כף החיים/אורח חיים/שכא

כף החיים ‏ אורח חיים שכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] חבילי פיאה אזוב וקורנית וכו'. מיני עשבים הם ראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו וכן בשאר מיני תבלין שהן כיוצא באלו. מ"מ פכ"ו דין ח"י:

ב

ב) שם הכניסן לעצים וכו'. ואם הכניסן סתם הוי כהכניסן למאכל בהמה חו' ב"ח. מ"א סק"א, ר"ז או' א' ונראה דהיינו באין מנהג אבל כשיש מנהג הולכין אחר המנהג:

ג

ג) שם אין מסתפקין מהן דמקצה דעתו מנייהו והו"ל מוקצה:

ד

ד) שם. אבל לא בכלי. כדרך חול. רש"י. לבוש:

ה

ה) שם. ומולל בראשי אצבעותיו. מפרק השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י. מ"א סק"ב:

ו

ו) שם. בראשי אצבעותיו. ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. גמ' וכתב רש"י אבל בכולי ידו אסור. ועיין לעיל סי' שי"ט סעי' ז' שכתב שם מור"ם ז"ל בהגה דיש מחמירן וכתב שם הב"ח דודאי דגם דעת מוהר"מ ז"ל להלכה כדעת המתירין ע"י שינוי אלא דס"ל שטוב להחמיר והכי נקטינן וכ"כ בסי' זה יעו"ש ובדברינו לשם אבל התו"ש או' ג' בסי' זה כתב דדעת הרז"ה לחלק בין מלילות של תבואה לפיאה וקורנית וס"ל דבפיאה וקורנית שרי אף לפרך האוכל וכתב ונראה שזהו דעת מור"ם ז"ל שסתם כאן כדברי הש"ע ולכך יש להקל בזה יעו"ש. ונראה דכ"ה דעת האחרונים שלא הביאו כאן דעת המחמירין של שם:

ז

ז) [סעיף ב'] אין עושין מי מלח וכו'. פי' מים במלח או ביין וחומץ או בשאר משקה. סמ"ג וסמ"ק. א"ר או' ב':

ח

ח) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו'. משמע דוקא לתת לתוך הכבשים אסור אבל אם ירצה לעשות מי מלח הרבה לאכול מיד ולתת בתוך התבשיל מותר אבל ממ"ש בסופה אבל יכול לעשות וכו' יש לדייק אפכא דמרובה אפי' ליתן לתוך התבשיל אסור. ונ"ל דהש"ע אורחא דמלתא נקט דדרך העולם הוא שעושין מרובה לכבשים ומועט לתוך התבשיל ובאמת אסור מרובה אפי' עושה ליתן לתוך התבשיל דלא פליג רבנן. עו"ש או' א' וכ"כ א"ר או' ג' דבעושה הרבה אסור לתת אפי' לתוך התבשיל ואפי' לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל עכ"ד. וכ"כ השש"א וכתב ודלא כהתו"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ג' בן א"ח פ' בא או' י"ט:

ט

ט) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו'. ואם נתן שמן תחלה לתוך המים ואח"כ נתן המלח או נתן שמן תחלה לתוך המלח ואח"כ נתן המים כתב העו"ש שם דמותר לעשית הרבה. וכ"כ התו"ש או' ז' יעו"ש. אבל הא"ר או' ג' כתב דגם אם נתן שמן תחלה אסור לעשות הרבה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ב' וכ"כ הר"ז שם. ועיין א"א או' ד' שכתב שכ"מ מדברי הש"ע יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר:

י

י) שם. לתת לתוך הכבשים. דהיינו מיני ירקות או שאר דברים שכובשים להתקיים ואפי' אם יאכל מהם לאלתר שאינו טורח בשביל החול לבד אסור ר"ז שם:

יא

יא) שם. אבל יכול לעשות ממנו מעט וכו'. היינו לצורך טבול אותה סעודה. ר"ן. משמע דלצורך סעודה אחרת אפי' מעט אסור. מ"א סק"ד. וכ"כ העו"ש שם. ר"ז שם. בן א"ח שם. אבל הא"ר או' ג' כתב דמותר לעשות כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן דנקט לסעודה זו ארחא דמלתא נקט דכיון דאינו עושה אלא לאותה סעודה עושה מעט וכתב שכ"ע בהרמב"ם פכ"ב ור"י דף ע"ז וכן מבואר בשה"ל סי' ד' וכ"מ בס' תניא ודלא כעו"ש ומ"א יעו"ש. וכן מצדד הנה"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ב' דכל שהן מועטין לא נכנס בסוג מלאכה ולהכי שרי אפי' לסעודה אחרת דבו ביום משא"כ גבי בורר דאיתיה לאיסוריה אפי' לבו ביום יעו"ש. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתה בזה נכון לזהר לעשותו סמוך לסעודה:

יב

יב) שם. מעט לתת לתוך התבשיל. משמע אבל לתת לתוך הכבשים אפי' מעט אסור ומ"ש ברישא אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשים ארחא דמלתא נקט דהדרך לעשות הרבה לתת לתוך הכבשים וכמ"ש לעיל או' ח' אבל לענין דינא אפי' מעט אסור משום דהכבישה עצמה אסור בשבת וכמ"ש לקמן סעי' ג' יעו"ש:

יג

יג) שם. לתוך התבשיל. וה"ה דמותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ומכ"ש כשנותן מלח לחוד בו ואח"כ המשקה דאפי' לר' יוסי מותר דשומן ממתיק המלח כמו שמן. תו' שם. וסה"ת וסמ"ג. א"ר או' ד' ועיין לקמן או' ל"ב:

יד

יד) שם. ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח. ושליש מים או שאר משקין. ר"ז או ג' ועיין בס' יסוד יוסף שכתב דה"ה דאסור לעשות שני שלישים צוקר ושליש מים יעו"ש:

טו

טו) שם. אסור לעשות ממנו אפי' מעט. והטעם כתב הרמב"ם בכ"ב דין יו"ד מפני שנראה כעושה מורייס. וכתב ב"י דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור. וכתב א"ר או' ד' בשם מהר"ש דמותר להוסיף חומץ במורייס אחר שנתייבשה. והביאוהו האחרונים:

טז

טז) שם. אפי' מעט. לצורך טיבול סעודה זו אסור. ר"ז שם:

יז

טוב) [סעיף ג'] אסור למלוח חתיכות צנון וכו'. ובהרמב"ם פכ"ב דין יו"ד כתב צנון וכיוצא בו מפני שנראה ככובש כבשים וכו' ור"ל דכל דבר שדרך לעשות ממנו כבשים אסור למלחו בשבת מפני שנראה ככובש כבשים ולא דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשים אלא ה"ה כל דבר שהמלח מועיל בו שממתקו ממרותו אסור. וכ"כ הט"ז סק"ב דלאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה (ר"ל שמועלת בו המליחה לרככו או להקשותו או להפיג מרירתו. ר"ז או' ד') כגון בצלים ושומים. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' אבל דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו שרי כמ"ש לקמן או' כ"ד. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש לקמן או' כ"ה:

יח

חי) שם ד' או' ה' ביחד וכו'. זהו לשון הטור. ומ"ש בסעי' שאת"ז יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות וכו' היא מדברי תה"ד שהביא בב"י ואע"ג דמשמע בב"י דהתה"ד אינו חולק על הטור אלא מפרש דבריו וא"כ למה כתב בש"ע דברי התה"ד בשם יש מי שכתב. כתב השכנה"ג בהגב"י או' א' נראה שרבינו המחבר נסתפק בהבנת כוונת הטור מה כוונתו דאפשר דכוונתו כמ"ש התה"ד דדוקא ביחד אסירי הא כל א' וא' לבדה שרי אפי ד' או ה' חתיכות או אפשר לומר דדעתו דכל שנמלחו פעם א' אעפ"י שכל א' וא' נמלחה לבדה אסור ולכן הביא דברי הטור ככתבם וכלשונם לומר שדבריו סובלים שני הפירושים ואח"כ כתב סברת תה"ד בשם יש מי שכתב לומר דהתה"ד הסכים לפרש כן יעו"ש. ול"נ הטעם הא דכתב זה הש"ע בשם יש שכתב משום דהתה"ד עצמו כתב זה בדרך אפשר כאשר יעויין דבריו בב"י ודוק:

יט

יט) שם. ד' או' ה' ביחד וכו'. וצ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו והא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפני עצמו. ונראה דהטעם כיון דאין מניחין אותו כלל להזיעו אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח. ט"ז סוף סק"א. ובשה"ג פ"ח שרצים כתב דמותר לעשות המלוח מירקות בשבת שנותנין המלח על הירקות ואח"כ השמן ואח"כ החומץ וכן כל כיוצא בזה. והביאו כנה"ג בהגה"ט ומ"א סק"ו. וצ"ל דמיירי שנותן השמן והחומץ על הירקות תיכף אחר שנתן המלח דאם משהה אותה במלח עד שיזיעו ואח"כ נותן השמן והחומץ אסור כנ"ז בשם הט"ז, וכ"כ הנה"ש או' ג' ר"ז או' ד ת"א כלל ל"ב או' י"א. בן א"ח פ' כ"א או' י"ז. ועיין לקמן או' ס"ז.

יט) ועל כן העושין סלאט"ה ביום שבת מקשואין או ירקות וכיוצא שחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח צריך שתיכף שנתן עליהם המלח יתן החומץ מיד וגם אסור לסחטן במלח כדי לרככן והגם דלעיל בסי' ש"ך סעי' ז' התיר לסחוט כבשיה כדי לרככם שאני התם דכיון שהיו מלוחים מקודם שבת אין הסחיטה מועלת בהם אבל הכא שעתה בא למלחם אם סוחט אותם במלח המלח פועל בהם בשבת ע"י הסחיטה והוי ככובש כבשים אלא אם רוצה לסחטם כדי לרככם יסחוט אותם בלא מלח עד שיתרככו ואח"כ יתן עליהם המלח ותיכף יתן החומץ. והיותר טוב שיעשה אותה מע"ש אם אפשר.

כ

כ) והוי יודע דאסור ליתן ירק חי לתוך חומץ חזק כשיעור שיתן על האור וירתיח (והוא שיעור ח"י מניטין ס' כלכלת שבת) דהוי כבוש כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' מש"ז או' ג' וכן הסכים בן א"ח פ' בא או' ח"י יעו"ש. ואימתי נקרא חזק עיין בדברינו לעיל סי' ר"ד או' כ"ב.

כא

כא) שם. מפני שנראה ככובש וכו'. טעם זה הוא מהרמב"ם כמ"ש לעיל או' טו"ב, ורש"י פי' מפני שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון. והב"ד ב"י והט"ז סק"ג, ודע דבכל זה לא שרי אפי' לצורך אותה סעודה דלא דמי למי מלח דשרי לצורך איתה סעודה. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' ל'.

כב

כב) שם. מפני שנראה ככובש וכו'. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשיה דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז שם. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. ח"א כלל ל"ב או' ח' והי"א בהגב"י כתב לאסור מטעם אחר משום דמחזי כעובדא דחול יעו"ש. ולכן אותם שיש להם חבית שעושין בו חומץ וכשיהיה להם תמרים או תאנים מתולעים או צימוקין אחר שלקחו מימיהן זורקין אותם שם כדי שיהיו גם הם חומץ אסור לזרוק שם בשבת משום דהוי ככובש כבשים או דמחזי כעובדא דחול.

כג

כג) שם. והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ור"ל דדומה למבשל אבל לא מבשל ממש דהא הרמב"ם פ"ב דין יו"ד לא כתב בו חיוב אלא אסור משמע דאינו אלא איסור מדרבנן.

כד

כד) שם. אבל ביצים מותר למלחם. ד' או' ה' או יותר מה שצריך ביחד שאין דרך לכבשן. לבוש. ול"נ הטעם מפני שאין המלח מועיל להם כל כך. מ"א סק"ה. תו"ש או' י"א. אלא שהוא נותן בו טעם בלבד. ר"ז או' ה'. וא"כ דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו לשנות טבעו אלא רק ליתן טעם לכ"ע שרי. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש באו' שאח"ז.

כה

כה) שם. אבל ביצים מותר למלחם. והיינו דוקא לאותה סעודה אבל למלחם ולהניחם לסעודה אחרת אסור כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש.

כו

כו) [סעיף ד'] יש מי שכתב וכו'. הא דכתב הש"ע זה הדין בשם יש מי שכתב כבר נתבאר לעיל או' ח"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר ואין לטבל כ"א כל אחת לבדה ולאוכלה כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ הב"ח דאסיר למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחת במלת ואוכל יעו"ש. והביאו מ"א סק"ו. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א'.

כז

כז) שם כדי לאכלם מיד וכו'. אבל מתחלת סעודה עד אחר העודה אסור ב"י בשם תה"ד לדעת רש"י. עו"ש או' ג' ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' בחתיכה א' לבדה אסור והיינו לסברת התה"ד שהוא יש מי שכתב שכתוב בש"ע אבל לדעת האוסרים שכתבנו באו' הקודם אסור להשהות במלח כלל אפי' שעה מועטת ואפי' חתיכה א' לבדה אלא מטבל אחת אחת ואוכלה לאלתר. וכ"כ הר"ז שם. וכן הדין בכל דבר שהמלח מועיל לו. ר"ז שם:

כח

כח) מקום שדרכם להביא על השלחן קערה מלאה גרגרי רמונים חמוצים ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם צריכין ליזהר שלא יעשו כן בשבת מפני שכל דבר שהמלח מועיל לתקנו אסור למלוח ולהניח לפניו מיהו אם ירצה ליקח חתיכת רמונים שיש בה כמה גרגרים ולטבלה במלח ולאכלה כולה מיד שרי. בן א"ח פ' בא או' י"ד:

כט

כט) [סעיף ה'] אסור למלוח בשר מבושל וכו'. וז"ל השה"ל מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאכלה לאלתר אבל למלחה ולהניחה אסור וכן מצאתי בתשו' הגאונים משום דמליחה אב מלאכה היא וכו' ע"כ. ומביאו ב"י. והא דכתב בסעי' ג' אבל ביצים מותר למולחם מיירי כשרוצה לאכול מיד וקמשמע לן דמותר למלוח הרבה ביחד. עו"ש או' ד' ועיין באו' שאח"ז:

ל

ל) שם. או ביצה מבושלת להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור. מ"א סק"ז מיהו מ"ש המ"א בבשר ובצים דאפי' להניח מסעודה לסעודה אסור כתב עליו הא"ר או' ט' דאינו מוכרח ודעתו להתיר אפי שלא לאותה סעודה יעו"ש אבל התו"ש או' י"ג כתב כדברי מ"א וכ"מ מדברי העו"ש שכתבנו באו' הקודם. וכ"נ דעת הא"א או' ז'. וכ"פ ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א' בן א"ח שם או' ט"ו. מיהו בט"ז סוף סק"ה כתב שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר יעו"ש. והביאו הר"ז או' ה' וכתב דיש לסמוך על דבריו להקל אם צריך לכך. וכ"כ בן א"ח שם דאין לסמוך על זה אלא לצורך גדול. ועיין שע"ת או' ט' מ"ש בשם פמ"א ומ"מ כיון דהאחרונים מתירין לצורך גדול הכי נקטינן:

לא

לא) ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרקי"ס (מיני קשואין. ר"ז או' ד') חיין דהא רגילין לעשות מהם בבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון. וה"ה כל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תכף שרי. מ"א שם. א"ר או' ה' תו"ש שם. ר"ז או' ד' ח"א שם. ועיין לעיל או' י"ט:

לב

לב) ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואח"כ נותן עליו מים או יין. הג"מ פכ"ב בשם סה"ת. מ"א שם תו"ש שם. ועיין לעיל או' י"ג:

לג

לג) וכתב ב"י בשם השה"ל דבשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאערומי כמו ביו"ט דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת ע"כ. והביאו מ"א סק"ז וכתב דאפי' במקום הפסד אסור ואפי' אם כבר נמלח והוכשר מדמו. ר"ז או' ב') ואפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו (אם עדיין לא נמלח להכשירו מדמו. ר"ז שם) ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סס"י ת"ק מ"מ אסור דמחזי כעיבוד יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ג ר"ז שם. ח"א שם או' יו"ד. וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו אפי' במקום הפסד מרובה. ר"ז שם ולענין טלטול בשר חי והדחתו עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ל"א ובדברינו לשם בס"ד:

לד

לד) ונ"ל דמותר לתח הבשר לחוך החומץ כדי לאכלו כמ"ש ביו"ד סס"י ס"ז. מ"א שם. ומשמע דאפי' בכדי שיתן על האור וירתיח בחומץ חזק נמי שרי ואף דהוי כבוש ממש אבל ראוי לאסור לדעת הש"ע בסעי' ג' דפסק כהרמב"ם דנראה ככובש כבשים. א"א או' ז' ועיין לעיל או' ך':

לה

לה) [סעיף ו'] אין למלוח הרבה פולין וכו'. ואפי' לאוכלם לאלתר דהם דומים לצנון שהמלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבור. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ד ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ט' וע"כ מקום שדרכן לבשל פולין בקליפתן אם שכחו להניח בהם מלח בעת בישול אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם וכן ה"ה בפרי שקורין רוביא אם לא נתנו בהם מלח בבישול אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן אלא מטבל אחת אתת במלח ואוכל וזה הפרי שקורין רוביא יש בו איסור יותר מפני שיש מקומות שעושין מהם כבשין. בן א"ח פ' בא או' ט"ז:

לו

לו) שם שנתבשלו בקליפתן. עיין שבת ע"ו ב' וחולין קי"ז ב' דסתם קליפתן היינו מה שיש קליפה על כל עדשה עצמה ולכן יש ליזהר באוכל עדשים שלא ימלחם בקערה אפי' לאכול מיד אלא מעט מעט בידו כמו בצנון. א"ח או' ו':

לז

לז) [סעיף ז'] מותר לדוך פלפלין אפי' הרבה ביחד. ומשמע מדברי הרמב"ם (פכ"א דין ך') דוקא לצורך לאכול (ר"ל לאותה סעודה) יעו"ש אבל מסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת לסעודה מש"ז או ז' אמנם העו"ש או ו' כתב דאפשר דגם דעת המחבר כהרמב"ם והא דכתב אפי' הרבה יחד כלומר לאפוקי דלא צריך לדוך כל חדא וחדא יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים להחמיר דוקא לצורך אותה סעודה.

לח

לח) שם. והוא שידוכם בקתא וכו'. אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן. הרמב"ם שם. ואפי' לדוך אחת במכתשת אסור משום טוחן דחצי שיעור אסור מה"ת. כ"כ האחרונים.

לט

טל) שם. והוא שידוכם בקתא וכו'. דבמדוך של אבן (וה"ה של מתכת) הוי טוחן גמור וחייב חטאת ובמדוך של עץ הוי שנוי קצת ופטור אבל אסור ובקתא הוי שינוי גמור ומותר אפי' לכתחלה. תו"ש או' ט"ו.

מ

מ) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה. משמע דבעינן תרי שנויים שהוא הקתא של הסכין וגם הקערה וכ"כ בהדיא בב"י וז"ל והא דשרי למידך פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת כ"כ הרמב"ם פכ"א עכ"ל אלא דבשם האגור כתב ב"י יש מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה וה"ה לפלפלין עכ"ל ולכאורה משמש דדי בשינוי אחד או בקתא דסכינא או בשולי הקערה. וכ"כ המ"א סק"ט יעו"ש. אמנם המט"י או' ב' כתב על דברי האגור הנז' דלאו למימרא דבשינוי חד סגי דאין כוונתו אלא על דבר שדכין בו שיהא בסכין או בתחתית הקערה ולא מיירי באיזה מקום נידוכין ואין ה"נ דמודה דמקום הדיכה אסור להיות במכתשת אלא ע"ג קרקע או לתוך הקערה וכיוצא מקומות שאין מיוחדין לדיכה וכתב ודלא כדברי מ"א יעו"ש. וכ"מ מדברי הלבוש והט"ז סק"ז דבעינן שני שנויים בקתא וגם בקערה. וכ"כ העו"ש או' ו' א"ר או' י"א והשיג על המ"א יעו"ש. ח"א כלל י"ז או' א' ביאורי הגר"א. בן א"ח פ' משפטים או' ד'

מא

מא) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה ואנן לא נהגינן הכי דלא בקיאינן לדוך בקתא דסכינא פלפלין כתושין יפה וגם שמא ישבור הקערה ולפחות אתי לאיסורא דרבנן. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ב'. אבל הבי"מ או' כ"א כתב על דברי הנ"ז דאין בחששה זו דשמא ישבר הקערה כלום דאינו מוכרח שישתבר ואפשר שלא ישתבר וכיון שכן גם דישתבר לא עביד איסור אפי' דרבנן כלל דהו"ל דבר שאין מתכוין דמותר לכתחלה כמו דשרי לגרור מטה ושלחן אע"ג דאפשר דיעשה חריץ וע"כ אין לחוש כלל ושרי לכתוש בקתא דסכינא בקערה בלי מיחוש כלל עכ"ד. והרב בן א"ח שם כתב ויזהר שתהי הקערה עבה שלא תשבר מפני שהפלפלין קשין הם.

מב

מב) שם. והוא שידוכם בקתא וכו'. ומשמע דלחותכם בסכין אסור וה"ה לכל תבלין. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב, והיינו בתבלין שאין דרך לאוכלם אלא ע"י תערובת, ואפי' כדי לאכול מיד אסור. ר"ז או' ז' ועיין לקמן סעי' י"ב.

מג

מג) שם. והוא שידוכם בקתא וכו'. אבל אין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוי מוליד ריחא דומיא למ"ש בסי' תקי"א סעי' ד' בהגה. ט"ז סק"ה. וכ"ה דעת המ"א בסי' תרנ"ח סק"ב. א"ר או' י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז שם. אמנם בסי' תקי"א בט"ז סק"ח משמע דחזר בו מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין לזה יעו"ש וכ"ה דעת המט"י או' א' להתיר יעו"ש.

מד

מד) [סעיף ח'] אין כותתין מלח במדוך של עץ. וכ"ש במדוך של אבן או של מתכת שמיוחד לדיכה דאסור כמ"ש לעיל או' ט"ל יעו"ש. ואפי' אם דעתו ליתן מיד לתוך התבשיל אסור כמ"ש לעיל או' מ"ב:

מה

מה) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו'. ובתוך הקערה כמ"ש בסעי' הקודם גבי פלפלין. עו"ש או' ח' א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ח"א כלל י"ז או' א' וכן הסכים הרב בן א"ח פ' משפטים או' ד' וכתב והגם דהגר"א לחלק יצא בין מלח לפלפלין העיקר הוא כהפו' הנז' דאין לחלק יעו"ש:

מו

מו) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו'. משמע דוקא לרסק ביד של סכין הוא דשרי אבל לחתוך דק דק בחרפיה דסכין אסור וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב במלח המבושל מותר לחתכו בסכין משמע אבל באינו מבושל אסור. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז או' י"ב.

מז

מז) שם. ואינו חושש. וה"ה דמותר לפררו בידו. כ"מ בב"י בשם שה"ל. וכ"כ א"ר או' י"ב:

מח

מח) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו'. היינו אפי' דק דק כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן, ר"ז או' י"ב:

מט

מט) שם. בהגה. מותר לחתכו בסכין וכו'. אבל לכתוש במדוך אסור. עו"ש או' א':

נ

נ) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו'. וצוקר דינו כמו מלח זה. מש"ז סוף או' יו"ד.

נא

נא) [סעיף ט'] מותר לחתוך בשר וכו'. משום דאין גידולו מן הארץ לא שייך ביה טחינה ואפי' למי שאינו יכול ללעוס אלא א"כ יחתוך שרי דאזלינן בתר רובא דעלמא. ב"י בשם תה"ד סי' נ"ו. ט"ז סק"ח. מ"א סק"י. והגם דכתב שם המ"א בשם השה"ג דאינו מוכרח דהא בשר חשיב גידולי קרקע כמ"ש התו' (דף ע"ג ע"ב) והר"ן לענין מפרק תולדה דדש מ"מ אנן ק"ל כדעת הש"ע דפסק כהת"הד וכ"ה דעת האחרונים. ר"ז או' ח' ח"א כלל י"ז או' ג' בן א"ח פ' משפטים או' ג':

נב

בנ) שם. מותר לחתוך בשר וכו'. הרבה דעות יש בדיני טחינה דלדעת התו' אין טחינה באוכלין הראוין לאכילה אלא דוקא גבי סלקא שייך טחינה כדאיתא בש"ס. ולר"ח והרא"ש גם בסלקא שרי והא דאסרינן בש"ס שם מיירי בעצי דקלים דכשמפרק הנימין יוצא כמו קמח דק ממנו. והרמב"ם (פכ"א דין ח"י) מחלק בין אם חותך הירק כדי לאוכלו חי דאז שרי וכשמחתך את הירק כדי לבשלו אז חייב עליה אעפ"י שראוי לאכלו חי   והרשב"ם והרא"ם ס"ל דבכל אוכלים שייך טחינה. תו"ש או' י"ז והוא מב"י יעו"ש. ולענין דינא אנן ק"ל כפסק הש"ע ומור"ם ז"ל דדוקא בדבר שאין גידולו מן הארץ כמו בשר מבושל כנ"ז או שכבר נטחן כמו פת שאין טוחן אחר טוחן כמ"ש לקמן סעי' י"ב בהגה אין בו איסור משום טוחן וכמ"ש לקמן. ועיין בנ"א כלל י"ז או' ב' שהאריך וכתב דבטחון ממש א"צ גידולי קרקע כמו בבישול וכיוצא בו רק בדבר שאינו טוחן ממש בעינן גידולי קרקע וכן הדין בכל המלאכות דבמלאכה ממש לא בעינן גידולי קרקע רק בדומה למלאכה יעו"ש.

נג

גנ) שם מותר לחתוך בשר וכו'. אפי' שלא לאכול מיד. ר"ז שם. ואפי' בבקר לצורך סעודת בין הערבים. בן א"ח שם.

נד

דנ) שם. דק דק בסכין. כלומר לא מיבעיא ביד בלא כלי דפשיטא דשרי אלא אפי' בכלי מותר. עו"ש או' י"א.

נה

הנ) שם הגה. אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי וכו'. ויש להסתפק אם לאחר זמן דוקא הא מיד שרי דאין טוחן לאלתר או דלמא כל שאין אוכל אדם אסור לעופות לאלתר. מש"ז או' יו"ד. מיהו לקמן סי' שכ"ד בא"א או' ג' כתב בפשיטות דלאלתר שרי אף לעופות יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ג. ועיין לקמן או' נ"ט.

נו

ונ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק דק וכו'. משמע אבל לחתיכות גדולות מותר.

נז

זנ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק וכו'. ולהיתך ביצי דגים מותר דאין בהם משום טחינה משום דראוי לאכול כמו שהוא חי ולא קמשוי ליה אוכל. תשו' אגורה באהלך דף ח' פ"ת. ועיין לקמן או' קי"ח.

נח

חנ) שם בהגה. קמשוי ליה אוכל. מיהו דעת הט"ז בסי' שכ"ד סק"ד להקל' וכ"נ דעת הגר"א, ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.

נט

נט) שם בהגה. ועיין לקמן סי' שכ"ד סעי' ז' דמוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו. מ"א ס"ק י"א. דשווייה אוכלא מותר ואינו אסור רק למטרח באוכלא כמבואר שם. תו"ש או' ח"י. והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות. א"א שם או' ג' ועיין לקמן או' ע"ה.

ס

ס) [סעיף יוד'] אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ וכו'. ובל"א קורין רי"ב אייזי"ן. דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור. ריב"ש סי' קמ"ז. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאר העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז או' ח'

סא

סא) שם. אסור לגרור הגבינה בשבת וכו'. ואפי' כדי לאכיל מיד אסור. מ"א שם תו"ש או' י"ט. ר"ז שם. בן א"ח פ' משפטים או' ג'

סב

סב) שם. במורג חרוץ וכו'. אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש סעי' ט' ואפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי. וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגרה אעפ"י שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה. מ"א שם. א"ר או' י"ד. ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' שלא לאכול מיד מותר לחתכו דק דק בסכין או בקרדום. וכ"כ בן א"ח שם, אבל הח"א כלל י"ז או' ג' כתב דוקא בשעת אכילה מותר לחתכו בסכין דק דק.

סג

סג) דבר שאינו חפץ לאוכלו (ולא להאכילו לתינוק לאלתר ר"ז או' י"ג) אסור ללועסו בשיניו משום טחינה. מ"א שם. וראיה מהא דאיתא סי' של"א סעי' ז' והיינו בגידולי קרקע. והלבוש כתב ביו"ד סי' רס"ו דאסור מדרבנן. תו"ש או' י"ט.

סד

סד) שם במורג חרוץ וכו'. וה"ה דאסור לגרור צינון שקורין רעטטי"ג בכלי הזה ולא הוצרכתי לכותבו אלא שידעתי כמה נוהגין היתר ואינם עושין כדין אבל מושקיטנו"ס יש להתיר לגרור בסכין תוך השכר. כר"ש.

סה

סה) [סעיף יא'] מותר להשקות את התלוש וכו'. דכיון דירקות הללו ראויות לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן. ב"י בשם תשו' הרשב"א. מ"א ס"ק י"ג. אבל אם אינם ראויין ביומן אסור להשקותן עו"ש או' ט"ו. מ"א שם. תו"ש או' ך' ר"ז או' ו' ועיין לקמן סי' של"ו סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

סו

סו) [סעיף יב'] המחתך הירק דק דק וכו'. היינו ירק התלוש מבע"י. ומדסתם משמע דאפי' בירקות שראוי לאכלם חיים יש בהם משום טוחן. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' בן.

סז

סז) שם. המחתך הירק דק דק וכו'. והיינו דוקא במחתך כדי לאכלו למחר או לאחר שעה אבל לאכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. ב"י בשם הרשב"א. וכתב הב"י נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשאלד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א. ואפי' אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי. ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דרשב"א בהא וכו'. ומ"מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל בכה"ג נראה דלית ביה בית מיחוש לד"ה יעו"ש. וכן הב"ח הביא דברי הרשב"א הנ"ז וכתב דעל זה סומכין בסעודות גדולות לחתוך הירק דק דק ולהשים בהן תבלין וראזינ"י ושמן זית   כדרך שמתקנין החזרת והעולשין שקורין סלאט"א וכן נראה עיקר דכיון דאשכחן בדברים שאסרו חכמים משום בורר דשרי לאלתר באותה סעודה ה"נ בדבר שאסרו משום טוחן שרי לאלתר באותה סעודה דמאי שנא הא מהא עכ"ל. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה ססעי' זה. ומ"מ יש ליזהר לחתכם לחתיכות גדולות קצת וכמ"ש מרן ב"י. וכ"כ ח"א כלל י"ז או' ב' ועיין לעיל או' י"ט.

סח

סח) שם. המחתך הירק דק דק וכו'. והמפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווע"ר וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן. שבת ע"ד. ח"א שם או' ה' ור"ל מפרש"י שם ע"ב. ועיין לעיל סי' ש"ב ססע"י ז' ובדברינו לשם בס"ד.

סט

סט) אבק הטוטון ששואפין אותו בחוטם ולפעמים יתיבש בכלי שלו ונעשה כמו רגבים מדובקים וא"א לשאוף אותו אלא א"כ מפררין אותו דק דק מותר לרסקו ולטחנו בין אצבעותיו בשבת ואין כאן משום טוחן מפני שכבר נטחן מקודם ע"י אדם ואין טוחן אחר טוחן אך לא התירו לרסקו ע"י כלי אלא רק בראשי אצבעותיו דהוי שינוי גמור. בן א"ח פ' משפטים או' ז' יעו"ש. וכ"כ הרו"ח סי' שי"ב. ועיין לקמן סי' שכ"ד או' ט"ו. וסי' שכ"ח או' רי"ג.

ע

ע) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו'. כלומר דלא תימא דוקא מיני ירקות הוא דאסור אבל שאר פירות מותר וכדעת הרמב"ם לפי קצת נוסחאות קמשמע לן דאפי' בשאר פירות שייך משום טחינה. עו"ש או' י"ז:

עא

עא) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו'. ולענין דיכה דינם כמלח דבעינן תרי שנוין ולא סגי בשינוי אחד שכ"מ מדברי התוספתא דשבת וביצה שהביא הרב המגיד ז"ל בפכ"א מה"ש דין ג' יעו"ש. בן א"ח שם או' ה' אלא שכתב דבעי"ת בגדא"ד יע"א נוהגין לדוך תמרים ואגוזים ולוזים ואפונים קלוים במכתשת (של מתכת) שדכין בה בחול ורק עושים שינוי קצת להפוך יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב ולפי האמור גם בשאר פירות בעינן תרי שנויים וכאן אין עושין אלא שינוי אחד. והאריך בזה וסיים דהיפוך המכתשת דלא ניחא תשמישיה חשיב כלאחר יד ושינוי קצת הוא ולכן במלח דלכ"ע יש איסור תורה בדיכתו לא מהני היפוך המכתשת אבל בכתישת פירות דאיכא בזה פלוגתא (כמ"ש לעיל או' ב"ן) דאית דס"ל דהוא איסור דרבנן אין למחות ביד העושים כן להפוך יד המכתשת וכתב שגם בעה"ק ירושת"ו נוהגין כן כמו בג'דאד יע"א להפך יד המכתשת ולדוך בו בשבת יעו"ש ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכ"ע. והגם דהתמרים ע"י הדיכה נעשים כמו עיסה כיון שהוא ע"י שינוי ורוצה לאכול מיד שרי כמו בורר לעיל רסי' שי"ט יעו"ש.

עב

עב) שם בהגה. לפני הזקנים. ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ב. א"א או' י"ד. ולא דמי למ"ש סעי' ט' דשרי אף למי שאינו יכול ללועסו דשאני התם שאינו גידולי קרקע משא"כ כאן. תו"ש שם. א"א שם. והיינו דלפני זקנים אסור לחתוך ולהניח לאחר זמן ולפני מי שיוכל לאכול כך שרי אף להניח לאחר זמן והיינו באין לו צורך לחתוך אבל מה שחותכין ירק דק כמו צינון שקורין מאורי"ע וכדומה בעינן באותה סעודה. א"א שם:

עג

עג) שם בהגה. ודוקא פירות וכו'. דכל שהוא גידולי קרקע יש בו משום טחינה. לבוש:

עד

עד) שם בהגה. אבל מותר לפרר לחם וכו' היינו אפי' דק דק ולהניח לאחר זמן. מיהו הח"א כלל י"ז או' ד' כתב דיש ליזהר דוקא לאכול לאלתר דלמקצת פו' גם בזה חייב ויעו"ש בנ"א או' ג':

עה

עה) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך ר"ן מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' ט"ו. תו"ש או' כ"ד. ר"ז או' יו"ד. וה"ה לעכו"ם שיאכל מיד שרי. א"א רסי' שכ"ה:

עו

עו) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. וכן מותר לפרך הדס כדי שיהא ריחו נודף להריח מיד. שו"ת בית יהודה ח"א א"ח סי' כ"ו. ברכ"י או' א' ועיין לקמן סי' שכ"ב או' כ"ה:

עז

עז) שם בהגה, אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאוכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר. ט"ז סק"י:

עח

עח) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. ובשה"ג מפקפק בהיתר זה וגם הרב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת יעו"ש, אבל במדינתינו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מה שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש רסי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו, מ"א שם, תו"ש שם ר"ז שם. ומיהו הגם שיש להם על מי לסמוך החותכים דק דק כנז' מ"מ כל בעל נפש יתוש לעצמו לסברת האוסרים ויזהר לחתוך חתיכות גדולות קצת כמ"ש הרב"י ועיין לעיל או' ס"ז:

עט

עט) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר, ח"א כלל י"ז או' ב'

פ

פ) שם בהגה אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו'. וכל זה לחתוך דק דק בסכין אבל לדוך במדוך אפי' של עץ אסור אפי' כדי לאכול מיד ואפי' אוכל גמור כמו גרוגרות וחרובין לפני זקנים וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין אסור לדוך אותם אפי' לאכול מיד אבל מותר לרסקן בשינוי גדול כגון בעץ הפרור או ביד של סכין וכיוצא בו כמו שנת' בפלפלין, ר"ז או' י"א, ועיין לעיל או' ע"א מ"ש שיש מקילין לדוך בשינוי קצת וה"ד כדי לאכול מיד אבל לאכול לאחר זמן פשיטא דאין להתיר כלל:

פא

פא) [סעיף יג'] אסור לרדות דבש וכו'. פי' שאסור מדרבנן מפני שדומה לתולש דהלכתא כחכמים בפ' במצניע דף צ"ה ולא כר' אליעזר דמחייב חטאת, ב"י עו"ש או' י"ט:

פב

פב) שם בהגה, ודוקא אם דבוקה בכוורת, כלומר דאז נראה כתולש אבל אם אינו דבוק שאז אין נראה כלל כתולש לפיכך מותר אפי' לכתחלה, עו"ש או' ך'

פג

פג) שם בהגה, אבל אם נתלשו מבע"י או שנתרסקו מבע"י וכו'. משמע דבתלושים מבע"י לא בעי ריסוק אבל בגמ' ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"ך סעי' ב' בזיתים וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"ד דין ט"ז יעו"ש ולכן צ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכוורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל. או שנתרסקו מבע"י וכו' פי' מותר ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות. מ"א ס"ק ט"ז. אבל הא"ר או' ט"ז כתב דאם נתלשו מבע"י לא בעי ריסוק ומותר לסחוט בכל ענין כיון שאין שם משקה עליו והא דבעינן ריסוק בחלות דבש היינו כשלא נתלשו מבע"י דדומה לתולש אבל בזתים וענבים מעיקרא אוכל והשתא משקה לכך אף בתלושים אסור שלא יסחוט יעו"ש. וכן העלה בתשו' פ"י ת"ב חא"ח סי' י"ג להתיר בנתלשו מבע"י אף שאינם מרוסקות יעו"ש. אמנם הא"א או' ט"ז כתב על דברי הא"ר הנז' דבש"ס וברמב"ם שם לא משמע כן יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' כ"ה כהמ"א. וכ"פ הר"ז או' י"ד. ח"א כלל י"ד או' יו"ד. חס"ל או' ו' וכ"כ האחרונים:

פד

פד) שם בהגה. או שנתרסקו מבע"י וכו'. דכיון שכבר נתרסקו שוב ליכא למיחש שמא יסחוט דאף אם יסחוט ליכא איסורא דאורייתא כיון דאתי ממילא כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ה' תו"ש או' כ"ו:

פה

פה) שם בהגה. והדבש צף וכו'. פי' כשנתרסק מע"ש אז אפי' הדבש זב ממנו בשבת מותר. אבל כשלא ריסק מע"ש והדבש צף שם אז יש חילוק אם זב הדבש מע"ש מותר לאכול ממנו בשבת אבל אם בשבת זב ממנו אפי' הוא זב ממילא אסור וכדלעיל סי' ש"ך. עו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"ד:

פו

פו) שם בהגה. מותר לרדותו בשבת. פי' מותר ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ה. מיהו הא"ר או' י"ז כתב דגם החלות מותר לרדות יעו"ש אבל הח"א כלל י"ד או' יו"ד פסק כדברי המ"א. וכ"פ מ"ב או' מ"ע. וכ"נ דעת האחרונים. ועיין לעיל או' פ"ג:

פז

פז) [סעיף יד'] אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח וכו' טעות הוא דהא לקמן סי' שכ"ד סעי' ג' תני אין גובלין מורסן ונתינת מים מותר אלא הכא קרי גיבול מה שמתערב ולש. נתיב חיים. וכ"כ בנ"א כלל י"ט או' א' על הגה זו דתלמיד טועה כתב זה דהא הש"ע פסק כהרמב"ם וכר' יוסי ב"ר יהודה דנותנין מים למורסן וה"ה קמח קלי כיון שאינו בר גיבול יעו"ש. ועיין ב"י וב"ח והוא פשוט. ועוד עיין לקמן או' ז':

פח

חפ) שם. שמא יבא ללוש וכו'. כלומר אע"ג דבקמח קלי דהיינו שקולין אותו בתחלה בתנור ליכא משום גיבול מ"מ אסור ללוש הרבה משום גזירת לישת קמח שאינו קלוי דאיכא בו משום לישה מדאורייתא. עו"ש או' כ"ב:

פט

טפ) שם. שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור. מ"א ס"ק י"ז. ולאו דוקא אסור אלא אפי' חייב אם הוא כגרוגרת ומ"מ לא גזרינן במעט מעט בקלוי כיון דמשני. נתיב חיים. וכ"כ בנ"א שם. ועי"ש במה שהשיג על התו"ש או' כ"ח שכתב דלישת קמח מעט מעט אינו אלא מדרבנן יעו"ש:

צ

צ) שם. ומותר לגבל את הקלי וכו'. דס"ל דנותן מים לקמח אינו חייב עד שיגבל ולפיכך הכא כי משנה בגיבול שרי כיון דלאו בר גיבול הוא. מ"א ס"ק ח"י. ור"ל דבב"י הביא פלוגתא דלר' נתינת מים בקמח חשוב גיבול ולר' יוסי ב"ר יהודה נתינת מים לחוד לא חשיב גיבול עד שיגבל וכ"ה דעת רוב הפו' כר"י ב"ר יהודה וע"כ הכא בקמח קלי שאינו בר גיבול כי משני לגבל מעט מעט שרי. אמנם לקמן בסעי' ט"ז וסי' שכ"ד סעי' ג' הביא הש"ע סברת סה"ת דפוסק כרבי בשם י"א ויש לחוש לדבריהם כאשר יבואר שם:

צא

צא) שם. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. ומשמע דאי חילוק בין רכה לעבה. וכ"כ א"ר או' י"ט. ר"ז או' ט"ז. ומיהו לדעת י"א שמביא הש"ע בסעי' ט"ז צריך לעשות בלילה רכה וע"י שינוי כאשר יבואר שם:

צב

צב) שם. שהרי הוא כחול. הרמב"ם לשיטתיה אזיל שכתב ספ"ח המגבל בעפר הרי זה תולדת לש ואין גיבול לא באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. והראב"ד חולק וכתב דאינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ע"כ. וכ"כ התו' בשבת ח"י ע"א יעו"ש. וכתב המ"מ שם דכ"ה דעת האחרונים והביאו מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ ח"א כלל י"ט או' א' דק"ל לחומרא כיון שהוא מידי דאורייתא יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ד סעי' ג' וססי' תק"ז:

צג

צג) שם. שהרי הוא כחול. זה שיטת הרמב"ם אבל הטור יש לו שיטת אחרת ע"פ פרש"י. וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן והרשב"א ולדידהו אפי' ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה וע"י שינוי. ונראה דלא חש בש"ע להביא זה כיון דלא מצוי בינינו. אבל נראה לי ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו הקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילין לערבו עם יין או עם מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מהו השינוי וע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה. ט"ז ס"ק י"א. אמנם בס' חק יעקב סי' תע"ג או' כ"ו כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ך' דמשמע בתה"ד סי' נ"ג דאם אין ידוע לנו מנהג בחול נעשה שינוי דמפרש בגמ' שיתן המאכל ואח"כ המשקה יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל' וכתב ואולי דאישתמיט מיניה להט"ז דברי התה"ד הנ"ז מדלא הביאו יעו"ש. וכ"כ בנ"א כלל י"ט או' ב' ובח"א שם או' ג' כתב וז"ל כשנותנין מצה כתושה בקמח במשקה מע"ד יזהר שלא יהיה בלילתו עבה אלא רכה ויתן הקמח תחלה ואח"כ המשקה ולא להיפך דמסתמא בחול היו עושין להיפך ליתן הקמח לתוך המשקה והכל לפי מנהג המקום ישנה בשבת וגם לא יערב בכף אלא באצבעו או שמנענע הכלי עד שיתערב עכ"ד:

צד

צד) שם. אבל קשה אסור וכו'. זהו ל' הרמב"ם. והיינו הרבה אבל מעט מעט שרי דזהו קיל מקלי ולא חמור ממנו ודלא כשה"ג שהבין דמחמיר בקשה אפי' מעט מעט לא ולכן הניח דברי הרמב"ם בצ"ע וזה אינו. ח"מ או' ג' וכ"כ הר"ז או' ט"ז. וזהו לסתם הש"ע דפסק כהרמב"ם אבל לס' י"א בסעי' ט"ז אפי' מעט אין להתיר כ"א בלילתו רכה וע"י שינוי כמ"ש שם:

צה

צה) שם. מפני שנראה כלש. ונ"ל דאסור להשתין על טיט (ועפר כ"ה בא"ר) משום גיבול. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' כ"ב. ואע"ג דר"י בר"י ס"ל דאינו חייב עד שיגבל מ"מ איסורא מיהו איכא אם אין לו צורך בזה. תו"ט או' ל'. ונ"ל דה"ה כשמכסה מי רגלים בחול ואפר וכשיתן מעט יהיה מתערב במ"ר והוי כמו לישה ומנתינת המים חייב לי"א ולכן יתן הרבה אפר וחול ואז לא ניכר כלל הלישה ח"א שם או' ד' וכלי שרוקק בו ורוחץ פי"ו בשבת. צ"ע בזה באפר ואף בחול הדק או גס לתו' והראב"ד פ"ר דלא ניחא גם זה צ"ע. א"א או' י"ט. ומשמע אבל בעפר פשיטא דאסור וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' רס"ה או' ט"ז דאסור לרוק דם המציצה דמילה אל העפר בשבת יעו"ש. ולכן יש ליזהר מלרוק בשבת באפר או בעפר אלא בארץ ויתן עליו עפר הרבה בב"א אם ירצה ליתן עליו עפר כדי שלא תהא ניכר הלישה כנז' והא דשרי ליתן עליו אפר או עפר כגון שיש לו מזומן מבע"י כידוע:

צו

צו) ואם היא במדבר דכל הקרקע הוא עפר תיחוח והוצרך להשתין מותר דדמי להא דאסרו להשתין בשלג ועכ"ז התירו להשתין במקום שכל הארץ מלאה שלג דכל כה"ג שא"א לא גזרו חכמים. כן א"ח פ' משפטים או' ט"ז. ועיין לעיל סי' ש"ך סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

צז

צז) [סעיף טו'] חרדל שלשו מע"ש וכו'. והיינו בלא משקין (רק מתמצית גופו וכדומה מש"ז או' י"ג) אפ"ה כיון שכבר לשו מע"ש שרי לערבו בשבת וליתן בו דבש אבל אם עדיין לא נילוש מע"ש לא סגי ליה בדיכה כמו שחליים ושום שבסמוך סעי' ט"ז כמ"ש השה"ל בשם הר"ר יאשיהו והביאו ב"י תו"ש או' ל"א:

צח

צח) שם. הן ביד הן בכלי. סתם הש"ע מוכיח דפי' כלי היינו כף וכן מערב דגבי שחליים ושום הנז' בסמוך סעי' ט"ז פי' בין ביד בין בכלי דהוא כף והגה דפליג וכתב דלא יערב בכף מפרש פי' בכלי הנז' בש"ס להיתר היינו שמנערו בכלי עצמו והיא סברת התה"ד שהביא ב"י ומה שסיים הג"ה אלא ביד לאו למימרא דכלי אסור אלא דכף לבד הוא שאסור אבל מה שמנענע בכלי עצמו פשיטא דמותר ולא הוצרך להזכירו וכן פי' הט"ז כוונת ההג"ה יעו"ש. מט"י או' ד':

צט

צט) שם. ולא יטרוף לערבו בכח. כ"ה הגירסא בטור. וכ"ה בש"ע הישן משנת שכ"ז. וכ"ה בש"ע הנדפס עם המט"י והתו"ש. וכ"ה בלבוש:

ק

ק) שם. ולא יטרוף לערבו בכח. לפי שדומה ללישה. לבוש. תו"ש או' ל"ב. אלא מערבו מעט מעט ר"ל בנחת:

קא

קא) שם. ולא יטרוף לערבו בכח וכו' מפני שצריך לעשות קצת שיטי כדי שלא יהא נראה כלש בשבת. וכ"ז הוא לדעת הרי"פ דפסק דבנתינת משקה לבד אינו חייב משום מגבל אבל למאן דפסק דעל נתינת מים לבד חייב משום מגבל אסור לעשות כן בשבת דמאי יועיל השינוי שעושה בשעת גיבול לנתינת המים שכבר היו עו"ש או' כ"ד. ועיין לקמן או' ק"א:

קב

קב) [סעיף טז'] ולא יטרוף אלא מערב. ר"ל שלא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו בנחת וכמ"ש בסעי' הקודם. ועיין לעיל או' צ"ח:

קג

קג) שם. וכן שום שדכו מע"ש וכו'. וברמב"ם (פכ"ב דין י"ב) כתב שום שרסקו וכו' ולא ישחוק. וכתב המ"מ פ"ג דמיירי במחוסר דיכה או שאסור שחיקתו מפני תערובות הגריסין. מ"א סק"ך. ועיין לקמן סעי' י"ט:

קד

קד) שם הגה. וי"א שלא יערב בכף וכו'. זהו מדברי התה"ד סי' נ"ג שהביא ב"י דבעינן שינוי בשעת לישה יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב. ואם נתן המשקה מע"ש מותר לערבו אף בכף. כ"כ המרדכי וכ"מ בא"ז ואפשר שגם התה"ד מודה לזה. מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' כ"ב. תו"ש או' ל"ג:

קה

קה) שם בהגה. אלא ביד. או בכלי עצמו. ט"ז ס"ק י"ב בשם התה"ד. א"ר שם. וכ"כ לעיל או' צ"ח:

קו

קו) שם. וי"א דהא דשרי לערב וכו'. זוהי סברת בעל סה"ת שהביא הטור דפוסק כרבי דבנתינת מים לחוד חייב משום מגבל כמ"ש התה"ד סי' נ"ג ומביאו ב"י יעו"ש. ועיין לעיל או' ץ':

קז

קז) שם. וי"א דהא דשרי לערב משקה בחרדל וכו'. וה"ה בקמח קלי. מ"א ס"ק כ"ב. וכ"כ התו"ש או ל"ד דבין בקלי ובין בשום וחרדל אין ליתן משקה בשבת לסברא זו אבל בשתיתא גם לרבי שרי כמבואר בש"ס יעו"ש. אבל הר"ז או' ט"ז כתב דגם בשתיתא אסור. ועיין לקמן או' קי"א:

קח

קח) שם. דוקא שנתנו מבע"י וכו'. ורש"ל כתב דבמדינתינו לא שייך לישה בשום וחרדל כ"א בארן ספרד ולועז שעושין אותו עב כמין עיסה וכן עושין התמכא שהוא קרי"ן שמדבקין אותו ועושין בתחילה עגול כעין כדור ולפיכך השרייה שאח"כ היא גיבולו ע"כ. והביאו הב"ח וכתב עליו דלא נהירא כלל להקל יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ג:

קט

קט) שם. אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל וכו'. וה"ה לכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילין עתה לעשות ע"י גיבול משקים. ב"י בשם תה"ד סי' נ"ג מ"א שם. ומיהו בירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין דק דק. ט"ז ס"ק י"ב א"ר או' כ"ב. מתה"ש ס"ק כ"ג. אבל מה שחותכין צנון ואוגרקו"ס דק דק טוב להחמיר שיתן החומץ תחלה. א"ר שם. וגם יעשה בלילתו רכה כמ"ש לקטן או' קי"א:

קי

קי) שם. אבל בשבת אסור לתת משקא בחרדל וכו'. ונראה דאפי' אם נתן בהם מעט משקה כמו שרגילין לתת מעט טיפין דלא מהני מידי דנתינת משקה מבע"י מהני משום דחשיב מגובל בחול והדבר ידוע דבמעט טיפין לא חשיב מגובל. ב"י בשם הנז' מ"א שם. ופשוט דאם נתן קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול דמותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ורק במעט טיפין אסר התה"ד דלא חשיב גיבול כלל. ט"ז ס"ק י"ג. א"ר או' כ"ב.

קיא

קיא) שם. אבל בשבת אסור לתת משקה וכו'. ונראה למצוא היתר לכ"ע אפי' אי לא יהיה כלל משקה מבע"י כגון שיעשה הבלילה רכה וגם ע"י שינוי שיתן המאכל תחלה בכלי ואח"כ המשקה ואף לדידן דבחול אין לנו מנהג קבוע אי זה מהם ליתן תחלה מ"מ סגי לן בהאי שינוי. ועוד נראה דאפי' בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול. ב"י בשם הנז' ועיין לקמן או' קי"ג:

קיב

קיב) שם. אסור לתת משקה וכו'. ואם נתן נ"ל דאין לאסרו בדיעבד כי הרבה פו' מקילין. א"ר שם.

קיג

קיג) שם הגה. ואם נתן האוכל תחלה ואח"כ החומץ וכו'. ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי. תה"ד וב"ח. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר שם. ח"א כלל י"ט או' ב' וכן הסכים נתיב חיים יעו"ש. וגם בקלי שרי בכה"ג. תו"ש או' ל"ה. נה"ש או' ח' וכ"כ הר"ז או' ט"ז בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה בשבת אפי' בשינוי מדרך חול אלא א"כ הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואח"כ החומץ במקום שזהו שינוי או להפך במקום שההפך הוא שינוי וכשנותן בשינוי מותר לגבל אפי' הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך אבל גיבול עב אסור בכל ענין משום לש אלא א"כ נתן המשקה כבר מבע"י אזי מותר לגבל בשבת מעט מעט בין בקלי בין בשתיתא עכ"ד. ובלילה רכה היינו שנותן משקה הרבה בפעם אחת באופן שתהיה מתחלתה רכה:

קיד

קיד) שם בהגה. ומערבו באצבעו וכו'. כלומר ולא בכף. מ"א שם. תו"ש שם. ח"א שם. וכ"ז אפי' לצורך אותה סעודה אסור. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

קטו

קטו) אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה. וה"ה לכל דבר אסור לטרוף. מ"א שם. תו"ש שם. ח"א כלל ך' או' כ"א. והא דאסור לטרוף היינו דוקא לטרוף בכח כמו שדרך שטורפין ביצים ליתן בקדרה או לעשות פאנקוכי"ן אבל אם מערב עם מעט משקה כדרך שעושין לשתות עם קאוו"ע מותר ובלבד שיזהר שלא ישפוך על החלמון מכ"ר דאז הוי בישול ופי' בכ"ש צריך ליזהר וכ"ש ביצים שבחימום קל מתבשל ולכך צריך ליזהר שיהיה רק פושרין. ח"א שם. ועיין לעיל סי' שי"ח או' פ"ב:

קטז

קטז) שם בהגה. דהוי שינוי וכו'. ומי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחלה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו. ומה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ושופכין אח"ז חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי נראה דכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון שא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון וע"כ לא הצריכו שינוי וכיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דק"ל כר"י ב"ר יהודה וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי ט"ז ס"ק י"ב. א"ר שם. תו"ש שם ועיין לעיל או' ק"ט שכתבנו שצריך ליזהר לעשות ג"כ בלילתו רכה יעו"ש ובאו' שאח"ז:

קיז

קיז) כשחל פסח בשבת יערב החרוסת מבע"י. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. וע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת. מ"א סי' תע"ג ס"ק ט"ז. וכתב שם המחה"ש דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שינוי יעו"ש. והשה"ג פ"ח שרצים כתב שמותר לערב מלח וחומץ כדי לעשות בו טיבול ראשון. וכן המנהג. כנה"ג שם.

קיח

קיח) הרב שכנה"ג בהגב"י או' ו' ערער על מה שנוהגין לתוך ביצי דגים לחים הנקרא חאבייאר"י בשבת ע"י שמן וחומץ או לימוני"ס יעו"ש אבל הרה"ג מהר"י אסקאפה בתשו' הביאה הרב י"א בסי' זה שרי יעו"ש. מחב"ר או' א' ועיין לעיל או' ז"ן: קיט)

קיח) [סעיף יז'] מותר לעשות יינמולין וכו'. ומורינו זרחיה הלוי מתיר אפי' לסננו במסננת. ולי נראה שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש נכר עכ"ל השה"ג. וכ"כ ב"י הסי' שי"ט בשם השה"ל מ"א ס"ק כ"ה א"ר או' כ"ג תו"ש או' ל"ו:

קכ

קך) כתב בדרשות מהרי"ל דאסור לתת קדה לחוך חומץ לעשות טיבול במקום מורייס. וכן מה שנוהגין במדינת רינוס לאכול ביצים מבושלים קשים עם פטרילי"ן בחומץ דומה בעיני להילמי דאסור לעשותו בשבת עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ח' מיהו המ"א שם כתב עליו צ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי ומעט שרי לד"ה כמ"ש סעי' ב' עכ"ד והביאו התו"ש שם:

קכא

קכא) שם. מותר לעשות יינמולין וכו'. עיין שבת קל"ט ע"ב במשנה דאיכא פלוגתא כמה עושין וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה דהלכה כת"ק שיעשה מ' היינמולין כל מה שירצה יעו"ש. וכ"כ הרע"מ בפי' המשנה שם וכ"מ מסתמיות לשון הש"ע:

קכב

קכב) שם. שהוא לרפואה כשהוא יוצא מהמרחץ שותהו שבת ק"מ ע"א:

קכג

קכג) שם. שהוא לרפואה כלומר דכיון שעושין לרפואה אסור לעשות בשבת דכל דבר שעושין משום רפואה אסרו חז"ל משוה גזירת שחיקת סמנים. עו"ש או' כ"ט וא"כ אפי' אם עשוי מע"ש אסור לשתותו ועיין לקמן סי שכ"ח סעי' ל"ז ודוק:

קכד

קכד) אין שורין את החלתית וכו'. כך שמה בערבי והיא חמה ונוהגין לאכלה במקומות הקרים ואין שורין בשבת דמחזי כמעשה חול. ברטנורה בפי' המשנה ורש"י פירש חלטי"ש בלשון ישמעאל ובלע"ז לזרי"א ושורין אותה בפושרין ושותין אותן המים לרפואה עכ"ל ואמרו שם בגמ' דעבדי ליה ליוקרא דליבא ופירש"י שלבו כבד עליו:

קכה

קכה) שם. שדרך לשרותו לרפואה. בטור איתא שדרך לשרותו ולשתותו לרפואה וכ"ה בלבוש:

קכו

קכו) שם. היה שרוי מאתמול מותר וכו'. דבלאו רפואה נמי משקה הוא ר"ן. מ"א ס"ק כ"ו תו"ש או' ל"ז ור"ל כיון דמשקה הוא לבריאים מותר לשתותו אפי' לרפואה כמ"ש לקמן סי' שכ"ח סעי' ל"ז יעו"ש:

קכז

קכז) שם. גם בשבת מותר וכו'. פי' מותר לשרות דאלו לשתות מותר בכל ענין כדאיתא בגמ' דף ק"מ ולפ"ז מה שסיים הש"ע הילכך מותר לשרותו וכו' אינו מדוקדק דהיינו רישא (גם בשבת מותר) ולשון הרמב"ם פכ"א מדוקדקים יעו"ש מט"י או' ה':

קכח

קכח) שם. לשתותו שבעה ימים וכו'. בגמ' דף ק"מ ע"א איתא בהדיא תלתא יומי וכ"ה בטור ואפשר דט"ס נפל בש"ע ואח"כ ראיתי שכ"כ הגר"א דצ"ל שלושה כמ"ש בגמ' וטור:

קכט

קכט) שם. וליתנו בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה מ"א ס"ק כ"ז א"ר או' כ"ו תו"ש או' ל"ח ואי ליכא אור מותר לשרות בחמין א"ר שם:

קל

קל) שם. מפני שהוא סכנה וכו'. ואז מותר אפי' במקום שלא נהגו הבריאים לשתות ממנו כמ"ש לקמן סי' שכ"ח סעי' ל"ז יעו"ש:

קלא

קלא) [סעיף יט'] שום ובוסר ומלילות וכו'. דג' דברים יש באלו ריסוק ודיכה ושחיקה ולכך קאמר דאם נתרסקו לבד ומחוסרים דיכה ושחיקה אסור אבל אם נתרסקו ונידוכו היטב ואין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ולענין דיכת השום בשבת עיין להרב אדמת קודש ח"ב סי' ד' ה' דמסיק דהנכון דמע"ש יפרק השיניים מהשום ובשבת ידוך כל שן בפ"ע בקתא דסכינא ובקערה או ע"ג דף יעו"ש וכן בס' שדה הארץ ח"ג סי' ח"י הביא סעד למנהג שדכין בשבת ע"י שינוי יעו"ש וכן בס' טל אורות דל"ו ע"ב וג' מתיר ע"י שינוי כגון ביד הסכין ולענין תערובת המשקה ג"כ ישנה כי בחול המנהג שכותשין השומין ונותנין החומץ בתוכן ובשבת ישנה לתת השומין הכתושין בתוך החומץ והשמן יעו"ש. והב"ד הזבכ"ל ח"א ה"ש או' ד' וח"ג או' קנ"ו יעו"ש:

קלב

קלב) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו'. ואין איסור משום מגיס דהוא כמבשל דהא נתבשל כבר כל צרכה. ב"י ט"ז ס"ק י"ד ומיהו עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ח"י בהגה ובדברינו לשם או' קמ"ז שיש מחמירין בהגסה יעו"ש:

קלג

קלג) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו'. והוא מעשה דייסא. לבוש פרישה או' י"א:

קלד

קלד) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו'. וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ם שמכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולה גוף אחד ופעמים מסירין מים מעל פניה ואח"כ מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמין לפי מה שהיא צריכה וכל אלו המעשים מותר יעו"ש. וכתב ע"ז הב"ח מבואר שהתיר אף לטרוף בכח וצ"ע מאי שנא מחרדל ושחליים שאוסר לטרוף בכח ואפשר שחזר בו מתשו' זו בחיבורו ולכן כתב בחיבורו (פכ"א) בסתם לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור ור"ל ג"כ שלא יטרוף בכח עכ"ל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ח דבכונה השמיט הרב"י תשו' זו משום דאסור לטרוף בכח כמ"ש סעי' ט"ז מיהו הט"ז ס"ק י"ד כתב דשאני חרדל ושחליים דאסור לטרוף בכח משום דלא היה בהם משקה תחלה קודם שבת משא"כ הכא שכבר נתבשלו כ"צ קודם שמערב אותם יעו"ש אבל דעת הא"ר או' כ"ח נראה כהב"ח וכ"פ ח"א כלל ך' או' כ"א וכ"נ דיש להחמיר ובלאו הכי יש מחמירין בהגסה בכל ענין אפי' בנחת כ"ז שהיס"ב כמ"ש לעיל סי' שי"ח או' קע"ז אבל הכא יש להחמיר לטרוף בכח אפי' בנצטנן משום דדמי ללישה כמ"ש סעי' ט"ו:

קלה

קלה) שם. אחר שמורידין אותה מעל האש. דבעודה על האש יש בו משום מבטל כשמגיס לבוש ועיין לעיל סי' שי"ח או' קע"א:

קלו

קלו) שם הגה. ומותר להחליק האוכל בשבת וכו'. פרי שקורין בערבי משמ"ש שנתיבשו הרבה ודרכם לשרותם במים ומשפשפים אותם בידים זב"ז עד שנמחים לגמרי ויהיו מים ולא ישארו אלא הגרעינין בלבד ליכא בזה משום ממחק כיון דאחר שנשרו אפשר לאכלם בלא זה וכמ"ש כאן בהגה אמנם מצד השרייה אם הם יבשים הרבה שא"א לאכלם בלא שרייה יש לפקפק בזה ממ"ש מור"ם ז"ל בהגה סי' שי"ח סעי' ד' וע"כ יש ליזהר שלא לשרותם בשבת יעו"ש ועיין בדברינו לשם או' ע"ה ובסי' ש"ך או' קט"ו:

קלז

קלז) שם בהגה. הואיל ואפשר וכו'. הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש סעי' ה' והמחליק הוי כממחק מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' מ' ואפשר אף לאותה סעודה אסור א"א או' כ"ט:

קלח

קלח) שם בהגה. ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחין וכו'. ומיהו מותר למרח התפוחים גם למקום הריקן הגהת סמ"ק וה"ה על הלחם. מ"א שם א"ר או' כ"ט תו"ש שם:

קלט

קלט) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו'. דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול האי מאן דשחיק תומא (פי' שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (פי' שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש. כד מברר בקליפייתא (פי' שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר ע"כ. והביאה ב"י וכתב בשם כמה פו' דאינו אוסר בירושלמי אלא כרי להניח אבל לאכול לאלתר שרי יעו"ש:

קמ

קמ) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו'. וכן כל מיני פירות כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהם אלא מה שצריך לאותה סעודה אבל לסעודה אחרת אסור. ח"א כלל ט"ז או' י"ג:

קמא

קמא) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו'. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט סעי' ג' מ"א סק"ל, א"ר או' ל' תו"ש או' מ"א מיהו הא"א או' ל' כתב כיון דקליפת תפוחים רוב העולם אוכלין אותו כך בלא דחק אפי' להניח י"ל דשרי ואם פותח פלומי"ן וזורק הגרעינין הקשים שבהם לאחר זמן הוי בורר ובתפוחין כה"ג י"ל ג"כ אסור אבל מיד ל"מ נותן לפה שרי אלא אף לאותה סעודה שרי. א"א שם:

קמב

קמב) שם. בהגה. אבל לאכול לאלתר שרי. דוקא מעט מעט אבל לקלוף קבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור ב"י בשם רי"ו א"ר או' ל"א תו"ש שם. ולכן כשמטמינין רגלי בהמה שקורי"ן פיסנאגע"ש ובשחרית כשהם עדיין חמין מתקנין בשום ומלח כדי לאכול במנחה אסור לקלוף השומים רק מה שצריך לאכול שחרית דהוי בורר ואם הם חמים כ"כ שהיד סולדת בו אסור משום מבשל. ח"א שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---