ליקוטי מוהר"ן/ב/ס

ליקוטי מוהר"ן ב ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כשיש מלחמות בעולם, השכל מחיב שיהיה יקרות, כי נתעורר הקללה של קין: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך" (בראשית ד), על ידי השפיכות דמים שיש בעולם. כי קללה זו נאמרה על שפיכות דמים, כי האדמה היא חיבת בזה כשיש שפיכות דמים. כי הגשמים נעשין על ידי האדים העולים מן הארץ, כמו שכתוב (בראשית ב): "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", כי מן האדים העולים מן הארץ, מזה נעשים גשמים, וכשיש מלחמות ושפיכות דמים, אזי נעשה מן האדים הנ"ל שפיכות דמים. וזה שכתוב (יחזקאל ל"ה): "ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם", הינו בחינת אדים הנ"ל, שעל ידם נעשה השפיכות דמים. וכן בכמה אמות: מצרים ועמון ומואב, כשנבא על מפלתם, נאמר שם: "בעת אידם" - בחינת אדים הנ"ל, שעל ידם נעשה השפיכות דמים כנ"ל. ועל כן כשיש מלחמות ושפיכות דמים, אזי האדמה נותנת כחה לשם, כי מן האדים העולים ממנה נעשה השפיכות דמים, ועל כן אין יורדין גשמים, כי הגשמים נעשין מן האדים, ועכשו נעשה מן האדים ענין אחר, דהינו שפיכות דמים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה - (תענית ח:): 'בשעת גשמים אפלו גיסות פוסקות בו'. כי כשיש גשמים, נפסקים הגיסות והמלחמות כנ"ל:

ולזה מקשר מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'כשהיה רבי עקיבא בתפיסה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: רבי, למדני תורה, ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות' (פסחים קיב). והדברים תמוהים מאד מאד, שרבי שמעון יאמר כדברים האלה לרבו, שימסרו למלכות. וגם כי מסתמא כשרבי עקיבא רבו לא רצה ללמדו, בודאי כון לטובה. וגם הלא כבר היה תפוס בתפיסה, ומה ימסרהו עוד:

אך דע, כי גם על ידי מי שאומר תורה ברבים, ושומעים תלמידים שאינם הגונים, על ידי זה בא גם כן עצירת גשמים, כי על ידי כבוד התורה בא גשמים, בבחינת (שמות ט"ז): "וכבוד ה' נראה בענן", ועל ידי הענן בא גשמים. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים"; הינו בחינת גשמים שבאים על ידי כבוד ה', בחינת כבוד התורה. והלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (חלין קלג) שהוא כזורק אבן למרקוליס, ופרשו רבותינו, זכרונם לברכה (עין תוספות סנהדרין סד ד"ה מרקוליס). שמרקולי"ס פרושו: מ"ר קלו"ס, הינו חלוף הכבוד. נמצא כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, הוא הפך הכבוד, ועל כן בא על ידי זה עצירת גשמים, הפך הכבוד, שעל ידו באין גשמים. וזה בחינת (משלי כ"ו): "כמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד", הינו כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, שזה בחינת: "נותן לכסיל כבוד" (שם) (כמבואר שם בחולין), שנותן כבוד התורה לכסיל, דהינו תלמיד שאינו הגון, ועל ידי זה מקלקל הגשמים. וזהו: "כמטר בקציר", הינו קלקול הגשמים שיורדין שלא בעונתן. כי בשעת הקציר, אזי אדרבה, מזיק המטר - כן לא נאוה לכסיל כבוד, כי על ידי זה בעצמו הוא קלקול הגשמים כנ"ל:

וזה שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא: למדני תורה, ואם לאו, אני אומר וכו'. כי רבי עקיבא היה מקהיל קהלות ודורש ברבים, וסבר רבי שמעון, שמפני זה נתפס בתפיסה, מחמת שהיה דורש ברבים, ושמעו בני אדם שאינם מהגנים. כי על ידי חדושי תורה שמגלין, על ידי זה נמשך אלקות, כביכול, כמו שכתוב (שמות כ"ה): "ויקחו לי תרומה", הינו כשתרצו לקח ולהמשיך אותי, אי אפשר כי אם על ידי התורה, כי על ידי התורה ממשיכין אותו, כביכול. ולהיכן נמשך האלקות - לתוך מח השומע. ואף על פי שזהו תפיסה, כביכול, בבחינת (שיר השירים ז): "מלך אסור ברהטים" - 'ברהטי מחין' (סוף התקונים תקון ו, דף ה) (ועין בתיקון ו' דף כא:). 'אסור' דיקא, שמה שנמשך אלקותו יתברך, כביכול, ברהטי מחין הוא בחינת תפיסה, בחינת (תהלים ס"ח) "שבית שבי", אף על פי כן הוא ניחא להשם יתברך, שיהיה נמשך, כביכול, על ידי התורה, אף על פי שהוא בחינת תפיסה. אבל כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, וממשיך אלקותו יתברך לתוך מח שלו, זהו תפיסה ממש, ועל כן ענשו תפיסה. ועל כן סבר רבי שמעון בן יוחאי, שעל ידי זה נתפס רבי עקיבא בתפיסה כנ"ל, כי על ידי התפיסה יתתקן, ויזדככו הדבורים, שהכניס לתלמידים שאינם הגונים, בבחינת (בראשית מ"ב): "ואתם האסרו ויבחנו דבריכם". ועל כן אמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא, שילמדנו תורה, ועל ידי זה שילמד עתה לרבי שמעון בן יוחאי, על ידי זה יתתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם מהגנים:

'ואם לאו, אני אומר' וכו' - 'אני אומר' דיקא, הינו שרבי שמעון אמר לרבי עקיבא, שאם הוא אינו רוצה ללמדו תורה, אזי אני אומר תורה. וזהו: 'אני אומר ליוחאי אבא', כי כל חדושי התורה שמגלין, על ידי זה מגלין חסדים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות צו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד', שנאמר: "למס מרעהו חסד". ויש בכל אחד חסדים וגבורות: חסדים מצד האב וכו'. ורבי עקיבא לא היה לו מצד האב חסדים, כי היה בן גרים, ולא היה לו זכות אבות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כז:), שלא רצו למנותו נשיא לרבי עקיבא, משום דלית לה זכות אבות. וסבר רבי שמעון, שרבי עקיבא - אין רוצה לומר תורה מחמת זה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. אבל רבי שמעון בן יוחאי בודאי היה לו חסדים מצד אביו רבי יוחאי, (שהיה גדול בישראל) (עין בהקדמת הזוהר דף י"א יוחאי הברנא). ועל כן אמר רבי שמעון: 'ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר להתורה שהוא בחינת 'יוחאי אבא', בחינת החסדים מצד האב, שמשם התגלות התורה, כי התגלות התורה הוא התגלות החסדים כנ"ל. וזהו: 'ומוסרך למלכות' - כי רבי שמעון אמר, שזה שרבי עקיבא אינו רוצה לומר תורה ולגלות החסדים, ועל ידי התגלות החסדים על ידי התורה שהיה רבי עקיבא אומר עתה, היה מתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם הגונים. אך רבי עקיבא אינו רוצה לגלות חדושי תורה ולגלות החסדים, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. ורבי שמעון אמר, שזהו רק מחמת עניוות של רבי עקיבא, שמחמת ענותנותו של רבי עקיבא הוא סובר שאין יכול לגלות תורה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב, ואין יכול לתקן פגם הנ"ל כי אם על ידי התפיסה, כי התפיסה הוא תקון וזכוך להדבורים כנ"ל. אבל באמת רבי עקיבא הוא רבי גדול כזה, שיש לו חסדים מצד עצמו, ואין צריך לזכות אבות כלל, ויכול רבי עקיבא לגלות תורה על ידי החסדים שיש לו מצד עצמו לבד, ועל ידי זה יתקן פגם הנ"ל, כנ"ל. ועל כן אמר רבי שמעון: 'אני אומר' וכו', הינו שאני אומר תורה, שיש לי חסדים מצד האב, ועל ידי זה יביא את רבי עקיבא לתוך בחינת גדלות, עד שיכרח רבי עקיבא בעל כרחו לומר תורה. כי באמת רבי עקיבא יכול בודאי לגלות תורה, אף על פי שאין לו זכות אבות, כי רבי עקיבא גדול כל כך, שיכול לגלות תורה על ידי חסדים שיש לו מצד עצמו, רק שהוא ענו, ועל ידי שיגלה רבי שמעון תלמידו תורה שהוא יש לו חסדים מצד האב, על ידי זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות, עד שיכרח בעל כרחו לומר תורה אף על פי שאינו רוצה. וזהו: 'ואם לאו', הינו שאמר רבי שמעון לרבי עקיבא: אם אין אתה רוצה לומר תורה, וזהו מחמת ענותנותך, אזי 'אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר תורה, כי יש לי חסדים מצד האב כנ"ל, 'ומוסרך למלכות', שאביא אותך ואמסרך בעל כרחך למלכות, לבחינת גדלות, ותהיה מכרח בעל כרחך לגלות תורה, שהיא התגלות החסדים כנ"ל. כי על ידי שרבי שמעון בן יוחאי תלמידו יאמר תורה, על ידי זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות בעל כרחו, ויכרח לומר תורה, שהוא התגלות החסדים, שהוא תקון פגם הנ"ל: (ולא באר איך על ידי התגלות התורה שמגלה חסדים, על ידי זה יתתקן פגם הנ"ל. גם לא באר איך על ידי התלמיד שיש לו זכות אבות, כשמגלה תורה, על ידי זה יהיה רבו מכרח לבוא בגדלות ולומר תורה).

וזהו: 'ומוסרך למלכות' - מסירה הוא לשון בעל כרחו, כמו שכתוב (במדבר ל"א): "וימסרו מאלפי ישראל" - פרש רש"י: 'שנמסרו בעל כרחם'. כי רבי שמעון בן יוחאי יביא את רבי עקיבא בעל כרחו לבחינת גדלות על ידי שהוא יאמר תורה כנ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף