כסף משנה/מעשר/י

כסף משנה ‏ מעשר י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב').

ומ"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס"פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:

ב

כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'. שם:

תלמיד חכם שמת וכו'. פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה:

ג

בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא:

בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ. תוספתא פרק שני דדמאי:

ד

מי שאינו נאמן וכו'. ירושלמי פ"ב דדמאי ותוספתא פ"ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש:

ה

היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו. ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט"ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו:

ח

עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'. משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו ל"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ"ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה:

ומ"ש ואם החליף את המעה וכו'. שם בירושלמי תני רשב"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע"ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר.

ומ"ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'. שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז"ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ"ש טבל לע"ה ומותר למוכרו לת"ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע"ה לת"ח לקנות לו וע"כ כשיאמר ת"ח השליח לת"ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע"ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת"ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע"ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע"ה לידי מכשול ואם יבאר ת"ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר"ל לע"ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י"ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע"ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת"ח עכ"ל. וע"פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר:

ט

חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל. תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע"ה אא"כ עישר:

י

עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין. ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב"ג אומר בד"א בע"ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע"ה טבלים.

ומ"ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי מבואר שהוא ט"ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב"ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה"ק במה דברים אמורים בע"ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע"פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע"ה איסורא רבה ורשב"ג סבר איפכא x ופירש"י דכשא"ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא"ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי:

יא

מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי. משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א').

ומה שכתב וצריך להודיען. שם בירושלמי:

יב

גבאי צדקה גובין סתם וכו'. שם במשנה וכחכמים:

יג

רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק. שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף