כסף משנה/טומאת מת/ח

כסף משנה ‏ טומאת מת ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל:

ג

(ב-ג) בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת. גם זה משנה בסוף אהלות:

וכתב הראב"ד א"א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י"ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה"ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב"ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה"ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה:

התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו. פי"ו דאהלות ופ"ב דכתובות (דף כ':) וכר"י לגבי ר"מ ודברי רבינו כפי' ר"ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי"ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר"מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו:

ד

שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה. פי"ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב"ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע"פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה.

ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם. תוספתא פרק י"ו:

ה

קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז ע"ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש"י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע"פ שגזרו טומאה על הקברות ואע"פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע"ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ"ל. ובתוספתא פי"ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי"ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב"א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א"כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ"מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ"ל. ואין דבריו נוחים לי שמ"ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע"פ מה שפירש רש"י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא"כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ"ש ואפילו את"ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה"פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (מגילה דף כ"ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע"פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר"ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ"ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל"כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי"ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ"ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא"כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע"ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה:

והראב"ד כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו':

ומ"ש שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י"ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י"ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי"ל דאע"ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ"פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ"פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים:

ומ"ש לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ"ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע"פ שרש"י כתב בפרק נגמר הדין שאע"פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב"ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ"ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט"ס הוא שהרי הוא ז"ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה:

ואני תמה על מ"ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ"ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות:

ז

הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה"ג ונזיר (הלכה א').

ומ"ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס"פ מרובה (בבא קמא דף פ"א ע"ב) ובאבל רבתי (פ"ד) ובירושלמי פכה"ג.

ומ"ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ"ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי:

ח

קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך. תוספתא בפרק רביעי דטהרות:

וכתב הראב"ד א"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת:

ט

כל המוצא קבר או מת וכו'. [משנה וגמרא] פ"ק דמועד קטן (דף ב'):

אין מציינין על כזית מצומצם וכו'. שם (דף ה' ע"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ"ה דמעשר שני:

אין מעמידין את הציון ע"ג הטומאה וכו' עד והפרעות. פ"ק דמועד קטן (דף ה' ע"ב) ופירש"י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך:

י

מצא שדה מצויינת וכו'. שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש"י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר"פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ"ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע"א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א"י. ופירש"י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר"ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר"ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ"ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ"ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ"י:

יא

מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא. ג"ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע"ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר"פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש"י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ"ל. והתוס' גרסי אע"ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין:

כתב הראב"ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א"א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש"י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס':

מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק. ג"ז שם. ופירש"י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף