כתר תורה (מסגרת השולחן)/ג/א
|
|
סימן זה העתקתי מדברי מהרז"ש ז"ל בחו"מ הלכות שמירת גוף ונפש. מה שליקט שם מדברי הגמרא והפוסקים. והעתקתי בלשון צח וקל. למען ירוץ הקורא בו. ובזר זהב הוספתי קצת הוספות מדברי הפוסקים:
(א) הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות ואלו הם:
(ב) לא יניח פיו על צינור המקלח מים וישתה. שמא יבלע איזה דבר המזיק:
(ג) וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים בפיו או בידו אחת מטעם זה:
(ד) ואם שאב בכלי [א] צריך לשפוך מעט מן המים קודם שישתה. לפי שיש מים הרעים ששתו מהם השדים בנהר. וזו רפואתם:
(ה) וכל זה ביום. אבל בלילה לא ישתה מן הנהרות והאגמים. [ב] אפילו על ידי סינון בכלי. משום סכנת שברירי והיא מכת סנוורים:
(ו) ובליל שבת ובליל רביעי בשבת לא ישתה מים באפילה. אף על פי שנשאבו מבעוד יום ונסתננו בכלי. מפני סכנת רוח רעה. ואם צמא מאוד ישליך בהם איזה דבר. ואחר כך ישתה:
(ז) מי שאכל [ג] או שתה או ישן או שימש מטתו או הקיז דם [ד] אין לו לעמוד מיד. אלא ישהה מעט קודם שיעמוד:
(ח) לא יתן תבשיל או שאר אוכלין ומשקין [ה] תחת המטה. מפני שרוח רעה שורה עליהם. אפילו אם מחופים בכלי ברזל:
(ט) לא יאכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה. מפני שרוח רעה שורה עליהם אפילו הם צרורים בבגד וחתומים:
(י) ואם שייר בהם עיקרם והוא השער שבראש השום והבצל או מעט קליפתם מותרים:
(יא) לא ישתה משקים מזוגין שעמדו בכלי מתכות ועבר עליהם הלילה:
(יב) ומכל שכן שלא ישתה מים עצמן שעבר עליהם הלילה כשעמדו בכלי המתכות:
(יג) לא ילך איש בין שתי נשים. ולא בין שני כלבים או שני חזרים:
(יד) וכן [ו] לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר:
(טו) [ז] לא יעמוד בפני הנר ערום. שקשה לחולי נכפה ר"ל:
(טז) [ח] השותה מים בקערה קשה לכליון עינים:
(יז) [ט] פת תלויה באויר קשה לעניות:
(יח) [י] פירורי פת בבית במקום דריסת הרגלים קשה לעניות:
(יט) אסור לעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת. מפני שמלאך המות מרקד ובא לפניהם:
(כ) וכן כשהולכות אחר המת לא יפגע אותן פנים אל פנים אלא ילך לפניהם. ובחזירתו ילך בדרך אחרת שלא יפגע אותן:
(כא) אם דבר בעיר ח"ו אל יהלך אדם באמצע הדרך. מפני שמלאך המות מהלך אז באמצע הדרכים. ולכן ילך אז בצדי הדרכים:
(כב) [יא] ויש לברוח מן העיר בתחלת הדבר. ואם לא ברח בתחילתו לא יברח בסופו. אלא יחביא עצמו במסתרים ולא יתראה בשוק בפני המזיקים. כמו שכתוב (שמות י"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר:
(כג) אסור לעבור תחת קיר נטוי [יב] או על גשר רעוע או ליכנס לחורבה או לילך בשאר מקום סכנה:
(כד) עד כאן העתקתי מדברי מהרז"ש שם. ויתר דברי מהרז"ש שם ועוד כמה שמירות מסכנה נתבאר בספרי מסגרת השלחן סימן ל"ג ובספרי ישועות חכמה סימן ל"ב ל"ג ובקונטרס זר זהב בסוף הספר שם עיין שם:
[א] צריך לשפוך מעט. ומי שירצה לשתות מן המים. הוא בעצמו ישפוך. כי יש לומר דלא מהני אא"כ שופך האי גברא גופיה ששותה (תוספת בחולין דף ק"ו): השותה מים ושופך מעט קודם שתייתו משום חשש מים הרעים. ישפוך קודם שיתחיל לברך. ולא אחר הברכה. משום בזיון הברכה. (ספר חסידים סימן קי"א ומהרז"ש באורח חיים סימן ר"ו ושערי תשובה סימן ר"ב בשם הפוסקים):
[ב] אפילו על ידי סינון בכלי. כן כתב מהרז"ש בחו"מ הלכות שמירת גוף ונפש כדעת הפרי חדש ביורה דעה סימן קט"ז והוא על פי דברי רש"י ורי"ף ורא"ש בגמרא (ע"ז דף י"ב עמוד ב'). ומכל מקום בדיעבד כשלא שאב ביום ואין לו מים אחרים. יש להתיר לשאוב בלילה ולשתותן בכלי על ידי סינון. כדעת הרמב"ם הלכות שמירת נפש פרק י"א שכתב וזה לשונו ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה עכ"ל. משמע דעל ידי סינון בכלי מותר גם בלילה. וכן נראה דעת רמ"א ואחרונים ביורה דעה סימן קט"ז:
[ג] או שתה. מים ששתה מהם לא ירחץ בהם. כי קשה לרוח רעה (תשובת הגאונים סימן רע"ו):
[ד] אין לו לעמוד מיד. ושיעור השהייה כתב בספר אליהו רבא דבכל מאכל ישהה אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו ולאחר השינה כדי שיאמר נוסח זה בעודו שוכב או יושב "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך" (מהרז"ש באו"ח סימן א'). ויותר משיעור זה לא ישהה במטה אחר שניעור משנתו אלא יקום בזריזות לעבודת הבורא יתברך (רמ"א ואחרונים) סכנה לילך יחף כשקם מהמטה בבוקר (ספר זכירה):
[ה] תחת המטה. ובדיעבד אין לאסור (שבות יעקב חלק ב' סימן ק"ה. והביאו בפתחי תשובה ביורה דעה סימן קט"ז). ודבר דאפשר בהדחה. כגון פירות או אוכלין יבשים. יש לרחצם ג' פעמים (כמו שכתבתי בספרי ישועות חכמה סימן ב' לענין אם נגע באוכלין קודם נטילת ידים בבוקר):
[ו] לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה. איתא בגמרא (פסחים דף קי"א) דאם אירע שעברה אשה נדה בין שני אנשים. אזי אם תחלת נדתה היא הורגת אחד מהן. ואם סוף נדתה היא מריבה עושה ביניהן. והתקנה לזה שיפתח באל ו[י]סיים באל. ופרש"י ורשב"ם שיאמר שני פסוקים אלו (במדבר כ"ג) "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ור"ח פירש שיאמר תפלה זו "אל אלהים ה' הצילנו מכל רע ומכל נזק. אשר בידך כח וגבורה. כי אתה אל": והנה בעיירות גדולות ובכרכים אי אפשר ליזהר מזה כשהולך בשווקים וברחובות. מפני דוחק הבריות. ולכן ירגיל עצמו שיוכל לומר בעל פה הפסוקים הנ"ל או התפלה הנ"ל. וכשיזדמן לו כנ"ל יאמר תיכף כנ"ל אם המקום נקי. ואם אינו נקי שם ילך תיכף לאיזה פירהוי"ז. ויאמר שם. (ומה שכתבו התוספת בדיבור המתחיל אם. בשם יש מפרש. הנה ברש"י ורשב"ם ורבינו חננאל לא הביאו זה. ולכן יזהר כנ"ל):
[ז] לא יעמוד בפני הנר ערום. וצריך ליזהר בזה בחורף כשהולך לפעמים למקוה כשעדיין לא האיר היום. וכן בימי הסליחות. יעמיד הנר בצד אחר רחוק ממנו. באופן שלא יעמוד ערום כנגדו. ומכל שכן שצריך ליזהר בקטנים שלא יחזיקן בשום פעם ערומים כנגד הנר כמו שיתבאר לקמן סימן י' עיין שם:
[ח] השותה מים בקערה. אפשר דגם טיי"א לא ישתה בקערה מטעם זה. ולפי זה מה שנהגו כשהטיי"א הוא רותח בצלוחית. שופכין לטעלי"ר שתחתיו כדי שיצטנן ושותין בו. אין לעשות כן רק כשיצטנן קצת יחזור וישפוך לתוך הצלוחית וישתה בו:
אכל ולא שתה הוא תחלת חולי מעיים ויש אומרים דזה דוקא בסעודת שחרית. אכל ולא הלך ד' אמות קודם שישן הוא תחלת ריח הפה. ויש אומרים דזה דוקא בערבית. הנצרך לנקביו ואכל הוא תחלת ריח זוהמא. שכל גופו מזוהם בזיעה (שבת דף מ"א וברש"י שם וחופת אליהו רבה) אלו דברים מתישין גופו של אדם. אכל מעומד או שתה מעומד (גיטין דף ע' וחופת אליהו רבה):
אמר לו אליהו לר' נתן אכול שליש ושתה שליש והניח שליש. לכשתכעוס תעמוד על מילואך (גמרא שם). ופרש"י מלא מעיך שליש ושתה שליש והנח שליש בטנך ריקם ולכשתכעוס וימלא בטנך כעס תעמוד על מילואך. אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה. לכשתכעוס תבקע עכ"ל. ויש להקשות דהא הכעס הוא עבירה גדולה גם קודם האכילה או אחר כך כדלעיל במצות לא תעשה לספר חרדים סימן ב' ובעץ חיים שם ואיך מצווה לו לנהוג לעשות הכנה להכעס:
ונראה לפרש דרז"ל רמזו בזה. דהנה בשעה שאדם אוכל והאיצטומכא פתוח כמדומה לו שצריך עוד לאכול. וכשמסיים האכילה ושתיה ושוהה איזה מינו"ט קשה עליו ריבוי האכילה ואי אפשר להחזיר. וידוע דריבוי האכילה ושתיה מזיק לגוף ולעבודת השם יתברך כמו שכתבתי בספרי ישועות חכמה סימן ל"א. לזה אמרו דיאכל וישתה רק שני שלישים. ובשתיה זו נכלל גם המרק של התבשיל כידוע מספרי רפואות שאינו בריא לגוף כששותה הרבה מרק עם המאכל. וטוב יותר ליתן פת בתוך המרק שיבלע קצתו. ובשעת האכילה ערב עליו שתית מרק הרבה. ואחר כך נתמלא מאוד הבטן מזה. ולכן יעצו רז"ל דבשעת האכילה ושתיה יניח שליש שיהיה דומה לו שאינו שבע עדיין באכילה ושתיה. ואחר כך כשיתמלא הבטן כדרכו לאחר האכילה יהיה במדה בינונית על מילואו הטוב והנכון לגוף ולנשמה. ויראה אחר כך שהוא שבע. ותיבת לכשתכעוס נקטו לדוגמא בעלמא. וכוונתם כשיתמלא הבטן כמו אדם שנתמלא כעס. וכתבו התוספת (נדה דף כ"ד עמוד ב') כי דרך אכילה להיות מרובה על השתיה. וכוונת הגמרא בכאן הוא שבין אכילה ושתיה יהיה שני שלישים עכ"ד. ועיין בשבת דף קנ"ב:
וכבר כתב הרב מהרז"ש ז"ל הלכות תלמוד תורה פרק ב' שצריך לסבור סברות בדרשת ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה' כמו שאמרו חכמים (בספרי וברמב"ם) רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות עכ"ל:
והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות דעות פרק ד' לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו. אלא יפחות כמו רביע משבעתו עכ"ל וכשירגיל עצמו בזה יראה הטובות שיגיע לו מזה ברוחניות ובגשמיות:
תני רבי חייא הרוצה שלא לבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה. ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך. ופרש"י בטיבול לטבול בחומץ או פת ביין שהנאתך שערבה לך. משוך ידך הימנה. שלא תמלא את כריסך עכ"ל. ונראה דלאו דוקא לטבול בחומץ או ביין. דגם טוב לבריאות כמו שנוהגין לטבול במרק פת או מאכל. ובא לאפוקי שלא יאכל יבש לבד ומכל מקום גם במרק לא ימלא כריסו הרבה כנ"ל. ולזה אמר אחר כך סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה וכדפרש"י שלא תמלא את כריסך כנ"ל:
[ט] פת תלויה באויר קשה לעניות. ולכן אין לתלות המצות של פסח רק יחזיקם בתיבה גדולה מסוגר מפני העכברים:
[י] פירורי פת. ומי שאינו נזהר בפרורי פת אזי בא לילי"ת. שהיא בגמטרי"א ת"פ עם ת"פ כחות שלה. שהיא בהיפך אותיות פ"ת ושורה בבית האיש ההוא עד שמביאה אותו לידי עניות (קב הישר פרק ע'). כמבואר בגמרא ובאורח חיים סימן ק"פ שקשה לעניות ח"ו כשדורסים על פירורי לחם. ולכן צריך ליזהר בהפירורים שנופלים בשעת הבציעה ובשעת האכילה על ברכיו ובפרט בשבת כשבוצע החלות. ואחר האכילה כשעומד משם נופלין תיכף לארץ במקום עמידת רגליו. ואחר כך כשחוזר ויושב במקומו הוא דורס ממש על הפירורים. ואינו יודע מזה:
והתקנה לזה או שיזהר שיחתוך רק על השלחן ולא כשידיו חוץ לשלחן. או שיפרוס איזה מפה שקורין פארטשייל"ע על ברכיו קודם המוציא. ואחר האכילה יקח בנחת הפארטשייל"ע עם הפירורים וישליכם למים. ואם אין לו פארטשייל"ע נקיה לזה. יזהר עכ"פ כשעומד אחר האכילה מהשלחן שיחזיק בכנף בגדו את הפירורים וילך כן לאיזה זויות וישליכם שם. כשיודע שלא ידרסו בזויות ההוא. עד שיכבדם לאשפה:
[יא] ויש לברוח. ואם היה לו פעם אחת דבר ונתרפא. אין צריך לברוח (מהרי"ל סימן ל"ה):
[יב] או על גשר רעוע. אין לילך על גשר רק ברגליו ולא ישב בעגלה. ובעת הליכתו על הגשר יאמר והוא רחום יכפר עון וגו' יושב בסתר עליון וגו'. (בית לחם יהודה סימן קט"ז). ונראה דמיירי בגשר שאין לו מחיצות. אבל גשרים שלנו שחזקים כחומה ורחבים מאוד ויש להם מחיצות גבוהות בהשני צדדים הם כשאר הדרכים. אין לילך יחידי לבית הרשע (ספר אגרא דפרקא אות נ"ח). לא ימשח אדם מנעליו ביום שדעתו לילך לדרך (צוואת ר' יהודה החסיד ז"ל). לא ישב על עגלה שעומדת בספינה (שם):