כלי חמדה (לניאדו)/שמות/שבת הגדול

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) שמות שבת הגדול

דרוש לשבת הגדול

(שמות רבה פ' י"ז): דבר אחר משכו וקחו לכם צאן (שמות יב, כא). הה"ד יבושו כל עובדי פסל וכו' (תהלים צז, ז). בשעה שאמר הב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיה' של מצרים הן, שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח, כב). אמר לו הב"ה חייך אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהי הגוים כלום, וכן מצינו שעשה, שבאותה הלילה הכה בכוריהם של מצרים, ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהם ואכלו והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהם שחוטים ולא היו יכולים לעשות כלום, שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג, ד), הוי יבושו כל עובדי פסל. עכל"ה.

מהיות ה' אוהב משפט ולא יעזוב שורת הדין, היה מתחייב המשך עוד גלות מצרי' עד תשלום גזרת ת' שנה, ובפרט בהצטרף מיעוט מעשים טובים בישראל, כמו שדרשו חז"ל בפסוק ואת ערום ועריה מהמצו' כי הם הם הכסות האמתי לבדו אל הנפש והם שמלתה, ואין רחוק שזו היא סברת פרעה בהתחזקו לבו שחשב שאלו נשתעבדו בהם בפרך כאשר בתחלה ויעבידו מצרים את ישראל בפרך לא היה הוא ית' פוצה פה ומצפצף בדבר כי גזירה היא מלפניו, אך כאשר הוא קצף מעט וגזר בהם העבודה והם עזרו לרעה והפריזו על המדה בכל עבודה בשדה בחומר ובלבנים ולא זו אף זו, תבן אין ניתן וכו'. בזה נתמלאה סאתו, אכן אם היו מחזירים אותם לויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך נחה שקטה חמתו ית' מעל מצרים, וז"ש מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו העבודה הסתמית של ויעבידו מצרים כאמור, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, כי זאת מחוייבת היא מהגזרה של ארבע מאות שנה ועד תום המנין לא היה הוא ית' מפקפק בענין כי אלהי משפט ה', ומה שהיה או' משה דרך שלשת ימים במדבר, טעה בו פרעה וחשב שהיה בודה מלבו משה את זאת, כי לא יתכן ביטול הגזרה האמיתית והחריצות בה שקר. והדין היה עם פרעה אלא שהוא ית' ברחמיו נכנס לישראל לפנים משורת הדין והיישיר והכשיר אותם בקצת מצות, דם פסח ודם מילה עד שימצא בהם אי זה צד הכנה, הלא מצער היא ותחי נפשם. ובזה נבין קושי חזק והוא כי אין ממדת טובו ית' להגזים בענינים אשר הוא עושה, וכמ"ש הפסוק ונקל זאת בעיני ה' וכו'. לא כן בענין יציאת מצרים אשר מזכירו תמיד ומגזים בו ובנפלאותיו, והוא פליא' היפלא מה' דבר והלא כל הגוים כאין נגדו, כ"ש מצרים ממלכה שפלה בין הממלכות, גם כי בעת ההיא היא שרתי במדינות ורבתי בגוים. אמנם במ"ש מתישב שאלו היו ישראל כדאים לגאולה הכל היה קל ונקל בעיני ה', אכן הקושי הוא לעשות הדברים בחוזק יד ולפנים משורת הדין. ובזה נבוא אל תוכן חקירה אחת, והיא לדעת ולחקור בענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף אי זו משתיהן הגדולה, כי מאשר ראינו היות יציאת מצרים נזכרת בכל מקו' ראש פנה, נראה שהיא הגדולה שבגדולות, וכדברי רש"י ז"ל נאמר בפסוק וישמע יתרו. מה שמועה שמע, שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי הוציא ה' זו גדולה על כולן, וכדברי חז"ל בש"ר בפסוק ויאמר ה' אל משה.פ' כ"ב זה לשונם, ויראו העם את ה'. שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, אלא שיציאת מצרים קשה, שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ואתכם לקח ה'. תדע לך שזו קשה מזו, שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלהיך, אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את ה', ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו בה' עכ"ל לענינינו. הנה פשט דבריה' מורה על היו' מעלת יציאת מצרי' גדולה מקריעת ים סוף עד שנתחייב בדין שאם לא אמ' יציאת מצרי' מחזירי' אותו, ואם לא אמר קריעת ים סוף אין מחזירין אותו. וכיוצא בזה מאמרי' לחז"ל מסכימי' היות יציאת מצרי' הגדולה, ואם הדבר כן יקשה מאד איך יתכן שלא יאמינו ישראל ע"י הגדולה והוא יציאת מצרי' ויאמינו ע"י הבינונית קריעת ים סוף, הדבר יוצא מהדרך הישרה. והיינו יכולים לומר בדוחק שבהצטרפות השני ענינים גרמה ההאמנה, שטובים השני' מן הא' עם היות הדברים שקולים או אפילו שיהיה קטן מן הראשון בהצטרפותם יעשו חיל. ולבוא אל ביאור זה הענין נדקדק בדברי חז"ל, ראשונה או' הקורא את שמע וכו'. כי מה צורך להקדמה זו הקורא את שמע וכו'. והיל"ל צריך אדם להזכיר קריעת ים סוף, ועוד קשה מאחר שחיוב זכירת יציאת מצרים גדול עד שמחזירין אותו, למה לא אמר צריך להזכיר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומכת בכורים, ואם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו, אבל על קריעת ים סוף אין מחזירין אותו. הן אמת שיש לדחות שמאחר שיש חילוק ביציאת מצרי' לזכירת קריעת ים סוף, להכי לא ערבינהו ותנינהו ומרגלא בכל הגמרא תירוץ כיוצא בזה. הן אמת דאי לאו דמסתפינא לצאת מהפשט של דבריהם ז"ל הייתי יכול לתרץ שתי קושיות אלו ולומר שרבותינו סוברים שהקורא את שמע, אשר כבר הזכיר בה ענין יציאת מצרים בפ' ציצית, והרי יצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים, ומעתה אינו צריך אלא חיוב זכרון קריעת ים סוף ומכת בכורים, וזהו שאמרו הקורא את שמע מעתה אינו צריך אלא להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, ואומ' אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים לא קאי על הקורא את שמע אלא היא חלוקה בפני עצמה, שלא הזכיר יציאת מצרי' כלל לא בשמע ולא באמת ויציב, והיינו שלא קרא ק"ש אשר יש בה זכרון יציאת מצרים, והמסייע לפי' זה הוא או' אבל אם לא הזכיר יציאת מצרי' מחזירים אותו, ולא קתני אבל אם לא הזכיר יציאת מצרי' באמת ויציב מחזירין אותו כדקתני גבי צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב, וממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני, אבל ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך וכו' או לא בירך אינו חוזר ומברך ע"כ. מסייע קצת למה שכתבנו. אלא בפשט דבריהם נראה שחוזר תיבת אבל על הקורא את שמע שעכ"ז צריך להזכיר יציאת מצרים. ועוד צריך לדקדק בדבריהם או' שיציאת מצרים קשה, אמר לשון קשה ולא אמרו גדולה, ויובנו הראיות מתייחסות לענין. ועוד קשה אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את ה' והלא מקרא מלא כתיב וה' ניהג את הים ברוח קדים עזה וכו' וישם את הים לחרבה. ודוחק לומר שכיון שנעשת על ידי אמצעי רוח קדים עזה אינה כ"כ גדולה, והיינו אומ' בקריעת ים סוף אינו מזכיר את ה', לא כן יציאת מצרי' שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך. דהיינו על ידי עצמי, אני ה' ולא מלאך, ובזה היינו יכולים לברר חילוק גדולת יציאת מצרים מצד היותה נעשית על ידי ה' ית' בעצמו וכבודו, והיינו כי הוציא ה' את ישראל, שזו היא הגדולה היותה ע"י הש"י בעצמו, לא כן קריעת ים סוף, אלא שמוכרח הוא בהבנת המאמר היות החילוק מצד ואופן אחד זולת זה מאחר שאנו רואים דבריו אלה של תדע וכו', שהם ראיה א"כ בהכרח הוא שהמונח הראשון שיציאת מצרים קשה צריך שיהיה מבחינה אחרת מתחלפת על או' תדע וכו'. ועוד קשה או' ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף וכו'. דטעם זה היה לו לאומרו סמוך לתחלת המאמר במקום שחייב לומר קריעת ים סוף.

הביאור במה שהצענו היות ישראל בלתי כדאים לצאת ממצרים, הן מצד שלא מלאו הארבע מאות שנה, הן מצד הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו' ובבחינה זו יציאת מצרים קשה, קשה בדוקא לפי שאין הכנה בהם, ע"ד מה שאמרו חז"ל ואת ערום ועריה מן המצות, לולי ה' שהיה להם ברחמיו, והיינו אומרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וכו'. כלומר למעני ולמען שמי אעשה, והיינו אומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'. שאלו היה בהם קצת תיקון מעשים מחייבים יציאתם, הנה היו ישראל עצמם סבת יציאה, ולהם חלק ביציאה, אמנם כעת אני ה' אשר הוצאתיך מבלי שום סיוע ועזר ממעשה הגון שלכם, זאת ועוד מבית עבדים, רוצה לומר מבית שעדיין היותם חייבים להיות בו עבדים, שעדיין לא נגמרו הארבע מאות שנה של השעבוד, והיינו מה שכיוון המאמר באומרו שיציאת מצרים קשה שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, שהקושי הוא היותם דומים זה לזה ומעורב זה עם זה בשיעור כאילו עמדו בקרב מעיהם, וז"ש שביציאת מצרים הזכיר את ה' שעשה למען שמו ורחמיו, כדכתיב ואתכם לקח ה'. ה' ברחמיו לקח, אמנם בקריעת ים סוף עם היות הדבר נפלא לעינים בהבקע המי' והצטרף ביקוע כל מימות שבעולם, אשר זהו שחייב לישראל להאמין אבל עכ"ז נחשב הוא נקל לפני ה' בערך יציאת מצרים מצד היותו נעשה בדין, כי בדבר אשר זדו המצרים על ישראל להשליכם ביאור בו נידונו, והנה צריך שיכנסו ישראל לתוך הים כדי שבחבלי אדם ימשכ' למצרים לתוך הים, נמצא שיציאת מצרים קשה לפי שנעשת בזרוע, וכמו שאחז"ל בפסוק גאלת בזרוע עמך. דהיינו גאלת בכח הזרוע בלי דין, אלא מאן דאלים גבר. אמנם קריעת ים סוף קלה יען שנעשת בדין ונוסף עוד בטחון בישראל שהשליכו את עצמם לתוך הים, ושם בנימין צעיר רודם. ודרשו חז"ל רד ים. ושרי יהודה רגמתם באבני' להכנס הם תחלה, והיינו שרי יהודה רגמתם, כדאי היה זה לעשות להם נס, נמצא שהיות יציאת מצרים גדולה ביותר מקריעת ים סוף הוא מצד שנעשית על צד החסד מבלי זכות ישראל, ולזה אמר בעל המאמר הקורא את שמע, ר"ל שכבר הזכיר בה עמין יציאת מצרים בפ' ציצית עכ"ז אם אמר אם לא הזכיר יציאת מצרים באמת ויציב מחזירין אותו, נמצא שאומ' הקורא את שמע וכו' הוא הצעה למ"ש אחר כך אבל אם לא הזכיר יציאת מצרי' מחזירין אותו, וצריך לתת טעם לזה, והוא שאעפ"י שהזכיר יציא' מצרים בפרשת ציצית, התם נאמרה לענין אחר ולאו לגופה של מצות הזכרת יציאת מצרים, דהיינו למי שתולה קלח אילן בבגדו ואומ' תכלת הוא, אני ה' אשר הבחנתי בין טפה של בכור וכו' עתיד ליפרע וכו'. ולעומת זה צריך להזכירה על שמה ממש ובברכת אמת ויציב, שמאמ' הענין ומעיד בו שה' הוציאנו ממצרים, נמצא שמצד הקושי של יציאת מצרים חייב היותה גדולה עד שאם לא הזכירה חוזר, ולזה הקשה בעל המאמר ולמה מזכירין קריעת ים סוף באמת ויציב, רוצה לומר השתא דאמרת היות יציאת מצרים קשה מאד עד שאם לא הזכירה מחזירין אותו, לא כן בקריעת ים סוף שהיא קלה, אם כן קשיא למה מזכירין קריעת ים סוף באמת ויציב, דבכלל יציאת מצרים נטפל אליה, הנה ראוי לכוללה ולא להזכירה באמת ויציב, ולזה מתרץ שעל ידה האמינו ישראל דגדולה יותר מיציאת מצרים בבחינת גודל עשותה, והראייה שעל ידה האמינו ישראל מה שלא האמינו כן ע"י יציאת מצרים, נמצאת יציאת מצרים קשה מקריעת ים סוף וקריעת ים סוף גדולה מיציאת מצרים, דקשה לחוד וגדולה לחוד, והקושי מצד מיעוט מעשיהם הטובים הוא.

ובזה נראה לי שסובבת כוונת שאלת התם שאומר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים, שהוא בתמותו והיותו תמים עם ה', שאל ואמר מה זאת החרדה אשר אתם חרדים ביציאת מצרים, ונקלה היא בעיני בערך גדולתו יתברך ויתעלה שמו אשר לו הגדולה והגבורה, ז"ש מה זאת, וצוה ה' שיאמרו לו שהדין עמו בערך גדולת אדונינו ורב כחו, אכן בערכנו ומיעוט כושר מעשים שהיו בנו גדולה היא, וז"ש ואמרת אליו בחוזק יד, דהיינו קרוב לשלא כדין על דרך מה שפירשו חז"ל בפסוק גאלת בזרוע עמך. רוצה לומר גאלת שלא כדין אלא בזרוע ולפנים משורת הדין ובחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים עם היותנו חייבים עדיין שעבוד לתשלום הארבע מאות שנה, ז"ש מבית עבדים. ר"ל שהיא עדיין לנו לבית עבדים להשלים סך הארבע מאות שנה, ועל דרך מה שפי' באנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. דהיינו שהיינו מחוייבי' עדין להיו' עבדי' משועבדים, והגידו לו לתם שזאת דבר גדול הוא ופלא הנצל בזמן החיוב, שזאת היתה סברת פרעה שהקשה רוחו ואמץ לבבו לבלתי שלחנו, ז"ש ויהי כי הקשה פרעה לשלחינו וכו'. ומסיק בסוף והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד וכו'. רוצה לומר ראוי הוא להיות הדבר הזה לאות על ידכה וכו'. כי הוא דבר פלא מאחר שנעשה בחוזק יד ולפנים משורת הדין. ועל זה נראה לי שאמר הכתוב רבות עשית אתה ה' אלהי וכו'. כשנדקדק תיבת אתה שמיותרת לגמרי, שהיה די שיאמר רבות עשית ה' אלהי, אבל אמר רבות עשית אתה ה' אלהי, ולא שאנו כדאים כי אם אתה מצד עצמך ורחמנותך עשיתם בחוזק יד. או יאמר רבות עשית על מציאות בריאת העולם אשר מה רבו מעשיך. ז"ש רבות עשית אכן כאשר אתה עושה עמנו נפלאות אז אין ערוך אליך יען שהם לי פתחון פה להגיד ולדבר להשיב לאפיקורוס, ז"ש נפלאותך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, יען שאגידה ואדברה בלי פחד ורעדה לשבר מתלעות הכופרים, כי הנפלאו' עדים נאמנים על הרבות שעשית ואמר כי אין להגיד בפרטות כי מי ימלל גבורות ה' אבל הנאות הוא לשבח ולפאר דרך כלל להגזים הענינים, ז"ש אגידה ואדברה ומה היא ההגדה והדיבור שאגידה, הנה הוא דרך כללי שעצמו מספר, זו היא הגדתי ודבורי להגזים בדרך כלל לאמר שעצמו מספר לא שאפרט. או יאמר רבות עשית אתה ה' אלהי, רוצה לומר רבות עשית בסתר ולא ידע כי אם אתה אלהי לבדך, ז"ש אתה ה' רוצה לומר אתה ידעתם על דרך לעושה נפלאות גדולו' לבדו. ופי' חז"ל לבדו שאין בעל הנס מכי' בנסו אלא הו' ית'. אבל דל מהם הנסתרות לה' אלהינו, כי מצד נפלאותיך ומחשבותיך הטובו' אשר אתה חושב עלינו תמי' הנגלו' אלינו אין ערוך אליך, ר"ל מצד' נגלו' אין אנו יכולי' לערוך שבח ויקר, כל שכן בהצטרף הנסתרות והנגלות יחד, או יאמר נפלאותיך ומחשבותיך כו'. כי בשר ודם כשמטיב לחבירו מתיאש ממנו עד זמן רב לשוב להטיב לו, לא כן אתה אלהים שבעודך עושה נפלאותיך אז באותו רגע בעצמו מחשבותיך אלינו להטיב עמנו עוד הפלא ופלא באופן שאין ערוך אליך וכו'. או יאמר נפלאותיך וכו'. רוצה לומר האם יחשבו נפלאות הוא אלינו בהיותינו בלתי כדאי אליהם וכדפרש"י בתיבת אתה ה' אלהי, שלא עשית הרבות בזכותינו כי אם אתה על דבר כבוד שמך ולמען רחמיך, באופן שאם הם נפלאותיך ומחשבותיך אשר עמקו מאד והם נוראות הוא אלינו ובערכנו, אמנם בערך גדולתך אין להם ערך בערך גדולתך, ז"ש אין ערוך אליך כי לא יפלא ממך ובערכך דבר אין ערוך אליך ואגידה ואדברה, לפי שע"י הסיפור ובאמצעותו הם מתעצמי' הביאו' בהרחיב והדיבור יתברר הנס לעין כל, והפושעים בך והכופרים ישובו אליך, ז"ש אגידה ואדברה, והטעם לפי שעצמו מספר, רוצה לומר מהסיפור עצמו ונתעצמו, ולזה אגידה ואדברה בם, הרי שאמר היות הדבר פליא' מצד היותנו בלתי כדאים, וזהו מה שאמר נורא תהילות עושה פלא, כי יש פחד ויראה בתהלות עושה פלא, שאם יאמר האדם שהוא עושה פלא בבחינת הש"י ויכלתיו זו איננה תהלה אלא אדרבא כפירה, אבל הנאות הוא שבערכנו ויכלתנו שהוא פלא, ז"ש נורא תהלות, כי ב' תהלות יש באמירת עושה פלא, או בבחינתו או בבחינתינו כדפרשית. והנה נורא מאד לומר יחד שתי תהלות של עושה פלא, כי אם האחת לבד והיא בבחינת יכלתינו. ועל דרך זה שמעתי מפי החכם השל' כמהר"ר משה אלשיך זצ"ל בפסו' יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. שהכוונה שאין ראוי לו יתברך שמו עושה פלא בבחינת יכלתו, שכל הנמצאות והנפלאות שעשה כאין הם נגד יכלתו, אכן הנאות שיודו לו הוא לומר שלא עשאם בהכרח צורך כי אם על צד החסד הפשוט. ז"ש יודו לה' חסדו, שאם יאמר בשבחו נוסח ופלאות, זהו לבני אדם החלשים בבחינתם, יאמר שהם נפלאות, ז"ש ונפלאותיו לבני אדם עכ"ל. ונכון הוא, שמא תאמר והכתיב והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, נפלאותי קשה כנראה סותר קצת לדברינו. י"ל שהכוונה שהמצרים לא ישלחו את ישראל עד שיראו השגחתו יתברך ושהנפלאות משלו הם, כי יד ה' עשתה זאת. ז"ש והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, שבקרבו ובתוך מעיו אעשה, שעל לוח לבו חרושה שהנפלאות הם נפלאותי ואני עשיתי, ע"ד למען שיתי אותותי אלה בקרבו, בקרבו ממש שיהי' רשו' בקרבו האותות שהם שלי ואותותי כי אני עשיתים. עלה בידינו שאין ראוי ליקרא הפלא פלא כי אם מצדנו בפרט בהצטרף מיעוט מעשים, כענין יציאת מצרים, כי לזה נזכר תמיד להיות שנעשו כל המעשים והנפלאות על צד החסד ועכ"ז הוצרך איזה צד הכנה של מצוה בדם פסח ומילה, כי קב"ה לא עביד ניסא לשקרי, ובמסור ישראל נפשם על עבודתו יתברך לזבוח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלום, זאת הגין בעדם לסייע ביציאתן, והוא המורה על קצת יכולת אלהי. ובזה נבוא אל ביאור המאמר שהצענו ראשונה, וראוי לדקדק בו ראשונה איך יתכן שאדון הנביאים כמשה יאמר הדבר הזה, היאך אני יכול לעשות וכו', היפלא מה' דבר, והנה קראו ה' כמה וכמה נפלאות וזו כאח' מהם, ומצורף לזה מה צורך להביא ראיה שנאמ' הן נזבח את תועבת מצרים וכו'. כי המפורסמות אין צריך ראיה. הן אמת שאנו יכולים לתרץ דהיכא דשכיח הזיקא שאני ויש רשות לנביאים לשאול מאת ה', על דרך ואיך אלך ושמע שאול והרגני, והשיב לו ה' עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח וכו'. וזה איפשר כוון באומרו הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, שלא החליט לומר איני יכול לעשות, אלא היאך אני יכול לעשות בלשון שאלה כאלו רצה ינחהו במעגלי עצה טובה לדעת היאך יעשה הדבר הזה שלא ישיגוהו נזק, האם יעשהו במסתרים וכיוצא, והוא יתברך השיבו חייך לא יצאו עד שישחטום לעיניהם למרות עיני כבודם. ובזה יתישב הדקדוקים שאדקדק בסמוך בפסוק משכו, שהכוונה באומרו משכו על היות לקיחתם בפרהסיא בהמשכה, שאלו כתב קחו לכם היה מובן בצנעה, ולא שיקח שה יחידי כל א' בסתר אלא צאן מרובות, שיעשו אבק ועפר וקולם הומה כים, כמנהג הכלל הוא שיעשה בפרסום, ואו' צאן למשפחותיכם. ר"ל בבת אחת עדרים וצאן מרובות, שיעש' בפרסום גדול ולא יחת מהם. אמנם כפי שיטתינו שנכתוב יתבאר כל זה בביאור רחב. ועוד קשה אומרו חייך אין ישראל יוצאים מכאן, שאם הכוונה לומר חייך שלא יצאו מכאן עד שאראם כחי ועצם ידי, היל"ל חייך שלא יצאו ישראל מכאן עד שישחטו וכו'. ומצורף לזה קשה דפתח באלהי מצרים ומסיים שאודיע להם שאין אלהי העכו"ם כלום, וע"ק אומרו וכן מצינו שעשה וכו'. הכל דברי מותר וידוע. ועוד היל"ל להקדים שחיטת ישראל את הפסח במועדו ואחר כך מיתת הבכורות ולא ישנה הסדר של דברים כהויתן, ומאי דרש הוי יבושו כל עובדי פסל וכו'.

הביאור כי בעל המאמר נתקשה לו בפסוק משכו וקחו ג' דקדוקים, ובזה מובן שלא הביאו חז"ל ויכוח משה עם הב"ה בפסוק דברו אל כל עדת בני ישראל אלא בפסוק זה, ודקדוק הראשון הוא כפל משכו וקחו. והשני תיבת לכם מיותרת. והשלישי הוא שבדברי ה' נאמר שה לבית אבות שה לבית, כאן לשון שה וכאן נאמ' לשון צאן למשפחותיכם, ובדברי המאמ' יתורצו כל זה כאשר יבוא ב"ה. והענין הוא שלא נעלם מעיני משה כי לא קצרה יד ה' מהושיע את ישראל מיד מצרים ולשים אותם חרשים ואיש לא ירים ידו, וכמו שאני מפרש בפסוק לא נכון וכו' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, שהכוונה שאין ראוי לעשות פועל כזה לכבוש המלכה עמם בבית ולרדותם בתוך ארצם, וז"ש לא נכון בדוקא שמא תאמר תיפוק ליה משום סכנה ולא משום לא נכון, לז"א הן נזבח ר"ל ידעתי ובטחתי בש"י שהן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו כי ה' ימחה בידם אבל משו' לא נכון הוא שאין דרך ארץ ודרך מוסר. לעומת זה נ"ל שאמר רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות ר"ל כבר מונח אצלי במושכל ראשון שרבון העולם אתה ואתה שליט לעשות כרצונך, אבל כיצד אני יכול לעשות ר"ל אני לבדי בלי סיועך איני יכול לעשות, וכיון שכן הוא שאין אני יכול לעשות אלא על ידי נס אטרוחי כלפי שמיא למה, ולדבר שאין בו צורך, ז"ש הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הן, וכוון בהביאו פסוק שנאמר הן נזבח וכו'. שבפסוק הזה כלול השני הפכים, הוראת היכולת כפי הפי' שפירשתי, והוראת מציאות היותה עבודת מצרים. עוד אפשר כוון באו' או אתה יודע שהצאן וכו' בהבאת פסוק הזה, לומר שמאחר שתואנת משה רבינו ע"ה מתחלה היתה דרך שלשת ימים וכו' כי לא נכון וכו' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, א"כ היאך אני יכול לעשות הדבר הזה, אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הן, וכמו שהיתה תואנתי בהן נזבח את תועבת מצרי' ועתה כיצד אעשה הפך ממה שאמרתי שאחזיק עצמי לבדאי ובפרט ללא צורך. לעומת זה השיבו הש"י חייך אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו וכו'. ר"ל אתה אומ' הדבר הזה היאך אני יכול לעשות דחמירא סכנתיה ללא צורך להטריח כלפי מעלה, דע שכל מציאות גאולת ישראל תלוי בזה שימסרו נפשם על עבודתי כדי שזכותם מסייעתן לצאת ממצרים וליגאל, ז"ש חייך אין ישראל יוצאים מכאן, ר"ל נמנע הוא שיצאו מכאן עד שישחטו אלהיהם של מצרים, כי אז בזכות דם פסח שנחשב כאלו הקריבו הם עצמם, מאחר שמסרו עצמם להריגה, ועוד תועלת גדול שילמדו ליראה את ה' הנכבד והנורא שידעו שאין ממש באלהי מצרים, בשכר כל זאת יזכו לצאת, וזולת זה נמנע מכת הנמנעות שיצאו אם לא יכירו וידעו זה. ז"ש שאודיע להם שאין אלהי עכו"ם כלום מק"ו, ומה אם המצרים אשר היא ערות הארץ כטומאה רצוצה בוקעת ועולה על כל העבודות, ומזל טלה ראש המזלות והמכשפות במצרים ירדו תשעה קבין, ובכל העולם קב א' ועכ"ז לא עמדו בפני ישראל, שאר העבודות של אלהי העכ"ו עאכ"ו, נמצא לפי זה שתיבת שאודיע נמשכת למה שאמ' שאין ישראל יוצאים עד שישחטו וכו' שאודיע להם וכו' ע"י שחיטת אלהיהם של מצרים כאמור, ואז בהשיגם ידיעה זו יזכו ליציאה וזולתה נמנע, ובזה מובן שלא אמר ושאודיע בוא"ו אלא שאודיע, שהכל דבר א', כאמור הכין הכנה לגאולה, והיינו נמי דקאמר שאין אלהי העכו"ם כלום על כללות כל אלהי העכו"ם שבעולם בכח הקל וחומר כדפרשית ולא קאמר שאין אלהי מצרי'. נמצא שהיה זר בעיניך משה בעשותי נס ללא צורך, והענין אינו כן אלא מוכרח מעצמו ולצורך גדול שאודיע שאין אלהי העכו"ם כלום שבו תלוי כל גאולת ישראל, וזה לא יתאמת אלא בשחיטת אלהי מצרים לעיניהם ממש, שמהיות לעיניהם ואין לאל ידם להציל אלהיהם, מזה יתאמת חלישות כח הע"ז וימין ה' עושה חיל. ואומרו וכן מצינו שעשה רצה בעל המאמר להודיע שבא לטהר מסייעין אותו סייוע שיש בו ממש, שהוא ית' עשה הכל אפי' שחיטת האלוהות הוא ית' נתן בלבם כח ואמיצות לב לעשות השחיטה, וז"ש וכן מצינו שעשה, ר"ל שעשה הוא ית', וזהו ג"כ שהקדים בעל המאמר חלוקת הכה בכוריהם, לומר שכמו בחלוקה זו דבר פשוט היות הוא ית' העושה שהכה בכוריהם, כך הוא ג"כ ענין ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהם, מאת ה' היתה גם זאת, וזהו דקדוק או' ובו בלילה, שתכיפות הענינים יסייע להורות שכולם נתנו מרועה אחד וסיועו. ומעתה נתבארו השלשה דקדוקים הראשונים שכתבנו שנתקשה לבעל המאמר, והוא שאומרו משכו וקחו הכפול פירושו לגלות המכוון בשחיטת זה השה, דהיינו כדי שידעו ישראל שאין ממש בכל אלהי העכו"ם, ויחייב זה שימשכו ידיהם מכל מין ע"ז, ז"ש משכו, ר"ל שימשכו ידיהם מכל ע"ז באמצעות לקיחתם צאן למשפחותיכם, שזה מורה על חלישות כח ע"ז. או רמז מה שפירשנו גבי וכן מצינו שעשה, הוא ית' העושה הכל, לא יעשו אלא פועל ההמשכה לבד, ז"ש משכו, ועל ידי זה וקחו לכם. ר"ל לכם. לעצמכם אתם לוקחים מתוך מצרים ויוצאים מן השעבוד על ידי משיכה זו שבזולת זה נמנע, וכמו שאמר חייך שאין ישראל יוצאים וכו'. נמצא תיבת משכו לצאן וקחו מוסבת לתיבת לכם, שעל ידי כך תקחו לכם ולעצמכם על ידי צאן למשפחותיכם, מעין מה שפי' חז"ל ויקחו לי תרומה. לי אתם לוקחים. ובאו' צאן כוון לומר שהכוונה להיות תועבת מצרים כל רועה צאן, לז"א צאן למשפחותיכם, שהכוונה להכעיסם ולזבוח תועבותם לעיניהם למרו' עיני כבודם, ובזה מובן ג"כ או' הה"ד יבושו כל עובדי פסל. שבעל המאמר נתקשה לו בפסוק זה כפל כל עובדי פסל, דהיינו המתהללים באלילי' בזמן ההוא, ואם הם ענינים חלוקי' יקשה לנו, דהיל"ל והמתהללי' בוא"ו התוספת, אמנם כעת הבין זה הפסוק על נכון, וז"ש הוי יבושו כל עובדי פסל וכו'. והכוונה כי העובדי פסל מתחלקים לשתי כתות, הפתאי' שהיו חושבים שאותו העץ ואבן הוא עצמו האלוה, ע"ד אומרים לעץ אבי אתה וכו'. אמנם המבינים קצת עם היותם פתאים לפי האמתי יודעי' שאין ממש בעץ ואבן, אכן אם יש קצת ממשות הוא בצבא מרום אשר זאת האבן או עץ תמונתו והכבוד שהם מכבדים לצבא שבמרום, הוא ע"ד מה שאני עתיד לבאר בסדר תשא ב"ה בפסוק הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. שחיים אמר על השרים של מעלן והמתים הם התמונות אשר בארץ מתחת שבעד החיים עושים כבוד אל המתים. ועד"ז אני מבין ג"כ או' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, שהיל"ל עמי מעצו ישאל במ"ם, אמנם או' בעצו פי' שבשאלו מאת הכח העליון היא שאלתו, אלא שלא ישאל אלא באמצעות העץ שלו, וז"ש בעצו ישאל מאת צבא השמי'. ולפי זה אמרו ומקלו יגיד לו, אנו צריכי' למשחז"ל ומקלו ומקל לו יגיד לו שאינו שומע אלא למקל ולא למחמיר, נמצא שעובדי הפסל הרשעים ערומים עובדי פסל הלא הוא העץ ואבן, והם היו מתהללים בהלול ומשבחים עצמם שאינם שוטים לעבוד פסולת אבנים או עץ וכיוצא בו אלא לאלילים הם היו עובדים שהם כוחות העליונים המורכבים בפסל, אמנם בעת שישתחוו לו ית' כל אלהים של מעלן, הנה מעתה יבושו כל עובדי פסל, ואפילו החשובים שבעובדי פסל, והיינו אומ' 'כל' כולם כאחד יבושו ואפילו אותם שהם המתהללים באלהים כי השתחוו לו כל אל"ים כאמור. למעתה נבוא אל ביאור הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. ראוי לדקדק ראשונה מאחר שהש"י צוה את משה ידבר אל כלל ישראל, למה שינה הוא לדבר אל הזקנים בלבד דכתיב ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם. ועוד תיבת לאמר. קשה דבכל מקום לאמר לאחרים וכאן בלתי צודק כי העדה למי יאמרו. וצריך להבין או' אל כל עדת בני ישראל ולא אמר דברו אל בני ישראל כמנהגו. ועוד שה לבית אבות שה לבית, בחד מינייהו מספיק או שה לבית אבות או שה לבית. ועוד מאי והיה לכם למשמרת ושמרתם אותו עד ארבעה עשר מ"ל, ויובן ג"כ טעם קדימת ארבעה ימים מלקיחתו עד שחיטתו למה. וחייבם גם כן לשחוט אותו בשלש כתות, כמו שלמדו חז"ל מאומרו קהל, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל דהיינו ג' כתות למה כל זאת. ועוד מה טעם בא בצווי ה' לתת מן הדם תחלה על שתי המזוזו' ואח"כ על המשקוף, ובסמוך בשעה שזרזם על המעשה נאמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. שהפך הסדר הלא דבר הוא. ושמעתי משם החכם השלם כמהר"ר אלעזר בן יוחאי ז"ל שכוונת נתינת הדם במזוזות רמז לזכות משה ואהרן שהם כשתי מזוזות העומדים לפני אדון כל הארץ, והמשקוף רמז להב"ה על שם שהוא משקיף ממרום, כמו השקיפה ממעון קדשך. והוא ית' בענותנותו חס על כבוד חסידיו יותר מעל כבודו, ולכך צוה שיקדימו לתת הדם על שתי המזוזו' ואח"כ יותן על המשקוף. אמנם האיש משה עניו מאד מכל האדם אמר נחנו מה, לכך ראוי להקדים לתת על המשקוף תחלה לכבוד ה' הנכבד והנורא, ואחר כך על המזוזות הרומזים אלינו, כי מה אנו מה חיינו. עוד צריך לדקדק שבדברי הש"י נאמר על שתי המזוזות ועל המשקוף. ובסמוך אמר לשון אל, אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ועוד אל תאכלו ממנו נא וכו'. מה טעם בחיוב אכילתו צלי אש ולא שלוק ומבושל והיותו ראשו על כרעיו ועל קרבו בלי שברון עצם. והראשוני' ז"ל פירשו היות המכוון להקהות שיני המצריים בהריחם ריח אלהיהם הצלוי וקלוי באש ואין לאל ידם לפצו' פה ולצפצף, וזהו טעם גם לשלא ישברו בו עצם כדי שישאר גולגלתו ושדרה קיימת בכל העצמות שלמים כפגר מובאש מושלח בראש כל חוצו' ויסחבום הכלבי' כמנהגם וכדי בזיון וקצף למצרים ויחרקו שן. ועוד מה טעם החפזון הזו לאכל אותו בחפזון בכוון מתניכם חגורים נעלכם וכו'. הן אמת כי טעם גדול יש בו שמורים באכלם אותו בזה האופן על כי נכון לבם בטוח בה' לצאת ממצרים, וזה יורו בהיות מתניכם חגורים ושאר הפרטים וכן האכילה בחפזון, אכן אומ' פסח הוא לה'. נראה שאמר טעם זולת הטעם הנזכר וצריך להבינו מדאמר פסח הוא לה'. ועוד ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, הכל מיותר דמספיק יתחיל מוהכתי כל בכור וכו'. ועוד מאי קאמר והיה הדם לכם לאות. כיצד הוא להם לאות והלא לו יתברך הוא לאות. ועוד חוקת עולם תחגוהו מיותר שכבר אמר וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם. הן אמת שאפשר לתרץ כי החגיגה אפשר שתהיה או לש"ש לבד לחוג לשם ה' או לחוג מצד תענוג הגוף. והנאות הוא המצא שני הענינים יחד, וכמ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ר"ל היופי והנעימות ימצאו יחד בפעולותיך, הלא הם כשיש אהבה, הלא היא אהבת ה' בתענוגים, שאין הכוונה בתענוגים מצד העונג עצמו אלא מצד אהבת ה' שזה מחייב הנועם האמתי, שזולתו לא ימצא כי אם היופי בלבד מצד תענוג הגשמי בלי נועם, ועל זה איפשר שאמר וחגותם אותו חג לה' לאהבתו, דהיינו הנועם וג"כ חוקת עולם תחגוהו, דהיינו חג כחק העולם להתענג בו, תחגוהו גם כן שיושג היופי באמצעות התענוג הגופני כדי שימצאו יחד היופי והנעימות באהבה והתענוגים, ועוד קשה אומרו אך ביום הראשון תשביתו שאור. כי מאחר שלא יתכן שההשבתה תהיה בראשון לחג כי סבר עבר בבל יראה ובל ימצא ברגע קטן ממנו, עד שמפני זה הוכרחו חז"ל לפרש כמו הראשון אדם תולד. דהיינו מוקדם שביום המוקדם לחג דהיינו בערב הפסח אז ישביתו שאור, והיינו מחצי היום ומעלה וכמו שלמדו מלשון אך חלק. ובעלי הגימטריאו' דרשו אך באלפא ביתא דאח"ס בט"ע ח"ץ. דהיינו שבחצי היום הראשון שקודם לחג תשביתו. ועוד קשה כפל הפסוקים אך ביום הראשון תשביתו וכו'. כי כל אוכל חמץ בסמוך הוא אומר שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וכו'. ויש כמה שינויי' שבתחלה שאמר תשביתו שאור אמר בו בלשון השבתה ובפסוק האחרון אמר בו לשון לא ימצא, ובפסוק ראשון הוא אומר כי כל אוכל חמץ ואח"כ אומר מחמצת ובפסוק הראשון אומר ונכרתה וכו' מישראל. ובפסוק שני כתיב מעדת ישראל :

הביאור כי הוא ית' רצה שיזכו ישראל בדם פסח המורה על ביטול מזל טלה, דהיינו ביטול ע"ז ואח"כ בדם מילה המורה על קבלת עול מלכותו ית' ושחותמו ישראל בחותם אמת באות ברית קודש כעבד החתום בחותם רבו, אשר עליהם נאמר בדמיך חיי. שמלבד שיחיו באמצעות הדם בראות ה' אותו ופסח על הפתח ולא יותן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, עכ"ז בכלל בדמיך חיי הוא ג"כ על מציאות החיים הנצחיים, שבהיותו עובד ה' חי העולמי' כעבד כאדוניו חי וקים, ולעומת זה נאמר דברו אל כל עדת בני ישראל. אם רצון ה' היה שידברו אל בני ישראל היה אומר דברו אל בני ישראל. אמנם מאומרו אל כל עדת כוון לומר שידבר אל הזקנים שהם כלל כל עדת בני ישראל, ועל פיך ישק כל עם בני ישראל כדי שיטעימו הענין לישראל ויחזיקו לבם וידיהם לעשות המצוה הזו. ומדקדוק לשון זה הבין משה ויקרא משה לכל זקני ישראל, וכי תימא אם הדבר כן ולמה לא נכתב הדבר ברור ויאמ' נא דברו אל זקני ישראל בפירוש ולא בכללא של כל עדת בני ישראל. דע כי תשובת ענין זה הוא שחס הקב"ה על כבודן של ישראל, ואילו אמר בפירוש דבר אל זקני ישראל וכו' היה מורה על קוטן אמנה שבישראל שהוצרכו שהזקנים יליצו בעד הענין וימתיקו אותו אליהם, לעומת זה הבליע הענין בנעימות ואמר הענין ברמיזא בלשון כל עדת בני ישראל, והיינו דברו אל כל עדת בני ישראל, דהיינו הזקנים שנכללו בתיבת כל עדת בני ישראל כדי שהם יאמרו הענין לישראל, וזהו לאמר רוצה לומר שהם יאמרו לישראל. אמנם לעת המעשה כתיב וילכו ויעשו בני ישראל וכו'. שאף על פי שהוא ית' צוה לדבר לזקנים לקרב את הענין באמצעות הזקנים עכ"ז ישראל המזורזים תכף ומיד הלכו ויעשו כאשר צוה ה' תכף בזריזות, שכפל כן עשו מורה על מציאות הזריזות שכן עשו מעצמם בלי עצת זקנים. או יאמר לאמר שצוה אותם יפרסמו הענין שהעיקר הוא הפרסומי ניסא ושיהיו שיני המצרים קהות, כי בזה נתחזקה ידי ישראל בעבודת ה' יותר, ז"ש דברו אל כל עדת בני ישראל, ושהם יאמרו לאחרים, וז"ש לאמר שיאמרו ואפי' למצרים כי אין פחד מהם, והיינו טעם לקיחתו קודם השחיטה כדי שיעשו הדבר בפרסום, לא כן אם היו לוקחים אותו בליל ט"ו לחדש ותכף שוחטים אותו לא היה נעשה בפרסום, והוא הטעם הפשוט לראשוני' ז"ל. ועוד בזה לי טעם נכון לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם ימים ארבעה קודם לקיחתו, שאלו נלקח ונשחט תכף ומיד לא היה כל כך זכות לישראל בעשותם פתאום אותו הפועל, שאלו נתיעצו אולי לא עשאוהו כי ירך לבבם לעשו' פועל כזה לשחוט תועבת מצרים לעיניהם, לכן לזכות ישראל צוה ה' שיקחו קודם שחיטתו ד' ימים כדי שיעשו השחיטה אחר העיון והשקידה, שזה מורה על בטחונם בה'. והנה מהיות הפועל הזה מסוכן, לכך אמר שיסמכו כל בית אב על שה אחת מיראתם מהמצריים ימעטו ויעשו הדבר בצמצום, אבל למצוה מן המובחר שה לבית שה לכל בית ובית, כי זה מורה על כי לבם נכון בטוח בה' יותר מכששוחטים שה לבית אבות בלבד, ולעומת זה הוא מה שאמר אחר כך ואם ימעט הבית מהיו' משה. כי בתיבת ימעט דכתיב ולא כתב ואם מעט הבית רוצה לומר שעם היות שאין הבית מעט אלא מרובה בנכסים מרובים אבל ימעט שהוא ימעט עצמו מקוטן אמנה ומפחד לבבו, ולזה לא ירצה לשחוט הוא לבדו שה אלא ישחט בבית חבירו, שאם אולי ח"ו יארע תקלה מן המצרים ביתו נקי, לכך אמר שאם ימעט הבית מהיות משה, אז התיר לו ולשכנו שיסתפקו כאחד, והיינו שלא אמר ואם ימעט הבית משה אבל כתב מהיות שהוא מיותר לרמוז אל מה שאמרנו, שימעט הבית מהיות, רוצה לומר שיהיה בו הויה ויכול' להיות מערך שה לבית, עכ"ז ברוב בחירתו ימעט הבית מהיות משה ויהי נא כרצונו, ולקח הוא ושכנו וכו'. חייבו שיטפל בו משעת לקיחתו כדי שיזכה במצוה ולא ימנה עליו אחר שחיטה, והיינו אומ' ולקח הוא ושכנו, ולקח משעת לקיחתו, וכן למדו חז"ל מתיבת מהיות משה, מחיו' משה, שבחיים נמנים עליו ולא במות ולמצוה מן המובחר הוא מה שכתבתי ולקח הוא וכו'. שיטפל במצוה משע' לקיחה. ולהיו' איפשר שידאגו דאגה פן יקראם אסון מהמצרים, לכך הבטיחם ששומר מצוה לא ידעו דבר רע, ז"ש והיה לכם למשמרת. רוצה לומר הנה המצוה הזאת תהיה שומרת אתכם מכל דבר רע, ולזה לא כתב ושמרתם אותו עד יו' ארבעה עשר. אבל כתב והיה לכם למשמרת, שהוא ישמור אתכם, ולהורות אמיצות הלב ובלתי פחדם מן המצרים צוה ואמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, שישחטוהו בשלש כתו' להרעיש העולם ולא שישחט איש שה בירכתי ביתו באין רואה ולא בלילה שאין רואה ולא בבוקר שיצאו בני אדם לפעולת' ועבודת' שהמצרי' יוצאי' אל שדותיהם בין הערביים שהוא זמן שכל העולם נאספים אל בתיהם מהשווקים ומהרחובו' ומהחניות בין הערבים ואפילו עם שבשדו' באים כדי שימצאו כל המצריים שם ואין פוצה פה ומצפצף, גם לעומ' זה צוה יותן מן הדם על המשקוף וכו' לסימן מובהק שיש שם בבית שה, כי לא צוה כן לבית שאינו נאכל בו, וכדכתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, כי זה מורה על גודל האמונה ובטחון אשר בלבם להודיע ולפרסם באו' אמת איך זבוח לפניהם שם בבית שבראו' ה' זה הבטחון הוא הגורם ההצלה, והיינו דקאמר וראיתי את הדם. את דייקא כי לא הדם לבדו הגורם כי אם גם ההצטרפות אשר אתו עמו, דהיינו המצוה של הביטחון הוא הוא הגורם ההצלה ולהיו' ה' רוצה לזכו' את ישראל אפשר שאמר להם שתחלה יתנו על המזוזת, שאין כל כך פחד בתת על המזוזו' כמו על המשקוף, כי על המזוזו' היה אפשר שיותן למטה בסמוך לקרקע ולא יראה ולא ימצא למצרים, ואחר כך בהתחזק לבם יותר ישנו על המשקוף ומעט מעט יכנסו בעבודת השם יתברך ויתחזקו בה, אמנם משה עליו השלום הוסיף בביטחון יותר, והוא מ"ש והגעתם אל המשקוף תחלה, כי אין לכם לעשו' המצוה בפחד ואימות אלא בלב נכון בטוח בה', וזהו גם כן שכוון באומרו והגעתם אל המשקוף, שאומ' לשון נגיעה כוון לשני ענינים וכולם של בטחון, האחד שלא תהיה ההזיה מועטת מטפה כחרדל וכיוצא שאין מעכב, אבל תהיה כשפיכה בריבוי בדרך הגעה המתיחסת אל שופך במזרק ומגיע אל המשקוף מכח השפיכה, כי זה בלי ספק יהיה שפיכה ברבוי, והיינו אומרו והגעתם וכו' מן הדם אשר בסף, שהזכירו הכלי הזה והוא הסף שכשיגיעו על ידו תהי' ברבוי כשיעור שבשפיכה אחת תגיע אל המשקוף ואל שתי המזוזות, שכן מורה ג"כ תיבת אל אל. עוד כוון שלא יותן הדם למטה לארץ אלא למעלה סמוך למשקוף, והיינו והגעתם אל המשקוף, ר"ל שיגיע אל המשקוף ואל שתי המזוזות, ואולי סוד הוא שיתחייבו שלש הזיות אלו מיוחדות ביחוד כאחת, והנה אכילתו צלי אש ראשו על כרעיו וכו' כתבו הראשונים לפי שריחו נודף בפרט בהיותו גדי מקולס ראשו על כרעיו יהיה ריחו נודף. אמנם טעם אכילתו מתניהם חגורים וכל הפרטים נ"ל שהוא מהיות מנהג העולם בהיות המלך עומד בחוץ יוצא למלחמ' איש מאוכלי לחמו לא ילין בצל קורתו אלא על פני השדה, כי המלך יושב ביריעה ואיך ישב הוא בבית ארזים, ולעומת זה צוה שיהיו מתניהם חגורים וכו' ובחפזון כי פסח הוא לה', שהב"ה פוסח מבית לבית ומדלג בית הישראלי ונוגף בית המצרי, באופן שהוא נחפז לדלג מבי' הישראלי להצילו, לעומת זה מחויוב שדיו לעבד להיות כרבו, שגם כן יהי' הישראלי מצר ומצטער ואוכל בחפזון, ובפרט שהב"ה נחפז מהיותו עובר בארץ מצרים הטמאה ובעברו במקום טמא נחשב כאלו עבירה היא בידו יתברך כב יכול, והיינו ועברתי בארץ מצרים, ועברתי מלשון עבירה, וזה למדתי מיסוד חז"ל שאמרו קרוב לזה בפסוק ועבר ה' לנגוף וכו'. שפירושו שהקב"ה רצה לכבד את מצרים משום שכבדו את יוסף ואת יעקב, ועכשיו אמ' הב"ה הריני עובר על דבריו ועל הסכמתי שהסכמתי לכבדם, ז"ש ועבר ה' על דבר הטוב אשר דבר מאז כדי לנגוף את מצרים ז"ל ומסייע לפירושינו. או יאמר פסח הוא לה'. לומר כי חייב אכילתו בחפזון מתניכם חגורים וכו'. כדי שתהיה אכילתו לשם שמים ופסח הוא על ידי זכיות אלו לה', ר"ל לשמו יתברך שלא שייך אכילה גסה בזה, כי נחפזים אתם ואינכם אוכלים אלא לקיים המצוה. ולהיו' שבמקו' שהקדושה נגלית הטומאה נופלת, כי כשזה קם זה נופל, והעד דגון אשר נפל על מפתן הבית, לעומת זה אמ' ועברתי בארץ מצרי'. ובאותה ההעברה אעשה שתי פעולות נמשכות מהעברתי, הא' והכתי כל בכור, והשנית ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. והטעם כי להיות מזל טלה ראש המזלות וברור אליהם, והוא שהש"י פוקד על צבאו במרום, והוא לוקה וממנו נמשך לקות לבכורי מצרים למטה ולקות לאלהיהם, שבכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיינו טעם אני ה' שבאמצעות קדושת שמי שם העצם מזה תמשך ההכאה לבכורי', ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ואמר והיה הדם לכם לאות. ר"ל לי אינני צריך אות כי מכיר אני אתכם ולא אשחית, אבל צריך שיהיה הבית מסומן באות לכם, שתדעו הבתים אשר אתם שם חוגגים ואוכלים, כי בבית יאכל, דהיינו בחבור' א'. וכדי שתזכרו ותדעו זה צריך הדם לכם לאות, אמנם אני וראיתי את הדם, דהיינו המצוה שנעשת בה ומסירות נפשכם שמסרתם עלי', והיינו ר"ל דמכם ודם עצמכ' ממש המשותף בזה הדם, ובזה מובן בכוון תיבת את הדם שהוא רבוי דם האדם העושה המצוה שמסרו על שחיטת השה ששחט, ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחי' בהכותי בארץ מצרי'. ר"ל אעפ"י שהמכה כוללת בארץ מצרי' ומחוזיה עכ"ז לא תתפשט אליכם כי אני פסחתי עליכם ופירשתי סוכת שלומי. ולהיות שתכלית ביטול החמץ הוא לעורר האדם שיבטל השאור שבעסה הוא היצה"ר כמו שפירשו הראשונים ז"ל, לעומת זה נ"ל שבא כפל האזהרות בשני כתובים הבאים כאחד בפ' זו, דהיינו אך ביום הראשון תשביתו וכו' כי כל אוכל חמץ. ובפסוק השני הוא אומר שאור לא ימצא כי כל אוכל מחמצת. שהפסוק הראשון דבר בסבה והשני המסובב, והסבה שהוא יצה"ר והוא שקראו חמץ שהוא מלשון אשרו חמוץ, עליו אמר לשון השבתה, אך ביום הראשון תשביתו שאור, שלא יעשה פעולתו בדבר עבירה אלא שיהיה מושבת ועומד, אבל לדבר מצוה צריך חמום מהיצה"ר, כי אלמלא הוא אין פריה ורביה בעולם וזולתו, אך בהשבתה מספיק, ולפי שבטול היצה"ר מצותו שיהיה תמיד מושבת ועומד, לז"א אך ביום הראשון. ר"ל אך לשון מיעוט, כלומר למיעוט ביום הראשון תשביתו שאור, ולפי זה אפילו שנפרש הראשון כפשוטו מתקיים בביטול היצה"ר שהוא השאור וחמץ האמתי שבסבתו נתחייבנו בביטול החמץ, ועליו הוא אומר כי כל אוכל חמץ וכו' ונכרתה הנפש ההוא מישראל. כי בלי ספק הנפש הנהנית מיצר הרע נכרתת היא מישראל, מישראל דייקא דהיינו ממציאות שורש קדושת ישראל באיסור עד יום השביעי, כי הוא בכלל חיי האדם אשר ימי שנותיו בהם שבעים שנה, אמנם בפסוק השני דבסמוך שם צוה על מציאות איסור החמץ הגשמי שהיא מסובב לאיסור מהרוחני, ועליו אמר שאור לא ימצא כלל לא מיניה ולא מקצתה, לא כן למעלה כדפרשית, דמספיק הביטול וימצא. ועל כן הוא אומר כאן כי כל אוכל מחמצת, דלשון מחמצת הוא על העסה הגשמית שנתחמצה שהיא אסורה באכילה, ועליה אמר ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל, שהאכיל' הגשמית ההיא בלבד מחייב ותגרום לו להכרת ולמות מעדת ישראל בקצרות שנים, שהיא מיתת הגוף קודם מלאת ימיו, נמצא החמץ רמז ליצה"ר והמצוה רמז למצות, וכמו שדרשו הראשונים ז"ל, מה המצה צריכה שימור דכתיב ושמרתם את המצות, המצות צריכין ליעשות, ושומר מצוה זריז בה הוא המשובח.

תם. נשלם שמות רבה בעזרת אלהא רבא. · מעבר לתחילת הדף