לחם משנה/אבל/ו

לחם משנה ‏ אבל ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומנין סמכו חכמים לשלשים יום וכו'. השיג עליו הר"א ז"ל ראשיכם אל תפרעו ואתיא פרע פרע וכו'. ונראה דאע"פ שאמרו כן בגמ' היינו לתספורת דאתיא פרע פרע מנזיר והיינו שלשים יום אבל לשאר דברים שהזכיר שהם הד' אחרים מנין לנו זה הגבול של שלשים יום לז"א דאסמכוהו אקרא דובכתה וגו':

ג

בתספורת כיצד וכו'. כתב הרב כ"מ כן דעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל. נראה דלא כתב כן משום התספורת דאין לו שייכות כלל אלא בשביל קציצת הצפרנים כתב כן דלדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל בשנוי שרי אפילו תוך שבעה ובלא שנוי אסור אפי' אחר שבעה עד שלשים ויש סברות אחרות הוזכרו בטור יורה דעה סימן ש"צ:

עד שישלח פרע או יגערו וכו'. זו היא גירסת הירושלמי לפי דעת רבינו אבל התוס' כתבו בפרק ואלו מגלחין (דף כ"ב:) דהיא נוסחא משובשת וצ"ל שישלח פרע ויגערו משום דמשמע לתוספות ז"ל דשלוח פרע לא הוי אלא שלשים יום דילפינן פרע פרע מנזיר וכיון שכן איך נאמר דשלשים יום סגי לאביו ולאמו אבל לרבינו משמע ליה דשלוח פרע דברייתא הוי טפי משלשים יום וכדכתב הרכ"מ:

ד

וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וכו'. כתב הרב כ"מ דהרמב"ן והרא"ש ז"ל דחו דברי רבינו דאין ראיה ממאי דאמרינן בתשעה באב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ דהתם דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין. ולי נראה לומר דאע"ג דאסור ללבוש המגוהצין הוא משום דשם החמירו אפי' במכובסין דאסור ללבשן וכדכתב הטור בהלכות תשעה באב בשם הרמב"ן ז"ל דבין חדשים בין ישנים בין צבועים בין לבנים בין מכובסים עכשיו בין מכובסים קודם אסור ללבשן וכו' אבל הכא לא אסרו אלא גיהוץ דוקא וכמו שאמרו שלשים לגיהוץ וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל בפרק החולץ (דף מ"ג.) מקום שמותר לכבס וכו' דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים וכו' גם התוספות כתבו בפרק מגלחין (דף כ"ג.) כל ל' יום לגיהוץ דוקא גיהוץ אסור אבל בלא גיהוץ כגון כיבוס מותר וכו' כיון דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ לכך מותר תוך שלשים:

ה

בנשואין כיצד וכו'. התוס' בפרק החולץ (דף מ"ג:) הקשו דשם אסרו ליארס תוך שלשים יום ובפרק בתרא דמ"ק (דף כ"ג.) תני כל שלשים יום לנישואין משמע דליארס שרי ותירצו שני תירוצים דההיא כר' יהודה דשרי אי נמי נישואין נקט לאשמועינן דאפילו נישואין שרו מיד לאחר שלשים יום וכו'. ורבינו אית ליה כתירוצא קמא של תוספות ולכך פסק כר' יהודה דההיא ברייתא אתיא כר' יהודה ולכך התיר ליארס מיד ועוד דהלכה כדברי המקל באבל ואע"פ שהוא יחיד. ואני תמה על הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהשיגו על רבינו על כך דבכמה דברים פסקינן כיחידאה באבל כ"ש כר' יהודה לגבי ר' יוסי והרי הם עצמם פסקו בההיא דמתה אשתו כר' יהודה דרגל שלישי מותר משום דהלכה כדברי המקל באבל וא"כ למה תמהו על רבינו וכי תימא דלא פליג ר' יהודה אר' יוסי בהא ודאי פליג כדכתב רש"י ז"ל בפירוש המשנה דלאו בהבחנה פליגי דבפרק ארבעה אחין (דף ל"ה.) מוכח דמקל ר' יוסי טפי בהבחנה אלא באבלות אתי לפלוגי עליה, לכך נראה עיקר כדברי רבינו וכדפרישית. אבל מ"ש הרכ"מ אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה לא ידעתי איך כתב כן דהא בפרק החולץ הקשו מקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ומייתי הא דמותר ליארס מברייתא דאמר קודם הזמן הזה וכו' ומארסין אבל לא כונסין וכו' ואין עושין סעודת אירוסין ואי ר' יוסי לא אסר אלא לעשות סעודת אירוסין לבד א"כ מאי קושיא הא אירוסין בלא סעודה מותר כי התם אלא ודאי דאירוסין בלחוד אסר ר' יוסי ומאי דמייתי מתשעה באב אינו כלום דהא אסיק רב אשי התם בגמרא דשאני אבילות חדשה מישנה וכו' וכמו שכתבו התוספות התם דיש דברים שיש טעם להחמיר בחדשה מבישנה ויש דברים שראוי להחמיר בישנה מבחדשה:

וכן האשה שהיתה אבלה וכו'. הרב כ"מ כתב דהיינו באשה שהיא אבלה על בעלה ודחק עצמו לומר דמאי דקאמר עד שלשים יום היינו מטעם אבלות אבל מטעם הבחנה בעינן שלשה חדשים וקשה הוא דעד שלשים יום משמע דאחר שלשים תבעל. לכך נראה לי דרבינו לא איירי אלא באשה אבלה על אחד מקרוביה ולא על בעלה והיא אסורה לינשא עד שלשים יום וכמ"ש לנישואין שלשים יום אבל מ"מ התירה לאשה זאת לינשא תוך שלשים יום מפני צורך האיש שאין לו בנים או יש לו בנים קטנים ואע"פ שהתירו לו הנישואין לא התירו הבעילה משום דהיא שמחה יתירה כי היכי דהתירו לו לישא אשה תוך ל' יום ואסרו לו לבעול עד אחר שלשים יום משמע דטעמא משום דהוי שמחה בבעלה יתירה ולכך אסרו לו תוך שלשים הבעילה אבל הנישואין התירו לו מפני הצורך והכי משמע מההיא דיוסף הכהן דאמרו שם דלא בא עליה עד לזמן מרובה דהיינו שלשים יום משמע דטעמא דאיסור נשואין עד ל' יום והבעילה הוי שמחה טפי ולכך אסרו עד שלשים אבל לא הוי טעמא משום דהוא אבל מאשתו ולכך אסרו עד שלשים יום וכדסבור הרב כ"מ דאם כן עד שלשה רגלים היה להם לאסור לו הבעילה אלא איסור הבעילה הוא משום דדל מהכא שלשה רגלים הא קי"ל דלנישואין שלשים יום אפי' שיהיה אבל משום אחד משאר קרובים ולכך באשה אבלה משום אחד מקרוביה אסרו הבעילה עד שלשה רגלים אבל הרמב"ן ז"ל סבור דאין עיקר השמחה אלא הנישואין ואסר לישא עד שלשים יום גבי מתה אשתו והא דאמר גבי יוסף הכהן לא בא עליה ר"ל נישואין ולהכי מקרי בא עליה ולאו דוקא וכן פירש הר"ן בפירוש ההלכות ורבינו אזיל לטעמיה דסובר דעיקר השמחה הוי הבעילה ולכך אסרו הבעילה עד שלשים ומינה נלמוד לאשה אבלה משאר קרובים וכדכתיבנא:

ז

בד"א בשאר כל מתים וכו'. כתב הר"א ז"ל בהשגות ולשמחת מצוה עד שלשים יום כשאר מתים. טעמו מפני שאמר בירושלמי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שלשים יום על אביו ואמו לאחר י"ב חדש ואם היתה חבורה לשם מצוה כגון קדוש ר"ח מותר וסובר הר"א ז"ל דהך ואם היתה חבורה אסיפא קאי דוקא והכי קאמר אע"ג דבאביו ואמו י"ב חדש אם היתה סעודת מצוה מותר אחר שלשים יום ובזה שוים שאר מתים ואביו ואמו בסעודת מצוה דהוי שלשים יום דוקא וסובר הר"א ז"ל דעיבור החדש לאו דוקא אלא הוא הדין משיא יתום ויתומה וכדכתב הטור בשמו סימן שצ"א:

י

אם יכול למעט בעסקו וכו'. הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות פירש באופן אחר ממה שפירש הרכ"מ עיין שם:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף