ליקוטי מוהר"ן/מט

ליקוטי מוהר"ן מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה מט. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מט, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לשון רבנו זכרונו לברכה לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יצא מחפתו וכו': (תהילים יט ה-ו)

א כי קדם הבריאה היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין סוף,

ורצה הקדוש־ברוך־הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והצרך לברא בני אדם, שיקבלו על מלכותו.

והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא על־ידי המדות, שעל־ידי המדות משיגין אלקותו, ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג. וצמצם את האור אין סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי, ובתוך החלל הפנוי ברא העולמות (כמבואר בע"ח בתחילתו בהיכל א ענף ג), והן הן מדותיו.

והלב הוא הציר של המדות, הינו החכמה שבלב, כמו שכתוב (שמות לא ו): ובלב כל חכם לב וכו'. ועקר היצירה היתה בחכמה, כמו שכתוב (תהילים קד כד): כלם בחכמה עשית. נמצא, שהלב הוא הציר, כמו שכתוב (שם עג): צור לבבי.

ואית יצירה לטב ולביש, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סא): וייצר – בשני יודין וכו'. והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע. הינו: מחשבות טובות הם יצר טוב, ומחשבות רעות הם יצר הרע. כי עקר היצרים הם המחשבות והחכמות שבלב, כמו שכתוב (בראשית ו ה): כי יצר מחשבות לבו וכו'. וכשאדם חושב במחשבות רעות, הוא מטמטם את החלל של הבריאה, ששם התגלות המדות.

כי הלב הוא צור העולמים, הינו צור המדות, כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו.

וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהילים קט כב): ולבי חלל בקרבי. ועל־ידי הצמצום של ההתלהבות יוכל לבוא להתגלות מהמדות, הינו לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה.

ומחשבות טובות שבלב, הן יצרין טבין, שעל ידן נתגלין פעלות ומדות טובות, והינו יצירה לטב.

וכשחושב מחשבות רעות, הוא מטמטם הלב, בבחינת ערלת לב, ומקלקל את הבריאה, הינו החכמה שבלב. כי היצר הרע הוא טפשות הלב, כמו שכתוב (דברים י טז): ומלתם את ערלת לבבכם, ותרגומו: ית טפשות לבכון. וטפשות הוא קלקול הבריאה, שהיא על־ידי החכמה.

נמצא, כשאדם חושב מחשבות טובות בלבו איך לעבד את השם יתברך, בזה נעשה לבו בבחינת: צור לבבי, ובבחינת: ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעלותיו, ועל ידי פעלותיו ומדותיו הטובים יתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה.

וזה פרוש (תהלים פז): ושרים כחוללים וכו'.

ושרים – זה בחינת התגלות מלכות, בחינת: שרה על העולם כלו (ברכות יג), בחינת (זכריה יד): והיה ה' למלך וכו'. כחוללים כל מעיני בך – הינו לפי החלל שנעשה על־ידי מחשבותיו הקדושים, כן התגלות מלכותו:

ב

ב וזה בחינת (דברים יא יג): ולעבדו בכל לבבכם; איזהו עבודה שבלב זה תפלה (תענית ב). כי תפלה בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (תהילים קט ד): ואני תפלה. ועקר התפלה תלוי בלב, שישים כל לבו עליה, שלא יהיה בבחינת (ישעיה כט יג): בשפתם כבדוני ולבם רחק ממני. כי תפלה שבלב היא בחינת התגלות מלכותו בתוך החלל הפנוי, בתוך המדות, בתוך העולמות:

ג

ג וזה בחינת ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחזרת ונעשית ה"א.. כי דלת הוית – לשון דלה ועניה. הינו כשמטמטם לבו בטפשות, ואין עני אלא בדעת (נדרים מא), ואז היא בחינת דל"ת. וכשמקדש מחשבתו, ולית קדשה פחות מעשרה (מגילה כג:), והיא בחינת יו"ד (תיקון י) שממשיך לתוך הדל"ת, ונעשית ה':

ד

ד וכשמקים התפלה את בחינת מלכות, בבחינת: ולעבדו בכל לבבכם, זה בחינת: היא העולה (ויקרא ו ב); בחינת (שיר השירים ח ה): מי זאת עולה – מי עם זאת עולה (הקדמת הזוהר דף י ותיקון כא ל לח סט).

והם שני בתים: ביתא עלאה וביתא תתאה, שיש לשניהם עליה, כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש:

[פרוש, כי רבותינו זכרונם לברכה דרשו (תענית ה) על פסוק זה (הושע יא ט): בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר – נשבע הקדוש־ברוך־ הוא שלא יכנס בירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה.

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, שהכונה על־פי סוד הוא, שבינה אמא עלאה, ביתא עלאה, היא בחינת ירושלים שלמעלה. ומלכות, ביתא תתאה, היא בחינת ירושלים שלמטה. שאין היחוד שלמעלה, שהוא בחינת עלית ביתא עלאה נשלם, עד שנבנה ונשלם בחינת מלכות בשלמות, שהיא בחינת עלית ביתא תתאה וכו', עין שם.

וזהו מה שכתב רבנו ז"ל: מי עם זאת עולה וכו'; כי בינה לבא היא בחינת ביתא עלאה, בחינת מי. ומלכות, היא בחינת ביתא תתאה, בחינת זאת. ועל־ידי בחינות אלו הנ"ל הנאמרים בתורה הזאת, על־ידי־זה יש לשני בתים אלו עליה, שהם ביתא עלאה וביתא תתאה, שהם בחינת: מי עם זאת,

הינו על־ידי שמצמצם אור התלהבות לבו, שלא יתלהב יותר מדי, כדי שיוכל לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, ומקדש את מחשבתו לבלי לחשב שום מחשבות רעות, רק לחשב תמיד מחשבות קדושות, שהם בחינת יצר טוב, בחינת חכמה שבלב, שעל־ידי־זה מציר המדות טובות, וזוכה לעשות פעלות ומעשים טובים ומדות טובות. ועל־ידי־זה נתגלה בחינת מלכות, כי נתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה,

ואז יש עליה לבחינת מלכות, שהיא ביתא תתאה. אזי דיקא עולה גם ביתא עלאה, שהיא בחינת בינה לבא. כי באמת שניהם אחד, ואחת תלויה בחברתה:

ולבאר הענין קצת, צריכין לחזר ולבאר ענין התורה הזאת. וכלל התורה היא, כי מבאר ב"עץ־חיים" בתחלתו, שכשהשם יתברך רצה לברא את העולם, היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, והצרך כביכול לצמצם אור האין סוף לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה ברא כל העולמות. וכל העולמות נבראו על־ידי חכמה, כמו שכתוב: כלם בחכמה עשית.

ועקר תכלית בריאת העולמות היה בשביל המלכות, הינו כדי לגלות מלכותו, שזה אי אפשר כי אם על־ידי העולמות, כי אין מלך בלא עם. ובשביל זה היה הצמצום של החלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות, כדי שיתגלה מלכותו יתברך.

כל זה מבאר בזהר ובכתבים. ורבנו ז"ל מבאר כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועקר האלקות – בלב, והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו.

ולפי גדל ההתלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה, כי מגדל התלהבותו עד אין סוף, אינו יכול לעשות שום דבר. שזהו בחינת מה שבתחלת הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ"ל, כי בריאת העולמות, הן הן המדות כנ"ל.

ועל־כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבד את השם בהדרגה ובמדה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבד אותו בעבדות ובמדות טובות, שזה אי אפשר כי אם על־ידי הצמצום כנ"ל.

וכשמצמצם את אור להביות לבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב, בחינת: ולבי חלל בקרבי, (שזהו סוד חלל הפנוי שהיה בתחלת הבריאה), ובתוך זה החלל הפנוי נתגלין מדותיו הטובות, שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ"ל. כי המדות הן הן העולמות כנ"ל,

הינו כי על־ידי הצמצום שמצמצם את אור ההתלהבות, שעל־ידי־זה נעשה בחינת חלל הפנוי, בחינת: ולבי חלל בקרבי, על־ידי־זה הוא עובד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, ועושה מעשים טובים ומדות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המדות, שהן העולמות, בתוך חלל הפנוי שבלב.

ועקר בריאת העולמות היה על־ידי חכמה כנ"ל, וזה הוא בחינת מה שעקר עבודת השם לזכות למדות ומעשים טובים, הוא על־ידי ששומר החכמה שבלב, שהוא המחשבה שבלב, שצריכין לשמר מאד המחשבה שבלב, שהוא בחינת חכמת לב, שזהו עקר היצרין, כי מחשבות טובות הם יצר טוב, ומחשבות רעות הם יצר הרע.

הינו כשחושב מחשבות טובות, שזהו בחינת חכמה שבלב, אזי על ידי זה זוכה לפעלות ומדות טובות, שזהו בחינת התגלות הבריאה, שהיא המדות, בתוך חלל הפנוי, על־ידי החכמה שבלב, שהוא בחינת מחשבות טובות שבלב כנ"ל. אבל כשחושב מחשבות רעות, חס ושלום, אזי הוא מקלקל החלל שבלב, שהוא סוד חלל הפנוי, ואזי הוא מטמטם החלל שבלב, בבחינת ערלת לב וכנ"ל. וזהו בחינת קלקול הבריאה, שהיה על־ידי החכמה שבלב כנ"ל.

וכל עקר העבודה שצריכין לצמצום הנ"ל, ולחשב מחשבות טובות, כדי לזכות למעשים טובים ומדות טובות, כל זה הוא בשביל לגלות מלכותו יתברך, שבשביל זה היה עקר הבריאה כנ"ל. כי על־ידי שזוכה לפעלות ומדות טובות על־ידי כל הנ"ל, על־ידי־זה מקבל עליו על מלכות שמים שלמה, שזהו בחינת התגלות מלכותו יתברך, שנתגלה על־ידי בריאת העולמות שבתוך החלל הפנוי, על־ידי החכמה וכנ"ל.

והכלל, שבריאת העולמות, ועבודת השם יתברך בפעלות ומדות טובות, הם בחינה אחת ממש וכנ"ל, והבן היטב:

ואז, כשנתגלה מלכותו יתברך על־ידי מעשיו ומדותיו הטובים, שנתגלו בתוך החלל שבלבו כנ"ל, זהו בחינת עלית שני הבתים הנ"ל: מי עם זאת, ביתא עלאה וביתא תתאה כנ"ל. כי התגלות המלכות זה בחינת ביתא תתאה, ותחלת הצמצום, שהוא החלל הפנוי שבלב, זה בחינת ביתא עלאה, שעקר כונת הצמצום היה בשביל עבודת השם יתברך, כדי לזכות לגלות מלכותו יתברך. ועל כן אין נשלם תקון ועלית ביתא עלאה, עד שעולה ביתא תתאה, דהינו עד שנתגלה מלכותו יתברך, שזה עקר תכלית כונת הבריאה.

ואז כשנתגלה מלכותו יתברך, אז דיקא יש עליה לביתא עלאה, כי אז דיקא עולים שניהם יחד, ביתא עלאה וביתא תתאה, בבחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה וכו' כנ"ל. כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש – שאין הקדוש־ברוך־הוא נכנס בירושלים שלמעלה, שהיא בינה לבא וכו' כנ"ל, עד שיבנה ירושלים שלמטה, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך כנ"ל.

וכל זה הוא בחינת תפלה, שהיא עבודה שבלב. כי תפלה שבלב, היא בחינת התגלות מלכותו שבתוך חלל הפנוי שבלב כנ"ל.

והבן מאד, כי הדברים עמקים מאד מאד, ורבנו ז"ל קצר כאן ודבר הכל ברמז, כמאן דמחוי במחוג, והדברים נכוחים למבין. והעקר לקימם כפשוטן, לשמר עצמו מאד ממחשבות רעות, כי מחשבות רעות הם עקר היצר הרע, בחינת יצירה לביש. על כן צריכין לשמר מחשבתו מאד, ולהכריח עצמו תמיד לחשוב מחשבות טובות, שהם בחינת יצר טוב, ולזכות לעשות על־ידי־ זה מעשים טובים ומדות טובות וכו', ולהתפלל בכונה ולעשות תשובה.

ובתחלה צריכין לצמצם התלהבות לבו שלא יבער יותר מדי, כי צריכין לעבד את השם יתברך בהדרגא ובמדה דיקא, ושאר כל הדרכים קדושים וטהורים, ועצות נכונות, שיכולין להוציא מתוך דברי התורה הקדושה הנוראה הזאת. ועוד לאלוק מלין בכל זה, ויתבאר במקום אחר קצת, כי לא יספיקו המון יריעות לבאר דבור אחד מדבוריו הנוראים, ודי בזה כעת. ונחזר לענין ראשון:]

ובשביל זה, נקרא ניסן אביב, אל"ף עם בי"ת, יו"ד עם בי"ת. וזה יחודא עלאה ויחודא תתאה:

ה

ה וזה בחינת השיר שיתער לעתיד, והוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, והם עשרה מיני נגונא.

זה בחינת הא, שהיא דלת עם יוד. דל"ת, זה בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע. יוד, זה בחינת עשרה מיני נגונא.

וזה על־ידי התגלות מלכותו, בבחינת שרה על כל העולם. ושרה זה בחינת שיר, בחינת: ושרים כחוללים. וזה בחינת מלכות דוד, שהוא בחינת: נעים זמירות ישראל (שמואל־ב כג).

וזה פרוש (ב"מ נט): אתתך גוצא – גחן ולחיש, פרש רש"י: שמע עצתה.

כי באמת אשה יראת השם היא בחינת עצה. כשהתפלה, הינו בחינת מלכות, בשפלות ובקטנות, בבחינת אתתך גוצא, בבחינת (שיר השירים ח ח): אחות לנו קטנה, בחינת (בראשית א טז): את המאור הקטן, בבחינת עצתו נופלת (סנהדרין כב ע"ש) –

צריך להקים אותה, בבחינת (עמוס ט יא): אקים את סכת דוד. וסכה זו שרה, שסכתה ברוח הקדש (מגילה יד), ושרה זה מלכות, בבחינת (משלי יט כא): עצת ה' היא תקום, בבחינת (בראשית א טז): שני המאורות הגדולים.

וזה: ולחיש לה – תקבל עצתה. וזה עליות התפלה שהיא בלחש, שהיא עבודה שבלב:

ו

ו וזה בחינת תשובה, כמו שכתוב (שמואל־ב כג): הוקם על – עלה של תשובה (מו"ק טז:). ותשובה היא אותיות תשוב ה', שנעשית מדלת ה'.

ועקר התשובה תלוי בלב, כמו שכתוב (ישעיה ו): ולבבו יבין ושב. וזה בחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה. עלה של תשובה – עליתה של תשובה, עם מי.

וזהו בחינת (יומא פו): גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, וזה (שם:): גדולה תשובה, שמקרבת הגאלה.

כי לעתיד, ליום שכלו שבת, יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, כמו שכתוב (ישעיה נח יד): אז תתענג על ה' – על ה' דיקא, הוא עתיקא סתימאה (זוהר ויחי דף ריט ע"ש), וזה עקר ענג שבת.

ושבת זה בחינת תשובה, כמו שכתוב (דברים ל): ושבת עד ה' אלקיך.

וזה בחינת: גדולה תשובה – כשמעלה תשובה מבחינת: את המאור הקטן, מבחינת: אחות לנו קטנה, לבחינת גדולה, לבחינת (ישעיה ל): והיה אור הלבנה כאור החמה. שמגעת עד כסא הכבוד – הינו שעל־ידי־זה יגיע וישיג אוריתא דעתיקא סתימאה.

וזה כסא הכבוד, שמכסין אותה. בבחינת (משלי כז): וכבשים ללבושך, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך (חגיגה יד). שמכסין אותה, בבחינת (משלי כה): כבוד אלקים הסתר דבר. וזה כסא הכבוד, שמכסין מפני כבוד אלקים, ואתה תגיע ותשיג אותה:

וזה בחינת בראשית, בי"ת ראשית, הינו שני ראשית. והם ראש השנה וניסן, שגם ניסן הוא ראש־השנה. ואיתא בתקונים (תיקון כא דף מה.): והיא נקראת קבלה, כד איהי בין תרין דרועין דמלכא. ותרין דרועין, הם תשרי וניסן. והם ימי תשובה, כי בם הוא ימי תשובה, כי בניסן עתידין לגאל ר"ה יא), ואין הגאלה אלא על־ידי תשובה, כמו שכתוב (ישעיה נט): ובא לציון גואל וכו' (יומא פו:).

ועקר ידיעת הקבלה, הינו ידיעת סודות התורה, הוא יהיה לעתיד, שאז יתגלה אוריתא דעתיקא, בבחינת תענוג שבת, בבחינת: אז תתענג על ה'.

וזה לשון תשרי, לשון שירה; ולשון פסח, פה סח (שער הכוונות דף פב), כמו שכתוב (ישעיה ל כט): השיר יהיה לכם כליל התקדש חג; כי יתער שיר ונגונא בעלמא, בבחינת פ"ה ס"ח, בבחינת (תהילים ל יג): למען יזמרך כבוד ולא ידם – ולא ידם דיקא, הינו פה סח. כבוד, זה בחינת מלך הכבוד (תהילים כד ז), בחינת: שרה על כל העולם, בחינת שיר שלעתיד:

ז

ז וזה בחינת ציצית, הינו בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. כי על־ידי התגלות מלכות דקדשה יתבטל מלכות דסטרא אחרא,

אבל ישראל הדבוקים בה יקבלו חיותם, כמו שכתוב בזהר (בראשית דף נא.): ואתם הדבקים בה' אלקיכם, שהוא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא, אף־על־פי־כן: חיים כלכם היום. כי עקר החיות בא משם, בבחינת: דוד מלך ישראל חי וקים ר"ה כה.).

וזה בחינת כלה, בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. אבל ישראל הדבקים בה, חיים וקימים. וזה בחינת (ירמיה ל יא): כי אעשה כלה בכל הגוים וכו'.

וזה (שמואל־ב יג): ותכל נפש דוד. נפש דוד, היא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא: וזה בחינת (ברכות ג:): רוח צפון היתה מנשבת בכנור של דוד, והיה מנגן. רוח צפון, זה בחינת דינים גבורות, בחינת תכלת. משם הנגינה, בבחינת (ישעיה כד טז): מכנף הארץ זמרת שמענו. מכנף דיקא, שהוא בחינת תכלת, ושם בחינת: נעים זמירות ישראל.

וזה בחינת ה', ד"לת עם יו"ד. דלת, זה בחינת דלת כנפות, בחינת מכנף הארץ; יוד, זה בחינת עשרה מיני נגונא, בחינת: זמרת שמענו:

וזה פרוש (במדבר כח ה): ועשירית האיפה סלת למנחה וכו'.

כי עקר כח ה"כלה", הינו כח בחינת תכלת, היא מקבלת בבחינת: אמא אוזפת מאנהא לברתה (הקדמת הזוהר ב.). כי בינה, דינין מתערין מנה (זוהר ויחי רכ:, ויקרא י:, אחרי סה), והיא שרשן, שעל ידה נמתקין.

וזה (בראשית ו ו): ויתעצב אל לבו – בבחינת דינין מתערין מנה; ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל (שם ח) – בבחינת המתקת הדינים בשרשן.

וזה פרוש: ועשירית האיפה. איפה – אי פה. מלכות פה, בחינות כבוד אלקים, מלך הכבוד. כד איהי סליקית, מלאכיא שאלין בגינה: אי פה, איה מקום כבודו (זוהר בראשית כד ובתיקון י). ועשירית, זה בחינת יו"ד, בחינת קדשה כנ"ל.

הינו כשרוצין להמשיך קדשה לתוך מלכות, כדי להעלות אותה בבחינת אי פה – סלת למנחה בלולה בשמן, צריך לחבר שני בתים להיות אחד. ביתא עלאה. נקרא סלת למנחה. מנחה, זה בחינת דינים, בחינת (ברכות כו:): יצחק תקן תפלת מנחה. סלת, לשון (תהילים קיט קיח): סלית כל שוגים מחקיך, שביתא עלאה ממתיק ומשבר הדינים כנ"ל, בבחינת (שם קו): מי ימלל גבורות ה'.

וצריך שיבלל ביתא עלאה עם ביתא תתאה, הנקרא שמן, בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (שם מה): על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון,

ועל ידי זה: רביעת ההין, נעשה מדלתין ההין:

ח

וזה פרוש:

לשמש שם אהל בהם. כי הצדיק נקרא שמש, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (קידושין עב:): עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו', וזרח השמש ובא השמש.

וזריחתו של הצדיק, הינו השגתו, אינו אלא על־ידי ישראל, כמאמר (שמות לב ז): לך רד כי שחת עמך, כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל (ברכות לב.). וזהו: אהל בהם. אהל, לשון זריחתו, כמו (איוב כט): בהלו נרו.

וזהו: בהם – על־ידי ישראל. וכשישראל, חס ושלום, נכנסין בחכמות חיצוניות של האמות, אזי נופל הצדיק מהשגתו, ונתחפה ונתכסה השגתו.

וכשיוצאין ישראל מחכמתן של האמות. אזי:

והוא כחתן יצא מחפתו – הצדיק יוצא מהחפה והמכסה שהיה לו עד עכשו, ואז:

ישיש כגבור לרוץ ארח – כי הצדיקים הם גברי כח עשי דברו לשמוע בקול דברו (תהילים קג כ). כי צריך התגברות כדי לרוץ ארח הזה שהיו יכולים לילך בזמן הזה שהיו ישראל נזופים, ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך.

והתגברות הזאת, היא בחינת ציצית, בחינת תכלת כנ"ל, בחינות מקיפים. וזה:

מקצה השמים מוצאו ותקופתו – בחינות מקיפים, ועם בחינת תכלת הזאת, מכלים ושצים העכו"ם, בבחינת: כי אעשה כלה בכל הגוים. וזה:

ואין נסתר מחמתו – מחמתו זה בחינת כלה, כמו שכתוב (תהילים נט יד): כלה בחמה כלה ואינמו;

ועל־ידי־זה זוכים להשגת אוריתא דעתיקא, בבחינת ענג שבת כנ"ל. וזה:

תורת ה' תמימה, שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום.

משיבת נפש – זה בחינת שבת, כי בו שבת וינפש:

ט

וזה טעם למה שולחת הכלה להחתן טלית, כי הצדיק מקבל גבורתו על ידי ישראל, כמו שכתוב: לשמש שם אהל בהם:

וזה שאומרים "עלה" על החתנה, על שם היא העולה כנ"ל, כי השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהילים ד ח): נתתה שמחה בלבי. וזה בחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה:

וזמירות שמזמרין על החתנה, זה ה"א, דל"ת עם יו"ד, שיר פשוט וכו' כנ"ל: וזה שצועקין "שבת", שעל־ידי־זה זוכין לענג שבת, לאוריתא דעתיקא כנ"ל:

י

ומה שנותנין מעות כשקוראין "שבת", כי באוריתא של עכשו יש ימין ושמאל ובשמאלה עשר (משלי ג טז). אבל בעתיקא לית שמאל ולית עשר תמן (זוהר נשא קכט). ובשביל זה כששומעין ישראל בשורת התורה דעתיקא נותנין את המעות, כי אין צריך למעות, כי בעולם הבא לית אכילה ושתיה (ברכות יז).

וזה פרוש (תהלים סח):

מלכי צבאות ידדון, הינו הצדיקים, שהם מלאכיו גבורי כח, שהם מדדין במרוצה ובמהירות, כדי לרוץ ארח, וזה רקודין. ונות בית תחלק שלל, וישראל הם מחלקים המעות, להורות שאין צריך למעות, ואין שם בבחינת עתיקא שמאל: בית תחלק שלל – ראשי־תבות שבת:

יא

ענין אחר: להורות ותרנות גדול בזה שמחלקין מעות, להורות, שהכלה היא בחינת הא, שמדל"ת נעשית ה"א, שעל־ידי־זה בא עשירות גדול, בבחינות: והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם וכו' (שבת לב:). שמחלקין המעות, מורה שהגיעו לזאת הברכה, עד שהמעות אין חשוב אצלם.

וזה פרוש: ועשירית האיפה – עשירית, שהוא בבחינת אי פה, הינו שבלו פיהם מלומר די, שיש להם כל כך עשירות, וזה מחמת שנעשה מרביעית ההין, מדל"ת ה' כנ"ל:

מסימן ל"ב עד כאן, כל זה הוא לשון רבנו זכרונו לברכה, לבד באיזהו מקומות שהוספתי שם קצת דברים, כפי מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש או מפי כתבו, כנרשם כל אחד במקומו:

יב

עוד שמעתי דברים השיכים לתורה הזאת, וזהו:

הרוצה שינסך יין על־גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא עא) –

כי עקר האלקות הוא בלב, כמו שכתוב: צור לבבי, כמו שכתוב (שמואל־א ב): ואין צור כאלקינו – אין ציר כאלקינו (ברכות י.). כי הלב הוא הציר של המדות, הינו החכמה שבלב וכו' כנ"ל. כי קדם הבריאה היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין סוף וכו', כנ"ל, עין שם היטב.

נמצא כשהלב בבחינת: ולבי חלל בקרבי, בבחינות: צור לבבי כנ"ל, הוא בחינות בריאת העולם. ולהפך, כשהלב אטום, בבחינת ערלת לב, הוא מקלקל את הבריאה, כמבאר למעלה, עין שם.

ועל כן הצדיק, שלבו פתוח בחכמה, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, בחינות: צור לבבי, על כן על־ידי־זה יוכל לחדש מעשה בראשית, ולעשות נסים ונפלאות בעולם. כמו שכתוב: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובטובו – זה הצדיק, שנקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג י): אמרו צדיק כי טוב (יומא לח:); כי לב הצדיק הנ"ל, הוא בחינת בריאת העולם כנ"ל:

וזה פרוש מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מט): חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן – אלו השיתין, שמנקבין ומחללים עד התהום; הינו בחינות: ולבי חלל בקרבי; כי תהום דא לבא, כמובא בזהר,

וזה חלאים מעשה ידי אמן – מעשי ידי אמנותו של הקדוש־ברוך־הוא (כך דרשו שם בסוכה). הינו שבחינות חלאים, הינו שמחללין עד התהום, בחינות: ולבי חלל בקרבי כנ"ל, זה בחינת בריאת העולם כנ"ל.

וזה מעשה ידי אמן אמנותו של הקדוש־ברוך־הוא, כי בחינות ולבי חלל וכו', בחינות חלאים שמחללין וכו' כנ"ל, הוא ממש מעשה ידי אמנותו של הקדוש־ברוך־הוא, כי זה הוא בחינות בריאת העולם כנ"ל. ועל־ידי־זה יוכל לעשות נסים בעולם כנ"ל.

וזהו: שמחללין עד התהום, הינו בחינות נסים, כמו שכתוב (רות א יט): ותהם כל העיר; שעל דבר נסי הכל תמהין.

וזהו: הרוצה לנסך יין וכו' ימלא גרונם וכו'; כי גרונם הוא בחינת שיתין, שמחללין עד התהום, הם קנה ולבא. (ועל־ידי היין נפתח חלל הלב, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, כי חמרא וריחני פקחין (סנהדרין ע)). ועל כן כל הממלא גרונם וכו', כאלו מנסך יין על־גבי השיתין, שמנקבין ומחללין עד התהום כנ"ל: כאן חסר קצת דברים, כי לא נכתב בזמנו. ונשכח קצת. שיך לעיל:

יג

ישיש כגבור לרוץ ארח וכו' – כי צריך התגברות גדול וכו' לרוץ ארח הזה, שהיו יכולים לילך בזמן שהיו ישראל נזופים, ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך וכו', עד כאן לשונו.

בעת שאמר זאת התורה, שמעתי אז מפיו הקדוש ענין זה בבאור יותר, שאמר בפרוש ענין זה, לענין בני אדם הזוכים לעשות תשובה על העבר. ואמר, שאף־על־פי שזוכים לתקן מה שעבר, אף־על־פי־כן עדין היכן הוא אותו הזמן שהיו רחוקים מהשם יתברך, שהיו יכולים לעבד את השם יתברך באותו הזמן, ובודאי צריכים לתקן זאת, דהינו להשלים ולמלאת את העבודה שהיו יכולים לעבד את השם יתברך בכל אותו העת שהיו נזופים מלפניו יתברך ורחוקים ממנו.

על־כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך, ולרוץ מאד מאד, כדי שיזכה על־ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו, כי עכשו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך.

ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זיער יאגין, איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף