לחם דמעה/איכה/ב

לחם דמעה ‏ איכה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

איכה יעיב וגו'. השליך משמים ארץ וגו'. הכונה ידוע הוא שירושלם של מעלה מכוונ' כנגד ירושלם של מטה וכמש"ה ירושלים הבנויה כעי' שחוברה לה יחדו וכן ג"כ ב"ה של מטה מכוון כנגד ב"ה של מעלה וכשנחרב הבית עשה השי"ת כאשר הוא עושה לאחרים כי יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה וז"ש איכה יעיב באפו ה' כלומר תדע לך איכה עשה כיעיב ויחשיך באפו ה' את בת ציון החשיך אותה במה שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל כלומר שהשליך מן השמים ארץ ירושלים העליונה שהיא היתה תפארת ישראל כיון שהשליך אותה שהיתה בשמים זה היה סבה אשר לא זכר אותה ירושלים של מטה שהיא היתה הדום רגליו כמד"א השמים כסאי והארץ הדום רגלי לא זכר אותה ביום אפו וחמתו והחריב גם אותה:

ארז"ל השליך משמים ארץ וגו'. שהיה זיו איקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד וכשהיה רואה אותה ה' יתברך היה מרח' על ישראל לכן מה עשה הש"י כאשר רצה להחריב ב"ה השליך מן השמים לארץ את תפארת ישראל סבא שהוא זיו איקונין של יעקב ועם זה אפשר שמסיים הכ' וא' ולא זכר הדום רגליו ביום אפו והכונה שהרגיש כי מה הועיל הש"י בהשלכת זיו איקונין של יעקב מן השמים לארץ והרי מלא כל הארץ כבודו ומשגיח לראות בשמים ובארץ ואם היה רואה אות' כשהיתה בשמים ג"כ יראנה כשהיא בארץ לזה תירץ הכתוב בעצמו ואמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו והכונה כי ידוע כי השמים כסאו והארץ הדום רגליו וכשהיתה בשמים היתה חקוקה בכסא שלו ואינו דומה הדבר החקוק בכסא לפניו תמיד אל הדבר אשר הוא תחת רגליו כי בהיותה בהדום רגליו לא זכר אותה ביום חרון אפו:

אי נמי אמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון כלומר שכיסה אותה בעבים ע"ד סכות בענן לך וגומר ובהיות שהעיב עליהם בעבים גם כי ירבו תפלה וגו' ואומרו השליך משמים ארץ תפארת ישראל הכונה כי אילו לא נשא הש"י את ישראל עד לשמים במעלה וברוממ' כאשר נשאם גם אם עתה היו באים עליהם ייסורין קשים לא היו מרגישים אותם לפי שמעולם לא ראו אור מעלה ורוממות אבל כיון שנשא' ורוממם מכל לשון הרגישו במפלת' לפי שהפיל' משמים לארץ וז"ש השליך משמי' ארץ תפארת ישראל ומרום לארץ השליך פארם ולא זכר הדום רגליו ביום אפו על ב"ה קאמ' וכמ"ש המתרגם ועדז"א דהע"ה מפני זעמך וקצפך כי נשאתני וגו' הכונ' כי נשאתני ורוממתני ואח"כ ממקום גבוה השלכתני כדי שארגיש ההשלכ':

א"נ יאמר כשנדייק אמאי נקט יעיב לשון עתיד וה"לל איכה עב או העיב לשון עבר כי כן כל שאר הכתוב הוא בלשון עבר אבל אפשר שיובן ע"ד מ"ש המפרשים ז"ל בפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה שהיה הנביא אומר להם בדרך משל כי מרוב ההכאו' שהוכו לא נשאר מקום שלם בגופ' כדי להכותם עוד כאשר יוסיפו עוד סרה וז"ש על מה תוכו כלומ' על איזה אבר עוד תוכו כאשר עוד תוסיפו סרה לפי שהרי הכה אתכם על חטאתיכם שכל ראש לחלי וכל לבב דוי וגומר ועד"ז היה אומר כאן ירמיה הנביא ע"ה איכה יעיב באפו וגו' כלומר איכה יעיב לעת דכשיהיה לו אף עמכם איכה יעיב ויכה את בת ציון כי לא נשאר בה אבר שלם לפי שכבר השליך אותה מן השמים לארץ שהוא מקום גבוה עד מאד משם השליך את תפארת ישראל באופן שכבר נתרסקו כל אבריה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגם החריב המקדש ולא זכר הדום רגליו ביום אפו:

אי נמי כמשז"ל כי מהחכמים אש' היו בירושלם הם עשו השבעות בשמות הקודש עד שתלו את ירושלים כלה באויר ולא היו האויבי' יכולים להלחם בה מה עשה הב"ה בעט בה והשליכה לארץ ואז כבשוה האויבים וז"ש המקונן תדע איכה החשיך ה' את בת ציון כיון שראה הש"ית שתלו אותה באויר בעט בה והשליך אותה מן השמים וז"ש השליך משמים ארץ שהיתה תפאר' ישראל ולא זכר שהיא היתה הדום רגליו ששם היה המקדש לא זכר זה ביום אפו וכיון שכן לא יאמר שהאויבים בלעו אותה כי לא היו יכולים להורידה מן השמים ולכ"א בלע ה' כלו' כי הוא היה המבלע והוא היה ההורס וז"ש הרס בעברתו מבצרי בת יהודה ואמ' הגיע לארץ וגו' כלו' לא תחשוב כי לא עשה הש"י רק שהורידה לארץ והאויבים הם שהשחיתוה אין הדבר כן רק אירע לה כשעיר של עזאזל כי לא היה מגיע לחצי הר עד שנעשה איברים איברים כן ירושלים כאשר השליך אותה השי"ת מן השמי' תכף כשהגיע לארץ אז הוא ית' חלל ממלכה ושריה לפי שנעשית חתיכות חתיכות היא וחומותיה.

אי נמי יאמר עם משז"ל כי כאשר היו ישראל עבדים במצרים עושים בחומר ובלבנים ותוכן לבנים יתנו וכל אשה היתה מסייעת את בעלה כדי להשלים תוכן הלבנים דבר יום ביומו והפילה אשה את בנה בעת עשותה לבנים ועשתה ממנו לבינה ובא המלאך ולקח אותה הלבינה והעלה אותה למרום לפני כסאו יתברך לאמר ראה מה נעשה מבניך ורחם עליהם ואז ריחם השי"ת על ישראל ויוציאם ממצרים ומאז שם אותה הלבינה תחת רגליו כי בעת צרה ליעקב ממנה יושע בהביטו באותה הלבינה ובזוכרו מהצרות אשר עברו עליהם ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ברוגז רחם יזכור וע"ז נאמר ותחת רגליו כמעש' לבנת הספיר וז"ש הכתוב איכה יעיב באפו ה' את בת ציון ולא ריח' עליה לפי שהשליך משמים ארץ אותה הלבינה שהיתה תפארת ישראל השליכה מן השמים לארץ כדי שלא לרחם על ישראל ולא זכר הלבינה שהיתה הדו' רגליו לא זכר אותה ביום אפו וע"כ בלע ה' ולא חמל וגו':

וע"ד הסוד אפשר שיאמר לפי כי ידוע הוא כי ברצות הש"י דרכי ישראל יש זווג למעלה ת"ת עם מלכו"ת ואז מתרבה השפע העליון ויורד על ידי הצנורות העליונות ויורק ברכה בעולם עד בלי די אמנם כאשר חטאו איכה העיב באפו ה' את בת ציון השליך וגומ' כלומר השליך משמים שהוא ת"ת את ארץ שהיא מלכו"ת והמשליך הוא ת"ת ישראל כי השליכה והרחיקה והפריד את מלכות ממנו ומדודה נפרדה כד"א ובפשעיכם שולחה אמכם וז"ש ולא זכר הדום רגליו שהיא מדה האחרונה שהיא מלכו"ת לא זכר אותה ביום אפו כי אדרבה שילח אותה מעל פניו ושכינה נסתלקה:

ב

בלע ה' ולא חמל וגו'. בהיות שידוע הוא כי הצדיקים הם מגן על הדור ודוחים את הגזירות וקודם בא הרעה נאסף הצדיק כדי שלא ימצא מי שיגן על הדור וכן עשה הש"ית קודם שהחריב ב"ה סילק כל הצדיקים אשר היו בבת יהודה אשר הם היו מבצרים וחומות למחסה ולמסתו' ביום זעם וז"ש בלע ולא חמל את כל נאות יעקב הלא הם הצדיקים אשר הם נאות יעקב וכן הרס בעברתו מבצרי בת יהודה והם הצדיקים שבה כדאמרן וכיון שסילק מקודם כל הצדיקים שבה אח"כ כשהגיע לארץ והם שאר ההמון עם הארץ שבה אז תכף חלל כל ממלכה ושריה לפי שלא היה מי שיגן בעדם כלל. וגם עד"ז אפשר שיאמר כי לפעמים כדי להקל העונש מההמון הכולל נוטל הש"ית הרב שבהם וזהו ג"כ כונת מפני הרעה נאסף הצדיק כדי להקל אותה ולכ"א כי אחר שסילק כל הצדיקים שבה והרס בעברתו מבצרי בת יהודה ואח"כ כאשר הגיע לארץ אשר הם שאר עם הארץ לא נעשה בהם כליה ח"ו רק חלל הממלכה והשרים לבד והם נשארו חיים וקיימים כי בהסתלקות הצדיקי' מקודם נחה שקט' הרוגז והחימה ונתפייסה מד"הד במה שחילל ממלכה ושריה לבד:

א"נ הכונה שזה השם של אד"נות שהיא מד"הד הרפה ובה דין ורחמים וז"ש בלע אדנ"י כי פעל הדין שבו ולא פעל בצד הרחמים והחמלה שבו וזהו ולא חמל דקאמר וביאר הכתוב ענין הדין הגמו' אשר עשה בהם שלא עשה כדרך המלך הנלחם עם שכנגדו מקודם הולך אל העיר הגדולה אשר שם המלך והורס מבצריו ולוחם מלחמתו ובזה האופן אפשר כי כאשר רואה המלך המנוצח כי הבקעה עירו הוא נס אל א' הערים או מבצר קטן אשר במלכותו והצלה פורתא מיהא הוייא לכן מה עשה הש"י כדי שלא יהיה לו אפי' הצלה פורתא כלל ועקר רק יחל ממלכ' ושריה לזה הרס מקודם כל שאר המבצרים אשר סביבות ירושלם וז"ש בלע אד"ני וגו' וכן הרס מקודם כל שאר המבצרים של יהודה ובזה כשהגיע לארץ הידועה שהיא ירושלם שם חלל ממלכה ושריה כי לא נשאר להם מקום לנוס שמה כלל ועקר.

אי נמי יאמר עם משז"ל חלל ממלכה ושריה לפי שהיו חכמים וידועים בירושל' שהא' ישביע לשר המים ויעשה לה חומת מים סביבות ירושלים ואחר היה או' שישביע שר האש ויעשה לה חומת אש סביב ע"כ הוצרך הש"ית לחלל הממלכה העליונה ושריה ולהחליף את מלאכת כולם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים באופן כי כאשר היו משביעים לשר האש היה משיב אין אני ממונה על האש וכן כולם ועם זה אפשר שאמר הכתוב בלע ה' וגו' הכונה כי לכל שאר נאות יעקב ולכל מבצרי בת יהודה הרס אותם ולא הוצרך להריסתם לחלל ממלכה ושריה לפי ששם לא היו נמצאים חכמים שידעו להשביע למלאכים אבל כאשר הגיע לארץ והיא הארץ הידועה היא ירושלים אז הוצרך לחלל ממלכה ושריה לפי שהיו בהם חכמים יודעי דעת להשביע למלאכים כי היא היתה רבתי בדעות כמז"ל.

אי נמי בהיות כי מדרך המלכים הלוחמים על עיר בצורה בחומה דלתים ובריח אחר שפרצו את החומה פרוץ מרובה על העומד אין הורסים עד היסוד בה כי מה להם אם ישארו היסודות קיימים לא כן נעשה בירושלם כי כיון שהיה השי"ת ההורס רצה להרוס עד היסוד בה כדי לחלל ממלכה ושריה לגמרי ולא יוסיפו לבנותה עוד ולחזק את בדק המוצר וז"ש בלע ה' ולא חמל כלל את כל נאות יעקב והרס בעברתו מבצרי בת יהודה עד שהגיע לארץ ועשה הכל שוה לקרקעית הארץ וזהו הגיע לארץ דקאמר ולא נשאר בנין כלל ועקר ובזה חלל ממלכה ושריה לגמרי שלא יוכלו להחזיר הממלכה ליושנה.

או יאמר שהשמיענו גודל החיבה שהיה לה לירושלים עם ישראל שאף אם עשו בה משפט נקמות והרסו אותה ואת מבצריה ונאותיה עכ"ז לא הרגישה ולא נגע אל לבה רק הנקמה אשר נעשתה בישראל במה שחילל ממלכה ושריה זהו אשר הגיע אליה וז"ש בלע וגו' הרס וגו' ואעפי"כ לא הגיע אליה רק מה שחלל ממלכה ושריה זהו הדבר אשר יאמר שהגיע לארץ לא הריסת מבצרתיה:

או יאמר ע"ד מש"ה מזמור לאסף והוקשה לרז"ל מזמור קינה מיבעי ליה ותרצו שהיה מזמר על ששפך חמתו בעצים ובאבנים ואלמלא כן לא היה נשאר מישראל גם אחד ועם זה אפשר שהכתוב בעצמו אחר שסיפר הריסת כל העיר בתיה ומבצריה הרגיש ולמה שפך חמתו בארץ והיא לא חטאה לז"א הגיע לארץ חלל ממלכה וגומ' כלומר במה שהגיע לארץ ושפך חמתו עליה בזה לא נעשה בישראל רק שחלל ממלכה ושריה ועמה הלכו בגולה אמנ' אם לא היה שופך חמתו בארץ והם העצים והאבנים לא היה נשאר מישראל שריד ופליט ח"ו:

אי נמי אפשר שהשמיענו שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה ע"ד משז"ל בנגעים כי בתחלה היו באים נגעי בתים ואח"כ נגעי בגדי' ואח"כ נגעי הגוף וכה אירע לגלות ירושלים כי ראשונ' השליך אפו בבתים ובלע ולא חמל את כל נאות יעקב דהיינו בתי יעקב לשון נוה ואח"כ כיון שלא שבו בתשובה הרס בעברתו מבצרי בת יהודה כי המבצרי' הם כדמיון הבגדים וכתועלתם כי כמו שהבגד הוא לאדם להגין עליו למחסה ולמסתור מזרם וממטר כן המבצרים הם למחסה ולמסתור מזרם הבלסטראות זה חרבו' ובה יחסו עניי עמו וכיון שלא שבו הרסם עד שהגיע לארץ והשפילם לארץ ואח"כ כאשר ראה כי עכ"ז לא שוה לו ועדין במרדם הם עומדים אז נגע אל הגוף וחלל ממלכה ושריה:

אי נמי היה מקונן על גלות י' השבטים אשר גלו בראשונה ועז"א בלע ה' ולא חמל וגו' ואמר כל כי רובו ככלו כי מהי"ב גלו הי' ואח"כ הרס בעברתו מבצרי בת יהודה דהיינו גלות מלכות בית דוד ואז באותו הגלות חלל ממלכה ושריה כי אף אם גלו הי' שבטים עדין היה נשאר מלכות ושררה לישראל אבל כאשר הרס מבצרי בת יהודה והיא מלכות בית דוד מני אז חלל ממלכה ושריה ולא נשארה מלכות ושררה לישראל:

ג

סיפר לנו כי השי"ת הוא רחום בדין ולא רצ' לעקור ח"ו יהוד' וישראל כאח' אבל בראש' גדע בחרי אף וגו' והם גלותי' השבטי' ותכף אמר די והשיב אחור ימינו מפני אויב והכונה לפי שבודאי כאשר גדע בחרי אף כל קרן ישראל אז בודאי שימינו של השי"ת היתה הולכת לפני האויב והורג בישר' והאויב שהי' הורג לישר' גבר' קטיל' קטיל לפי שהש"י יצא לפניו ויד ה' היא אשר הית' בהם אבל אח' שגדע כל קרן ישראל ורצה להשאי' ליהוד' אז השיב אחור ימינו מפני אויב שעד עתה היתה הולכת לפניו לגדע כל קרן ישראל ועתה השיבה אחור מפניו כי לא רצה הוא ית' להכרית גם את יהודה בפעם א' ובזה לא נעשתה עוד בפעם ההיא רק ויבער ביעקב לבד כאש להבה כלומר ביעקב לבד כאש להבה ולא אש ממש רק להב' שאכלה סביב כלומר סביבות סביבות ירושלים שהם היו מלכי ישראל אמנם ירושלים שהיא היתה מלכות בית דוד עדיין נשארה קיימת ולא שבו בתשובה עד שבפעם אחרת דרך קשתו עתה מחדש ונצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שהיא ירושלים ומלכות בית דוד ושם שפך כאש ממש חמתו בחימה שפוכה לפי שכבר התרה בהם בראשונה.

אי נמי אמר גדע בחרי אף וגו' וסבת הגידוע היה במה שהשיב אחור ימינו מפני אויב והכונה שגזר אומר הש"י שינוצחו ישראל מאויביו ועשה באופן שהשיב הש"י ימינו של ישראל אחור מפני האויב ולא תוכל ימינו של ישראל לעמוד נגד פני האויב להלחם עמו וכינוי ימינו אינו על ימינו יתברך רק על ישראל שהזכיר למעלה כל קרן ישראל וימינו של ישראל השיבה הש"י אחור מפני האויב כדי שלא יוכלו לעמוד כנגדו והנה מחוץ תשכל חרב האויב כי לא יכלו ישראל לעמוד נגדו ומחדרים אימה כי בער ביעקב אש המחלוקת ושמו ג' ראשים פריצים עליהם והשחיתו את נחלת ה' כמבואר בספר ן' גוריון באופן שאכלה סביב ומכל סביביו היו נאכלים ונשרפים מבית ומחוץ.

אי נמי הכונה כי הש"י כדי להקל העונש מעל עמו ישראל בתחלה גדע בחרי אף כל קרן ישראל והם הצדיקים והחשובים שבישראל שהיו שקולים כנגד כל ישראל ועונות ישראל הם סבלום ולא זה בלבד אלא כביכול עונינו הוא ית' סבלם וכמז"ל כי כביכול הוא יתב' כפת יד ימינו לאחוריו מפני אויב וכאילו ידו כפותה לאחריו ע"ד עמו אנכי בצרה וז"ש השיב אחור ימינו וגומר וכיון שעיקר העונות סבלו הצדיקים וגם כביכול הוא יתברך כדאמרן על כן לא נעשה כליה ח"ו בישראל אבל ויבער ביעקב שהם שאר המון העם המכונים בשם יעקב בער בהם כאש ממש להבה ולא ממשות האש באופן שאכלה סביב סביב ולא נעשה כליה ח"ו בישראל ואח"כ כאשר ראה כי בכל זאת לא שבו בתשובה לא הרגם תכף ומיד אבל דרך קשתו כאוי' ולא אויב ממש כי בתחלה נתעכב בדריכ' הקשת על מיתרו יכונן על פניהם אולי בין כך ובין כך יחזרו בתשובה ובזה נהג עמהם כאויב ולא אויב ממש וגם אחר שדר' את קשתו וכונן חיצו על יתר לא ירה החצי להעבירו תכף אבל נצב ימינו אשר בה תופש הקשת נצב כשע' חדא ולא ירה החצי תכף אבל נצב ימינו כצר ולא צר ממש ואח"כ כאשר ראה שלא שבו בתשוב' הרג מהם אבל לא שפך חמתו בכמו' העם רק באיכותם כי א' היה שקול כנגד ק' וז"ש ויהרוג כל מחמדי עין כדי שיהיו הם כפרה על שאר הדור ואומרו כל מחמדי עין לומר כי כולם היו חשובים כי לא היה צריך להכירם להתוכח עמה' אבל בראיה לבד כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה' ולזה קראם מחמדי עין כי בראית העין לבד היו מכירים בהם היותם מחמדים ולא זה בלבד עשה כדי להקל עונשם של ישראל אלא שפך חמתו בעצים ובאבנים ובאו גוים בנחלתו וטמאו את היכל קדשו וז"ש באהל בת ציון שהם העצים והאבנים שפך כאש חמתו ושמו את ירושלם לעיים:

ארז"ל אמר ר"ל כל פורענות שבא לישראל אינו מרגיש בה אלא יעקב מאי טעמא ויבער ביעקב וגו' וכל טובה שבאה לישראל אינו מרגיש בה אלא יעקב הה"ד יגל יעקב ישמח ישראל. יש להבין למה ברישא נקט מלת מאי טעמא ובסיפא נקט הה"ד. אבל בהיות שבענין הפורענות מלבד שצריך להביא ראיה מנ"ל עדיין קשה מ"ט הוא לבדו מרגיש בפורענות יותר משאר האבות אברהם ויצחק על כן הראי' שמביא שמרגיש בה יעקב נקט אותה בלשון מ"ט להשמיענו מ"ט ולהשמיענו שתים ראיה וגם טעם למה הוא לבד מרגיש ולא האחרים כי כן אמר בלשון שלילה אינו מרגיש בה אלא יעקב והכל נדרש מזה הפסוק ראיה וטעם וז"ש ויבער ביעקב כאש להבה ולא בשאר האבות לפי שביעקב אכלה האש סביב כלומר מכל סביביו לא נשאר בו צד שלא שלט בו האש אמנם אברהם נשאר לו ישמעאל שלא שלט בו האש ויצחק עשו וגם אם עיקר זרעם היה ישראל ע"ד כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק הא מיהא נשאר בו צד מה שלא נכוה באש אמנם ביעקב אכלה סביב מכל סביביו ועל כן יאמר שאינו מרגיש בה אלא יעקב וכיון שהביא טעם איך אינו מרגיש בה אלא יעקב אין צריך ליתן טעם למה בטיבה אינו מרגיש בה אלא הוא כי מן הדין הוא כי כיון שבפורענות לא טעם אלא הוא ראוי הוא שהוא לבדו יטעום ויתעדן לע"ל בטובתם ולכן לא אמר בסיפא מ"ט רק הה"ד יגל יעקב ישמח ישראל:

ד

דרך קשתו כאויב הכונה שהש"י עשה עם ישראל הפך דרך העולם כי מדרך העולם האדם המתכעס על חברו ובעת התלהבות הכעס תכף דורך קשתו וחוגר חרבו על ירכו וכונתו שלא להשאיר לו משתין בקיר אבל בעת שמוציא את הדבר לפועל אינו עושה חצי הרעה ממה שחשב לעשות אמנם הש"י לא עשה כן רק כשדרך קשתו היה כאויב שהוא פחות מצר. אמנם כשבא לעשות הדבר בפועל ולזרוק חציו בימינו אז נצב ימינו כצר ועשה יותר ממה שחשב לעשות וכמו שנבאר בפ' חשב ה' להשחית וכו' בס"ד.

אי נמי אפשר שהכונה להודיענו שיותר יש לנו להתרעם ממד"ר במה שיש בה בשב ואל תעשה ולא ריחם עלינו ממה שיש לנו להתרעם ממה"ד שבקום עשה הגלה אותנו לבין האומות וזה לסבת שישראל היו אז רשעים וז"ש דרך קשתו כאויב כלומר במה שדרך קשתו בקום עשה להשמידנו אין לכנו' אותו אלא כאויב אמנם במה שנצב ימינו והוא צד הרחמים במה שנצב בשב ואל תעשה ולא ריחם עלינו היה כצר שהוא גדול מאויב ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון הכונה שידוע הוא שאהל בת ציון היתה רבתי בגוים וכמז"ל רבתי בדעות יותר מכל המדינות ואותם אשר היו מחמודים וחשובים אפילו באהל בת ציון שהיא ירושלים בהם שפך כאש חמתו ומבחר הצאן לקוח.

ואפשר כי באומרו גדע ולא אמר הרס או הכרי' רמז לנו כי מה שעשה במלכות ישר' הוא שגדע אותו כמי שמגדע ענפי האילן מן האילן ברם עיקר שרשוהי בארעא שבק כי עתיד הוא לחזור ולצמוח ותחזור עטרה ליושנה ואמר השיב אחור ימינו מפני וגומר השמיענו כי אין רע יורד מלמעלה כלל אבל במה שישב בשב ואל תעשה והשיב אחור ימינו מפני אויב ולא סייעם תכף ויבער ביעקב וגו'.

ומורי זלה"ה כתב ויבע' ביעקב וגו' ירצה כי דב' ידוע הוא שלהגדיל יסורי הנשרף ולהגדיל צערו ומכאובו אין משליכין אותו לתוך ריבוי האש ממש כי ימות מהרה תכף ולא ירגיש ויגדל כאבו אמנם משימין האש סביבותיו והנשרף בתווך ונשרף והולך לאט קו לקו באופן כי ירגיש במיתתו כאב נמרץ וצער גדול לאין תכלית וכן אמר המקונן שהיו צרות ירושלים דמיון זה וז"א כאש להבה אכלה סביב באופן שמזה יוכר גודל הצרו' באיכות וכמות ויגדל הבכי וההספד: וסיפר עוד המקונן גודל חרון אפו ית' בסבת רובי עונות ישראל וה"א דרך קשתו כאויב והכונה שהתנהג עמו כאויב המתכוין להכות בבן קשתו במקומות הנבחרים שבגוף כדי להמית פתאום ולא יהיה תרופה למוכה כלל וז"ש דרך קשתו בכח כאויב והימין המושך את יתר הקש' הציבה מעט אחרי שדרך את קשתו ועשה זה כדי שיהיה לו זמן לכוין באור עיניו היטב אל המקומות המיוחדים שלא יחיה ממכתו ולזה כיון בעצם שלא בא המכה אלא לכל מחמדי עין כצר הצורר אשר יכוין בחצו אל המקומות הנבחרים כגון הלב וכיוצא בו ובודאי שזאת אומרת ששפך כאש חמתו. עכ"ל:

ה

אמר שיותר גדול היה הרע אשר הגיע לבת יהודה ממה שהגיע לי' השבטים כשגלו וז"ש היה ה' כאויב לבד ולא אויב ממש כשבלע ישראל לפי שלא הרע להם כל כך רק שבלע כל ארמנותיה ושחת מבצריו והניחם פרוץ מרובה על העומד אמנם בבת יהודה הרב' להם הרע יותר ויותר כי הרס מבצריה לגמרי האומר' ערו ערו עד היסוד בה וכמ"ש לעיל. הגיע לארץ כלומר עד שהגיע לארץ ואם כן מזה תדע כי וירב בבת יהודה תאניה ואניה והגיע אליה מה שלא הגיע לישראל.

ואפשר ג"כ לפרשו כי כשבלע ישראל לבד אז עדיין כיון שנשאר' בת יהודה בקיומה לא היתה נרגשת הרעה כל כך אמנם עתה שגם נחרבה בת ציון עם בת יהודה שנחרבה נתרבה תאניה ואניה כפולה ומכופלת ובי"ת בבת תשמש במקום עם כי כיון שפרצם פרץ על פני פרץ שבר על שבר והוה על הוה בהתחברו שתיהן נעשית תאניה ואניה כפולה:

ו

ויחמס כגן שכו. הכונה החמיס את סוכת ישראל כגן הירק אשר יבש והלבינו שריגיה כן עשה השי"ת את סוכת דוד הנופלת והטעם לפי ששחת ישראל מועדו והיו מחללים את המועדות וגם כן מדה כנגד מדה שכח יי' בציון מועד ושבת כלומר כי מרוב הדאגות והיגונות הבאות עליהם שכחו שמחת מועד ושבת כי לא היו שמחים לא עם השבתות ולא עם המועדים:

או אפשר שהכונה שהשי"ת הביאם לידי מדה זו ששכח ה' בציון מועד ושבת וכמו שמצינו שבימי עזרא לא היו יודעי' לעשות סוכה ומה היא עניינה עד שלימד אותם עזרא הסופר וגם בדורינו זה בעונות כמה וכמה מבני ציון היקרים שכחו את השבת מרוב הגזרות ואומרו וינאץ בזעם אפו מלך וכהן הכונה כי עם היות שהשי"ת היה שולח להם נביאים השכם ושלוח בבקר ובערב מתרים בהם זעם אפו ית' שתחרב ירושלים והם כשומעם היו מנאצים בזה ואפילו הגדולים שבהם וז"ש וינאץ בזעם אפו מלך וכהן כלומר אפילו המלך והכהן שבהם כל א' ניאץ בזעם אפו אשר היו אומרים הנביאים שעתיד לזעום אפו ית' ולא היו חרדים מזה כלל אבל מנאצים בזעם אפו ואומרים כי שלום ואמת יהיה בימיהם:

א"נ אמר היה ה' כאויב כו' הודיענו כי לא התנהג עמהם במדת רחמים כמנהגו להכות מתחלה בנגעי בתים ואח"כ בבגדיו ואח"כ בגופו וזה דרכו אולי ישוב האדם בנתים וירח' על השאר אבל בכאן לא נשאר שום דבר שלא בלע ובשינוי הסדר וז"ש בלע ישראל דהיינו גופם בתחל' ואח"כ בלע כל ארמנותיה דהיינו בתיהם וגם שחת מבצריו ולא זה בלבד אבל הביא עליה' גם אשר לא כתוב בספר ורבו מספור עכ"א וירב בבת יהודה תאניה ואני' ואין הפה יכולה לספר ולא זה בלבד אלא גם שכו ומעונתו אשר בציון החמיס אותו וז"ש ויחמוס כגן שכו שחת מועדו כלומר בית מועדו ית' דהיינו הב"ה אמר עוד שכח ה' בציון מועד ושבת כלומר כי כל כך נתרבתה התאניה והאניה בציון עד כי אפילו אם היה בא מועד ושבת אשר הדרך הוא לשמוח בהם ע"ד ושמחת בחגך מרוב יגונם לא היו זוכרים אם הוא מועד או שבת וכימי החול היו בעיניהם מרוב יגונם ואמר וינאץ בזעם אפו מלך כו' כלומר כי ב' עמודי עולם שהיה ראוי שה' יגן בזכותם אם זכות דהע"ה שהיה ראוי שזכותו יגן על בת יהודה כי מבית יהודה קא אתי וכן בזכות אהרן הכהן היה ראוי שיחוס ויחמול על ב"ה אשר זרע אהרן הכהן משרתים בו ולא הועילו כלל אבל בזעם אפו יתב' נאץ המלך דהיינו דהע"ה וגם הכהן דהיינו אהרן הכהן וזכותם לא הועיל לא לבת יהודה אבל וירב בבת יהודה תאניה כו' ולא לב"ה אבל ויחמוס כגן שכו שחת מועדו דהיינו הב"ה כדאמרן וז"ש אח"כ זנח יי' מזבחו נאר מקדשו ולא הועיל זכות אהרן הכהן וגם הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה אשר החומות היו חוזק כל מלכות בית דוד ולא הועיל זכות דוד אליהם:

א"נ ע"י שהחמיס כגן שכו דהיינו הב"ה שחת מועדו היינו תמידים ומוספין כד"א את הכבש אחד תעשה בבקר כו' וכיון ששחת הקרבנות זה היה סבה ששכח יי' בציון מועד ושבת כי היכר המועדות ושבת הוא בשינוי הקרבנות וכש"ה וביו' השבת שני כבשים בני שנה כו' וכן במועדים וכיון ששיחת מועדו זה היה סבה ששכח יי' בציון מועד ושבת וכן כתב מורי זלה"ה:

עוד כתב מורי זלה"ה ויחמוס כגן שכו שחת מועדו היינו ב"ה של מעלה מכוון כנגד ב"ה של מטה כנודע וכל זמן שאין הקב"ה נכנס בב"ה של מטה אינו נכנס בשל מעלה נמצא שבהגיע היזק לזה יגיע לזה כביכול כמז"ל וז"ש ויחמוס כגן שכו שהוא ב"ה של מטה שחת מועדו שהוא ב"ה של מעלה:

עוד כתב ואפשר לפרש הפסוק כולו בדרך א' והוא שנראה שהש"ית סגר דרכי החמלה והחנינה בסבות חטאתם כי כבדה מאד והוא בהבטל מהם הדברים שהיו לה לעזר ולהועיל ולכפר על עונותיהם השי"ת בחרונו הסירם ונאצם לבלתי תת להם דרך לעבור גאולים ראשונה סוכתו אשר הוא כללות ב"ה אשר היה סבה לשכון כבוד בארצנו ושתדור השכינה בתחתונים ולהשפיע לישראל רב טוב וישע ולא יוכל שום נברא להזיק אליהם כלל הנה השי"ת הסירה וגילה אותה והסיר צלו מעליה ונשארה למקרה ופגע וז"ש ויחמוס כגן שכו גם דבר שני שהיה מגין עליהם והם הקרבנות הנקרבים על גבי המזבח המטהרות את נפשותם מכל חטא ועון דרך כלל לכל כללו' האומה והם התמידין והמוספין שנאמר בהם להקריב לי במועדו גם בזה לא בחר יי ושחת אותם וז"ש שחת מועדו גם דבר שלישי והם השבתות והמועדים אשר בשמר' עקב רב וכמז"ל אילו שמרו ישראל שתי שבתות כהוגן כו' ואם לגאול אות' מצרת' יספיק כ"ש למנוע מהם הגלות טרם בואו יספיק והותר ולא תאונה להם רעה כלל ועשה השי"ת בחרונו להשכיח מועד ושבת כי עונותיהם גרמו השעת עיניהם והשמנת לבם כמז"ל ושכר עבירה עבירה גם דבר רביעי שהיה להם והם הצדיקים אשר היו ביניהם שהיו יכולים להתפלל עליהם ביזה אותם השי"ת וניאץ אותם והם המלך והכהן אשר הם בחירי האומה ישראלית בלי ספק ואל זה כיון מ"ש מקרא שכתוב וינאץ בזעם אפו מלך וכהן עכ"ל:

ז

יאמר זנח ה' מזבחו נאר מקדשו. הכונה כי מתחלה הסיר מהם כל מגן וצנה אשר היה מגן על ישראל והמגן הא' אשר היה המזבח מכפ' על ישראל זנח אותו וכן המקדש שהיה מגן על ישראל כי היו אומרי' היכל ה' ולא היו יודעים כי היכל ה' המה ובדידהו תליא מילתא על כן נאר מקדשו כדי שלא יגן עליהם וגם כל שאר הצדיקים אשר הם היו מגן על הדור והיו להם לחומה ולמכסה ביום זעם את כולם הסגיר' ביד סמאל האויב ועז"א הסגיר ביד אויב חומות ארמנותי' ופי' מה טיבם של אנשי' אלו ואמר כי זה היה מעשיהם כי לעול' היו נותנים קול בבית ה' בלימוד התורה ובתפלה כיום המועד אשר הוא מעותד לכל לתורה ולתפלה כי לכך ניתן התועד ואלו לעולם אפילו בחול קול נתנו בבית ה' כיום מועד האנשים האלה והחומות האלה הסגיר אותם ביד האויב והוא השטן וסלקם מן העולם כדי שלא יהיו להם לחומה ביום זעם וכאשר חשב ה' להשחית חומת בת ציון והם הצדיקים אחר שנטה קו הזה לא השיב ידו מבלע גם כל שאר המון העם וכעם ככהן כצדיק כרשע כולם יחדו אומללו ועכ"א ויאבל חיל וחומ' יחדו כי חיל והוא רמז להמון העם וחומ' והוא רמז לצדיקים אלו ואלו אומללו לפי שלא נתנו לב לשוב בתשובה כאשר ראו מיתת הצדיקים וא"כ אלו ואלו יחדו אומללו:

א"נ עם מ"ש לעיל במ"ש וינאץ בזעם אפו מלך וכהן שהכונה שהמלך והכהן כל א' ניאץ בזעם אפו ית' ולא היו מאמיני' לנביאי' המתנבאים שהקב"ה יזעום אפו בהם אבל מנאצים בזעם אפו ית' ואומרים שלו' ואמת יהיה בימיהם וע"כ הקב"ה נפרע מכל א' מהם כנגד הכהן אשר היה מנאץ אמר זנח ה' מזבחו נאר מקדשו כי המזבח והמקדש היה לתועלת הכהן כי שם ביתו ואמר השי"ת כיון שהוא מנאץ אותי גם אני אין לי חפץ לא במזבח ולא במקדש וזנח ונאר אותו וכן המלך במה שם מבטחו אם לא בג' חומות שהיו בירושלים לכן הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה ואמר קול נתנו בבית ה' לומר שלא תחשוב שחומות ירושלים וגם ב"ה בכו וחרה להם על אשר נמסרו ביד אויב כי אדרבא יותר היו שמחים בהיותם ביד אויב מהיותם ביד ישראל כי בפסיליהם הכעיסוהו ושמו צלם בהיכל והחומות וב"ה נתחברו ביחד ונשאו קול יחדו ירננו כאילו היה יום מועד וז"ש קול נתנו בבית ה' כלומר אלו החומות האמורות נתנו קול בבית ה' כלומר עם בית ה' יחד כולם כאחד נתנו קול כיום מועד כלומר כיום מועד אשר הכל שמחים בו כן שמחו אלו ע"ד והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב כו':

א"נ בהיות שהמזבח הוא היה חומה על ירושלים לפי שהאדם היה מקריב קרבנו עליו ומתכפר וכן המקדש והיו אלו השני דברים כמו ב' חומות לירושלים ואת שתיהן איבד ושיבר השי"ת וז"ש זנח ה' מזבחו שהיה החומה האחת ונאר מקדשו שהיה החומ' האחרת באופן שהסגיר ביד האויב ב' חומות ארמנותיה וז"ש הסגיר ביד אויב כו' ועברו האויבים בבית ה' ונתנו בה קול ושריקות כאלו היה יום מועד לרוב שמחתם על נצחונם:

ח

חשב ה' להשחית חומת בת ציון כו'. הודיענו שהתנהג עמנו שלא כדרך העולם והוא כי מי שחושב לעשות איזה רע לחבירו לפעמים המחשב' אינה באה לידי מעשה. כי הוא מתחרט ואינו עושה אותה וגם אם לפעמים באה לידי מעשה אינו עושה חצי המחשבה שחשב ואם באולי יעשה לפעמים כל מה שחשב הלואי שיעשה מה שחשב אבל בודאי שלא יעשה יותר ממה שחשב כי אין סברא שיעשה יותר ממה שחשב אמנם השי"ת התנהג עם ישראל להפך בכל מכל כל כי הוא מתחלה חשב להשחית חומת בת ציון ולא מנע עצמו מלעשותו בפועל אבל שם את הדבר למעשה ולפועל וז"ש נטה קו והלואי שהיה משים מקצתו ולא כולו אבל הוא ית' לא כן עשה רק לא השיב ידו מבלע והלואי שהיה עושה כל מה שחשב לבד אבל עשה יותר ממה שחשב שהוא לא חשב להשחית רק חומת בת ציון לבד וכשהוציא את הדבר לפועל עשה יותר שהשחית החיל והחומה יחדו אומללו שהוא שורא ובר שורא כשז"ל באופן שעשה יותר ממה שחשב:

א"נ באומרו זנח ה' מזבחו כו' הודיענו מ"ש ז"ל כי לא רצה השי"ת שישלוט יד האויב בב"ה אבל שלח למלאך גבריאל ושרף את מקדשו אמנם חומות ירושלים הסגיר אותם ביד אויב ולא איכפת ליה מנייהו וז"ש זנח ה' מזבחו נאר מקדשו כלומר המזבח והמקדש הוא ית' זנח ונאר אותו אבל החומות הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה וע"כ קול נתנו ישראל וגם כל פמלייא של מעלה נתנו קול בעבור בית ה' אשר חס על כבודו ולא הסגירו ביד אויב ע"כ נתנו קול כאלו היה יום מועד בקול זמרה ותודה כמנהג יום המועד:

א"נ רמז למ"ש ז"ל כי כשנחרב הבית בא השי"ת לביתו וכל מלאכיו עמו וקר' גם לאברהם ונתחברו כתות כתות וכל כת וכת מספידי' בקול יללה באופן שנתרב' הקול יללה בבית ה' כיום מועד כלומר כשעור הקולות אשר היו נעשים בבית ה' ביו' המועד בשמחת בית השואבה בקול ששון קול שמחה כן עתה בקול יללה תאניה ואניה כל מלאכי מעלה:

א"נ יאמר עם מ"ש ז"ל כי כאשר ישראל חטאו עוו ופשעו מאז נראת' כצורת כלב רבוץ על גבי המזבח וכשהיו רצויים לפניו ית' היה נראה כצור' אריה דרביע' עלויה ועכ"א כי בתחל' זנח ה' מזבחו ושכח אותו כי בהראות צורת כלב רבוץ על המזבח מוכיח כי לא לרצון היה להם אבל עדיין היו מקריבי' את קרבנם לכל מנחתם ואח"כ כאשר לא שבו אל האלהים נאר מקדשו כלומר שביטל מקדשו ובוטל התמיד וכאשר ראה כי בכל זאת לא שבו בתשובה אז גזר אומר והסגיר ביד אויב חומות ארמנותיו ובא נ"נ ירושלים ויצר עליה ואז ויזעקו אל ה' וקול נתנו בבית ה' בצלותין ובבעותין כצלותא דיום מועד וזהו כיום מועד ולא הועיל להם כלום והטעם לפי שהתפללו אחר גזר דין שגזר והסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה וכמד"א היערוך שועך לא בצר:

חשב ה' להשחית חומת בת ציון כו'. כלומר זה ימים רבים שחשב ועלה על דעתו להשחית חומת בת ציון שנאמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירם מעל פני וכיון שמתחילה חשב השי"ת וצפה כי בפסיליהם יקניאוהו ויכעסוהו וחשב להשחיתה אם כן בודאי כי מחשבתו ית' הרי היה כמעשה וא"כ נוכל לומר כי מיום אשר חשב ה' להשחית מאותו היום נטה קו עליה והתחיל להשחית' וכיומא אריכת' דמיא ונמצא שמעולם לא השיב ידו מבלע ומשעת מחשבה התחיל להשחית עד עתה ואומרו ויאבל חיל וחומ' יחדו אמללו רצה לתת טעם למה אבל והכרי' החיל והחומה אם הוא מתחלה לא חשב להשחית רק את החומה לכ"א אם האביל חיל וחומה הטעם הוא כי להיות שכנים זה לזה יחדו אומללו ע"כ אוי לרשע ואוי לשכנו:

חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו מצינו שיש קו לטובה כמד"א וקו ינטה על ירושלים ואפשר לומר שקו זה ג"כ לטובה והודיענו שהב"ה טרם מכה ציץ רפואה פרח והנה כאשר חשב להשחי' טרם שישחית נטה קו המשקולת עליה למדוד ארכ' ורחב' לזמן שתוב"ב ואח' שנטה קו והקו שמור ומוצנע בידו לטובה לזמן שיבנה בע"ה ע"כ בזאת החומה לא ריחם כלל ולא השאיר ממנה כלום רק לא השי' ידו מבלע ויאבל הכל חיל וחותה וגו':

או אפשר כי בתחילה חשב ה' להשחית וגו' לבד ולהשליך אפו וחמתו בעצים ובאבנים לבד ולא בגופן של ישראל אבל אחרי שנטה קו להשחי' לא השי' ידו מבלע ואת זה וזה בלע ויאבל חיל והו' רמז לכל חיל עם מדינת ירושלי' וגם החומה הכל יחדו אומללו לפי שרא' הש"י קושי ערפ' של ישראל וקרוב לזה פי' הר' מורי ז"ל.

ט

טבעו בארץ שעריה. הכונה שעשה הש"י באופן שהצדיקים שהיו בירושלים רובם או כולם לא מסר אותם ביד הכשדים אבל מתו מיתת עצמם ונקברו ונטבעו בארץ ירושלים וז"ש טבעו בארץ שעריה והם השערים המצויינים בהלכה והצדיקים שבהם טבעו בארך ולא שלטה יד א"ה עליהם אמנם בריחיה והם הפריצים אשר היו רוצים לשלוט על השערים כי כמו שהבריח שליט על הפתח לסגור ולפתוח כן אלו הפריצים היו שולטים על השערים המצויינים בהלכה ועל כן אבד ושבר בריחיה מהם איבד איבוד גמור הם וכל אשר להם מהם שיבר או שברון מתנים או שברון של ממון גם מלכה ושריה הלכו בגלות בתוך מלכי מדי ופרס אשר אין להם תורה ודת ודין והם אכזרים בתכלית האכזריות לפי שאין להם תורה ומצות וז"ש בגוים אין תורה ולא למלכה ושריה לבד אבל גם נביאיה אותם אשר לא מצאו חזון מה' והיו נביאי השקר שהיו אומרים כי ה' נראה אליהם והכל שוא ודבר כזב כי מעולם לא מצאו חזון מה' גם המה הלכו בגוים אין תורה ויאכלו מפרי דרכם:

אי נמי עם משז"ל כי השערים לפי שחלקו כבוד לארון לא שלטה בהם בריה וטבעו בארץ עד"ז סיים הכתוב ואמר אבד ושבר בריחיה שהם משל אל אנשי המעלה אשר בתוכה וכן מלכה ושריה הלנו בגוים ושלטה בהם יד הגוים לפי שלא עסקו בתורה וזהו אין תורה דקאמר כי על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי מקבילות החלוקו' זו עם זו כי שעריה לפי שחלקו כבוד לתורה לא שלטה בהם יד הגוים ומלכה ושריה שלטו בהם הגוים לפי שאין תורה ולא עסקו בה וגם נביאיה אשר לא מצאו חזון מה' כדאמרן לעיל גם הם נאבדו בתוך הגוים כמות זה כן מות זה.

י

ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. ראוי לדייק שהיל"ל ישבו בפת"ח שהוא לשון עבר ואמאי נקט בציר"י לשון עתיד וזה ג"כ קשה במלת ידמו שהוא לשון עתיד ועם משז"ל והביאו רש"י ז"ל בפירושו כי כשמרד צדקיהו ועבר על שבועתו שלח נ"נ בשביל הסנהדרין ובאו לקראתו וראה אותם אנשים של צורה והושיבם בקתדראות של זהב וא"ל סדרו לי תורתכם וכיון שהגיע לפרש' נדרים וגילו בו שיש התרה ע"י שילך אצל חכם ויתיר לו א"ל א"כ אתם התרתם לצדקיהו את שבועתו אז צוה ושמטו' והושיבום לארץ ולפ"ז אפשר שהכתוב כתב לנו בכאן הציווי שצוה נ"נ ואמר ישבו לארץ וגו' כלומר וירדו מהקתדראות וישבו לארץ זקני בת ציון וכן צוה ואמר ידמו זקני בת ציון כלומר ידמו ויחרישו וישתקו כי עד שהגיעו לפרשת נדרים היו מסדרים לו התורה פ' פ' ומתרגמים אותה לו וכשהגיעו לפרשת נדרים השתיק אותם וצוה שידמו זקני בת ציון. ולפי שקשה לפירוש רז"ל שפירשו הענין בסנהדרין שהיו לפני נבוכדנצר איך אמר העלו עפר על ראשן והן היו עומדין לפני המלך ואיך היה אפשר אשר יעשו כן לפני המלך ע"כ דרשו שהזכירו זכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר וגם זכות יעקב שנאמר וישם שק במתניו וז"ש חגרו שקים:

א"נ אפשר שיובן עם מ"ש ז"ל העלו עפר על ראשן שהיו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב ואנכי עפר ואפר חגרו שקים התחילו להזכיר זכותו של יעקב דכתיב וישם שק במתניו ועם זה אפשר שיפורש הכתוב כך זקני בת ציון ראוי הוא שישבו לארץ וידמו וישימו יד על פה לפי שהם היו חושבים שזכות אבותם יסייעם והעלו זכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר זכותו העלו על ראשם וגם חגרו שקים והזכירו זכותו של יעקב שנאמר וישם שק במתניו וכל זה היה סבה אשר הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים כי בדידהו תליא מילתא ולא בזכות אבותיהם וכיון שהזקנים לא היישירו את בני דורם להיישירם ולהדריכם בדרך ישרה וטעו שחשבו שזכות אבותם יסייעם ישבו לארץ וידמו וישימו יד על פה כי בחשבם זה העלו עפר על ראשם כדאמרן על זכות אבות ואדרבא בזה היה סבה אשר הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים:

א"נ בהיות כי ידוע הוא כי על הדין העולם עומד וע"כ הזהיר הכתוב ואמר דרשו משפט אשרו חמוץ וגו' ובהיות כי ירושלים בתחלה היתה מלאתי משפט וצדק ילין בה ועתה מרצחים ע"כ גלו מעל שולחן אביהם ואל זה אפשר שכיון הכתוב הזה ואמר טבעו בארץ שעריה הכונה כי אותו הדור היו שופטים את שופטיהם ומכניעים אותם בבור תחתיות וז"ש טבעו בארץ שעריה כלומר שערי הב"ד טבעו בארץ והכניעו' עד עפר כי לא היו מניחים להם שידונו דת ודין אבל מונעים אותם בכח הזרוע וטבעו בבור תחתיות ארץ ולכן פקד עליהם ואבד ושבר בריחיה והם הבעלי זרוע והשרים אשר היו לדיינים מכניעם אבד ושבר אותם ואמר הכתוב מלכה ושריה בגוים אין תורה כלומר אילו המלך הזה והשרים האלו היו מולכים בגוים והיו ממלכי א"ה מ"ה שלהם אין תורה כלומר שאינם משועבדים אל דת התורה ועושים כל דבריהם משום הרמנותא דמלכא אפילו שיהיה הפך תורתם ודתם וז"ש בגוים אין תורה אבל כיון שהם מלכים ושרים בישראל ע"כ יש דין תורה אפילו להם וכדקי"ל דבין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד דנין אותם אם לא מפני מעשה שהיה ואל זה כיון מ"ש המשורר ע"ה כי שמה ישבו כסאות למשפט לשפוט כסאות לבית דוד כי אותם הכסאות שישבו למשפט לשפוט את העם היו כסאות גם לבית דוד כלומר לשפוט גם למלכות בית דוד וכאשר נתנו כתף סוררת וטבעו בארץ שעריה כדאמרן אז השי"ת אבד ושבר בריחיה אמר עוד גם נביאיה לא מצאו חזון מיי' וידוייק אמאי לא קאמר לא מצאו נבואה מיי' אבל נקט חזון מטעם אפשר כי לפי דנקטינן כי כל חזון היא נבואה רעה כד"א חזות קשה הוגד לי והעד חזון ישעיהו בן אמוץ והנה נביאי ירושלים אילו היו מנבאים לישראל כאשר היה מנבא ירמיהו הנביא כי היה אומר להם בשם ה' כי רעה תבא אליהם נאם ה' אז אפשר שהיו שבים מדרכם הרעה וינחם ה' על הרעה וכמעשה דנינוה אבל גם נביאיה לעולם ועד היו אומרים כי לא מצאו חזון שהוא רע וקשה מיי' שיאמר להם שום נבואה רעה אבל לעולם היו אומרים בשם ה' כי שלום ואמת יהיה בימיהם ושהעיר לא תנתן ביד הכשדים באופן כי במה שלא מצאו חזון מיי' אבל לעולם היו מתנבאים נבואות טובות זה היה סבה שלא שבו בתשובה ובאה עליהם הצרה הזאת.

ואם נאמר כי מ"ש טבעו בארץ שעריה הכונה על השערים המצויינים בהלכה ובלימוד התורה כי טבעו אותם בארץ כלומר כי הגדולים והעשירים שבהם שהיה ראוי לפרנסם כדי שילמדו ע"ד זבולון ויששכר ולא די שהם לא עשו כן אבל אכלו גם אכול את כספם במסים וארנוניות וכיוצא באופן שהכניעו אותם וטבעו אותם בארץ וע"כ השי"ת אבד ושיבר בריחיה והם העשירים שבה והם וכל אשר להם נאבדו וכן מלכה ושריה הלכו בגוים אשר לא היו יכולים ללמוד תורה ביניהם ולא לקיימה וז"ש בגוים אין תורה וזה מרוב שמדות וגירושין שהיו עושים בהם וגזירות קשות שלא ילמדו התורה לא ללמד ולא לקיימה וזה היה להם חלף עבודתם ומעשיהם כדאמרן אשר הם טבעו בארץ שעריה המצויינין בהלכה והיו סבת ביטול התורה ולכן גם המה בגוים אשר הלכו שמה אין תורה כלומר לא היו מניחים להם ללמוד התורה ולקיימה גם נביאיה שמה בח"ל לא מצאו חזון מה' כי לא היה אפשר לבא להם חזון מה' בגוים אשר גם הנביאים אשר הלכו שמה לא יכלו למצא חזון מה' קרובים דברי בזה לדברי הרב מורי זלה"ה:

ואפשר לומר כי טי"ת טבעו היא טי"ת זעירא לרמוז כי טביעתם בארץ לא לרעתם היתה רק לטובתם כדי שלא ישלוט בהם יד האויב ע"כ טי"ת טבעו זעירא להורות כי דמייא כאילו לא היתה טביעה כיון שלטובתם היה כדאמרן ה"ל כאילו לא טבעו ממש.

ואומרו ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון כו' אפשר שכנגד כל הדברים אשר ספר בקרא דלעיל שאירעו לאבותינו כנגד כל אחד ואחד עשו הזקנים הספד רמז על כל אחד כנגד מה שטבעו בארץ שעריה כנגד זה ג"כ זקני בת ציון ישבו לארץ דומים כאלו טבעו גם הם בארץ וכנגד אבד ושבר בריחיה הבריחים שמשמיעים קול בעת הפתיחה והסגירה הם דמעו בלי השמעת קול לבד וז"ש ידמו זקני בת ציון וכנגד מלכה ושריה אשר היו עטרת ראשם כנגד זה העלו עפר על ראשם וכנגד האחרת אשר אין תורה והתורה חוגרת שק על אשר אפסו סוחריה גם המה חגרו שקים וכנגד האחרת שנפרץ חזון מישראל גם נביאיה לא מצאו חזון מה' ע"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים ורמז על אותם הצדיקים גמורים שמעולם לא טעמו טעם חטא כבתולה הזאת אשר היא בבתוליה ולא טעמה טעם ביאה כן אותם אשר לא טעמו טעם חטא והיה ראוי שתשרה שכינה עליהם כמר"עה עתה הורידו לארץ ראשן על אשר נפרץ חזון מישראל וגם נביאיה לא מצאו חזון מיי':

א"נ אפשר שאמר וצוה לזקני בת ציון אשר הם מנהיגי ישראל שינהגו אבלות וישבו לארץ כאבל אשר הוא יושב על הארץ ודומם וז"ש ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון ואמר שראוי שינהגו האבלות הזה כל ימיהם על אשר הם במעשיהם ובמעלליהם העלו עפר על ראשן הכונה על האויב אשר היה עד עתה עפר תחת כפות רגליהם ועתה הם העלו אותו על ראשם כי על רוב חטאתם גבר האויב כי חגרו שקים והם במעשיהם הרעים עשו להם בגדים צואים ע"ד מ"ש ביהושע הכהן הגדול הסירו הבגדים הצואים מעליו באופן שאלו הם בידיהם חגרו שקים עליהם והם הבגדים הצואים הנעשים מהעבירות ולא זו בלבד עשו אבל כביכול נגעו בכבוד השכינה ומדודה הפרידוה והורידו לארץ ראשן והיא השכינה שהיא ראשן וראש כל ישראל והורידוה לארץ ואומרו בתולות ירושלים אפשר שרמז שהן גרמו בעונותיהן את כל זה בהיות שהיו הולכות נטויות גרון ומשקרות עינים ועל כל זה מן הראוי הוא שישנו לארץ וידמו זקני בת ציון כמנהג האבלים:

והרב מורי זלה"ה כתב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון כו' אמר המקונן אף אם עברו עליהם צרות רבות ורעות אפ"ה ישבו לארץ וידמו זקני בת ציון ולא יהיה להם פה להשיב ולהתפלל לאל בעד צרתם והסבה כי כבר עשו ולא הועילו כי העלו עפר על ראשם וחגרו שקים והורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים ולא שוה להם ולכך ירפו ידיהם ויחרישו לא יענו עוד עכ"ל:

יא

כלו בדמעות עיני כו'. אפשר כי להפליג צרתו אמר כי מרוב אנחותיו על שבר בת עמי נעשו לו כל סימני טרפות והרי הוא חשוב כמת ראשונה אמר שכלו בדמעות עיניו וסומא חשוב כמת ואירע לו כמ"ש איוב ותכל מכעס עיני שלא היה רק שכהתה עינו מראייה אבל עינו במקומו עומד וגם שם לא כהו שתי עיניו רק עינו האחת אמנם בנ"ד לא לבד כהו מראיי' אבל עיקר גוף העין כלה ונתרוקן לגמרי ע"ד מ"ש דהע"ה ואור עיני גם הם אין אתי כי היה די שיאמר הכתוב ואור עיני אין אתי מאי גם הם אבל מורה מה שאמרנו כי בא לרבות כי לא לבד אור עיני שכהה וחלף הלך לו אבל גם הם אין אתי כי גוף העין נתרוקן לגמרי והוא משל ורמז אל גודל הצרה וז"ש כאן כלו בדמעות עיני ולא אמר כהו להורות כי כלו לגמרי והעינים בעצם גם הם אין אתי וכן נולד בי סימן טרפות כי חמרמרו מעי והוא לשון אדמימות כי כן קורין בלשון ערבי לאדום אחמר והאדמימות במעים הוא סימן טרפות בבהמה שהבהמות האוכלות החלתית אם נמצאו במעיהן קורט דם אדמימות טרפה ולכן דמה את עצמו כאילו חמרמרו מעיו וגם נשפך לארץ כבדי והוא טרפות אחר כי נשפך לארץ כל כבדי ולא נשאר אפילו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא רק נשפך לארץ כל כבדי על שבר בת עמי:

א"נ הודיענו כי גם אם יש לנו בהקדמה אמיתית כי שערי דמעה לא ננעלו עכ"ז לא הועילו למו הדמעות ולז"א כלו בדמעות עיני עד שחמרמרו מעי ועכ"ז לא נעניתי וא"ת כי לא נענתי לפי שאני הכבדתי את לבי מלשוב בתשובה ע"ד מש"זל במש"ה כבד לב פרעה שנהפך לבו ככבד כי מטבע הכבד כי כל מה שמבשלים אותו ומשימים אש תחתיו לא מפני כך מתרכך אבל מתקשה והלב הוא להפך כי כל מה שמבשלים אותו הוא מתרכך כבשר ועתה לב פרעה נעשה ככבד הזה כי כל כמה שמייסרים אותו ונכוה בחמי חמין עוד היה מתקשה לבו על כן אמרה האומה ישראלית לא תחשבו כי גם אני כמוהו הקשתי את לבי ככבד הזה מלשוב בתשובה כי לא מבעיא הלב בעצמו שהוא רך וכבר נתרכך אבל אפילו הכבד שיש בי השלכתי אותו לארץ וז"ש נשפך לארץ כבדי ולא הקשתי לבי מלחזור בתשובה ושבתי אל ה' על ראותו שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה:

ארז"ל ג' דמעות הן דמעות העשן ודמעות הבכיה ודמעות הבית הכסא ע"כ. ופי' דמעות בית הכסא הוא שהאדם לפעמים יש לו עיצור רב ומתקשה בהוצאת הרעי עד שבשעת עשיית צרכיו זולגות עיניו דמעות וזו קשה ועתה אמר המקונן על ישראל כי מהג' דמעות תרתי איתנהו בי וז"ש כלו בדמעות עיני ומיעוט רבים ב' כי מלבד דמעת הבכיה גם יש בו דמעת בית הכסא לפי שחמרמרו מעיו ויש לו חולי מעים ודייק דלא קאמר כלו בדמע עיני אלא בדמעות ואפשר ג"כ כי גם דמעת העשן היה בישראל והוא רמז לדמעת עשן האש מהשריפה אשר שרף ה' וכל בית ישראל בכו את השריפה אשר שרף ה' וע"כ קאמר בדמעות בפת"ח תחת הבי"ת ולא אמר בדמעות בחי"רק לרמוז על הג' דמעות הידועות כי כל פת"ח מובלע בו ה"א הידיעה וכן נשפך לארץ כבדי הכונה לרמוז אל מה שסיפר ן' גוריון שהפריצים היו מביאים סכינים תחת כנפי בגדיהם וכשהיו רואים את הצדיק היו תוחבים את הסכין בבטנו ונשפך לארץ כבדו ואומר על שבר בת עמי כלומר כי זה השבר לא היה יחידי אבל בא זה השבר על שבר אחר של רעב שהיה בירושלים וז"ש על שבר בת עמי וגו' מחמת הרעב באופן שהיה שבר על שבר והוה על הוה:

או אפשר כי במ"ש על שבר בת עמי נתן סבה למה נשפך לאר' כבדי והענין כי היו הורגים האנשים העשירים אשר היו בירושלם כדי ליקח ממונם ואוצרותיהם ומזונותיהם ולכן היו הורגים אותם ושופכים כבדם לארץ בסבת שבר הרעב וכל אחד בוזו איש לו וז"ש על שבר בת עמי וגו' והוא שבר הרעב.

אי נמי אפשר שעתה הודה והתודה על כל חטאתיה ואמרה אם כלו בדמעות עיני מרוב הצרה הטעם הוא לפי לשעבר חמרמרו מעי כלומר שהלכו מעי אחר החומר וכל היום התאוו תאוה לאכול ולשתות ואם עתה נשפך לארץ כבדי ע"כ באה אלי הצרה הזאת על השבר והעון שהיה לבת עמי לשעבר   בעטף עולל ויונק ברחובות קריה מחמת הרעב ואין מרחם עליהם רק מתים ברעב בראש כל חוצות על כן עתה נשפך לארץ כבדי ובאה עלי הצרה הזאת: ועל כיוצא בזה אמר דהע"ה אשרי משכיל אל דל וגו' כלומר אשרי מי שמשכיל ומשגיח על הדל בימי הרעב וזהו ביום רעה דקאמר קרא ולאיש כזה בודאי שימלטהו ה' כיון שהשגיח על הדל ביום הרעה וביום הרעב כי להשגיח על הדל בימי השבע לאו רבותא היא.

אי נמי אמר כלו בדמעות עיני עם מה שמצינו לרז"ל שאמר במש"ה אל שאול ואל בית הדמים כי הרעב באה על שאול שלא נספד כהלכה והנה היו עתה מקוננים ישראל כי אירע להם הפך זה כי כל אדם כשר שהיה נפטר היו מורידים דמעות עליו ולא עברו על זה כלל ועכ"ז לקו ברעב וז"ש כלו בדמעות עיני כי עיני העדה הם הצדיקים והכשרים וכאשר היו כלים ונפטרים מן העולם היו מורידים דמעות עליו וז"ש כלו עיני והם הכשרים בהורדת דמעות כי אין גם אחד מאותם הכשרים שהיו עיני העדה שלא הורדנו דמעות עליו כאשר היה כלה ונפטר מן העולם ועכ"ז לקינו ברעב ונשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה מתים ברעב וספר גודל הרעב ואמר:

יב

לאמותם יאמרו איה דגן ויין. ואז"ל גלוסקאות וחמר עתיק והכונה כי כיון שהיו אמונים עד עתה ביין ישן וגלוסקאות עת' היו שואלים לאמותם איה דגן ויין שהיינו אוכלים עד הנה ודרשו זה רז"ל כי על מה שהיו אוכלים לשעב' קאמר קרא והיו דואגים עליו שאם על ההווה קאמר שהיו עתה מבקשי' דגן ויין ולא היו מוצאים ומה יש בזה אם לא ימצא חמר עתיק וגלוסקאות ודי להם אם ימצאו שאר אוכלים וישיבו את נפשם אלא לאו כי עת' אפי' מציאו' שום אוכל לא היו מוצאי' אבל מה שהיו דואגים ואו' איה דגן ויין הכונה כמי שדואג על זמן שעבר כי לשעבר היה להם גלוסקאות יפות ויין ישן ועת' היו מתים ברעב וז"ש בהתעטפ' כחלל ברחובות עיר אז היו זוכרים הזמן שעב' ואומר איה דגן ויין היינו אוכלי' לשעבר ואמר עוד בהשתפך נפשם אל חק אמותם עתה בזה הפס' פיר' מ"ש לעיל בפ' בעטף עולל ויונק ברחובו' קריה כי העוללים והם גמולים מחלב ואינם יונקים אלו שואלים לאמותם איה דגן ויין וזה בהתעטפם כחלל ברחובות עיר ואלו כבר היו מדברים ושואלים לאמותם אבל היונק שזכר לעיל כי עדיין יונק שדי אמו אלו אינם יכולים לשאול בפיהם אבל משליכי' נפשם אל חיק אמותם ואל דדי אמותם לא היו מוצאי' חלב ליונק והיו מתים תכף ומיד:

א"נ אומ' בהשתפ' נפשם אל חיק אמות' הכונה שהיו שוחטין את בניהם בחיק אמותם ונשפכת דמם ונפשם אל חיק אמות' כי הדם הוא הנפש:

ושמעתי אומרים כי כיון שכלו עיני ונתרוקנו העינים ע"י הדמעות כיון שלא נשארו עינים לא היה יכול לבכות ולהוריד דמעות ולכן נשארה כל הדאגות והיגונות בתוך קרבו במעיו ועל כן חמרמרו מעי כי כאשר האדם מוריד דמעות מעיניו מוציא כל יגוניו לחוץ אבל כיון שכלו עיני לגמרי ע"י הדמעות שהורדתי עד עתה לא נשא' עין כדי לבכות בו ועל כן היגונות שנשארו בתוכו על ידם חמרמרו מעי וכן נשפך לארץ כבדי כי הכבד כאשר צולין אותו על האש נשפך לארץ הדם אשר בתוכו וכן מהאש בוערה אשר בקרבי נשפך לארץ כבדי וכל זה עשיתי על שבר בת עמי כלומר על מזון בת עמי שחסר כד"א שמעתי אומרים כי יש שבר במצרים וכל זה כאשר ראיתי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה מפרפרים ומתים ברעב:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הנה הפ' הזה קשה היישוב מצד הלשון שהל"ל כלו עיני מרוב הבכי או מרוב דמעותי כי גזרת בדמעות אינו מתיישב על נכון וגם מצד הענין יראה בלתי צודק כי לא יכלו העינים מרוב הדמעות אך אפשר שיעוורו העינים ולא יוכל הבוכה לראות מרוב הדמעות אך לא יכלו העינים בהחלט יען אינם ניתכות בדמעות כי הדמעות באים על העינים ויוצאות דרך שם ואין תחלת הויתם מהעינים כי הם אידים עולים שם ויוצאים החוצה כנודע וע"ק דלא שייך חמרמרו מעי עם כלו בדמעות עיני וכן נשפך לארץ כבדי כי מה שייכות ומה הדמות יש לזה עם זה עד שיחבר ג' דברים יחד בחדא מחתא:

והנכון אצלי הוא שר"ל שמרוב הצער והעצבון והדאגה לא אפסיק כלל מלבכו' עד אשר כלו עיניו ודמעיו יחד בזמן א' והוא כאלו אמר שאם היו עיניו קיימים היה בוכה תמיד וכלו הדמעית כאשר כלו העינים יחד בזמן א' וזה"א כלו בדמעות עיני וגומר והוא כאילו אמר כלו עם הדמעות עיני כלומר שזה עם זה כלו יחד בזמן א' כי כל זמן שהיו העינים קיימים היו הדמעות בהם וביאר הסבה לזה והוא כי המעים אשר מהם יעלו האדי' מהמאכל אשר מהם יתהוו הדמעות נשרפו לגמרי ולא נמצא בהם לחות כלל וכן הדם שהוא חם ולח אשר משם יתהוו רוב הדמעות ומקורו הוא כנודע נשפך לארץ ובזה נפסד כל הגוף יחד בזמן א' ונמצא לפי זה כי כאשר כלו הדמעות בכלות סבת הוייתם כלו העיני' לגמרי בהפסד כל הגוף ואמר שכל זה היה על שבר בת עמי במה שראה עולל ויונק שאינו יודע לשאל עטופים ברעב ברחובות קריה ואין לאל ידם לחיותם ברעב על זה נמס כל לב ונשבר ונדכה עכ"ל:

לאמותם יאמרו וגו' כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל אפש' שמלת איה לא תהיה שאלה כמשפט' רק הודעה ויאמר שהעגמת נפש הגדול היא שבעת התעטפ' כחלל ברחובות עיר העולל והיונק הנזכרים ובעת השתפך נפשם אל חיק אמותם והוא בעת מיתת' אז היו אומר' ומורי' הרואים מיתתם לאמותם מקום הדגן והיין בזמן ההוא במה שהיו רואים שהיה להם אפשרות להצילם אם היו מגידים להם זה קודם והוא עגמת נפש גדול באמת כי היה להם קצת נחמה אם היו חושבות אמותם שלא היה אפשר בשום צד להחיותם להעדר המזון לגמרי אך במה שהיו אומר' להם שהיה אפשר למצא דגן יין והיו אומרים ומורים להם איה הוא והיו אומרים זה בזמן שלא היה מועיל כלל שכבר היו מתים והוא בזמן השתפך נפשם וכו' על זה היו מצטערות הרבה מאד מאין נחמה כלל ומצערן היה מגיע לנביא המקונן צער שיעור רחב ידים כנז' עכ"ל והרב מורי זלה"ה כתב כלו בדמעות בשביל דמעותיו של נ"נ הרשע שהיו סבה להשליטו בכל העולם לכך כלו עיני וחמרמרו מעי וזה נלמד ממדרש תלים בפ' הנזכר ז"ל אמרה כנ"י לפני הקב"ה בזכות ג' דמעות שהוריד אותו רשע השלט' אותו בכל העולם כו' ע"ש לאמותם יאמרו וגו' אפשר לחלק הפ' לג' חלקים והם העוללים והיונקים ושאר העם על העוללים אמר לאמותם יאמרו וגומר ועל שאר העם אמ' בהתעטפם כחלל ברחובות עיר ועל היונקים אמר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם. ואמר על השנית כחלל להורות כי אלו לא ימותו כ"כ בקל כמו המעונגים ולכ"א כחלל שאינה מיתה טבעית עכ"ל:

יג

מה אעידך וגו'. הכונה כי מדרך העולם כי המצטער אשר באו עליו יסורין ינוחם במה שיעידו לו אחרים כי כבר באו יסורין כאלו על אחרים ועל כן אמ' המקונן מה אעידך כלו' איני מוצא בכל העולם מי שבאו עליו יסורין כיסוריך ואיני יכול להעיד שבאו על שום נברא יסורין כאלו. אמר עוד מה אדמה לך וגו' כלו' וגם אם אפש' שבאו יסורין כאילו על אחרים עכ"ז צריך שמקבלי הייסורין יהיו שוים באיכותם כדי שינוחם האחרון אבל אם אין איכות' שוה איך ינוחם בן מלך גדול ורם שבאו עליו יסורין במה שיאמרו לו שכבר לקה בן האמה ביסורין כמוהו ולז"א מה אדמה לך הבת ירושלים כלו' וגם אם אומר ואודה ואעיד שכבר באו על אחרים צריך שיהיה אותו האחר דומה אליך אבל מה אדמה לך הבת ירושלים כי אתה היא כבתו של מלכו של עולם ושאר כל העולם הם כבנות האמה וז"ש הבת ירושלים ואמר מה אשוה לך וגומר הכונה בהיות כי השואה היא יותר מדמיון כי דמיון יאמר על הדבר הדומה אל חברו בצד מה אף אם לא יהיה בהשואה וציור גמור עכ"א חלוקה ג' כי גם אם אודה ואומר שימצא בדמיון בצד מה מי שדומה אליך וקבל ייסורין כמוך עכ"ז בהשואה ממש שימצא מי שיהיה שוה ממש אליך ובא עליו מה שבא עליך לא ימצא וז"ש מה אשוה לך בהשואה ממש ואנחמך כו' כי בזולת ההשואה ממש לא תנוחם כ"ש וק"ו כי בשתים אלה נבדלה לרעה אם בכמו' איכות היסורין כי גדול כים שברך ועצבונך ואם באיכותך וחשיבותך לא ימצא אחר חשוב כמותך שבא עליו מה שבאו עליך ולז"א מי ירפא לך כלומר מי אשר יהיה כמוך באיכותך שבאו עליו ייסורין כמוך כדי שיהיה הוא רפואה ונחמה אליך.

אי נמי הודיענו כי אין בעולם מי שהגדיל לחטא ולהרשיע לפניו ית' ולעשות כתועבות אשר עשו עם בני ישראל וז"ש מה אעידך כלומר מה עדות אעיד מאחרים שהרשיעו כמותך כי לא יש מי שהרשיע כמותך וגם אם אומ' שימצא אומה שהרשיע כמותך עכ"ז לא ראי זה כראי זה כי כפי ערך החוטא כך יגדל החטא ע"ד מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה וז"ש מה אדמה לך הבת ירושלים וכיון שאת בתי ומרדת בי וא"כ גם אם חטאיך ימצאו באחרים עכ"ז ערך החוטאים לא דמו וע"כ ראוי שאפרע ממך ואמר מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כלומר גם אם בדמיון בצד מה בערכך ימצא מי שהרשיע כמותך עכ"ז בהשואה גמורה לערכך לא ימצא וז"ש מה אשוה לך ואמר ואנחמך בתולת בת ציון כלומר כי אם הייתי מוצא אחרת שוה לך שעשה מה שאת עשית הייתי ?נודת לנחמך תכף ולהשיב שבותך כי הייתי אומר לא הוא לבדו עשה לי מה שעשה כי כבר אירע לאחר שכמותו כך והיתה לי טענה טובה כדי לרחם עליך מיד ולנחמך אבל מה אשוה לך כדי שאוכל לנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים כו' כלומר כי בב' דברי' חולית אם בענין הרשע כי הוא אשר קראו עתה שבר כי אין לך שבר כעון וז"ש כי גדול כים שברך כלומ' עונך וע"כ הרשעים נמשלו למשב' ים כד"א והרשעים כים נגרש וגו' אבל משברי ים הם באים שבר על שבר וקודם שנשברה הגל הא' באה עליו שבר וגל גדול אחר וז"ש כי השקט לא יוכל וכאשר הסערה בים ובאים משברי ים זו על זו ויגרשו מימיו רפש וטיט וכן הרשעים יגרשו רפש וטיט במעשיהם הרעים ולזה כיון במ"ש כי גדול כים שברך כלומר השבר והעון שלך הוא גדול כשבר של הים באיכותו וכמותו באופן שאין בעולם עבירות כעבירות אשר עשית אתה וגם אם נאמר שימצאו לא ימצאו באנשים חשובים שכמותך כי אילו נמצאים באנשים שכמותך הם היו מרפי' אותך כי כבר נדרתי שאם ישוה לך שחטא הייתי מנחמך תכף אבל מי הוא אשר ירפא לך כלומר כי לא אמצא כמוך בערכך ובחשיבותיך שעשה מה שאתה עשית כדי שהוא ירפא לך ובסבתו תתרפא:

א"נ לפי שלא נמצא בעול' מי שיהיה באיכות שוה לירושלים כדי שיתנחם ירושלים בה באומרה הנה חברתי שוה לי ואירע לה מכאוב כמכאובי לפי שאין בעולם שוה לה באיכותה ולכן מה עשה השי"ת רצה לעשו' שני מינה ובה ורצה לנחם את ירושלים בציון ולציון בירושלים וז"ש מה אדמה לך כו' כדי שתתנחם כי אין שוה לך ולכן אמר כמדבר עם ירושלים תדע מה אשוה לך ואנחמך בה אשוה לה את בתולת בת ציון שג"כ אירע לה כמו שאירע לך ירושלים ואין מי שאשוה לך כדי שתתנחם כ"כ בתולת בת ציון לפי שגדול כים שבריך ואין אחר שירפא לך כלומר שאם אשוה אותך לו שירפא לך ותתנחם בה וזהו מי ירפא לך דקאמר:

א"נ אמר מה אעידך כו'. הכונה שרוח הקדש מנחמת את ירושלים ואומר' לירושלים גם אם עתה אתה בגלות ובצרה עכ"ז אני אנחם אותך ואאכיל אותך ביזת אחרים וכל עשרם ואעידך הוא מלשון ביזה כמ"ש ז"ל לפי דרכם על העבר ביזת מצרי' וביזת ל"א מלכים ולפי פירושינו ידבר על מלחמת גוג ומגוג אשר בימים ההם ובעת ההיא יקחו ישראל ביזת כל העולם וז"ש מה אעידך ומלת מה הוא להגדיל הענין ע"ד מה רב טובך כו' וכן מה אדמה לך כו' הכונה שירושלים תנוחם כאשר תראה שיגיע לגוג כאשר הגיע אליה וכמ"ש באיכה הראשונה ועולל למו כאשר עוללת לי וכן אמר לעיל ויהיו כמוני כו' וז"ש מה אדמה לך לשון ריבוי עצים כלומ' ריבוי גדולה של עו"ג אדמה לך שיהיו הם כמוך שאתה עתה שוממה וחריבה כן יהיו הם שוממים ואעשה להם כאשר עוללתי לך וכן מה ריבוי של עו"ג אשוה לך ואעשה להם כאשר עשיתי עמך ובזה אנחמך בתולת בת ציון ותהי זאת נחמתך וז"ש ואנחמך בתולת בת ציון ואמר כי גדול כים שברך מי ירפא לך הכונה לתת טעם לדבריו שכפל דבריו פעמים שלש להגדיל הענין ואמר ג' פעמים מה אעידך מה אדמה מה אשוה ונתן טעם לדבר למה כ"כ כי גדול כים שברך שאין מי שירפא לך הכונה מי ומי אשר ירפא לך כי אף אם אכרית שלישם או חצים של עו"ג לא בזה תתרפא ותתנחם לפי ששברך הוא גדול בכמות שאין מי שירפא לך והלואי ואולי שאעשה כלה בכל עו"ג מ"ה אשר הדחתיך שמה ואז תתרפא ולזה כפל הענין פעמים שלש להגדיל הענין במאד מאד:

וכפי דרך רז"ל כונת הכתוב כך היא מה אעידך כלומר כמה נביאים העדתי בכם ואשלח לכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח בבקר ובערב ולא שוה לי:

ג"כ פירשו מה אעידך כמה ביזות נתתי לכם ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחון וביזת ל"א מלכים ובערבייא צווחין לביזתא עדיתא:

גם פירשו מה אעידך כמה קישוטין קשטתי אתכם מלשון הורד עדייך מעליך כי ס' רבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה ועטרה ביד כל א' וא' לעטר כל א' וא' מישראל וי"א ק"כ רבוא ירדו א' מקשטו וא' מלבישו עטרה. מה אדמה לך כלומר לאיזו אומה דמיתי אתכם לאיזו אומה גאלתי ביד חזקה והבאתי על אויביה עשרה מכות לאיזו אומה קרעתי להם את הים והורדתי את המן והגזתי את השלו והעלתי להם את הבא' לאיזו אומה הקפתי ענני כבוד וקרבתי לפני הר סיני ונתתי לה תורתי וכונת' בכתוב היא כי אמרה רוח הקדש מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו ועכ"ז לא שוה לי:

עוד ארז"ל הבת ירושלים הבת שיראה ומשלמת לי עכ"ל. כונתם דרשו מלת ירושלם כאלו היא מלה מורכבת מב' תיבות מהג' אותיות שהם יר"ו אמרו שיראה ומהג' האחרונות שהוא של"ם אמרו ומשלמת לי ואפשר לומר לכאורה שפי' דבריהם הוא שהיתה מתרעמת רוח הקדש על ירושלים כי ראתה ירושלים מה שראתה מהטובות אשר גמלם הש"י והם הטובות אשר סיפר לעיל כי הכל מאמר א' לרז"ל ואומרם שיראה הוא לשון ראיה ועם כל זה משלמת לי רעה תחת טובה וזהו ומשלמת לי דקאמר והוא לשון תשלומין והוא דרש על הג' אותיות האחרונות של ירושלם שהם ש"לם והוא מלשון תשלומין וזהו קצת דוחק כפי' דברי רז"ל כי מה שדרשו שיראה נראה שהוא לשון יראה לא לשון ראיה על כן אפשר שכונתם היא שהיתה רוח הקדש מתרעמת על ירושלים כי לא היתה משלמת עמו יתברך אלא בבא עליה צרה וצוקה אז היא משלמת לו וחוזרת בתשובה להיות בשלום עמו יתב' ותשובה זו אינה שוה לו כלום כי היערוך שועך לא בצר וז"ש שיראה ומשלמת לי כלו' אחר שיראה מהאויב ומהצרה אז משלמת לי ולא קודם:

מה אשוה לך ואנחמך ר' יעקב דכפר חנין אמר לכשאשוה לך אנחמך לכשיגיע אותו היום שכתוב בו ונשגב ה' לבדו באותה שעה אנחמך ע"כ: וצריך פיר' לפירוש' ואפשר שפי' הכתוב כך לכשאשוה לך אנחמך כלו' כי עתה עו"ג אינ' שוי' עם ישראל כי ישראל מאמינים בו ית' ועו"ג איש לדרכו פנה וכולם רשעים ושילום שכרן ונחמתן של ישראל לא יבא עד בא אחרית הימים והוא הזמן שיהיה נשגב ה' לבדו ביום ההוא כי אז יהיו כל העול' שוים לישראל ויודו ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז יקבלו ישראל שכרן ואז אנחמך וז"ש מה אשוה לך ואנחמך כלו' לכשאשוה לך כל העולם דהיינו לכשיגיע אותו היום שכתוב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא באותה שעה אנחמך ותקבל שכרך. כי אז תהיו אתם מצוייני' במצות וזהו שדרשו אח"ז תכף בתולת בת ציון בנים המצויינים במילה ובתגלחת ובציצית ע"כ ושאר כל העולם יהיו ערומים ממצות ובזה אנחמך ואתן שכרך ועכ"א בת ציון מלשון מצויינים במצות ע"כ.

ואומרו כי גדול כים שברך וגו' הכונה כי כל כך גדל שברו של ישראל עד שא"א שתהיה רפואתו בדרך טבע אלא בדרך השגחה ע"י ית' כי הוא הרופא האמתי וז"ש כי גדול כים שברך וגומר כלומ' הב"ה שנקרא מ"י וכמ"ש בס' הזוהר מ"י ברא אלה שה' נ' שערי בינה שעולים מ"י והוא אשר ברא אלו כל ברואי מעלה ומטה באופן כי נקטינן כי מלת מ"י הוא כינוי אל הש"י ואפשר שאל זה כיון הפ' באו' מי ירפא לך והוא השי"ת שהוא ירפא לך.

ובמדרש רי"בל אמר מי שירפא לך נביאיך ע"כ. כונת' ז"ל לקשר הפ' הזה עם פ' נביאיך חזו לך וגו' והכונה כי מהראוי שמיישירי הדור לעבודתו ית' יהיו הנביאים לא שיהיו הם המדיחים וז"ש מי ירפא לך נביאיך כלומר מי היה ראוי שירפא לך נביאיך ואדרבה הם חזו לך שוא ותפל וגו' ולא גלו על עונך לרפאתך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים ובסבתם הלכת מדחי אל דחי גולה ממקום למקום:

יד

נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. בהיות שהנביאים הם הם מיישירי הדור אומרים לישראל עורו עורו משנתכם כי זאת הצרה הבאה עליכם לא על עון פלוני באה ובזה ישובו בתשובה מאותו העון על כן אמר המקונן נביאיך והם נביאי השקר חזו לך שוא ותפל ולא גלו כו' כלומר אפילו אחר אשר חזו לך שוא ותפל והוא כינוי אל הצרות אשר באו עליהם ועכ"ז לא גילו על עונך כלומר שלא גילו שאותם הצרות היו באות על עונך עון פלוני להשיב שבותך כלומר כדי שתשוב בתשובה כי אילו היו מגלים היית שב בתשובה. או יאמר להשיב שבותך כי אילו נגלו לך על עונך היה תכף השי"ת משיב את שבותך ומסיר מעליך הצרה ומחזירך לקדמותך ובסבה שלא גלו על עונך ולא חזרתם בתשובה הוכפלו הצרות כל יום קללתו מרובה מחברו עד שאח"כ ראו ויחזו הנביאים בעצמם שבאו עליהם משאות שוא כלומר משאות כמשא גמל של צרות רבות ורעות ומדוחים רבים וכמ"ש והלכתם עמי קרי ויספתי וגומר:

אי נמי אמר נביאיך חזו לך שוא ותפל אמר בכינוי נביאיך להורות כי אותם הנביאים היו נביאיך שאתה היית מחזיק אותם לנביאים אבל מעולם לא מצאו חזון מה' ולא נביאי היו אלא נביאיך וחזו לך שוא ותפל כלומר נבואות של שקר כי שוא ושקר אחד הם ואומרו ותפל הכונה שכל דבריהם היו תפל מבלי מלח דברים שאין להם טעם וכל רואיהם יכירום כי הם שוא ודברי כזב ועכ"ז היו מאמינים בהם ולא גילו על עונך להשיב שבותך כלומר להשיבך ממשובתיך כד"א וילך שובב וכונת להשיב כלומר להשיבך אחור ממשובותיך ולא תהיה שובב עוד:

או יהיה פירושו כפי דרך זה שהוא לשון משובה כלומר כונתם במה שלא גלו על עונך היה כדי להשיב שבותך כלומר שתשוב עוד למשובתיך ועוד תוסיף סרה ולא פעם או פעמים חזו לך שוא ותפל אבל נבואות רבות של שוא חזו לך וז"ש ויחזר לך משאות שוא כלומר נבואות שוא מלשון משא גיא חזיון וכו' נבואות רבות של שוא חזו לך עד שהדיחוך מעבודתו ית' וזהו ומדוחים דקאמר:

אי נמי מה שאמר שוא ותפל הוא כנוי אל העבירות כי כולם שוא ותפל הם ואילו בחטא הראשון שחטאתם היו מגלי' לכם הנביאים חטאתכם כיון שהיה חטא יחידי תכף הייתם שבים בתשובה לפניו אבל הם לא עשו כן אבל בתחלה נביאיך חזו לך שוא ותפל כלו' עון יחידי אשר עשיתם ואילו אז גילו לך אותו העון שהיה יחידי בודאי שהיה בנקל לשוב בתשובה ממנו כי אחד היה וז"ש ולא גילו על עונך כאשר היה עון יחידי רק חיפו אותו ולא גילו עליו כדי להשיב שבותך ותשוב בתשובה ואח"כ כיון שעבירה גוררת עבירה הגדלת לחטא ולהרשיע עד אשר חזו לך משאות של גמל של שוא ודבר כזב והם העבירות וז"ש ויחזו לך משאות שוא ולא זו בלבד ראו אבל ראו לך מדוחים והוא רמז שנדחו לגמרי ללכת לעבוד אלהים אחרים כד"א ונדחת והשתחוית להם ואמר מדוחים לשון רבים לרמוז למשז"ל כי לא ע"ג א' לבד עבדו אבל אלוהות רבות עבדו כמנין ימות השנה וכל זה נגרר מהעבירה הראשונה ואפשר כי אומרו ומדוחים לשון רבים הכונה שכל כך רבו מספור עונותיהם עד שהיה בהם די והותר לסיבת השני גליות והשני מדוחים שנדחו לבין האומות גלות ראשון וגלות שני:

טו

ספקו עליך וגו'. הכונה מה מאד תמהו על חרבנך וספקו עליך כפים כל עוברי דרך ושרקו את גופם במשרקות ויניעו ראשם כמייללים ואמרו בלבם הזא' ולפי שהיתה האמיר' בלבם ע"כ לא הוזכר' בכתוב והאמיר' שהיו חושבים ואו' בלבם היתה הזאת העיר שיאמרו וגו' וכאלו אמר אמרו הזאת העיר וכו' והכונה כי מדרך העול' אם יאמרו על מלכו' אחת שהיא כלילת יופי הלא ידאג מלכו' אחר' על הלול' של זאת בחשבה איך קצרה ידה וירב תפארת חברתה יותר משלה אבל לירושלם לא היה כן רק כל העולם היו ששים ושמחי' שיאמרו על ירושלם שהיא כלילת יופי וז"ש הזאת העיר כלו' כלום היתה זאת העיר שמה שהיו אומרי' עליה שהיא היתה כלילת יופי זה היה משוש לכל הארץ ולא ידאגו על זה כלל ועקר כמנהג העולם על מעלת שאר עיירות.

אי נמי בהיות כי ג' מיני יללות הם הא' היא סיפוק כף אל כף הב' קול יללה בפה הג' הכעת הראש מצד אל צד ושלשתן נעשו על ירושלם הראשונה ספקו עליך כפים כל עוברי דרך והזכיר עוברי דרך לפי שגם להם הגיע היזק מחורבנה כי מד' פנות העולם היו מביאין סחורותיהן למוכר' שם וגם שרקו בפיהם וישמיעו קול יללה וגם ויניעו ראשם כדאמרן על בת ירושלם והנעת הראש וקול היללה היה על בת ירושלים והיא האומה הנבחרת שהיה בה אשר ספו תמו מקרבה ושפכו דמם כמים סביבות ירושלם אמנם על העיר גופה שנחרבה עד היסוד בה והיתה תל עולם עליה דאגו בקרבם לבד ולכן לא הזכיר אמירה בה רק הזאת העיר וכו' כי חשבו בלבם הזאת העיר שהיו אומרים עליה שהיא היתה כלילת יופי לפי שמדרך כל הארצות הוא שכל אחת משובח' מחברתה בדבר אחד אם בזרועיה מה שגדל בזו אינו גדל בזו אם בסחורותי' הסחורה שנמצא בכאן אינה נמצאת בכאן והא' נצרכת לחברתה להביא אליה הדבר אשר חסר בה אבל ירושלים לא כן היא כי צבי היא לכל הארצות והיתה כלילת יופי כלומר שלמת היופי לא יחסר כל בה והיא היתה משוש לכל הארץ כי מינה יתזנון כל העולם אם בכח כד"א הנותן מטר על פני ארץ ואח"כ ושולח מים אם בפועל כי ממנה היו מוציאים ומוליכים סחור' ומזוכות לכל העולם באופן כי כל הארץ היו ששים ושמחים בשלות' וזהו משו' לכל הארץ ועתה תמהו על חרבנה.

ואם נדייק כי מן הראוי יות' צודק הוה שידבר לשון עבר הזאת העיר שאמרו כלילת יופי מאי שיאמרו לשון עתיד ואפשר שהכונה לפי שפעמים רבות גם אם ילכדו עיר אחת ונשמו הבתים אפשר שבהמשך הזמן תחזור לקדמותה כאשר היתה בראשונה אבל ירושלים אשר חרבנה היה באכזריות גדול האומרים ערו ערו עד היסוד בה ועשאוה תל עולם ע"כ גזרו ואמרו בודאי שלא תבנה עוד לא תשוב לקדמ' עוד וז"ש הזאת העיר שיאמרו וכו' כלומר הזאת העיר אפשר שתבנה עוד ושיאמרו עליה שהיא כלילת יופי ומשוש לכל הארץ כאשר בתחלה.

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב ספקו עליך כפים כל עוברי דרך ר"ל כל העוברי' איש לא נעדר מהם כלם ספקו עליך כפים כמתמיהי' על השינוי המופלג מן הקצה ולהיות השינוי מפורסם לכל אמר מלת כל וכן שרקו ויניעו ראשם על מה שהיו אומרים לבת ירושלים נביאי השקר הנזכרים לעיל שהיתה כלילת יופי כי לא היו מגלים להם חרפתם ועונותיהם ומומיהם כנז' רק היו אומרים שהיא כלילת יופי ועתה עוברי דרך היו תמהים איך היה מקום לנביאי השקר לומר לה בעודה מלאה גילולים חטאים ואשמות שהיתה כלילת יופי ולא גילו על עונם כי עיר ההפוכה כמו רגע אי אפשר שיאמר עליה קודם שתתהפך שהיא כלילת יופי שאם היתה כלילת יופי לא היתה הפוכה מן הקצה אל הקצה כאמור וז"א ויניעו ראשן וגו' ירצה ספקו כפים על הפיכת העיר ושרקו והניעו ראשן על בת ירושלם שהם העם העומדים בקרבה והיו תמהים על מאמר נביאי השקר שהיו אומרים לה שהית' כלילת יופי וכו' וז"א הזא' העיר כו' ירצ' היתכן שזא' היא העי' בהיות' הפוכה כמו רגע שיאמרו עליה נביאי השקר קודם הפיכתה שהי' כלילת יופי וכו' שאם היה אפשר לו' זה עליה לא הי' אפשר שתהפך כמו רגע אלא ודאי אחר שראינו אותה הפוכה נגזור עליה שלא היתה כלילת יופי רק מלאה גילולים ואיך א"כ יאמרו עליה נביאי השקר שהיא כלילת יופי וכו' עכ"ל. והרב מורי זלה"ה כתב כל עוברי דרך ר"ל דרכה של תורה שרקו ויניעו ראשם ר"ל שחקו וצחקו בספיק' כפים ובשריקה כי כן דרך ומנהג המלעיגים לספוק כפים ולשרוק שן כאשר מלעיגים על איזה אדם והכונה שלעגו על האומה בכללה בספיקת כפים ושרקו וכו' והכל דרך שחוק ולעג ומקונן על זה המקונן ואמר הזאת העיר וכו' באה להיות לעג וקלס לסביבותיה עכ"ל:

טז

פצו עליך פיהם כל אויביך. וימלאו פיהם שחוק ושרקו שריקות של שמחה ויחרקו שן ואמרו בלענו הכונה שהיו אומרים כי כחם ועוצם ידם עש' להם את החיל הזה והם המבלעים לא הש"י וז"ש בלענו אך זה היו' שקוינוהו מצאנו בידינו ובכחינו וראינו היום שקוינוהו ואינו כן רק עשה ה' אשר זמם הוא עשה ולא הם כי צורם מכרם וה' הסגירם וזהו שסמך לזה פסוק עשה ה' אשר זמם וכו'. אי נמי אמר פצו עליך פיהם וכו' ואמרו בלענו הכונה בהיות כי גם מהאויבים נאבדו הרבה מהם וכמעט רובם כי גבורי ישראל הכו בהם מכה רבה אבל לבסוף נצחו האויבים ועכ"ז גם אם נשחתו שמחו עד מאד ופצו פיהם ואמרו האמ' שבמלחמה הזאת בלענו את עצמנו אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו ונצחנו ולזה אנו שמחים אף אם בצד מה בלענו את עצמנו ומיושבת בזה מלת אך אי נמי אמר פצו עליך פיהם כל אויביך הכונה כי ידוע הוא כי האויב הוא בלב ובקרבו ישים ארבו והוא אויב לו ואמר המקונן הנה אויביך שעד עתה היו לך אויבים בלב ולא בפה עתה שראו מפלתך פצו עליך פיהם כל אויביך ופרסמה האיבה שהיה בלבם ושרקו ויחרקו שן ובפירסום ששו ושמחו אמרו בלענו הכונ' כי אמרו האויבים ידענו נאמנה כי בזאת השמחה שאנו שמחים על מפלתם בזה בלענו את עצמנו ע"ד בנפול אויבך אל תשמח וגו' כי הש"י בהשגחתו ישיב מעליו אפו ויביאה על השמח ויבלע וישחית אותו והוא נופל והאחר קם וגם אם ידענו שבלענו את עצמנו בשמחה שאנו שמחי' עכ"ז נשמח היום ומחר יהיה מה שיהיה וזהו מיעוטו של אך כי כל אכין ורקין מיעוטין וז"ש אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו ונגילה ונשמחה בו ולמחר יהיה מה שיהיה ויבא מה שיבא אי נמי אמר פצו עליך פיהם כל אויביך הכונה שפצו פיהם לאכול את ישראל ויאכלו את ישראל בכל פה ושרקו הוא תנועה אל הגלה והשמחה שהיו שמחים על הרעה הבאה על ישראל ובכל זאת לא נתקררה דעתם אלא עתה מחדש חורקים שניהם עליהם כד"א וחורק עליו שניו כך הם חורקים שניהם על ישראל לעשות עמה' רעה מחדש ז"ש ויחרקו שן ועד"ז אמר איוב בעוצם ידך תשטמני משטמה יקרא שמשטי' אותו לעשות לו רעה ע"ד וישטום עשו את יעקב וכו' ואמר איוב לשי"ת אילו המשטמה שתשטמני היתה קודם שתביא עלי הייסורין החרשתי אבל רע ומר עלי ענין זה כי אחר שהכיתני בעוצם ידך תחזור ותשטמני מחדש כאלו לא הכיתני עד עתה כלל וכן עשו אלו האויבים לשראל אחר אשר פצו עליך פיהם ושרקו ושמחו על כל הרעה אשר הרעו אותך עתה מחדש ויחרקו שן שהוא תנועת המשטמה וישטמו אותם אמרו בלענו כלומר מה שעשינו עד עתה הוא אשר בלענו והשחתנו בהם אבל עדיין הם קיימים כי לא עשינו בהם כליה אלא שבלענו בהם אבל אך זה היום שקוינוהו והוא לעשות בהם כליה ח"ו מצאנו ראינו כי אחר שהם כבושים תחת ידינו הרי מצאנו מה שקוינו ולכן אומרים בכל עת לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ובכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו וזו היא תקותם ומאויים והב"ה מצילנו מידם וקרוב לדרך זה מצאתי להר"מ אלמושנינו ז"ל. וז"ל כתב פצו עליך פיהם כל אויביך ר"ל אויבי' שהיו מקוים הפסדך כשראו הרעות הגדולות הנז' שבאו עליך מרוב שמחתם פצו פיהם כלומר פתחו פיהם והוא משל לשחוק הגדול בהרחבת הפה כנודע וכן שרקו ויחרקו שן שהוא מין לעג שעושים בשריקה בפה וחריקת השנים עד כאן הוא מה שהיו מורים שמחתם בתנועו' בפה ובשנים אך זה היום שקוינוהו ירצה שהיו אומרים כי הנה הם בלעו פעמים רבות ואיננו חדש בהם הנקמה כי עשו כאלה רבות וז"א אמרו בלענו וכו' אך כלם היו באות' הנקמו' בהזדמן אמכם זה היום המיוחד לישראל לא בא במקרה רק שקוו אותו וע"כ הם שמחים ביותר כי הדבר אשר יקוה האדם בייחוד ישמח בו יותר כאשר יבא וז"א אך זה היום שהוא ממעט הימים האחרים שבלעו את שונאיהם וז"א אמרו בלענו כאלו אמר אנחנו בלענו פעמי' רבות אך הבלע הזאת שביום הזה הנה זה היום בייחוד הוא שקוינוהו ועתה כבר מצאנו אותו וראינו בעינינו שזה הוא וכאילו אמר מצאנו בלי ספק והוא שראינו אותו בעינינו ובזה נתיישב הכתוב על נכון ביישוב מלת אך שממעטת כי אכין ורקין מיעוטין והיא קשת ההבנה וקשת היישוב עכ"ל. וכבר פירשתי במה שיתיישב מלת אך.

ובמדרש למה הקדים הפ"א לעי"ן לפי שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. ע"כ. הכונה שלקו מכ"מ וכמו שהם הקדימו הפ"א לעי"ן ואמרו מה שעדיין לא ראו כן השי"ת הקדי' הפ"א לעי"ן וכתב פצו עליך פיה' ואח"כ עשה ה' אשר זמם והכונה כי גם האויבים הקדימו את עצמם ופצו פיהם ויחרקו שן על ישראל קודם העיין כלומר קודם אשר עשה ה' אשר זמם כי האויב שיעשה הוא אחר שנתן לו רשות מה' כי ה' התחיל ואח"כ יעשה הוא מה שעשה אינו מן התימה אבל אלו קדמו ועשו הם את שלהם ופצו עליך פיהם ואח"כ עשה ה' אשר זמם והיה זה חלף עבודתם ומעשיהם אשר עשו גם המה שהקדימו הפ"א לעי"ן. א"כ אין כונת רז"ל רק שהכתוב השמיענו בהיפו' האותיו' העון אש' ביד' שהקדימו הפ"א לעי"ן:

יז

עשה ה' אשר זמם וכו'. הכונה לפי שמדרך העולם שחצי המחשבה אינ' באה לידי מעשה אמנם עתה השי"ת כל מה שזמ' וחשב הכל הביא לידי מעשה וז"ש עשה ה' אשר זמם ועוד שהאדם שמתכעם על חבירו בדברו מה שרוצה לעשות לו להנקם ממנו אז באותו הדיבור הוא מתנחם מעט ושופך כל כעסו באמירה לבד ע"ד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו אשר הרצון בו כי במה שדבר לעשות לעמו שפך חמתו בדיבור וזה היה סיבה כי ניחם ה' על הרעה אמנם בחרבנה של ירושלים לא עשה כן השי"ת אבל אף אם דבר אותו מקודם אח"כ בעת המעשה בצע והשלים כל אמרתו אשר צוה מימי קדם.

ואפשר לפרש בצע לשון ביצוע וחילוק הכונה כאלו מתרעם ישראל כביכול על השי"ת על אשר ראינו כי שלוח שלח את עבדיו הנביאים מהם ניבאו על הרעה הבאה על ירושלים ומהם נבאו על נחמתה שהשי"ת יחמול עלי' וינחמ' בביאת משיחנו ולפי שנתארך הגלות עד מאד אמר כמתרע' הנה עשה עד עתה השי"ת אשר זמם אבל נראה שבצע מלשון ביצוע וחילק את אמרתו אשר צוה מימי קדם ע"י עבדיו הנביאים שקיים המקצת האחד והם הנבואות הרעות ולא קיים המקצת האחר והם הנבואות הטובות והנחמות ז"ש הרס ולא חמל ר"ל שהוא צוה להרום ואח"כ לחמול ולרתם עליה בביא' משיחנו והוא בצע וחלק אמרתו אשר צוה מימי קדם והרס ולא חמל ועוד עשה לנו ע"ד מ"ש ז"ל כל המיצ' לישראל נעשה ראש והוא בעצמו מש"ה היו צריה לראש וכו' כלומר צריה שהוא יותר מאויב זכה והיה לראש אמנם אויביה בשביל שלא היצרו בעצ' לישראל לא זכו להיות לראש אבל בעבור היותם אויבי' לבד שלו לבד שקטים ושאננים וכן עשה כאן השי"ת האויב שאינו במדרגת צר שימח אותו וז"ש וישמח וכו' כלומר שמח למי שהיה עליך אויב אמנם לצרי' נתן מעלה יתירה שהרים את קרנם ומלכותם ונעשו ראש וז"ש הרים קרן צריך.

א"נ סיפר מהפלגת הצרות אשר באו על ישראל כי ראו ראינו כל ריבוי התוכחות אשר בפ' ואם בחוקותי וגם במשנ' תורה ואת כולם השלי' והביאם עליהם לא נשאר בהם עד א' ולא זה בלבד אלא גם תוכחות אחרות אשר לא העלם על ספר אלא שנשארו במחשבה אפילו אותם הביא עליהם אשר לא כתוב בספר וז"ש עשה ה' אשר זמם והם אותם מיני רעות אשר עלו במחשבה ולא הוציאם בפה בימי קדם בעת שאמר התוכחות רק נשארו במחשבה גם אותם עשה אחר אשר בצע אמרתו והשלים להביא עליהם כל אותם התוכחות אשר אמר וצוה מימי קדם אח"כ עשה אותם אשר זמם במחשבה והרס ולא חמל כלל ועוד עשה אחרת אשר היא שקולה כנגד כולם והיא שמחת האויב וע"כ פרט אותה וז"ש וישמח עליך אויב ולא זה בלבד עשה אבל בהיות כי הש"י היה לעולם מקנא בזה כי כעס אויב אגר פן יאמר ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת וביום אפו לא פנה אל זה כלל אבל הרים קרן צריך קרנם ומלכות' ואפי' שהיו הם מתגאים בקרנם ומלכותם לא פנה אל זה כדי להנקם מישראל עבר על דעתו והרים את קרנם:

יח

צעק לבם אל וגומר. אפשר שהמקונן היה מדבר עם השכינה והיה א"ל מצד ישראל הנה הם עשו המוטל עליהם וצעק לבם אל אדנ"י אבל גם את אשר את היא חומת בת ציון ולעולם היית להם לחומה ולמחסה ביום זעם גם אתה שפכי לבך וגו' והורידי כנחל דמעה וגו' אולי מנייהו ומנך תסתיים הגאולה:

או אפשר שהמקונן סיפר בכאן כל מה שעשו ישראל מתפלה וצעקה ואמר כי צעק לבם אל ה' וכתוב באד"נות שהיא השכינה להורות כי צעק לבם אליה ויאמרו לה חומת בת ציון הורידי כנחל וגו' כלומר את שלעולם היית חומת בת ציון ומרחמת עלינו גם אתה הורידי כנחל וגו' כי עת צרה היא ליעקב.

א"נ ראה המקונן כי אם חומת בת ציון היתה מתרעמת עליו ית' לאמר לו אם ישראל חטאו אני מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי ושפכ' חמתך בעצי ובאבני האו' ערו ערו עד היסוד בה ואם היתה מתרעמת קודם שיחזרו ישראל בתשו' בודאי שהיתה תרעומת' לפוקה ולמכשול לישראל כי אמור יאמר לה השי"ת אם אינך רוצה לפרוע את חובות ישראל הריני חוזר ופורע את חובי מישראל לכ"א המקונ' כמדבר עם החומה ואמר צעק לבם וגו' כלומר בזמן אשר ישראל כבר שבו בתשו' שלימה ולא מן השפה ולחוץ רק מלב ומנפש ועכ"א צעק לבם בזמן אשר צעק לבם של ישראל אל ה' כי אז שבו בתשו' שלימה אז את חומת בת ציון תתבעי עלבונך והורידי כנחל דמעה וגו' כי אז כאשר יענה הש"י אותך ויראה מה שנעשה לך וירצה לרחם עליך אין פחד כלל שיחזור וישפוך חרונו ית' על ישראל כי כבר צעק לבם אל ה' ושבו בתשו' והשב בתשו' כקטן שנולד דמי והימים הראשוני' יפלו לא יזכרו ולא יפקדו ולכן כיון שכבר צעק לבם אל ה' ושבו בתשו' את חומת בת ציון תתבעי עלבונ' כי מה פשעך כי דלק אחריך והורידי כנחל דמעה ולא אמר הורידי כנחל דמעות להורות על איכות הבכיה וכמותה עד שכל דמעה ודמעה תהיה איכותיה וכמותה כנחל ואמר ג"כ שלא תהיה הבכיה בלילה לבד כמ"ש לעיל בכה תבכה בלילה אמר הורידי כנחל דמעה יומם ולילה לא ישבות ואמר אל תתני פוגת לך כלומר גם אם יומם ולילה בהתמדה א"א להיות בוכה ומורדת דמעות כי בהכרח הוא שתנוח מעט כי מי יש לו כח להתמיד בבכיה יומם ולילה תמיד עכ"א אל תתני פוגת לך על הפוגת אשר היא הכרחי' איני מזהירך עליה כי בהכרח הוא להפיג מעט אבל על הפיגה הבחיריית שאפשר שאת תתני בבחירתך פוגת לך על זה אני מזהיר אותך אל תתני פוגת לך ובזה דייק מלת תתני ולא אמר אל תהיה פוגת לך כי הויית הפוגה הי' הכרחית אבל הזהיר על הבחיריית ואמר אל תדום בת עיניך כלומר ואף אם אפשר שתתני פוגת לך שלא להוריד לעולם ועד דמעה כשיעור הנחל עכ"ז פחות לא יהיה שעה שידום בת עיניך מכל וכל אבל לעולם תהיה בוכה ואל תדום בת עיניך אפי' שיהיה מעט טיף טיף כנגד טיף טיף אל תדום בת עיניך.

אי נמי אמר עשה ה' אשר זמם כלו' מהדברים אשר עשה ה' והו' שם הרחמים הוא אשר זמם וחשב בתחלה במיתון רב ולא עשה דבריו במהירות בכעס מבלי העיון ומחשבה כי אם היה עושה הש"י דבריו במהירות בחרון אפו אולי ח"ו היה מכלה את ישראל ולא היה נשא' ביום אף ה' פליט ושריד אמנם מהדברים אשר עשה ה' שהוא רחמן עשה שזמם חשב ראשונה היטב מה שעתיד לעשות ועוד עשה כדי לרחם על ישראל כי בצע אמרתו ע"ד משז"ל קרע פורפרין שלו ואפשר שהכונה הוא כינוי אל השכינה שהיא כמו לבוש אל שאר מדותיו ית' אשר הם תוכיות ונשמה אליה כביכול יבזע פורפירין שלו הכונה ששלחה בגלות וכמ"שה ובפשעיכם שולחה אמכם ועונינו הוא סבלם וזה"א בצע אמרתו והכונה כמו אמרת חלוקו אשר צוה מימי קדם כלומר כי כן צוה מימי קדם אשר יקח את שכינתו מעמו בעבור ישראל וכמשז"ל ושב ה' אלהיך וגומר והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהשכינה עמהם ועוד עשה כדי לרחם על ישראל ושלא לעשות ח"ו כליה כי השליך חמתו בעצים ובאבנים וז"ש הרס ולא חמל ועוד רצה לצער את גופם בשמחת האוי' ששמח אותו וז"ש וישמח וגומר וגם הרים קרן צריך וכל זה כדי להרבות ביגונם של ישראל כדי למרק את עונותיהם והביא עליהם אופן אלו הצרות כדי שלא לעשות בהם ח"ו כליה.

ואמר צעק לבם אל ה'. הכונה שהוא כמדבר עם הצדיקים ואמר להם הנה כל כוללות ישראל גם אם אינם מורידים כנחל דמעה יומם ולילה עכ"ז לבם בקרבם אנן סהדי כי כבר נכנע צעק לבם אל ה' ולפחות הרהרו תשוב' בלבם וגם אמר בלשון יחיד צעק לבם ולא אמר וצעקו לבותם וגו' להורות כי אין חילוק הלבבות ביניהם רק כולם בלב א' אבל אתה חומת בת ציון והם הצדיקים שבדור שהם כחומה לבת ציון עליך המלאכה לגמור לגמרי והורידי כנחל דמעה יומם ולילה וגו' עד שיבא לציון גואל.

והרב מורי זל"הה כתב ז"ל צעק לבם אל אדני וכו' הנה הורה להם הנביא דרך התפלה שיתפללו שתועיל להם כדי שינוחו מעט מזער ואמר שצעקת' ובכיתם לא היה עליהם ולמה שנוגע לעצמם וגופם רק על השגחת הש"ית והשפעתו ושכינתו שנסתלקה מהאומה גם על חרבן בית השי"ת ועיר הקדש וז"ש צעק לבם אל אדני כלומר בעבור שכינת השי"ת שנסתלקה וגם שהולכת בגלות ובשביל חומת בת ציון ומל' אל מושך עצמו ואחר עמו הורידי כנחל דמעה יומם ולילה ואומרו אל תתני פוגת לך וכו' הכונה כי ידוע שהאדם שהו' חלוש אין לו כח לבכות ולהוריד דמעות אמר אל תתני פוגת לך ר"ל עשה באופן שלא תרפ' ותחליש גופך שבעשותך כן תוכל לעשות שלא תדום בת עיניך כי יהיה לך כח לבכות בהתמדה על הצער הגדול אשר הגיע לך כדי שינחמך האל ממעל כרוב רחמיו עכ"ל.

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב עשה ה' אשר זמם וגו' על פי השרש האמיתי המושרש אצלנו שאין רע יורד מלמעלה מפאת השגחתו הנפלאה אפשר שיאמר שהש"י עשה אשר זמם ואשר חשב על ישראל ובצע אמרתו אשר צוה בתורה ושמח אויביו עליהם במה שהרים קרן צריהם וזה כי הש"י כשרוצה להעניש לישראל נותן גדולה לצריו ואויביו כדי שהם ינקמו נקמתו מהם שבע על חטאתיהם והוא כאלו אמר כי במה שהרים קרן צריו הנה בזה לבד בלתי מעשה אחר עשה אשר זמם ובצע אמרתו אשר צוה מימי קדם וישמח עליו אויב שהם כללות הרעות שיבאו על האדם הרע מצד עצמו ושמחת האויב בו ואמר שכל זה יצדק ויאמר שעשה אותו השי"ת במה שהרים קרן צריו כי זאת היא הסבה לכלם והמסבב סבת' והרי הוא כאלו עשה אותם ובזה יתיישב הכתוב על נכון שגזרת הרים קרן צריך הוא טעם לכל הקודם כמדובר.

אמר עוד צעק לבם אל ה' וגו' הנה הפסוק הזה הוא קשה הישוב מאד כי בהיותו מדבר לנכח עם בת ציון איך אמר צעק לבם אל אדוני בלשון נסתר ושב לדבר לנוכח עם חומת בת ציון באומרו הורידי כנחל דמעה וגו'.

ואפשר כי מלת לבם שב אל האויבים שקרא' צריך כנ"ל כמ"ש הרא"בע ז"ל וז"ל צעק לבם וגו' הוא מדבר תמיד עם בת ציון והם האומה הישראלית ואומ' להם כי הנה השי"ת הרים קרן צריך למה שצעק לבם אל ה' נגד ישראל באומרם שהארץ היתה שלהם כי היא היתה תמיד צעקת ז' אומות וכמ"ש רז"ל בב"ר שאומרים ז' אומות לישראל לסטים אתם שכבשתם וכו' והשי"ת לא היה שומע עד עכשו צעקתם בהיות ישראל שלמים אך כשחטאו הגיע צעקת האומות והם הצרים הנ"ל אל ה' ושמע צעקתם וע"כ אתה בת ציון ראוי שתורידי כנחל דמעה יומם ולילה שהרעה היא רבה ששמע ה' צעקת צריך ונתן להם את ארצך והיא רעה כפולה שהסירה ממך ויתנה להם וע"כ אל תתני פוגת לך אל תדום בת עיניך כי יש טעם חזק לשראוי שתבכה ואינו מאמר הצרים כמ"ש הרא"בע ז"ל רק מאמר המקונן שמדבר עם בת ציון כי בזה יתיישב הכל על נכון וחומת בת ציון תהיה לפי זה תואר וכינוי אל החסידים שבהם והם שלמים שבשלמים שהם כבת עין הקבוץ ואמר שראוי שיבכו כולם יומם ולילה יען שמע ה' צעקת האומות כי זה לא יתכן רק מצד עונם וחטאתם כי כבדה מאד.

ואפשר לומר עוד שגזרת צעק לבם אל ה' שב אל העולל והיונק אשר זכר לעיל שאמר בעטף עולל ויונק וכו' ועליהם יאמרו איה דגן ויין וכו' ואחר שאמר זה על העוללים ויונקים דבר עם ישראל ואמר מה אעידך כו' נביאיך חזו לך וכו' ספקו עליך וכו' פצו עליך וכו' עשה ה' וכו' עד הרים קרן צריך שכלו נקשר וכאלו אמר שגדול כים שברה בראות העולל והיונק העטופים כחלל ואמר עתה שהעולל והיונק הנז' צעק לבם אל אדני כי עם שלא היו יכולים לדבר הנה לבם במה שהיה נכסף אל המאכל היה צועק אל ה' ועל זה ראוי שאת' בת ציון תורידי דמעה יומם ולילה ואל תתני פוגת לך ואל תדום בת עיניך כי מה שלא שמע השי"ת צעקת עוללים ויונקים הוא מצד רוב רשעתך וע"כ ראוי לך לבכות יומם ולילה כנז' ובאלו הפירושים מתיישב הפסוק כלו על נכון עכ"ל.

ואני אומר כי לא נתיישבו הפ' בעצ' על נכון כי נדחק בפירוש הכתוב כדי ליישב כי מקצתו מדבר לנוכח ומקצתו בלשון נסתר וכפי הפירושים שפירשתי לעיל נתיישב בעצם הדבור נסתר ונכח דוק ותשכח והכל נתיישב על נכון ואין צורך להשיב הדיבור אל העיללים כי הוא דוחק:

יט

הנה אחר אשר אמר למעלה הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך וכו' וזה בודאי שדבר בדרך גוזמא כי בהכרח הוא צריך לישן קימעא עכ"א עתה גם אם תשכב לישן לא יהיה באופן שתשכב כל הלילה עד הבקר אבל קומי בלילה לראש אשמורות ושפכי כמים לבך וכו' ואמר רוני כי אין רנה אלא בלילה וביום יצדק לשון צעקה כד"א יום צעקתי והטעם כי ביום יוכל האדם לצעוק בקול רם לפי שע"י קול הברת כל אנשי העיר לא ישמע קול צעקת היחיד אמנם בלילה כי כולם ישנים על מטתם אז לא יוכל האדם לצעוק בקול רם כי ישמע בעיר קולו וכל העם יחרדו לקול צעקתו על כן אין רנה אלא בלילה כי רנה אינה צעקה בקול רם אבל היא בלחש כמרנן ומשמיע דבריו לאזניו לבד ועכ"א קומי רני בלילה.

ואפשר עוד דאפיקוה לצעקה זו בלשון רנה לפי שכל הדברים לעולם יקראו על שם התכלית שעתיד להיות וכיון שברור הוא כי צעקה ובכיה זו שאמר שפכי כמים לבך וכו' לשמחה ולרנה וששון יהפך לבית ישראל ע"כ קראה רנה מתחלתה על שם סופה:

והמתרגם תרגם קומי כנישתא דישראל שריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ע"כ. היה דמדנקט קרא רני לשון רנה תרגם שהוא על עסק המשנ' ונקטינן מהכא שהעוסק במשנה צריך שיקרא אותה ברנה ובניגון יפה.

ומ"ש בלילה ולא אמר בראש אשמורו' להודיע כי לפחות יהיה זהיר בזה שיקו' מעט מזער קוד' בוא ראש האשמורו' באופן כי הוא כבר קם מן המטה לכשבא ראש האשמורות לא שהוא שוכב ובראש האשמורו' קם וע"כ לא אמר בראש השמורות בבי"ת אלא בלמ"ד לראש אשמורות. וגם אפשר לדייק דמדנקט בליל חסר ה"א הכונה שיקום בחצי הלילה הראשונה ולא אחר שכבר כחצות הלילה כי מחצות ואילך נקרא לילה בה"א וקודם חצות נקראת ליל ובחצי הראשון שולטים המזיקים ולכך נקט קרא ליל שמורים הוא כי אז צריך שמירה בכל הלילות ובליל פסח אין צריך שימור וזה מבואר כי חצי הראשון נקרא ליל וע"כ כתב בכאן בליל ובאומרו לראש אשמורות אפשר שרמז כי המצוה מן המובחר אם יוכל שיקום לראש שני חלקי הלילה כדפרש"י ז"ל והחלק הא' לבד ישן.

ואמר שפכי כמים לבך נכח פני אדני וכו' הכונה לומר כי בתחלה יבכה על מה שנוגע אל השכינה שהיא נסתלקה ויבכה ויצטער על צערה וז"א נוכח פני אדני שהוא כתוב באדנות והיא השכינה ואח"כ ג"כ צעקי ושאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו' ואין מרחם באופן כי יקדים לצעוק ולבכות על הסתלקות השכינה שהוא העיקר ואח"כ יבכה על נפש העוללים העטופים ברעב ואומרו בראש כל חוצות להורות גודל הצרה והרעב כי לא מבעיא שלא היו הולכים לחפש עליהם לזונם ולפרנסם אלא אפילו שהיו רואים אותם מושלכים בראש כל חוצות אין מרחם עליהם.

עוד כתב המתרגם עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה' שריא לקבליך והנה ראוי לדעת על איזו מלה תרגם ואמר ארום שכינתא דה' שריא לקבליך ואין לומר כי על נכח פני אדני דקאמר קרא זהו מה שתרגם ארום שכינתא דה' שריא לקבליך כי לקמן תרגם מלת נכח פני ה' ואמר כל קביל אפי ה'. ואפשר כי על מש"ה בלילה רמז על השכינה דקאי לקבליה וכאלו אמר קומי ורני בלילה כלומר עם השכינה שנקרא' לילה כי היא עומדת לנגדך ועם זה דייק ג"כ דכתיב ליל וקרינן לילה שהוא רמז לרחל ולאה ליודעי חן:

כ

ואמר ראה ה' והביטה וכו' ידוע הוא כי ראיה מקרוב והבטה למרחוק מלמעלה למטה ועל כן אמר אם יש ה' בקרבנו ואתה שוכן בתוכנו א"כ ראה ה' כי ראיה מקרוב ואם אין ה' בקרבנו אלא נסתלק מבינינו ועלה למרום עכ"א והביטה מלמעלה למטה הביטה וראה למי עוללת כה ואומרו למי עוללת כה כלומר אפילו שלא יהיה חשוב כערכי שאם היה נמצא בעולם מי שאירע לו כצרותי הייתי מתנחם בו אבל הראני נא למי עוללת כה באופן כי בודאי לשעבר לא יש שום נברא שעוללת לו כאשר עוללת לי ולא זה בלבד אבל כמדומה לי כי גם להבא לא יבא לשום נברא צרות כצרותי כי אם היית מעיד לי כי יש רבים שעתידים להיות עורר לויתן ויארע להם ככל אשר אירע לי הייתי מתנח' ג"כ באמרי כי עתיד לבא על אחרים צרות כצרותי אבל כלום תעיד לי אם להבא תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים או אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כאשר הרגו עתה האויבים בב"ה ה' כמה כהנים ונביאים צדיקים וחסידים באופן כי לא באו ולא יבאו על שום נברא צרות כצרותי וע"כ ראה ה' והביטה וחוסה נא ורחם:

ולפי דרך רז"ל כי מ"ש אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא היא תשובת השי"ת שאמר לישראל אתם אומרים לי אם תאכלנה וכו' גם אני אומר לכם וכי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כאשר הרגתם אתם לזכריה שהיה כהן ונביא באופן כי בא לכם זה תחת זה ועם דרכינו יאמר כי השיב להם השי"ת תשובה אם יהרג וכו' כביכול אילו הייתי יודע כי לעתיד בדורות הבאים היה עתיד דור שיבא להרוג במקדש ה' כהן ונביא בודאי שגם אני הייתי מוחל לכם על מה שהרגתם במקדש ה' כהן ונביא וא"כ כיון שעשיתם מהרשע מה שאינו עתיד ליעשות א"כ גם אם אביא עליכם צרות אשר אינם עתידות לבא על שום אדם אינו מן התימה אבל הוא מכ"מ שתאכלנה נשים פרים וכו':

א"נ אמר קומי רני בלילה דהיינו בגלות הזה הדומה ללילה קומי והתפללי לאל ית' לראש אשמורות כלומר בשביל שיביא לך הוא ית' ראש אשמורות דהיינו הגאולה אשר היא תקרא ראש אשמורות כי אשמורה תקרא הגאולה לפי שהיא הוראת יציאתם מאפילה לאורה ובכל האשמורות הגאולות לא יש שוה אל גאולתנו העתידה כי היא גדולה תמידית ולא יוסיפו לדאבה עוד וע"כ קראה ראש אשמורות כי היא ראש לכל הגאולות במעלה ובאיכות ועכ"א רני בגלות הדומה ללילה בשביל שיביא לך ראש אשמורות וזהו לראש אשמורות דקאמר ואמר שפכי כמים לבך נכח פני אדני הכונה לפי שלמעלה אמר הורידי כנחל דמעה וכו' אמר עתה כי לאו בבכיית העין בלבד תליא מילתא אבל העיק' הוא שגם ישפוך כמים לבו לפי שבכיה זו של הלב היא נכח פני ה' לבד כי האדם יראה לראית העיני' וה' ירא' ללבב והעיקר היא הבכיה אשר היא נוכח פני אדני ויעיד עליו יודע תעלומות כי באמת ובתמים נשבר לבו בקרבו ורחפו כל עצמותיו אמנם בכיית העין גם אם עינו בוכה אפשר שהוא לפנים להראות סימני טהרה ואולי הלב נוטה או לעקל או לעקלקלות עכ"א שפכי כמים לבך כי זהו נכח פני ה' כדאמרן:

אי נמי כיון במ"ש שפכי כמים לבך כו' אל הענין שפלות לבו כי עיקר הגאוה משכן כבודה הוא בלב וכמש"ה תועבת ה' כל גבה לב וע"כ צריך האדם להשפיל את לבו ולשופכו כמים כמו שהמים כאשר שופכין אותם תכף הם יורדות למקום מדרון שפל כל השפלים כן אתה שפכי כמים לבך ואמר נכח פני אדני כלומר דע לפני מי אתה משפיל את עצמך נכח פני אדני אשר לו יאתה הגאוה כד"א ה' מלך גאות לבש:

אי נמי אמר שפכי כמים לבך נכח פני ה' הכונה יאמר על דרך מש"ה כי אפר כלחם אכלתי ושיקווי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך אשר הרצון בו כשיעו' הלחם שהייתי אוכל כ"כ אפר הייתי מטבל בו באופן כי האפ' והלחם שוים ולכן לא אמר כי אפר בלחם בבי"ת כי אז היה משתמע שטבל האפר בלחם אבל אפשר שהיה האפר מועטות ועתה השמיענו שהיה באפר כשיעור הלחם ושיקווי בבכי מסכתי הכונה ע"ד מ"ש ז"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא באופן כי כאשר מסכתי שקוי ייני בבכי מסכתי אותו והיו על חד של יין תלת של דמעות ואמר מפני זעמך וקצפך כו' כלומר לא הייתי עושה כל זאת הבכיה על הרגישי צער איכות וכמות צרותי אבל הייתי מצטער על אשר הכעסתיך והקצפתיך באומרי איך אפשר שאני הקצפתי למי שהוא אדון כל הארץ ז"ש מפני זעמך וקצפך שהכעסתיך והקצפ' מפני זה אני בוכה ומתאבל כי על ענין איכות צרותי לא שמתי לב להתאבל מפני כי נשאתני ותשליכני כלומר כי המעלה שהיה לי עד עתה לא היה לי ירושה מאבותי כדי שאתאבל עליה כאשר אבדתי אותה והרי אתה הוא שנשאתני כי מתחלה עבדים היינו לפרעה במצרים באופן שלא אבדתי כלו' משל עצמי כי אתה נשאתני ואתה השלכתני וז"ש כי נשאתני ותשליכני ואין לי לבכות רק מפני זעמך וקצפך כי מי אני שגרמתי לאל שיהיה הוא בכעס ובפנים של זעם וז"ש כאן שפכי כמים לבך אבל לא תהיה זאת הבכיה על צרותיך רק על אשר זעמת לה' במעשיך הרעים וגרמת שיזעום ה' וז"ש נכח פני אדני ויהיה פירוש פני אדני בכאן פנים של זעם כמו פני ה' חלקם או ונתתי פני באיש ההוא וכו':

אמר עוד שאי אליו כפיך ולא אמר שאי כפיך על נפש וכו' הורה במלת אליו שינקה תחלה את כפיו מן החמס אשר בכפיו ואח"כ ישא כפיו בתפל' דאם לא כן איך תהיינה בלי נקיון כפים פרושות השמים ובפרשו כפיו יעלים עיניו מהם עכ"א שישאם אליו ר"ל אליו ממש שהוא יראה אותם פרושות ויסתכל בהם ולא יעלים עיניו מהם וזהו שאי אליו כפיך דקאמר ויגיעו אליו ית' במה שיהיה נקי כפים ובר לבב:

ואומרו על נפש עולליך הכונה שיצעק על העוללים אשר נכרתו כעוללים לא ראו אור ובלי עון והלואי שמתו מן מיתה טבעי אבל מתו במיתה משונ' עטופי' ברעב שהרעב מיתה משונ' היא ואף גם זאת אילו היו מתים ברעב בבתיהם לא היתה כ"כ רעה גדולה אבל היו מושלכים מתים ברעב בראש כל חוצות ועל כל זה צעקי אל ה' ושפכי כמים לבך:

ראה ה' והביטה למי עוללת כה כלומר בשביל מי עוללת כה ועשית מה שעשית אם תאכלנה נשים וכו' כלומר האם ראוי שיענשו שתאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים ואפי' אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כלומר גם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כאשר הרגו את זכרי' במקדש ה' כהן ונביא האם בשביל זה ראוי שתאכלנה נשים פרים וכו' וזהו למאי דנקט ברישא כלומר בשביל מי כ"ש כי כבר לקו על אותו החטא כהנה וכהנה וזהו שסיים ואמר שכבו לארץ חוצות נער וזקן וכן בתולותי ובחורי נפלו בחרב נבוזראדן והרגת ולא חמלת אלמלא שנבוזראדן בעצמו נשא עיניו לשמים ואמר הכלה אתה עושה לבניך ביום אח' אבל אתה ית' שמה טבחת ולא חמלת להשקיט את הדם של זכריה עד שכמעט שטבחת את כל ישראל ואם כן הדרא קושיין לדוכתין האם ראוי גם כן שתאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים וכי ראויים היו לעונש הזה אף אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא:

אי נמי יאמר ע"ד זה למי עוללת כה וכו' כלומר כי טוביה חטא וזיגוד מינגיד וז"ש ראה ה' והביטה למי עוללת כה כי יסרת למי שלא חטא לך האם ראוי שהנשים והעוללים שלא הרגו את הנביא הם ישאו את עונו וז"ש אם תאכלנה כו' כלומר אם ראוי הוא שהנשים שלא חטאו תאכלנה את פרים עוללי טיפוחים אשר העוללים גם כן לא חטאו בזה האם ראוי העונש הזה לאלו אפילו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כי העונש היה ראוי להורגים לא לאלו כ"ש כי גם אשר חטא לך כבר מחית אותו מספרך כי כבר שכבו לארץ חוצות נער וזקן וכו' ואם כן ראה ה' והביטה וחוסה וחמול על עמך ישראל.

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב שזכר המקונן שתשוב עדת ישראל אליו ית' בשלימות דיבור ומחשבה ומעשה כנגד הדבור אמר קומי רני בלילה קומי שתהא בזריזות רני שתהיה בהרמת קול בשיר בלילה לראש אשמורות בזמן הנאות להסרת המעיקי' והטרדות החצוני' ולשלמות המחשבה אמר שפכי כמים לבך נכח וגו' שהלב יחשוב ויכוין אליו ית' ואפשר שרמז שתהיה מחשבתו פשוט' ונקי' מבלי סיג ועל שתהיה פשוטה בלתי הרכבה כלל אמר שתהיה כמים הפשוטים זכים וברי' נכח פני ה' ולשלמות המעשה אמר שאי אליו כפיך כי רוב המעשה נעשה בכפים ועכ"א שמעשיו יהיו מכוונים אליו ית' ע"ד שפי' בפ' שאו ידיכם קדש שהוא על אזהרת שלמות המעשה וכל זה ראוי לעשות על מה שקרה מנפש עולליך שהיו עטופים ברעב בראש כל חוצות וזה לא יתכן שיהיה רק מרוב עונות העם וחטאת הקהל היא כי העוללים ההם לא חטאו רק שהש"י פוקד עון אבות על בנים ומה גם בהיות הענין ההוא בראש כל חוצות שסבבה השגחתו ית' שיהיה כן כדי שכולם יביטו יראו יזכרו וישובו אל ה' כאמור עכ"ל.

עוד כתב ואפשר שכיון במ"ש שפכי כמים לבך הכונה להיות שהש"י כעס על ישראל ושערי תפלה ננעלו כי בערה כאש חמתו ית' כמ"ש בפתיחתו איכה יעיב באפו וגו' עכ"א שתשתדל לכבות אש חמתו ית' בהפלגת כונתה בתפלת' אליו יתברך ותחשוב שלבה יהיה במדרגת מים לכבות אש חרונו ית' וז"א שפכי כמים לבך נכח וגו' ותהיה מלת פני כמו פני ה' חלקם והוא כאלו אמר שנגד פני ה' שהוא פנים של זעם וחרון אף תשפוך לבה כמים בכונה נכונה ובמחשבה שלמה.

ואמר כי אף אם לא יספיק זכותה לשאת אליו ית' כפים פרושו' בתפלה ובקשה הנה בזכות נפש העוללים ויונקים תקובל שועתה וז"א על נפש עולליך ר"ל התפללי אליו בכפיך פרושות לפניו ית' כמבקשת רחמים על נפש עולליך כלו' על סמך שלמות נפש עולליך שלא חטאו והיו עטופים ומתים ברעב בראש כל חוצות.

אמר עוד ראה ה' והביטה וגו'. אחר שהשלים הענין לקונן על הרעות שבאו על ישראל מראש ועד סוף כסדר ושב לדבר אליהם שיתפללו לפניו ית' וישובו בתשובה שלימה לפניו כראוי שב לדבר נכח פני השי"ת בהוכיח לפניו יתב' שראוי שינחם על הרעה לעמו וצאן מרעיתו כי הרע והעונש היה יותר מהראוי ובא בטענה נכונה באמור אליו ית' שעשה ב' דברים זרים אכזרים והרכיב שניהם יחד בנושא אח' שעיקר העונש הגיע למי שלא חטא מה זה כי העונש והרע היותר גדול שהיה פה היה מה שסיפר בסדר האחרון באומר ידי נשים רחמניות וגו' שהוא האכזריות היותר גדול ומופלג שאפשר שיצוייר והוא אכזריות מצד הרע המגיע להן והב' מצד היותו בלי סבה כי העוללים ההם לא חטאו והם נענשים על לא חמס בכפם וגם הנשים אשר אכלו אותם לא חטאו במדרגת חטא האנשים אשר עברו חק הפרו ברית תורת אלקינו וא"כ איך הש"ית יעשה כן שיהיה העונש כ"כ בהפלגה ושיהיה בנושא שלא היה ראוי אלא משורת הדין בהרכבת הנושא אשר עליו בא העונש מב' דברים שאין בשום אח' עון אשר חטא והם הנשים והבנים והגיע העונש לשניהם מורכבי' בנושא א' יחד שאם היה בא לכל אח' בפני עצמו לא היה כ"כ רע וזה כלו כלל באומ' ראה ה' והביט' וגו' ר"ל ראה העונש הגדול והביט' בנושא אשר פעלת זה כי ע"כ כפל הראיו' במלות שונו' והם הראיה וההבטה ואמ' ראה העונש המופלג והנושא אשר בו פעל שהוא בלי תטא וז"א למי עולל' כה ועל אופן העונש בהרכב' הנז' אמר מלת כה וז"א למי עוללת כה שהוא כאילו אמר הבט ב' דברים למי עוללת שהם הנשים והעוללים ואיך עולל' אותו בהרכבת שניהם כאמור שהוא הפלג' העונש וכאלו אמר וראה שכה עוללת וגומר ופיר' הענין באו' אם תאכלנה נשים פרי' ירצה בהיותן נשים שלא חטאו הן וכ"ש פרים שלא טעמו עדיין טעם חטא לא היו ראוים לעונש וכ"ש לעונש אכזרי כזה שהנשים הרחמניות עצמן יאכלו פרי בטנם והם עוללי טפוחים אשר טפחו אותם אמם. וכן היהרג במקדש ה' כהן ונביא אשר העונש הוא גדול ואכזריות מופלג והוא ג"כ שתים רעות מורכבות בנושא א' שיהרגו במקדש ה' מקום המשפט שמה הרשע והוא בנושא נקי מכל חטא ועון והעונש בו בלתי ראוי מחמת הצדק בכל א' מהם בפני עצמו שמקדש ה' מה חטא וכן כהן ונביא שהיו שלמים ולא חטאו ואיה משפטיך וצדקתך שהרכבת ב' נושאים אשר כל א' מהם לבדו היה נענש בלא צדק כ"ש שניהם מורכבי' יחד והיא תלונה חזקה אשר בעבור' היה רוצה המקונן להוכיח שראוי לחמול ולרחם עליהם כנזכר:

ואפשר שהיה מתלונן בדר' ויכוח עמו יתברך באמור לו שהיה נוהג שלא כמנהגו הטוב כי אפי' אצל ב"ו היא מדה רעה ואכזריות שלא כדרך העולם והיא כי יש אנשים שרוצים לשבר עינם כדי לשבר ב' עינים לאויבו והיא מדה רעה נגד הטבע וזאת היא התלונה עצמה שהתלונן הנביא שהיה מגיע הרע לכבודו יתב' שנהרג במקדשו כהן ונביא שהוא דבר נוגע אליו ית' ולכבודו והוא מ"ש ראה ה' והביט' וגו' ירצה ראה השי"ת והביטה למי עוללת והכונה לומר לעצמך עוללת וביאר הענין באו' אם תאכלנה נשים וגומר אם בעבור זה יהרג וגו' ר"ל האם כדי שתאכלנה נשים פרים שהוא הדבר האכזר אשר רצית אם בעבור זה יהרג במקדשך כהן ונביא שהוא דבר נוגע אליך ולפחו' בעבור מה שנוגע אליך היה לך לרחם כאמור עכ"ל:

והרב מורי זלה"ה כתב שאי אליו כפיך וגו' ירצה אתה צריך לשאת אל ה' כפיך בשביל מיתת העוללים אשר אין להם חטא ובסבתך מתו ובמאי דאיתא במסכ' ברכות פ"ק גבי ג' אשמורות הוי לילה וגומ' שיש סיוע גדול' להיות התפלה בראש אשמורות כי אז הש"י גם כן מעלה לפניו זכרון ירושלים וב"ה וגלות ישראל:

ראה ה' והביטה וגו'. כלומ' אם לאיזו אומה אחרת שעוללת לה כה ועשית כזה כלו' כמו המכות הגדולות והנמרצות האלה האם הגיעו לתכלית זה שתאכלנה נשים פרים בהיותם עוללי טפוחים וזה אכזריות גדול ואם יהרג במקרש ה' כהן ונביא במקום הטהרה ותורף המכוון על ענין התפלות לומר כי הלא המכות כאלה יספיקו לכפרת עונותיהם וא"כ מן הראוי שיקובלו תפילותיהם עכ"ל:

ואומרו עוללי טפוחים הוא כמז"ל שהיו כ"כ עשירות שהיו מודדות את בניהן בטפחים וכל טפח וטפח שהיה גדול היו נותנים משקלו זהב לחלק לעניים כל כך היו יקרים ומסולאים בפז ועתה תאכלנה אותם אמותם מן כובד הרעב:

או יהיה טפוחים כמשמעו שהיו עוללים קטנים כי עדין אמם היו מטפחים אותם כדרך התנוק שמטפחים אותו לפייסו כדי שלא יבכה ומרוב רחמנותם עליהם לא היו מניחים אותם לבכות ועתה נתאכזרו עליה' ותאכלנה הנשים אמותם לעוללי טפוחים שלהם:

כא

הפליג עוד לספר גודל הצרות הבאו' על ישראל ואמר שכבו לארץ חוצות נער וזקן והכונ' לומר כי לקו בשתי' ברעב ובחרב כנגד הרעב אמר שכבו לארץ וגו' כלו' כי היו שוכבים לארץ ועטופי' ברעב בראש כל חוצות וכונ' שכבו יהיה פירושו או שנפלו מקומתם בתוך הרחוב כי לא היו יכולים לעמוד על עמד' מחמת הרעב ונפלו ושכבו לארץ. או יהיה שכבו לשון מית' כד"א ושכבתי עם אבותי כי היו מתים ממש בראש כל חוצות. ואמר כי הנער והזקן מתו ברעב מפני שאין דרך נער קטן ולא הזקן לעשות מלחמה כדי שיפלו בחרב אמנם הבחורי' מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צב' למלחמה וכן הבתולות הם מסעדות את הבחורים במלחמה בקולם וצפצופם והמייתם שעושים בפיהם כדי לחזק את לב הבחורים במלחמה כי אין כחם אלא בפיהם וכל אלו נפלו בחרב במלחמה שעשו האויבים עמהם וז"ש בתולותי ובחורי נפלו בחרב אבל הנער והזקן אשר לא מתו במלחמה כי לא בני מלחמה נינהו שכבו לארץ מתים ברעב והנמלט מהחרב מת ברעב:

ואומרו הרגת ביום אפך. הכונה ביום ט' באב אשר הוא יום מיוחד לחרון אפך ובו נגזרה על מתי מדבר כמשז"ל ויבכו העם בלילה ההוא ליל ט' באב היה ובו נחרב הבית בראשונה ובשניה אילו לא הרגת באותו היום שהוא יום אפך אלא היתה ההריגה ביום אחר היה אפשר שההריגה תהיה בחמלת ה' ולא בדרך כליה אבל בהיות שהרגת ביום אפך כלומר מיוחד לאפך על כן טבחת ולא חמלת כלל:

אי נמי מ"ש הרגת ביום אפך הכונה על הבתולות והבחורים שאמר שנפלו בחרב האויב ונהרגו וטבחת ולא חמלת דקאמר הוא רמז על גודל וכובד הרעב אשר הביא הש"י עליה' וזה כי כל שחיט' שהיא לצורך אוכל נפש תקרא טביחה ע"ד מש"ה וטבוח טבח והכן והנה הרעב היה כל כך כבד עד שהיו הנשים רחמניות שוחטות את ילדיהן והיו לברות למו ונמצא כיון שהש"י הביאם לידי מעשה זה ה"ל כאלו הוא ית' בעצמו שחט וטבח אותם וז"ש טבחת ולא חמלת. ואינו רחוק גם כן אם נפרש טבחת מלשון בישול ממש כי כן יאמר בדברי רז"ל לשון טביחה על הבישול עצמו והוא ממש מאמר הכתוב בשלו ילדיהן וגם כן מצינו כי בלשון ערבי קורין לדבר מבושל טבי"ח:

כב

תקרא כיום מועד מגורי מסביב. הכונה גם אם הרגת ביום אפך והוא יום ט' באב והוא היה יום מועד לחרון אפך וכד"א קרא עלי מועד וגומר אפ"ה לא נתקררה דעתך במה שכבר עשית אבל עוד ידך נטויה עלינו ובכל יום ויום תקרא כיום מועד כלו' כמו שעשית ביום מועד של ט' באב כן גם כן תקרא לעתיד למגורי מסביב כי בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ואלמלא שבודאי אתה תקרא אותם הם לא היו יכולים ליגע בי אפי' באצבע קטנה:

ואמר ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד כלומר שמא תאמר כי מה שגם עתה לעתיד הוא ית' קורא למגורי מסביב הטעם הוא לפי שביום אף ה' והוא יום החרבן לא עשה מה שראוי לעשות רק ריחם עליהם והאריך אפו עד לעתיד ע"ד וביום פקדי זה אינו כי ביום אף ה' והוא יום התרבן כמעט שלא נשאר בישראל פליט ושריד כי אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם ועכ"ז לא נתקררה דעתך אבל תקרא בעתיד כיום מועד מגורי מסביב.

ומה שאמר אשר טפחתי ורביתי הוא כנגד מ"ש ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד וזה כי מדרך מי שנשארים שריד לשיורים הם העוללי טפוחים ואינו מדרך האויבים לכלותם כי מה עשו להם ואדרבא מניחים אותם כדי שיגדלו להיות להם לעבדים ולשפחות ועל כן פירש מ"ש שלא נשאר אפי' שריד לשיורים לפי שגם אשר טפחתי והם העוללי טפוחים שדרכן לישאר שריד אויבי כלם וגם אותם אשר רביתי וכבר הם גדולים ויוצאים להלחם ומדרך הלוחמים כי בהכרח נשאר איזה פליט שברח ונמלט וביום אף ה' לא היה פליט כי כל הבחורים שרביתי וכבר היו גדולים יוצאי' לצבא אויבי כלם באופן כי נקט טפחתי כנגד שריד ונקט רביתי כנגד פליט ואלו ואלו אויבי כלם ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד וכל זה בדרך גוזמא כי כמעט כלוני בארץ ולא נשאר מישראל גם א':

אי נמי אמר שכבו לארץ חוצות וגומר הכונה לפי שידוע שהש"י הבטיחנו כי בזמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים וכמז"ל בפ' ועלה מן הארץ בזמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים ואל זה בעצמו כיון דה"עה שאמר כי שחה לעפר נפשנו וגו' אם כן קומה עזרתה לנו ועשה מה שהבטחתנו וזהו בעצמו מ"ש המקונן בכאן שכבו לארץ וגומ' כמתרעם על אורך גלותינו וריחוק גאולתינו כי כבר דבקה לארץ בטנם ושכבו לארץ חוצות נער וזקן והם בתכלית השפלות ולא זה בלבד אבל עליך הורגנו כל היום על קדוש' ה' וז"ש בתולותי ובחורי נפלו בחרב באופן כי ב' מיני הריגות עברו עלי הא' ביום אפך והוא יום החרבן וז"ש הרגת ביום אפך ואח"כ במשך הגלות טבחת והורגנו כל היום על קדושת שמך והגענו לירידה התחתונה והיה ראוי שתחמו' ולא חמלת.

וע"כ התפלל ואמר תקרא כיום מועד מגורי מסבי' כלומר כמו שבכל מועד ומועד היו נאספים לירושל' ר"ל עולי רגלים גם עתה קבצם ותקרא אותם כיום מועד שהיו מגורי מסביב באים אל תוך ירושלם וקראם מגורי מלשון אגרה בקציר מאכלה שהיו נאספים כולם מסביב גם עתה תקרא אותם ונתן טעם למה אמר שיקרא אותם מסביב אשר הרצון הוא על י' השבטים שגלו מקודם שיקרא אותם שיאספו אל תוך ירושלם הטעם לפי שבירושלם לא נשאר עד א' ביום חרבנה וז"ש ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד מפני כי אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם ועל כן צריך שתקרא למגורי מסביב בא יבאו ברנה כיום מועד:

אי נמי נתן טעם איך אפשר שטבח ולא חמל הטע' לפי שתקר' כיום מועד מגורי מסביב ויהיה לשון מגורי מלשון מגור מסביב והכונ' כי אם היה השי"ת סר וזעף ודואג על אשר היה מכה את בנו בכורו וחמודו בודאי שהיה הש"י מרחם קצת על עמו ישראל והיה נשאר פליט ושריד אבל בהיות כי תקרא כיו' מועד וגו' הכונה כי כאשר תקרא למגורי ובא עלי פחד ומגור מסביב אז הוא לך כיום מועד ואתה שש ושמח כשמחת י"ט וכיום מועד וכמ"שה והיה כאשר שש ה' עליכ' להטיב אתכם כן ישיש ה' וגו' להאביד אתכם על כן כיון שהבאת הרעה היא כיום מועד לו ית' לזה לא היה ביום אף ה' פליט ושריד רק אשר טפתתי ורביתי אויבי כלם כי הוא שש ושמח בהרע עמדי וז"ש באיכה הקודמת קרא עלי מועד וגו' שהוא לו יתברך כשמחת מועד לשבור בחורי וכיון שהוא שמח בשבירתם בוצרים באו לה ולא השאירו עוללות וגת דרך ה' לבתולת בת יהודה ואשר טפחתי ורביתי אויבי כלם:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב שכבו לארץ וגו' הכונ' אחר שאמר אם תאכלנ' נשים פרים וגו' והם העוללים והיונקים ואמר שהם הנשים שאינם בתולות ואמר על השלמים שבכל העם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא אמר שגם שאר כל העם איש לא נמלט מהם שהם ב' חלוקות אחרות אשר בקבוץ אח' היו נער וזקן כי הנער הוא כמו הזקן לענין המיתה שהם חלושי הטבע והם יותר קלי ההפסד וההשחתה והאחרת היא הבחורים והבתולות שהם יותר חזקי המזג וסובלי' הרעות יותר מכולם ועל החלוקה הא' אמר שכבו לארץ חוצות נער וזקן וגו' כי הנער והזקן דרכם להיות שוכבים על מטות גבוהות בתוך הבית ולא למטה לארץ פן יזיקם לחות העפר וכן לא ישכבו חוץ מהבית פן יזיקם הקור בלילה והשמש ביום ואמר שעתה היה להפך בהם מן הקצה אל הקצה כי הנער והזקן שכבו לארץ הפך מה שהיו שוכבי' על מטות גבוהות ולא זו בלבד אלא שהיה זה בחוצות ולא בתוך הבית הפך מה שהיה קודם לכן כאמור וז"ש שכבו לארץ וגו':

ואמנם על הבחורים והבתולות אשר כח בהם לסבול המקרים והם שוכבים לארץ חוצות ולא יזיקם קור וחום וקיץ וחורף אמר שנפלו בחרב כי רצו להתקומם נגד האויב ותחת היותם הם מכים לאחרים ואיש לא עמד בפניהם עתה נפל בחרב ואמר נגד השי"ת אשר אליו היה הדיבור כאומרו ראה ה' והביטה וכו' שהסבה לכל הרע הזה היה להיות שהוא ית' עשה הרע וההריגה ביום חרון אפו שאם לא היה עושה זה ביום חרון אפו רק אחר עבור הכעס לא היה טובח והורג בלי חמלה אך להיות בזמן חרון אפו באותו יום עצמו שחרה אפו על כן היתה ההריגה טביחה בהחלט בלי חמלה וז"א הרגת ביום אפך טבחת לא חמלת ר"ל לפי שהרגת ביום אפך כלומר לפי שהיתה ההריגה וההשחתה באות מן האף על כן טבח' בהחלט לא חמלת כלל כי בזמן הכעס והאף לא תכנס שם החמלה והרחמנות כנודע. ואפשר כי מ"ש הרגת ביום אפך הכונ' שלא עשה השי"ת בקום עשה כי אין רע יורד מלמעלה אבל נמשך זה מצד הסתרת פניו שנתן כח לאויב להתקומם ולנקום נקם וז"א הרגת ביום אפך ר"ל יום אפך לבד היה ההורג אותם כי זה היה נותן כח למנגד האויב להורג' ונמצא אם כן שעם יום אפך הרגת והאף היה החרב ההורג בהם:

אמר עוד תקרא כיום מועד וכו' המשיך המקונן תלונתו נגד השי"ת ואמר שהוא ית' קרא כאלו היה יום מועד שנאספים שם כל עולי רגלים כן קרא לאויביו והם שכניו הרעים שיבאו להשחית את העיר ואת היושבים בה וז"א תקרא כיום מועד מגורי מסביב ותהיה מלת תקרא עתיד במקום עבר כפרש"י והוא כאלו אמר אתה האל קראת מגורי והם אנשי מגורי אשר אני ירא מפניהם קראת אותם כולם מכל מקום שהם סביב סביב שיתאספו ויבאו כיום מועד במקום א' להתקומ' כנגדי והנה התרעומ' ממנו ית' שהיה מתלונן הנביא עליו הוא שלא היה צריך שיתקבצו כלם להשחית את כל האומה שאויב א' לבדו הספיק לכלותם קטון וגדול אך רצה השי"ת לאסו' את האויבי' כלם להוסיף יגון על יגונם שכל האויבים יקחו נקמתם מהם וישמחו במפלתם וז"א ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד אשר טפחתי וכו' ירצה אתה השי"ת קראת כיום מועד מגורי מסביב עם שלא היה צריך לכל זה הנה הנסיון יורה עליו שלא נשאר ביום אף ה' פליט ושריד הקטנים והם אשר טפחתי הגדולים והם אשר רביתי אויבי לבדו והוא נבוכדנצר כלם כבר וכל השאר שבאו עמו היו ללא צורך כי אויב א' לבדו היה מספיק לכלות כלם כמו שהיה כן בפועל כי לא היה ביום אף ה' פליט ושריד וכולם כלה אותם אויב אחד לבדו ז"ש אויבי כלם ולא אמר אויב בלשון רבים לרמוז אל הכונה הזאת שהשי"ת קרא אותם כיום מועד שיבאו מגוריו מסביב כדי שישמחו כלם במפלתו ולא לצורך עשיית הנקמה כי אחד לבדו היה מספיק כמו שנראה זה בפועל:

ואם באנו ליישב מלת תקרא כמשמעה לעתיד יאמר שהשי"ת כשירצה להשיב שבות ארצו צריך שיקרא את העתידים לגור שם מסביב והם אשר קרא אותם מגורי כלומר שכני שיבואו לגור שם עמדי צריך שתביא אותם מחוץ ותקרא אותם מכל סביבותי כי אותם שהיו דרים שם קודם לא נשאר אפילו פליט ושריד מהם על כן צריך שתקרא שכנים מסביב וז"א תקרא כיום מועד כמו שביום מועד אתה קורא שיבאו לשלש רגלים כן תקר' לעתיד את השכני' שיבאו לגור שם מסביב וביאר למה יצטרך לזה והוא לפי שלא היה ביום אף ה' פליט ושריד רוצה לומר לא נשאר ביום אף ה' פליט ושריד כלומר שלא נפלט וניצול שום אחד שישוב לדור שם ולא נשאר בפנים כלל כי אשר טפחתי ורביתי כולם אויבי כלם אם כן צריך שתקרא אותם מסביב כאמור והוא כולו תרעומת נגד השי"ת שעשה הנקמה באופן שיהי' מעוות לא יוכל לתקון שעשה כלה עמהם והיה ראוי שיעשה זה בקצתם וישארו קצתם להשיב את שבותם כשיחזרו בתשובה שלימה לפניו כמנהגו הטוב עכ"ל:

ואפשר לומר עוד בשנפרש תקרא עתיד במקום עבר כדפרש"י ז"ל והכונה כי הקב"ה הפיל פחד האויב על כל שאר היהודים הדרים סביבות ירושלים ובסבת הפחד והרעדה אשר אחזתם כלם נקבצו ובאו אל תוך ירושלים אשר היא היתה עיר גבוהה דלתים ובריח וחשבוה לבית מנוס וז"ש תקרא כיום מועד מגורי מסביב וגומר כלו' במה שעשית שנכנס בלבם מורא ופחד מהאויב הבא הוה ליה כאלו אתה קראת כיום מועד לכל ישראל שהיו מגורי מסביב כלו' שהיו גרים ושכנים מסביב לירושלים וראית שיבואו כלם אל תוך ירושלים וכל זה היה לרעתם של ישראל כי כאשר בא האויב נבוכד נצר מצא את כל ישראל מקובצים בתוך ירושלים ומוכנים לטביחה והרג את כולם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט. וז"ש ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד וכל אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם אמנ' אם לא היו כולם בתוך ירושלים רק היו כולם מפוזרים ומפורדי' בכפרים ועיירות בהכרח היו בורחים רבים אלה מפה ואלה מפה והיה נשאר מהם פליט ושריד אבל בהיות שהשי"ת קרא אותם כאלו היה יום מועד של שלש רגלים וקבצם אל תוך ירושלים זה היה סבה כי לא היה ביום אף ה' פליט ושריד ואשר טפחתי ורביתי כלומר הקטנים שהם אשר טפחתי והגדולי' אשר רביתי אויבי כלם.

והרב מורי זלה"ה כתב שכבו לארץ חוצות נער וזקן וגו' כונת הכתוב שכבו לאר' חוצות נער וזקן מסבת חולשת' והעדר כחם כי שניה' צריכי' הנהגה ושיהיה להם מי שיכלכל' ויעשה את המצטרך להם ואמר שהיה זה בסבה שבתולותי ובחורי אשר הם המנהיגי' ומכלכלי' ומשרתי' את הזקנים ואת הנערי' כולם ספו תמו ונפלו בחרב באופן שהרגת ביום אפך וטבחת וכו' כי היתה בהריגה יותר ממה שנראית לעין דהוי כאלו הרגו וטבחו ג"כ הזקנים והנערי' ומצד זה תחשב טביחה בלי חמלה וחנינה יען כי נכלל בה ג"כ הזקנים והנערים שדרך הכל לחמול ולרח' עליהם ונקט מלת טבחת להורות גודל ההריגה היותה בלי שעור כי נחשבנו כצאן טבחה אשר לכך נוצרו ואין מרחם עליהם.

תקרא כיום מועד וכו'. הכונה תקרא כיום מועד הגרים סביבותי כדי שיחזרו ויתיישבו בעיר ויבנוה כי לא נשאר בה שריד ופליט אשר טפחתי ורביתי והם הנחמדים מזהב אויבי כלם.

או ירצה תקרא ותזמין לדין כיום מועד מגורי מסביב המפחדים אותי מסביב והם האומות לפי שאתה קצפת מעט והם שחתו הרבה ועזרו לרעה כי מה שלא היה ביום אף ה' פליט ושריד ואשר טפחתי ורביתי אויבי כלם מדעתו לא מרצון האל ית' כי אין דרכיו רק לרחם ולא היה מכלה מכל וכל רק היה מכה ברחמים כנודע כי אפילו בזמן שרגע באפו חיים ברצונו וחפצו כמאמר המשורר עכ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף