ליקוטי מוהר"ן/ס

ליקוטי מוהר"ן ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה ס. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ס, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האדרא רבא קדישא (נשא דף קכח)

פתח רבי שמעון ואמר: עת לעשות לה'. אמאי עת לעשות לה', משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך, תורה דלעלא, דאיהי מתבטלא אי לא יתעבד בתקוני דא. ולעתיק יומין אתמר.

כתיב: אשריך ישראל מי כמוך, וכתיב: מי כמוך באלים ה'.

קרא לרבי אלעזר ברה, אותבה קמה, ולרבי אבא מסטרא אחרא, ואמר: אנן כללא דכלא. עד כאן אתתקנו קימין. אשתיקו, שמעו קלא, וארכבתן דא לדא נקשן. מאי קלא, קלא דכנופיא עלאה דמתכנפי:

א דע, שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד, שאי אפשר לבוא להתבוננות הזאת כי־אם על־ידי עשירות, כמו שבפשטי אוריתא "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג), וצריך שיהיה לו על כל פנים פרנסה, כמו כן להתבוננות הזאת, שהוא גדול מאד, צריך שיהיה לו עשירות גדול מאד, שיהיה לו הון רב, ולא תחסר כל בה, כי צריך כל הון דעלמא, להתבוננות הזאת.

ובני יששכר, שהיה להם זאת ההתבוננות, בבחינת (דברי הימים־א יב): ומבני יששכר יודעי בינה; לא זכו לזה כי־אם על ידי עשירות, בחינת (בראשית מט יד): יששכר חמור גרם; ותרגומו: עתיר בנכסין.

ועל כן משה וכל הנביאים היה להם עשירות גדול מאד, כדי לבוא על ידו להתבוננות הזאת. ומחמת שיש בהתורה התבוננות הזאת, על כן נקראת התורה הון.

וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד, דהינו משה רבנו, שהביא התורה לישראל, היה עשיר גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; וכן רבי, שסדר וחתם המשניות; וכן רב אשי, שהיה חתימת התלמוד, וסדר את כל התלמוד, שגם־כן היו עשירים גדולים מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין נט ועיין ב"מ פה). כי מחמת שתקנו וסדרו את כל התורה שבעל פה, ועבר דרך ידם התורה, על כן היו גם כן עשירים כנ"ל, כי צריך עשירות גדול להתבוננות הנ"ל.

וזה בחינת (שמות לד א): פסל לך, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי שקלים פה ונדרים לח): הפסלת יהיו שלך וכו'. כי כמו שבפשטי התורה, קדם שמחדשין איזה פשט, צריך לומר מקדם הקדמות, ואחר־כך משליכין ההקדמות, ובאים אל המכון, כי העקר הוא המכון, וכל הדברים וההקדמות שמקדם הם בחינת פסלת, שננסרין ונפסלין סביב המכון; כמו כן בהתבוננות התורה צריך לילך מקדם, ולסבב בכמה סבובים, עד שבאים אל המכון, והעקר הוא המכון, וכל אלו הסבובים הם בחינת פסלת, והם בחינת עשירות שעל ידו באים אל ההתבוננות.

וזה בחינת: פסל לך – הפסלת יהיה שלך, משם נתעשר משה, כי זה הפסלת של לוחות, הם בחינת הסבובים, שננסרין ונפסלין סביב סביב ההתבוננות, והם בחינת עשירות כנ"ל, שעל ידו באים אל ההתבוננות כנ"ל.

וזה אותיות "ממון", ראשי־תבות: משם נתעשר משה. והויו הוא בחינת הלוחות, שמשם נתעשר משה, כי הלוחות ארכן ו' ורחבן ו' וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה

ב

(ב"ב יד): ב ולבוא לעשירות הזאת הוא על ידי בחינת תקוני עתיק, בחינת אריכות ימים, בחינת זקן, כי צריך אריכות ימים כדי לקבל בתוכו את העשירות של ההתבוננות.

ואריכות ימים, הינו שצריך שיראה להאריך ולהגדיל ימיו, כי כל יום ויום ממקום שמתחיל אצל כל אחד, בודאי בתחלה הוא קצר, הינו שבתחלת היום קשה עליו מאד העבודה שצריך לעשות באותו היום, כגון להתפלל וללמד וכיוצא, ועל כן היום בתחלתו הוא קצר, כי צריך להתחיל מעט מעט, ואחר־כך מתרחב והולך בעבודתו.

וצריך האדם לראות להגדיל ולהרחיב ולהאריך כל שעה ושעה שבא אחר כך, להגדילה ולהרחיבה בתוספות קדשה. וכן כשבא יום השני, יהיה הולך ומתרחב בתוספות קדשה יתרה. וכן בכל פעם ופעם יהיו ימיו מתרחבין בתוספות קדשה, וזה בחינת אריכות ימים:

ואברהם שזכה לבחינת זקן, בחינת אריכות ימים, על־ידי־זה זכה לעשירות, בחינת (בראשית כד א): ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. וזה בחינת (תהילים קיט ק): מזקנים אתבונן; שעל ידי בחינת זקן הנ"ל בא להתבוננות, שהוא בא על ידי עשירות, שנמשך לתוך אריכות ימים, שהוא בחינת זקן כנ"ל:

ג

ג ובחינת זקן, דהינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדשה בכל פעם כנ"ל, הוא על ידי יראה, שהיראה מביאה תוספות קדשה בכל יום ויום, שעל־ידי־זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת (משלי י כז) יראת ה' תוסיף ימים; וזה בחינת (ישעיה לג ו): יראת ה' היא אוצרו, בחינת (ברכות סא): עשאה כאוצר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה; כי התחלת הימים הם קצרים, ואחר־כך מתרחבין והולכין בתוספות קדשה על־ידי היראה כנ"ל.

נמצא, שזוכין על־ידי היראה לאריכות ימים, שהם בחינת זקן, בחינת תקוני עתיק, שעל־ידי־זה זוכין לעשירות, כי היראה שומרת מההפך של עשירות, דהינו עניות, שבא על ידי בחינת: שקר החן והבל היפי. כי יש כמה מיני חן של שקר, שעושים בעמידה ובאכילה ובדבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים, ולכל דבר יש חן אחר מיחד. וכל אלו החנות של שקר, הם באים על־ידי הבל היפי, בבחינת: שקר החן והבל היפי. דהינו, מי שאינו נשמר מיפי הנשים, על־ידי־זה יש לו תאוות של אלו החנות של שקר, ויראה הוא הפך מזה, כמו שכתוב (משלי לא ל): שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל.

ועל כן אברהם ויצחק, כשבאו למקומות שלא היו שם יראות, ותכף כשרצו לכנס לשם הרגישו זאת, על־ידי שהתחילו להרגיש, לפי ערך גדל קדשתם, יפי הנשים, ועל כן הרגישו שאין שם יראה, ועל כן אסרו על עצמן זווג נשותיהן כאחותו, כמו שכתוב (בראשית כ יא): כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה וכו'. ואחר־כך תקן אברהם זאת, והמשיך אריכות ימים, כמו שכתוב (שם כא): ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, בחינת: יראת ה' תוסיף ימים כנ"ל.

ואחר־כך קלקלו הפלשתים כל התקונים שתקן אברהם, בחינת (שם כו): וכל הבארות וכו' סתמום פלשתים. ועל כן כשבא יצחק לשם, הצרך גם כן לאסר זווגו כאחותו כנ"ל, עד אשר המשיך שם אריכות ימים, שהיא בחינת יראה, שמצלת מזה כנ"ל, ואז התרה לו, כמו שכתוב (שם): ויהי כאשר ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו'. ועל־ידי־זה שהמשיך אריכות ימים, זכה שם לעשירות, כמו שכתוב (שם): ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים וכו', כנ"ל.

כי מי שאין לו יראה, ואינו נשמר מבחינת הבל היפי, על־ידי־זה בא לעניות, כמו שכתוב (משלי ו כו): אל תחמד יפיה בלבבך, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. כי עשירות והבל היפי הם שני הפכים, כי עשירות הוא מאריכות הנשימה, ויפי הוא מהפסק הנשימה. כי בשעת יציאת הטפה זרעיות, אזי צריך להיות הפסק הנשימה, משני טעמים: א'. כדי שלא יתקרר הטפה על ידי הנשימה, שהוא אויר הקר, שמקבל בכל רגע מבחוץ, כי צריכה לצאת בחמימות, כדי שתהיה ראוי להולדה. והב'. כי מחמת שעוסק כח הדוחה להוציא ולדחות הטפה, על כן הוא בהכרח הפסק הנשימה, כי הנשימה הוא מוציא רוח ומכניס רוח, ומחמת שעוסק כח הדוחה לדחות הטפה, אי אפשר להוציא הרוח, ועל כן הוא הפסק הנשימה. וזה הרוח וההבל שנכנס מקדם ונשאר שם, הוא מתלבש בהכח הדוחה, ועל ידו יוצאה הטפה לחוץ.

וכפי זכות וצחות ההבל, כן הולד מלבן ומזרז, כי אם ההבל זך ונקי, אזי הטפה שיוצאת, שמלבש שם ההבל הזה, היא גם כן צחה ונקיה, ואזי הולד גם כן מלבן ומזרז. ואם יש עכירות בתוך ההבל, אזי נתעכר הטפה גם כן. וזה בחינת (תהילים קמד ד): אדם להבל דמה; כי כפי ההבל, כן התהוות הולד. וזה בחינת (שם סב): אך הבל בני אדם; כי ההבל הוא מלבן ומזרז הולד כנ"ל. וזה בחינת: הבל היפי; כי היפי הוא כפי ההבל כנ"ל. נמצא, שהבל היפי הוא מהפסק הנשימה. ועל כן מי שחומד יפי הנשים, נמצא שמקבל בחינת הפסק הנשימה, ועל כן הוא בהפך מעשירות, שהוא בחינת אריכות הנשימה.

כי כל מיני עשירות, דהינו כל מיני דגן וכל האילנות ועשבים וכל מיני מתכות, הם רק על־ידי גשמים, וכן כל האוצרות הם על־ידי גשמים, כמו שכתוב (דברים כח יב): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך וכו'. והגשמים הם מבחינת הנשימה, שמכניסין ומקבלין אויר מן החוץ, כמו שכתוב (איוב לז י): מנשמת אל יתן קרח ורחב מים במוצק. וזה בחינת (משלי יח יא): הון עשיר קרית עזו; הינו שהעשירות הוא על־ידי בחינת הנשימה, שהוא אויר הקר שמקבלין בכל רגע מן החוץ כנ"ל. וזהו: קרית עזו, בחינת: גשם מטרות עזו (איוב לז ו).

וזה שכתוב (ירמיה יד כב): היש בהבלי הגוים מגשמים; כי בהבלי הגוים, שהם בחינת הפסק הנשימה, בחינת הבל היפי הנ"ל, אין שם בחינת גשמים, כי גשמים הם רק על־ידי הנשימה כנ"ל. וזה בחינת (משלי יג יא): הון מהבל ימעט – על־ידי הבל הנ"ל, נתמעט ההון.

וזה בחינת (שם יז): וקר רוח איש תבונה – על־ידי קר רוח, שהוא רוח הקר של הנשימה, על־ידי זה זוכין להתבוננות הנ"ל, שבא על־ידי עשירות כנ"ל. וזה בחינת (איוב לב ח): ונשמת שדי תבינם, כי עקר ההתבוננות – על ידי הנשימה, בחינת קר רוח כנ"ל.

כי עקר תקון השכל, הוא על־ידי הנשימה, כי עקר השכל שיהיה על תקונו, שיוכל להתבונן, הוא על ידי השמנים שבגוף. כי השכל הוא כמו נר הדולק, כי הוא דולק על ידי השמנים שנמשכין אליו, והם כמו שמן שנמשך אל פתילה הדולקת. וכשאין שמנים בגוף, אין השכל יכול לדלק בהתבוננות. ומזה באים משגעים, על־ידי שנתיבשין לחות הגוף. ועל ידי זה נתקלקל המח, על ידי שאין לו שמנים לדלק.

וכל הלחות והשמנים שבגוף הם על ידי הנשימה, כי אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא, הוי לבא אוקד כל גופא (תיקון יג דף כז:). נמצא, שעקר קיום שמנונית ולחות שבגוף הוא על־ידי הנשימה, שמקבלת הראה רוח קר מבחוץ לקרר הלב, ועל־ידי־זה קיום השכל שיוכל לדלק בהתבוננות כנ"ל. וזה בחינת (משלי כ כז): נר ה' נשמת אדם, שעקר קיום ותקון נר ה', שהוא השכל, הוא על ידי הנשימה כנ"ל.

נמצא, שעל־ידי יראה זוכין לאריכות ימים, שעל־ידי־זה נמשך העשירות, שעל ידו באים להתבוננות כנ"ל:

ד

ד ושלמות היראה היא בבחינת שלש קוין, בחינות מורא שמים, ומורא רבך, ומורא אב ואם. וכשיש חכם הדור, שזוכה לתלמידים הגונים ולבנים הגונים, אזי היראה בשלמות. כי יראת החכם והרב שבדור, הוא בחינת מורא שמים. והתלמידים, יש להם יראת הרב, בחינת מורא רבך. והבנים, יש להם מורא אב ואם. שעל־ידי שלש יראות אלו, היראה בשלמות.

ובחינת יראה של כל אחד מהשלש הנ"ל, צריך שיהיה כלול משלש שלש. דהינו מורא של הרב, שהוא מורא שמים, צריך שיהיה כלול בכל התלת מחין: חכמה בינה דעת. כי עקר יראתו של הרב, הוא על־ידי התבוננות גדלת הבורא יתברך שמו, שחוקר ודורש בשכלו. נמצא שיראתו על־ידי השכל, על כן צריך שתהיה היראה מלאה בכל השלשה מחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כלם יהיו מלאים מיראת השם.

ויראת התלמיד, דהינו מורא רבך, שהוא על ידי הלמוד שמקבל מהרב, צריכה שתהיה נמשכת בכל חלקי הלמוד, שהוא גם כן בחינת שלש קוין, הינו בחינת אוריתא תליתאה (שבת פח):

ויראת הבן, שהוא מורא אב ואם, צריך להמשיכה בבחינת נחלת אבות, בחינת (משלי יט יד): בית והון נחלת אבות. וצריך שתתפשט היראה על כל חלקי עשירות, שהם נחלת אבות כנ"ל. דהינו בחינת שלש קוין, בחינת (ב"מ מב): לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בפרקמטיא, ושליש בקרקע, ושליש בידו.

ושלשה חלקים אלו שיש בעשירות, הם כנגד שלשה פעמים עשירות שנזכר בתורה. כי בכל התורה כלה לא נזכר עשירות, כי־אם שלש פעמים אלו. דהינו: אצל סדום, כמו שכתוב (בראשית יד): ולא תאמר אני העשרתי את אברם. ואצל רחל ולאה, כמו שכתוב (שם לא): כי כל העשר אשר הציל אלקים וכו'. ואצל שקלים, כמו שכתוב (שמות ל): העשיר לא ירבה.

כי שליש שבפרקמטיא, הוא כנגד העשירות שנזכר אצל סדום, כי בסדום כתיב, (איוב כח ד): הנשכחים מני רגל; כי הם רצו לבטל המשא ומתן, שהוא בחינת רגל, כמו שכתוב (דברים לג יח): שמח זבלון בצאתך, על כן צריך דוקא משא־ומתן – וזהו שליש שבפרקמטיא.

ושליש שבקרקע, הוא כנגד העשירות שנזכר אצל רחל ולאה. כי באמת עקר העשירות, הוא רק בשביל התבוננות, אבל בלא זה, העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמותן. וזהו שאמרו: כי כל העשר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו; הינו שכל העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמונו; אבל אתה – ועתה כל אשר אמר אליך אלקים עשה, דהינו שאתה צריך להעשירות בשביל התבוננות בגדלת ה'. וכנגד זה הוא בחינת שליש שבקרקע, בחינת (סנהדרין עד:): אשה קרקע עולם.

ושליש בידו, הוא כנגד העשירות שאצל שקלים, שנאמר שם: לכפר על נפשתיכם, בחינת (איוב יב): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש:

ה

ה והתגלות היראה הוא על ידי פקידות עקרות, כי על ידי לדה, נתגלה יראה, בחינת (תהילים מח ז): רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. כי על ידי הלדה יוצאין דמים וגבורות, שהן בחינת יראה, ובפרט כשנפקדה עקרה, שהיו הדמים והגבורות נעצרין כל כך עד עתה. על כן אחר כך כשיוצאין, נתגלה היראה ביותר.

וכפי הלדה כן התגלות היראה, כי כשנפקדה עקרה אחת, נתגלה יראה, וכשנפקדו הרבה עקרות, נתגלה היראה ביותר. וזה בחינת חיל כיולדה – כפי הלדה כן התגלות היראה.

ועל כן בראש־השנה היה פקידת יצחק (ראש השנה יא.), שהוא תקף התגלות היראה מאד, בחינת פחד יצחק. כי כשנפקדה שרה, נפקדו כמה עקרות עמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרשה נג).

וזה בחינת (בראשית כא ז): כי ילדתי בן לזקניו; כי על ידי לדת יצחק, שהוא התגלות היראה, על ידי זה נמשך אריכות ימים, בחינת זקן כנ"ל, בבחינת: יראת ה' תוסיף ימים כנ"ל:

ו

ו ופקידות עקרות נעשה על־ידי שמעוררין את בני אדם משנתם. כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם, ועוסקים בתורה ובתפלה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה.

כי עקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז): החכמה תחיה את בעליה. וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחינת מחין דקטנות, בחינת שנה, אין יכול להתעלות למעלה.

ויש שנפלו לבחינת שנה, על ידי תאוות ומעשים רעים. ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם הוא על ידי אכילה. כי לפעמים כשאוכל האדם מאכל שלא נתברר עדין למאכל אדם, על ידי זה נופל מחו לבחינת שנה. כי כמו שבגשמיות, יש מאכלים שמרבים שנה, ויש שממעטים שנה, כמו כן ברוחניות, יש מאכלים שלא נתבררו, שמפילין לבחינות שנה.

וכשאוכל בקדשה ובטהרה, אזי הוא בחינת: לחם הפנים, כי השכל הוא הפנים, כמו שכתוב (קהלת ח א): חכמת אדם תאיר פניו. אבל כשאין אכילתו בקדשה, אזי אובד פניו, הינו השכל, ונופל לבחינת שנה.

כי עקר המאכל הוא להחיות הלב, כמו שכתוב (רות ג ז): ויאכל וישת וייטב לבו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרשה מח): פתא סעדא דלבא. וכשאין המאכל מברר, ואין אוכל אותו בקדשה – אזי מביא רע אל הלב, ועל ידי רע הלב נתקלקל הפנים, כמו שכתוב (נחמיה ב ב): מדוע פניך רעים, אין זה כי אם רע לב. וכן להפך, בקשת הפנים, דהינו שיחזר ויבקש פניו, הוא תלוי בתקון הלב, כמו שכתוב (תהילים כז ח): לך אמר לבי בקשו פני.

ועל כן לפעמים על ידי מאכל שאין מברר, שעל ידו נתקלקל הלב, על־ידי־זה אובד הפנים, ונופל לבחינת שנה. וצריך לעוררו משנתו. ואי אפשר לעוררו, כי אם כשמתעורר מעצמו, כי צריך אתערותא דלתתא. רק כשמתעורר מעצמו, אם לא היו מעוררין אותו, היה נשאר ישן יותר. על כן צריך תכף כשמתעורר, להראות לו פניו, ולהלביש אותו בפניו שנסתלק ממנו בשעת שנה, וזהו בחינת התעוררות השנה:

וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות. כי יש שבעים פנים לתורה, והם בחינת שבעים שנים, כי כל אחד משנה מחברו.

וצריכין להלביש את הפנים דוקא, מחמת שלשה טעמים: אחד – כי כמו שמרפאין את העור, צריכין לסגרו, שלא יראה את האור פתאם. וצריכין לצמצם לו את האור, כדי שלא יזיק לו מה שיראה פתאם. כמו כן לזה שהיה בשנה ובחשך זמן רב, כשרוצין להראות לו פניו ולעוררו, צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאם האור.

וזה בחינת (תהילים יז טו): אני בצדק אחזה פניך. צדק הוא בחינת לבושין, בחינת (איוב כט יד): צדק לבשתי. אזי: אשבעה בהקיץ תמונתך; כי אז יכול לראות אחר־כך בהקיץ, דהינו כשמקיצין ומעוררין אותו מהשנה, כי לא יזיק לו האור פתאם כנ"ל.

והטעם השני – כי צריך להלביש, כדי שלא יתאחזו החיצונים בו.

והטעם השלישי – כי החיצונים האוחזין בו, לא יניחו אותו לצאת, על כן צריך להלביש את פניו, כדי לשנותו, שלא יהיו מכירין בו, בבחינת (איוב יד כ): משנה פניו ותשלחהו.

ויש כמה בחינות בזה שמלבישין את הפנים, כי יש שמלבישין את הפנים שלו, בספור מעשה. ויש שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, וצריך להראות לו פנים גבוה. ולפעמים מלבישין גם כן בדברי תורה, דהינו שאומרים תורה גבוה, ואי אפשר לאמרה כך כמות שהיא, ומלבישין אותה בתורה נמוכה וקטנה ממנה.

וזה בחינת (חבקוק ג ב): ה' פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו, פרש רש"י: עוררהו. וזהו: פעלך, הינו ספורי מעשיות. בקרב שנים, הינו בחינת מעשיות של השבעים פנים, שהם שבעים שנים כנ"ל. הינו שמעוררין אותו על ידי ספורי מעשיות, שהן בקרב שנים, הינו המעשיות של השבעים פנים כנ"ל.

אבל יש שנפל מכל השבעים פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים, כי אם על־ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שכל השבעים פנים, שבעים שנים, מקבלין חיות משם. וזה בחינת עתיק, בחינת זקן, בחינת הדרת פנים, שכל השבעים פנים מקבלין חיות והדור משם.

וזה בחינת: ורב חסד; כי הלומד את תלמידו הלכה אחת, הוא עושה עמו חסד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות צו): כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד. ושמוש חכמים, זה בחינת הלכות שהתלמיד מקבל מהרב. נמצא שמה שהרב לומד עם תלמידו, זה בחינת חסד. ועל כן כשמעוררו עם איזה פנים של השבעים פנים, שמלביש אותו בבחינת: ה' פעלך בקרב שנים חייהו כנ"ל, הוא בחינת חסד סתם, אבל כשמעוררו על־ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, הוא בחינת: ורב חסד, כי כל הפנים וכל החסדים מקבלין משם:

ז

ז וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמר עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלג): כל המלמד לתלמיד שאינו הגון וכו'.

וכן אסרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קח) לכתב על עור בהמה טמאה, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המתר לפיך. וכשלומד עם אחר, הוא בחינת כתיבה. כי הלשון הוא בחינת (תהילים מה ב): לשוני עט סופר מהיר, שנחקק ונכתב על לב התלמיד, כמו שכתוב (משלי ג ג): כתבם על לוח לבך. ועל כן צריך שלא יהיו דבריו נכתבין על בחינת עור בהמה טמאה, הינו תלמיד שאינו הגון.

אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו, שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו. ולזה צריך שיהיה למודו, ללמד וללמד ולשמר ולעשות, דהינו שעל־ידי למודו עם תלמידו, יהיה כאלו עשאו לחברו, וכאלו עשאו לדברי תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:): כל המלמד בן חברו תורה, כאלו עשאו וכו', וכאלו עשאו לדברי תורה וכו'. וכשלומד בכונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו.

וכשעוסק לעורר על־ידי ספורי מעשיות, צריך שיהיה שיחתו וספוריו גם כן בבחינת הלמוד הנ"ל, דהינו ללמד ולעשות כנ"ל. וזה בחינת (ע"ז יט:): שיחתן של תלמידי־חכמים צריכין למוד, דהינו שכל מה שצריכין אל הלמוד, צריכין גם כן אל שיחתו, שהוא בחינת ספורי מעשיות כנ"ל.

וזהו (יחזקאל מז יב): ועלהו לתרופה. ועלהו, זה בחינת שיחת תלמיד־חכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם בע"ז): ועלהו לא יבל – אפלו שיחת תלמיד־חכם וכו'. וזהו: לתרופה – להתיר פה; הינו בחינת מן המתר לפיך. כי כששיחתו היא בבחינת שיחת תלמידי־חכמים צריכין למוד, הינו ללמד וללמד לשמר ולעשות כנ"ל, אזי נשמר מן תלמידים שאינם הגונים, שזהו בחינת מן המתר לפיך כנ"ל, מנין שאין כותבין וכו' כנ"ל:

ח

ח וזה בחינת מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין ק) על פסוק זה: ועלהו לתרופה – להתיר פה אלמים ולהתיר פה עקרות, כי על־ידי־זה שמעורר בני אדם משנתם על־ידי ספורי מעשיות, שזהו בחינת: ועלהו לתרופה וכו' כנ"ל, על־ידי־ זה נעשה בחינת: להתיר פה אלמים. כי מקדם כשהיו בבחינת שנה, ולא היו שומעים התעוררות החכם, ולא היה נשמע לאזניהם דבריו, כי זכאה מאן דמלל על אדנא דשמע (זוהר תצוה קפו:), אבל הם היו כחרשים ולא היו שומעים כלל. ומחמת זה לא היה אפשר להם לדבר, כי סתם חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר (תרומות פ"א ע"ש, חגיגה ב:), דהינו מחמת שאינו שומע אינו יכול לדבר. ועכשו שמעוררו החכם, ושומע דבריו, אזי יכולים לדבר. וזה בחינת: להתיר פה אלמים,

וזה בחינת (משלי לא ח): פתח פיך לאלם: ועל־ידי־זה הוא בחינת: להתיר פה עקרות, כי זה הדבור שהיה מצמצם אצלם כל כך זה זמן רב, שהיו חרשים ואלמים, עכשו כשיוצא הדבור, הוא יוצא בכח גדול, בבחינת (תהילים קג כ): גבורי כח עשי דברו. וזה הכח בא לכלי הולדה, בחינת (בראשית מט ג): כחי וראשית אוני, דהינו בטחני הדור, שהם בחינת כלי ההולדה, הם מקבלין זה הכח, בבחינת (ישעיה מ לא): וקוי ה' יחליפו כח. ועל כן נקראין הכליות בטוחות, כי הכליות הם כלי ההולדה.

וכשמקבלין בטחני הדור, זה הכח של הדבור, הם מקבלין על־פי דין ומשפט, כל אחד לפי בטחונו, כן מקבל הכח. וזה בחינת: פתח פיך לאלם, אל דין כל בני חלוף, בחינת: קוי ה' יחליפו כח. שעל־ידי פתח פיך וכו', על־ידי־זה יוצא כח הדבור אל כלי ההולדה, שהם הבטחנים, שמקבלין אותו על־פי דין ומשפט כנ"ל.

וצריך לראות, שיהיו כלי הדבור סמוכין וקרובין אל כלי ההולדה, כדי שיוכלו לקבל כח הדבור כנ"ל, שלא יהיו בבחינת (ירמיה יב ב): קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ועל כן הויה אחת לכלי הדבור ולכלי ההולדה, כי אלו מלאים גידים ועצבים כמו אלו, כי הם בחינה אחת. כי על ידי כח הדבור, נעשה ההולדה כנ"ל. וזה בחינת: ועלהו לתרופה – להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות, כי זה תלוי בזה כנ"ל:

וזה בחינת זווג הנשיקין וזווג הגופני, שזווג הנשיקין קודם לזווג הגופני, כמובא בכתבים. כי על־ידי כח הדבור, בחינת: להתיר פה אלמים, שהוא בחינת זווג הנשיקין, על־ידי־ זה נעשה זווג הגופני, בחינת: להתיר פה עקרות כנ"ל.

וזה בחינת שבירת כלי חרס, ששוברין בשעת התקשרות הזווגים. להורות, שעכשו שנעשה התקשרות, שהוא בשביל הולדה, שהוא בבחינת בטחון, בחינת כליות, שהם כלי ההולדה כנ"ל, וזה בחינת (משלי לא יא): בטח בה לב בעלה, על־ידי־זה נתבטל ונשבר בחינת הבטחון דסטרא אחרא.

ועל זה שוברין הכלי חרס, בבחינת (ישעיה ל יב): ותבטחו בעשק ונלוז וכו', ושברה כנבל יוצרים, ולא ימצא במכתתו חרס וכו'. כי הבטחון דקדשה שנעשה על־ידי ההתקשרות כנ"ל, הוא להפך מהבטחון דסטרא אחרא, שהוא בבחינת שבירת כלי חרס כנ"ל. וגם מרמזין להם, שאם לא יתנהגו בקדשה, ויבגדו, חס ושלום, בבחינת הבטחון, בבחינת ההולדה, אזי יהיו בבחינת שבירת כלי חרס, שזה נעשה על־ידי מבטח בוגד כנ"ל.

וזה (מיכה ז ה): אל תבטחו באלוף, משכבת חיקך שמור פתחי פיך. הינו, שאי אפשר שיהיה הבטחון, הינו כלי ההולדה, סמוכין אל הדבור, שהוא בחינת אלף, שהוא ראשי־תבות: להתיר פה אלמים. וזה: משכבת חיקך, הינו שיהיה נעשה מזה הולדה. וזה: משכבת חיקך, בחינת (מלכים־א א): ושכבה בחיקך. וזה אי אפשר כי־אם על־ידי: שמר פתחי פיך כנ"ל:

וזה (איכה ג כט): יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. עפר הוא בחינת העדר הדבור, כמו שכתוב (ישעיה כט ד): ומעפר תשח אמרתך. הינו, שצריך ליתן בחינת הדבור להתיר פה אלמים כנ"ל, ועל־ידי־זה בא כח הדבור לקווי ה', שהם כלי ההולדה כנ"ל, וזהו: אולי יש תקוה, כדי שיגיע הדבור לקווי ה' כנ"ל. וזהו (בראשית כח יד): והיה זרעך כעפר הארץ, כי ההולדה תלויה, על־ידי בחינת יתן בעפר פיהו הנ"ל:

וזה בחינת (דניאל יב ב): ורבים מישני אדמת עפר יקיצו; הינו שמקיצין ומעוררין אותן משנתן כנ"ל. וזהו: מישני אדמת עפר – מבחינת העדר הדבור כנ"ל.

וזהו: אלה לחיי עולם – הינו בחינת הדבור, כמו שכתוב (בראשית ב ז): ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו: לרוח ממללא, הינו בחינת להתיר פה אלמים.

ואלה לחרפות וכו' – הינו בחינת (תהילים סט כא): חרפה שברה לבי, בחינת שכחה, שבירת הלב, שהיא בחינת שבירת הלוחות, כמו שכתוב: לוח לבך. ועל־ידי שבירת הלוחות בא שכחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין נד): אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה; הינו שאותן שאינן ראויין לקבל, שהם בחינת עור בהמה טמאה, נשכח מהם כנ"ל:

ט

ט וזה בחינת שופר, כי שופר הוא בחינת התעוררות השנה, כמובא בספרים, ששופר מרמז בחינת: עורו ישנים מתרדמתכם; ועל־ידי־זה הוא בחינת: להתיר פה אלמים ולהתיר פה עקרות כנ"ל.

וזה בחינת: תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה הוא בחינת העדר הדבור, בחינת (משלי ו א-ב): תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך. תרועה הוא בחינת הדבור, בחינת (משלי י כא): שפתי צדיק ירעו רבים. שברים זה בחינת בטחון, בחינת (תהלים קמו): שברו על ה' אלקיו; בחינת כלי הולדה, כמו שכתוב (ישעיה סו ט): האני אשביר ולא אוליד.

כי על־ידי השופר, שהוא בחינת התעוררות השנה, על־ידי־זה הוא בחינת: להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות כנ"ל. דהינו שכח הדבור, היוצא בכח מאלו שנתעוררו משנתם, שמתחלה היו בבחינת העדר הדבור, כי היו כחרשים ואלמים כנ"ל, ועכשו כשמעוררם משנתם להשם יתברך, עד ששומעים התעוררות החכם האמת, אזי מתחילין לדבר כנ"ל. וזה הדבור, בא לתוך כלי ההולדה, שהם בחינת בטחני הדור כנ"ל, ועל ידי זה נעשה פקידות עקרות, שזהו בחינת ראש השנה, שאז נפקדה שרה וכו' כנ"ל. וכל זה הוא בחינת שופר שתוקעין בראש השנה, בחינת תקיעה תרועה שברים כנ"ל.

ועל ידי פקידות עקרות נתגלה יראה כנ"ל. וזה בחינת שופר, כמו שכתוב (עמוס ג ו): אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו'.

וזה בחינת שופר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, שזהו בחינת (תהילים קיח ה): מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כמובא. כי על ידי השופר הוא התגלות היראה כנ"ל, שעל ידה זוכין לאריכות ימים, דהינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדשה יתרה בכל עת, שזהו בחינת קצר מלמעלה ורחב מלמטה, בחינת: יראת ה' היא אוצרו, בחינת עשאה כאוצר וכו' כנ"ל.

וזה בחינת תקוני עתיק, שהוא בחינת אריכות ימים הנ"ל, בחינת זקן כנ"ל. כי הזקן גם כן קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כמובא בכונות: שתקוני דקנא הם בחינת: מן המצר קראתי וכו' ענני במרחב וכו', שמתחלה היא קצרה ואחר־כך הולכת ומתרחבת, הינו כנ"ל, כי זקן היא בחינת אריכות ימים הנ"ל, דהינו שמאריכין ומרחיבין ימיו בכל עת בתוספות קדשה כנ"ל, שזה זוכין על־ידי יראה כנ"ל, שכל זה הוא בחינת שופר כנ"ל. נמצא שעל ידי השופר, שהוא בחינת התעוררות השנה, ועל ידי זה נעשה פקידות עקרות כנ"ל, על־ידי־זה נתגלה יראה כנ"ל,

ויראה מכניע את הבל היפי כנ"ל. וזה בחינת ההבלים של השופר, כי הם בחינת הבל היפי, כי שופר לשון יפי, בחינת: שפרו מעשיכם (מ"ר אמור פ' כט); הינו, שעל ידי ההבלים של השופר, נכנע הבל היפי, כי שופר הוא בחינת התגלות היראה כנ"ל:

י

וזה פרוש:

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו הצדיק וכו', אמר: מי איכא דנים שבעין שנין. יומא חד הוה קאזל בארחא, חזיה לההוא גברא דנטע חרובא, אמר לה: מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין, פשיטא לך דחיית שבעין שנין, ואכלת מנה. אמר לה: אנא עלמא בחרובא אשכחתה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי. יתב וקא כרך רפתא, אתיא לה שינתא, ונים. הדרא עלה משוניתא, ואכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם אתער, חזי לההוא גברא דאכל מההוא חרובא. אמר לה: ידעת מאן שתלה לההוא חרובא, אמר לה: אבוה דאבא, אמר: ודאי נימי לי שבעין שנין. חזא לחמרה דקא ילדה לה רמכי רמכי וכו' (תענית כג):

כי חוני המעגל היה גדול מאד, כמו שאמרו שם בסגיא זו, דכד הוה עיל לבי מדרשא, כל קשיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו, כי לא היה שום פנים של תורה נסתר ממנו. ועל כן שאל:

מי איכא דנים שבעין שנין – הינו שאיך אפשר לפל לבחינת שינה מכל השבעים פנים, כי אף שאפשר לפל מפנים אחד או יותר, אבל איך אפשר לפל מכלם.

חזיה לההוא גברא דנטע חרובא, אמר לה, וכו' פשיטא לך דחיית שבעין שנין, ואכלת מנה. חרוב זה בחינת זקן, בחינת עתיק. כי חרוב הוא ברושים, שהוא בחינת מרדכי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י:): תחת הנעצוץ יעלה ברוש – זה מרדכי. ומרדכי הוא בחינת רב חסד, כי הם במספר השוה, שהוא בחינת עתיק.

הינו שראה אחד שעוסק בספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת עתיק כנ"ל. ושאל אותו: מי פשיטא לך דחיית שבעין שנין. חיית, זה בחינת התעוררות השנה, בחינת דבור כנ"ל. הינו: כלום בחנת לעורר על ידי ספורי מעשיות של בקרב שנים.

ואכלת מניהו – הינו בחינת מן המתר לפיך, הינו שיהיו דבריך נשמעים, שיהיו התלמידים הגונים.

[הינו ששאל אותו: איך אתה עוסק לספר ספורי מעשיות גבוהות כאלה של שנים קדמוניות, שמא ישמעו תלמידים שאינם הגונים, שאינם בבחינת מן המתר לפיך כנ"ל, וכי כבר נסית ובחנת לעורר על ידי ספורי מעשיות של בקרב שנים, שהם בתוך השבעים שנים, שהם בחינת השבעים פנים לתורה, ועלה בידך לעוררם משנתם על־ידי־זה, כי הגיעו דבריך לתלמידים הגונים, שהם בחינת מן המתר לפיך, בחינת: ואכלת מניהו כנ"ל, עד שאתה רוצה עכשו, לעסק עוד בספורי מעשיות הגבוהים יותר, שהם ספורי מעשיות של שנים קדמוניות. ואיך אין אתה מתירא לספר ספורי מעשיות גבוהים כאלה, אולי ישמעו תלמידים שאינם הגונים].

אמר לה: אנא עלמא בחרובא אשכחתה – הינו שאפלו שאספר ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת חרובים כנ"ל, אני יכול להביא בחינת שכחה, שהתלמידים שאינם הגונים יהיה נשכח מהם כנ"ל.

[הינו כמו שמבאר לעיל, שהצדיק שעוסק לעורר העולם מהשנה על־ידי ספורי מעשיות, השם יתברך שומרו, שדבריו יהיו נשכחין מלב התלמידים שאינם הגונים כנ"ל].

כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי – הינו כמו שהולידו אותי על ידי ספורי מעשיות הנ"ל, בבחינת: להתיר פה אלמים, להתיר פה עקרות כנ"ל, הכי נמי שתלי לבנאי, הינו שעל ידי זה גם כן נולדים בנינו על ידי זה כנ"ל:

[פרוש, שאמר לו, שהוא מכרח לספר ספורי מעשיות כאלה, בשביל פקידות עקרות. כי כמו שאבותי עסקו בספורי מעשיות, ועל ידי זה נמשך ההולדה, בחינת פקידות עקרות כנ"ל, שעל ידי זה הולידו אותי, כן אני צריך להוליד את בני על ידי זה, כי עקר ההולדה נמשך על ידי ספורי מעשיות כנ"ל. וזהו: כי היכי דשתלי לי אבהתי, הכי נמי שתלי לבנאי כנ"ל]:

כרך רפתא, אתיא לה שינתא ונים – הינו שאכל סעדתו, ועל ידי האכילה בא עליו שנה ונים, הינו שנפל לבחינת שנה לפי ערך מדרגתו על־ידי האכילה, כמבאר לעיל, שלפעמים על ידי האכילה יכול לפל לבחינת שנה כנ"ל.

הדרא עלה משוניתא – הינו בחינת הסבובים והדמיונות שמחזרין וסובבין סביב בשעת השנה.

ולא ידע בריתא – כי העולם אין מכירין במי שהוא בבחינת שנה, כי נדמה להם שעוסק בתורה ועבודה, ובאמת הכל הוא בחינת שנה כנ"ל.

כי קם אתער – הינו בחינת התעוררות מלמטה.

חזיה להאי גברא דאכל מהאי חרובא – הינו שראה אותו עוסק בספורי מעשיות הנ"ל. ואכל מהם – הינו בחינת מן המתר לפיך.

אמר לה: ידעת מאן שתלי להאי חרובא – הינו שמאיזה זמן הוא ספור המעשה הזאת, כי אפשר שאחד מספר מעשה שהיה כבר, ובאמת לא היה כי אם לפני ארבע שנים.

אמר לה: אבוה דאבא – הינו בחינת זקן, בחינת עתיק. הינו, שהשיב לו, שהספורי מעשיות שהוא עוסק בהם, הם ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת זקן, בחינת עתיק כנ"ל.

אמר: ודאי נימי לי שבעין שנין – הינו שבודאי נפל לבחינת שנה מכל השבעים פנים, שהם בחינת שבעים שנים כנ"ל.

חזא לחמרה דקא ילדה לה רמכי רמכי – הינו בחינת עשירות, בחינת: יששכר חמור גרם; כי על ידי זה נמשך עשירות גדול כנ"ל, כי על ידי ספורי מעשיות הנ"ל, שעל ידי זה מעוררין מהשנה כנ"ל, על ידי זה להתיר פה אלמים להתיר פה עקרות – שעל ידי זה נתגלה יראה, ועל ידי היראה נמשך אריכות הימים, בחינת זקן, בחינת תקוני עתיק כנ"ל, ועל ידי זה נמשך העשירות לתוך האריכות ימים כנ"ל:

יא

וזה: פתח רבי שמעון ואמר: עת לעשות לה' וכו' –

דא תורה דלעלא דמתבטלא אי לא אתעבד בתקוני דא, ולעתיק יומין אתמר – הינו תורה דלעלא, שהיא בחינת התבוננות הנ"ל, שהוא מתבטל ואינו יכול להתקים, אם אינו נעשה על ידי בחינת תקונים הנ"ל, שהם בחינת תקוני עתיק, בחינת אריכות ימים הנ"ל.

כתיב: אשריך ישראל מי כמוך. וכתיב: מי כמוך באלים ה' – זה בחינת אתערותא דלתתא, שהוא שבח של ישראל המתעוררים מלמטה, בחינת: אשריך ישראל מי כמוך; ואחר כך הוא אתערותא דלעלא כנ"ל, שזהו בחינת: מי כמוכה באלים ה'.

קרא לרבי אלעזר ברה וכו' ולרבי אבא, ואמר: אנן כללא דכלא – הינו בחינת שלמות היראה, שהוא על ידי בחינת שלשה קוין הנ"ל. בחינת: מורא שמים, ומורא הרב, ומורא אב ואם. נמצא, שעל ידי רבי שמעון, ורבי אלעזר בנו, ורבי אבא תלמידו, נשלם היראה. שעל ידי זה בא אריכות ימים, בחינת תקוני עתיק כנ"ל.

אשתיקו, שמעו קלא – הינו שאותן שהיו בבחינת שתיקה, בחינת אלמים, ולא היו יכולים לדבר על ידי בחינת שנה כנ"ל. שמעו קלא – הינו בחינת התעוררות השנה, בחינת זכאה מאן דמליל על אדנא דשמע כנ"ל.

וארכבותה דא לדא נקשן – זה בחינת הולדה, בחינת זווג הגופני. כי על ידי התעוררות השנה, שהוא בחינת להתיר פה אלמים, על ידי זה להתיר פה עקרות כנ"ל, שזהו בחינת זווג הנשיקין שקודם לזווג הגופני כנ"ל.

מאי קלא, קלא דכנופיא עלאה דמתכנפי – הינו בחינת ספורי מעשיות, שמלבישין בהם את הפנים של תורה כנ"ל. כי ההתלבשות הוא בחינת כנף, בחינת (ישעיה ל כ) ולא יכנף עוד מוריך; ועל ידי זה ההתלבשות מעוררין מהשנה ומתחילין לדבר, בבחינת (קהלת י כ): ובעל כנפים יגיד דבר, הכל כנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף