כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא)/פרשת שמיני

כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא) פרשת שמיני

• לפ' שמיני מהגאון הנ"ל

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו (ולכל) [ול]זקני ישראל. פי' רש"י: להשמיעם שע"פ [ה]דיבר נכנס אהרן וכו'. קשה למה פי' רש"י דוקא גבי זקני ישראל כנ"ל ל[מה] ל[א] פי' רש"י תיכף גבי קרא משה [ל]אהרן.

נ"ל דאי' משה הי' ראוי להיות כ"ג אלא משום כהן שהרג את הנפש ומשום שסירב בשליחות. ואי משה הי' לו תי' על שסירב בשלי[חות] דאי הי' משה ה[ו]לך אצל פרעה הי' עושה להם שיעבוד יותר, והא ראי' דלבסוף הי' [ש]הלך משה ואהרן אצל פרעה והי' מכין נ[ו]גשי פרעה את שוטרי בני ישראל, ממילא לפ"ז הי' ראוי להיות משה כ"ג. וא"ת קושי' כנ"ל על קושי' זו יש תירץ כנ"ל.

ואי' שוטרי ישראל הי' זוכי' להיות זקנים מ[ה]סנהדרין לפי שהי' מכין אותם נוגשי פרעה, לפ"ז [ה]תי' כנ"ל אין יודעי' אלא [ה]זקנים, אבל שאר העם אינו יודעי' תי' והי' סוברי' דמשה אי' ראוי להיות כ"ג כנ"ל.

וה[כי] א"ש ויהי ביום השמיני קרא משה וכו' ולזקני ישראל, קשה למה הי' זוכי' להיות זקנים, וצ"ל כנ"ל לכך פי' רש"י להשמיעם ע"פ דיבור נכנס אהרן, כלומר דוקא לזקנים צריך אני להודיע שהם יודעי' תי' של משה, והי' ראוי להיות כ"ג והם סוברי' שלא כדין נכנס אהרן, לכך צריך אני להודיע שע"פ דיבור כו' ודו"ק:

• לפ' שמיני

בפסוק ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת וכו'. במדרש: נדב ואביהו מתים על שלא נטלו עצה זה מזה. מדרש זה אומר דרשוני.

ונ"ל דאי' ר"ן איש של קרח הי' נחלק[י'] על כהונה גדולה, ואמר משה להם וכי יש בינינו [כ]ביניהם שיש להם כומרי' הרבה. ואם יכול לומר דר"ן איש הי' נחלקי' דא' מהם [רצה] להיות כ"ג אין מקום לתשובתו של משה, וגבי נדב ואביהו ג"כ קשה למה נכנסי' באש זרה, אלא שהי' רוצים להיות כהנים גדולי' קשה ג"כ וכי יש לנו כומרי' הרבה, אלא צ"ל דא' מהם רצה להיות כ"ג.

וה[כי] א"ש ויקחו בני אהרן וכו' אש זרה והי' מתים, קשה למה הי' מתים ולמה הי' נכנס[י'] באש זרה, א[לא] צ"ל דהי' רוצין להיות כ"ג וקשה האיך יכול להיות כ"ג שניהם א[לא] צ"ל דא' מהם הי' רוצה להיות כ"ג, ולפ"ז הי' מתים שלא כדין לכך פי' המדרש דהי' מתים על שלא נטלו עצה זה מזה, לפ"ז קשה קושי' כנ"ל האיך יוכל וכו', וא"ל תי' כנ"ל דא' מהם רצה להיות כ"ג הא לא נטלו עצה זה מזה ודו"ק:

• לפ' שמיני ולברית מילה

מדרש פליאה: וידום אהרן. [במדרש]: מה הי' לו למימר, ביום השמיני ימול בשר ערלתו. וזה תמוה.

ונתרץ קושי' אחת שמקשי' העולם דאי' בגמ' (זבחים קא:) מי ראה נגע מרים, אילימא משה זר הי' אילימא אהרן קרוב. הרי מקשי' העולם ליתנא מיד אילימא משה ואהרן קרובים הי'.

דאי' ביפ"ת בשעה שעמדו ישראל בסיני הי' כגרים, וק"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכתב היפ"ת א"כ מוכח דלפני מתן תורה לא הי' להם דין קורבה כלל אף באחים, ואם נולדו קודם מ"ת לאחר מ"ת לא שייך בהו דין אחי' כלל, וזה א"א לומר [כלל].

ונ"ל הוכחה מקרבן אהרן דמקשה למה אמר משה למישאל ואלצפן קרבו שאו את אחיכם ולא לאלעזר ואיתמר, דהרי אף כהן מותר לטמאה לאחיו למ"ד לה יטמא מת מצוה, אעפ"כ צ"ל כנ"ל דלא הוי להם דין קרובי' כלל אף בב' אחים, וא"כ אסור להם לטמא שהי' כוהני', רק יש להקשות דילמא משה לא טמאו [ל]א[לעזר] ו[איתמר] דמצוה להדר אחר רוב כהני' טהורי' בפסח, ובאותו שעה לא הי' כי אם כהני' אהרן וא[לעזר] ו[איתמר], ממילא אם יטמאו את א[לעזר] ו[איתמר] לא ישאר אלא אהרן לחוד והי' צריך לעשות הפסח בטומאה, אבל א"א דמשה ג"כ כהן הי' והי' מחצה על מחצה, וק"ל הפסחי' מחצה טמאי' ומחצה טהורי' נאכל בטהרה, וא"כ הקושי' של ק[רבן] א[הרן] במקומה עומדת היל"ל לא[לעזר] ו[איתמר] שאו את אחיכם וגו' וצ"ל כנ"ל.

ובזה יובן דבל"ז לא הי' יכול לתרץ משה קרוב הי', דמוכח מקושי' ק[רבן] א[הרן] שאין קורבה כלל אף לאחר מ"ת שהם כגרי' כנ"ל, לכך מתרץ משה זר הי' וא"כ י"ל תירץ על קושי' ק[רבן] א[הרן] בשביל פסח שישארו רוב כהני' בטהרה כנ"ל. ולעולם יש להם דין אחים אחר מ"ת, שפיר אמר אהרן השתא קרוב הי' ודו"ק:

ועפ"ז יתורץ פליאה הנ"ל דיש עוד תירץ על קושי' ק[רבן] א[הרן] הנ"ל, משה לא טמאו א[לעזר] ו[איתמר] משום [ש]הי' יום חינוכם והוי להם דין ככ"ג וכ"ג אסור לטמאה אפי' למת מצוה, כך מתרץ הרא"ש. רק ע"ז קשה למה מת נדב ואביהו, ואין לומר משום שנכנסו לפני ולפני' הא יום חינוכם והוי להם דין כה"ג שמותר לכנוס לפני ולפני', א"כ זכינו לדין דאם נאמר משה כהן הי' א"כ א"ל אקושי' של קרבן אהרן דלא טמאו א[לעזר] ו[איתמר] משום פסח כנ"ל, הלא משה הי' ג"כ כהן וישארו מ[חצה] ע[ל] מ[חצה] טהורים כנ"ל, וצ"ל כתירץ השני דהי' דינם ביום חינוכם ככ"ג, וא"כ מותר להם ליכנס לפני ולפני' וא"כ לא מתו נ[דב] ו[אביהו] בשביל שנכנסו רק מאן יכריע.

ונ"ל להכריע דאי' בפסוק ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה. והק' המ[ה]רש"א למה לא מל משה בעצמו ומתרץ ע"ש. וידוע שמלאך בא בדמות נחש ובלע לגרשון, ומשה כהן הי' ולא רצה לטמא למול את גרשון מספק מת באשר שהי' נבלע בפי נחש כנ"ל. ואי' בגמ' דשבת ביום השמיני ימול בשר ערלתו וגו', אותו ולא אותה, ופרכינן תו' ל"ל קרא והא מילה מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורי', וי"ל דס"ד אע"פ שפטורי' אם רוצי' למול רשאי לכך כתיב וכו' ללמוד דאשה אסור למול. ובזה יובן וידם אהרן, קשה מה הי' לו למימר שבדין מתו שנכנסו לפני ולפני', וכ"ת הא מוכח שדינם ככ"ג מכח קושי' של ק[רבן] א[הרן] דאל"כ למה נאמר לא[לעזר] ו[איתמר] קרבו שאו וגו', קשה מנ"ל זה דילמא על קושי' ק[רבן] א[הרן] י"ל בשביל פסח שישארו טהורי' כנ"ל, לכן אמר מה הוי לי' למימר ביום השמיני ימול וגו'.

ומזה למדין שאשה אסורה למול, וקשה על צפורה למה מלה ולא משה, א[לא] ע"כ צ"ל דמשה כהן הי' ולא הי' רוצה לטמא מספק כנ"ל, וא"כ אין לתרץ קושי' ק[רבן] א[הרן] בשביל פסח כנ"ל, דהלא אע"פ שיאמר לא[לעזר] ו[איתמר] שאו את אחיכם ישארו אהרן ומשה והוי מחצה על מחצה כנ"ל, ומוכרח אני לתרץ קושי' ק[רבן] א[הרן] בשביל שהיו יום חינוכם ודינם ככ"ג, וא"כ לא חטאו שנכנסו לפני ולפני' לכך קיבל אהרן שכר על השתיקה ודו"ק:

ובאופן אחר יתורץ פליאה הנ"ל מה דאי' במדרש חזית בפסוק ולשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה, אלישבע בת עמינדב שראתה ד' שמחות ביום אחד, משה מלך, נחשון נשיא וכו' שני בנים סגן הכהנים, וכיון שנכנסו להקטיר מתו הוי ולשמחה מה זו עושה, באשר שערבבו לה שמחתה. רק ע"ז קשה דילמא צריך להיות כך, וי"ל דמוכח מהפסוק ביום השמיני ימול שלא הי' כך:

דאי' בגמ' (נדה לא:) למה צוה תורה למול בשמיני ולא בשביעי שלא יהי' הכל שמחים ואבי' ואמו עצבים שעדיין טמאה היא ביום ז'. נמצא מוכח שהתורה מראה לנו שאין הקב"ה מערבב לנו השמחה.

ובזה יובן מה הוי ל[י'] ל[מימר], ביום השמיני ימול מזה מוכח שאין הקב"ה מערב וכו' וק"ל:

• לפ' שמיני ולפ' בראשית מהגאון מוהר"ר יונתן נר"ו אב"ד בק"ק מיץ

שבת דף קל"ו ע"א: איתמר מת בתוך שלשי' ועמדה ונתקדשה, רבינא משמי' דרבא אומר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. רב שרבי' משמי' דרבא אמר אחד זה ואחד זה חולצת. אמר לי' רבינא באורתא אמר רבא אסורה ובצפרא הדר בי' אמר לי' יהא רעוא דתשרו תרבא.

יש לדקדק מה שייכות זה לזה, לתרץ נקדי' מה דאי' בגמ' דחולין גבי חלב שליל פליגי ר"מ ור"י דר"מ אוסר ור"י מתיר שנאמר בבהמה אותו תאכלו כו' מה שבבהמה כו'.

ואי' בסנהדרי' כי יכה נפש חד אמר נפש דוקא דהיינו בן קיימא וחד אמר נפש כל דהוא רק מי מוכח בין שני דיעות ונ"ל דמוכח מקין שהרג להבל והבל הי' בין יום אחד שבשישי נברא וביום השבת נהרג כדאי' במדרש אפ"ה נענש קין עליו מוכח אפי' נפש כל דהוא. רק דאי' שם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על עוברין שנאמר שופך דם [ה]אדם באדם וכו' אפי' איתיה עדיין באדם יהרג לפ"ז לית הוכחה מקין משום דבן נח הוי.

בזה יובן באורתא אמר רבא שאסרו בלא חליצה משום דסבר חלב שליל אסור דלא דרש בבהמה ומדלא דרש זה נמי לא דריש אדם באדם וא"כ צריך להיות בר קיימא דוקא לחייב על הריגתו וממילא נמי ע"כ צ"ל בר קיימא דוקא לפטור מחליצה לכך אסרה ובצפרא הדר בי' ומתירה בלא חליצה משום דס"ל דאין צריך להיות בר קיימא דדרשינן אדם באדם כנ"ל וא"כ ע"כ מוכח דדריש ג"כ בבהמה וחלב שליש מותר לכך אמר יהא רעוא דתשרי תרבא, כלומר מן השליל ודו"ק:

• לפ' שמיני מהגאון מוהר"ר א"ב זצ"ל

במדרש: אמר משה לאהרן בסיני נאמר לי ונקדש בכבודי וסברתי בי או בך נתקדש הבית עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. וזה תמוה חדא מה צ"ל בסיני נאמר לי, ועוד למה סבר בתחילה בי או בך דמשמע חד יומת. ובאמת מתו נדב ואביהו.

לתרץ נקדי' דאי' למה סבר משה באמת בי או בך בתחילה משום שנאמר ונקדש בכבודי במכובדי' דוקא, רק ע"ז מקשה הזרע ברך דאי' בגמ' אפי' רשע שבישראל נקרא מכובד והדרא קושיא לדוכתא ומשני דקיימא לן בניזוק נפרע מן העדית והם הי' עדית לכך סבר בי או בך.

ואיתא קושי' המפרשים האיך אמר משה לאהרן בי או בך ממילא קרא את עצמו עדית והרי משה עניו מאד

ותירץ מ"ו דאדרבא דזה הי' עניוות ממשה דאי' בגמ' דב"ק קשי' קרא אהדדי כתיב מיטב כרמו ישלם וכתיב ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין ומשני כאן מדעתו וכאן בעל כרחו, בע"כ צריך ליתן מיטב ומדעתו אפי' סובין. ולפ"ז שפיר אמר משה דזה ידוע שמשה התפלל מחני נא מספריך. וא"כ הוי מדעתו לכך אמר משה בי או בך ולא קרא עצמו עדית רק הגמ' פריך האיך יוכל לומר דמיטב שדהו מיירי בע"כ מי כתיב ישולם ישלם כתיב משמע מדעתו. ואיתא דבשעת מ"ת הראה הקב"ה למשה כל התורה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש רק חסירות ויתירות לא למדו שם וא"כ ס"ל תירץ ד[ה]גמ' ולא ק' מי כתיב ישולם דלא למד זה. ובזה יובן מה שאמר דוקא בסיני ר"ל ששם לא גמר חסירות ויתרות, וס"ל דקשיא קרא אהדדי כתירץ הגמ' כאן בע"כ וכאן מדעתו, ומשה נמי מדעתו הוי ושפיר אמר בי או בך.

ואיתא קושי' למה באמת סבר משה בתחילה חד יומת ובאמת מתו שניהם משום שכתיב ונקדש בכבודי בחד יו"ד משמע חד. ואיתא בגמ' אם אמר הניזוק תן לי בינונית טפי פורתא צריך ליתן לו והזוהר מק' ג"כ קושי' זו למה מתו שניהם ומשני דנדב ואביהו הוי פלגא דגופא והוי חדא.

ובזה יובן מה שאמר עכשיו ואני רואה שהם גדולים כו', דבשלמא אם מייתי ב' אחרים קשה הלא כתיב בכבודי לשון יחיד וצ"ל כגמ' אי אמר תן לי בינונית כו' צריך ליתן וא"כ יוכל להיות שאנו גדולים מהם, אבל נ[דב] וא[ביהו] הם פלגא דגופא והוי רק חד א"כ הם עדיות ושפיר אמר גדולים ממני וממך ודו"ק:

· מעבר לתחילת הדף