפואות בעצמן, אין להם זה הכח, ועל כן לוקחין רפואות בחדש איר, שהוא "מייא".

ועקר הוא ארץ ישראל, כי כל הארצות מקבלין מתמצית ארץ־ישראל. וארץ ישראל יש לה שתי בחינות: לפעמים נקראת ארץ כנען, ולפעמים נקראת ארץ סתם.

הינו כשיש מחלקת, אזי נקראת ארץ כנען, בחינת כאן עני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק: ולא יהיה כנעני – אין כאן עני. נמצא כנען הוא בחינות כאן עני, וזה על ידי מחלקת, כי מחלקת אחת דוחה מאה פרנסות:

וזה בחינות (בראשית יג ז): ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני אז בארץ – שעל־ידי הריב והמחלקת, על־ידי־זה והכנעני וכו', כי אזי נקראת בחינת ארץ כנען כנ"ל.

אבל כשיש שלום, אזי היא נקראת בחינת ארץ סתם, ואזי היא בחינת: ארץ נתנה יבולה (תהילים סז ז) – שנותנת כחותיה לכל יבול הארץ, ואזי יש כח לכל הרפואות כנ"ל.

ועל־כן אותיות אייר ראשי־תבות: איבי ישובו יבשו רגע (תהילים ו יא); כי אזי הם כל הרפואות שהם בחינת שלום, בחינת: ארץ נתנה יבולה כנ"ל, שהוא הפך המחלקת, שהיא בחינת ארץ כנען כנ"ל:

ד

ודע שעקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב (שמות טז כה): אכלוהו היום, כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כלו אלהות כלו קדש, וכמבאר (לעיל בסי' נ"ז). ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר, כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת, חס ושלום. והתקון הוא על־ידי האכילה של שבת,

כי חלול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות, בחינות: כי ימצא חלל באדמה (דברים כא א). ומי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כב), ושבת היא בחינת אשתו ראשונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה יא), שאמרה שבת לפני הקדוש־ברוך־הוא: לכל נתת בן זוג ולי לא נתת, והשיבה השם יתברך שכנסת ישראל הוא בן זוג שלה. נמצא שחלול שבת הוא בחינות פסיעות קצרות, בחינות פסיעותיו מתקצרות כנ"ל.

והנה מצינו להפך, כי הלא אדרבא, רבותינו זכרונם לברכה אסרו לפסע בשבת פסיעה גסה (שבת קיג:), וצריך דוקא לפסע בשבת פסיעה קטנה.

אך דע, כי בחל, כשעושין מצוה, וכל מצוה היא קומה שלמה, יש מקומות שהסטרא אחרא יונקת מהם, והן הרגלין של המצוה, שמשם יניקת הסטרא אחרא, בבחינות: רגליה יורדות מות (משלי ה ה); ובשבת עולין הרגלין מן הקלפות, בבחינות: אם תשיב משבת רגלך (ישעיה נח יג), שבשבת משיבין הרגלין של מצוה אל הקדשה, ואזי מתחלת לילך לפני השם יתברך.

והנה בודאי בתחלת ההליכה אינה יכולה לעשות דרך כבושה, רק הוא עדין שביל דקיק, פעמי הרגלין, אך הוא כמשל התינוק כשמתחיל לילך, שבתחלה אינו יכול להלך יפה, אך האב מחמת גדל אהבתו ושעשועיו עם בנו, הוא עושה מפעמי רגליו דרך, כמו שאנו רואין, כשהתינוק עושה איזה דבר קטן, או מדבר איזה דבור, אף שאינו חכמה כלל, עם כל זה מחמת אהבת האב ושעשועיו מזה, הוא מחבב הדבר ומגדילו ומרחיבו ועושה מזה דבר גדול.

כמו כן השם יתברך, כשהמצוה מתחלת לילך, או כשאדם עושה איזה דרך חדש להשם יתברך, אף שבתחלה הוא שביל דקיק, עם כל זה מחמת גדל שעשועיו יתברך מזה, הוא עושה מפעמי רגליו דרך כבושה.

וזה בחינות (תהלים פה): צדק לפניו יהלך. צדק, הינו המצוו‍ת, כמה שכתוב (שם קיט): כל מצותיך צדק. כשמתחלת המצוה לילך לפניו יתברך, אזי: וישם לדרך פעמיו, שהוא יתברך עושה דרך כבושה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, ומחמת שעשועיו, הוא משים לדרך רחב וכבוש את פעמיו, שהם רק שביל דקיק כנ"ל,

וכל זה נעשה על ידי אכילת שבת, שמשם מקבלין כח הרגלין, בבחינת (שבת קנב): דוק בככי ותשכח ברגלין, שעל ידי האכילה מקבלין הרגלין כח ואזי נעשה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, פסיעות קטנות, נעשה מהם דרך כבושה כנ"ל:

וזה בחינות: פוסעים בו פסיעה קטנה, סועדים בו לברך שלש פעמים. הינו שבשבת פוסעים פסיעה קטנה. והוא תמוה, לכאורה, כי הלא אדרבה, מי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות, ושבת הוא בחינות אשתו הראשונה כנ"ל, והיה ראוי שיהיה בו פסיעות גדולות ורחבות,

אך סועדים בו לברך וכו' – הינו שאוכלים סעדת שבת, ועל־ידי־זה באמת נתתקנין הפסיעות קטנות ונתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה, בבחינת וישם לדרך פעמיו כנ"ל. ועל כן על ידי אכילת שבת נתתקן חלול שבת, שהוא בחינות פסיעות קצרות כנ"ל, כי על ידי אכילת שבת נעשה מפסיעות קצרות רחבות, ונעשה מהם דרך כבושה כנ"ל:

ה

רגל הוא רפואה להראה, כידוע לחכמי הרפואות:

ו

אויה לי כי גרתי משך (תהילים קכ ה). היה דרכו לכון בתפלתו, שמצטער על שהיה מתירא מיראות הנפולות, שהם באים מש"ך דינים, וזה: כי גרתי משך: תמר הוא גם כן שתי פעמים ש"ך, כמובא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף