כלי חמדה (לניאדו)/שמות/לז
< הקודם · הבא > |
סדר בשלח ראשון[עריכה]
יבאר טעם לגלות מצרים על לא חמס בכפיהם, מה חרי האף הגדול הזה מאבינו הרחמן ית' ויתעלה שמו. גם זה יאות לדרוש בשבת הגדול.
(שמות רבה): זהו שאמר הכתוב שוט לסוס ומתג לחמור (משלי כו ג). שוט לסוס זה פרעה הראשון שנאמר וינגע ה' את פרעה על דבר שרי (בראשית יב יז). מה ת"ל אשת אברם, טובים השנים מן האחד, ואומר ולאברהם היטיב בעבורה (שם טז). ומתג לחמור זה היה אבימלך, אימתי כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך (שם יח), התחיל משבח עצמו ואומר בתם לבבי ובנקיון כפי (שם ה). ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי (שם ו), למה הדבר דומה לחמור שהיה אדם רכוב עליו, ראה את התינוק בשוק קפץ עליו ולא הזיקו, התחילו משבחים לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו, אמרו להם בעליו חייכם אלולי אני שמשכתי ברסן של פיו היה מזיקו, כך אמ' כשר היה אבימלך שלא קרב אצל שרה, אמר להם הב"ה הוא היה מבקש ואני לא הנחתיו ואני הוא שמשכתיו, שנאמר אל תתן ה' מאויי רשע (תהלים קמ, ט). לכך נאמר מתג לחמור ושבט לגיו כסילים זה פרעה והמצריים, שכיון שנתכלו במכות שלא בטובתן שלחו את ישראל, שנאמר ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז). עכל"ה.
אחרי הודיע אלהים לנו היותו אוהב אותנו כאב את בן בכור ירצה כמ"ש בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). וטבע האב לרחם על בניו, מעתה ראוי לתור ולדרוש על מה עשה ה' ככה לבנו בכורו, מה חרי האף הגדול ההוא לשעבדם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה בפרך. ועוד יד פרעה נטויה לכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הלא דבר הוא. והנה חז"ל אמרו בזה (נדרים לב, א) שעל שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה נענש, שנאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' (בראשית טו, יג). ואפשר מאמר זה בכפל ידוע תדע, כלומר ידוע אתה שואל ממני ואומר במה אדע, לכך תדע כי גר יהיה זרעך וכו'. והנה אין עון זה כ"כ חמור לכל זה העונש, אם לא שנאמר כי כאיש גבורתו והב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, על דרך וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג). עוד אחז"ל בשביל שכרת אברהם ברית עם אבימלך בלתי רשותו ית', ואין כל זה מספיק. והמפרשים ז"ל שפי' בעון מכירת יוסף ולכך נענשו מדה כנגד מדה, נכון הדבר וחמור לחייב העונש והגלות המר, אלא שדברי חז"ל סותרים הדעת הזו באומרם (שבת פט, ב): ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות וכו'. הרי שגילו לנו היות הגלות הזה מחוייב מאז, וענין יוסף איננו אלא סבה מחייבת ומסבבת להוציא לאור המכוון, מלבד שיש קושי בענין דשבט ראובן ויוסף ובנימין לא יתחייבו גלות, ושבט לוי היה מהראוי להיות גולה ומצטער כפלי כפלים באחיו שהוא הסב בענין יוסף רובו ככולו, שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו'. כי באפם הרגו איש וכו' (בראשית מט ה-ו). והיינו על יוסף. וראינוהו יושב בשבת תחכמוני שקט ושאנן מכל שעבוד במצרים, וא"כ לקתה מדת הדין כמו שכתב הרב בעל עקידה ז"ל בשער ל"ב. ואשר אחזה לע"ד בישוב קושי זה הם שתי תשובות בדבר: האחד לקוחה מספר הזוהר, והיא שחטא אדם הראשון חייב בלבול העולם, שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, עד שבאו למצרי' ובעבודה קשה נזדכה קצת ממנה, עד שתכף ומיד בעמדם על הר סיני נגמר התיקון ונפסקה הזוהמא, הן מצד קדושת המקום הקדוש ההוא, הן מצד הקולות והברקים שרעדה אחזתם שם חיל כיולדה ובזה נפסקה זוהמתן. ומעתה תהיה יראתו על פניהם, ולזה נקראת מצרים כור הברזל, כך מצרים לישראל כור ומצרף, באופן שבין שעבוד מצרים ומעמד נורא של הר סיני יצורפו ישראל, וזה נ"ל שהוא מ"ש הפסוק אל תראו וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז), הוא מצד הרעד ולבלתי תחטאו מצד פסיקת זוהמת הנחש כאמור. והכי דייק לשון חז"ל (ע"ז כב, ב): ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. לשון פסקה דייקא, שלא ניטלה בעת ההיא בבת אחת הזוהמא, אלא ממצרי' התחיל התיקון ושם בסיני פסקה לגמרי, ואגב זה נקט גבי גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה וכו'. והטענה השנית היא כי לא הונח שלא יהיו חייבי' לא מיניה ולא מקצתו מהגלות ההוא, עכ"ז מוטב שיסבלו עול סבלו ויגיע כמה צרות בערך השלימות אשר יושג להם לישראל אח"כ, כי הגלות יהיה סבה לנטותם שכמם לסבול והיותם מס עובדי אלהי' חיים והכנסם בעול תורה ומצות, ואם לא קדם אליהם שעבוד פרעה לא היו מטים אוזן לשמוע דבר ה', כי מי פרא אדם למוד מדבר אין שליט בו אלא באות נפשו שואף רוח אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילך, ואין אומר השב אשר יכניס עצמו בעול תורה, גם שיבטיחוהו כמה וכמה הבטחות יחד, תהיה לו שעה אחת של קורת רוח בעה"ז ופריקת עול מכל ההבטחות וחיי העולם הבא, לא כן כעת אשר ראו כמה מעלות טובות למקום עליהם והיותם עבדים לפרעה, שיבחרו להיותם עבדים לו ית' ויהללו עבדי ה' את שם ה' הבוחר בהם ומוציאם מתחת יד פרעה ויקבלו עול מלכות שמים בסבר פנים יפות. והנה התועלת הראשון הנמשך מגלות מצרים להתחיל למרק זוהמת נחש הקדמוני כהתוך כסף בתוך כור היא מצרי' כור הברזל, ביארו בבירור הנביא יחזקאל ע"ה בפסוקים הלא הם ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם היו לי בית ישראל לסיג כולם נחשת וכו'. וראוי לעורר ראשונה דפעם או' לסיג לשון יחיד ואח"כ או' סיגים לשון רבים, ועוד אחר שאמר בתחלה היו לי וכו' מה צורך לו' בסוף פסוק היו סיגים כסף היו. גם מה טעם לא אמ' בסיפיה דקרא לי כברישיה דקרא. והייינו יכולי' לפרש שמתרעם מישראל שהם סיגים ממיני' ממינים שונים, והם מחשיבים עצמם ומחזיקי' כאלו הם כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. ז"ש היו לי בית ישראל ובעיני הם סיג ולא של כסף השוה אלא כולם נחשת וכו', כלומר סיג מהמינים הגרועים נחשת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור, כי הפיזור בהם מפחמי' ועצים ושכר האומני' תהיה ההונאה יתירה על השבח. והלואי היו מכירים ערכם אלא הם חכמי' בעיניהם ואע"פ שלפי האמת הם סיגים עכ"ז כסף היו בעיניהם בגודל לבם מחזיקי' עצמם לכסף שיש לה ערך וחשיבות, ולזה לא אמ' סיגי כסף היו לי אלא כתב סיגים כסף היו, שתיבת סיגים מוכרתת וחוזרת למעלה בתוך כור סיגים לפי האמת אלא שבעיניהם נדמה להם שכסף היו כאמור. אמנם נדקדק ג"כ מה טעם הפסוק הא' הזכיר המתכות השאלה בלתי מתיחסים, דהיינו נחשת עם בדיל וברזל עם עופרת, לא כן בפסוק השני נאמר נחשת וברזל ועופרת ובדיל. והוסיף בפסוק זה קביצת כסף מה שלא נאמר בפסוק ראשון כלל ענין כסף זולת בסוף פסוק כדפרשית. גם צריך להבין מה טעם קאמ' כהיתוך כסף דבשלמא נחשת וברזל ניחא דלא נקט כי אין בהם התכה כנודע לצורפי' אכן הבדיל והעופרת שייך בהו היתוך וא"כ אמאי לא קאמ' כהיתוך כסף ובדיל ועופרת, איברא דהיינו יכולים לו' שהיתוך הבדיל והעופרת בנקל ותכף יותך בקצת חום אש, לא כן הכסף ולכן דימה הענין אל היתוך הכסף הצריך חום אש בוער והוא דוגמת החימה עזה והקצף גדול שייעד להתיכם בו כאו' ונפחתי עליהם באש עברתי וכו'. ועלה קאי וכהיתוך כסף וכו'. והנכון הוא כי הוא ית' ראה מעשה ישראל בדור ההוא שנעשו סיגים ונזכר הלכה מענין יציאתם שגם אז היו סיגים והוא ית' במצרי' כור הברזל צרפם כצרוף הכסף ובחנם כבחון הזהב וחזרו להיות כסף צרוף, ז"ש בן אדם היו לי בזמן העבר במצרים היו לי בית ישראל לסיג, הכוונה באו' לסיג בלשון יחיד לו' כי נמצא בישראל שלימות היותם נאמני רוח מכסי דבר, כענין דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. שלא גלו סודם למצרים. נמצא שאפילו שהיו סיג היה בהם אחדות בבחינת הגוים והיו כולם לסיג א' מתוך גנותן שלהיותם סיג למדנו שבחם שהיו סיג א' באחדות, והיינו דלא קאמ' לסיגים אלא לסיג, ועם היות שהם בינם לבינם היה בהם קצת תחרות כמו שמצינו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ונאמר בו למה תכה רעך, וכן מצינו שהעיז פניו נגד משה אשר כל זה מוכיח קצת היות תחרות ביניהם, לעומת זה אמ' כולם נחשת ובדיל לו' שכמו שלא יתאחד הנחשת עם הבדיל ולא העופרת עם הברזל, ככה לא נתאחדו הם בהם ישראל, ואם נאמ' שא' היה ופרסמו הכתוב דהיינו דתן ואבירם, ולעולם אימא לך שלא היה בהם פירוד, עכ"ז אפשר שסדר הפסוק המתכות הללו בזה האופן לו' שכמו שלא יש הצלחה בהם מהיותם בזה הסדר, ככה לא היתה הצלחה בישראל כעת ההיא לא יצלחו לכל לולי חסדי ה', וז"ש כולם נחשת וכו' בתוך כור, דהיינו מצרי' סיגים שהיותם סיגים מרובים הוא גרעון בחוקם ושלימותם, אלא שנתקנו וכסף היו ע"י היותם בתוך כור הברזל חזרו להיות כסף, והמכריח פי' זה הוא דהיל"ל סיגי כסף היו, סיגי סמוך, אמנם סיגים הוא מוכרת, סיגית לחוד וכסף לחוד, והיינו לו' דמסיגים נעשו כסף כאמור. ולכן כה אמר ה' כמו שעשיתי אז באף וחימה של גלות מצרים שנתקנו ככה אעשה כעת שהם קבוצת כסף וכו' כי אפי' בשעת כשלונה של ירושלם לא פסקו ממנה אנשי אמונה כמו שדרשו חז"ל בפסוק לא אהיה חובש וכו'. לעומת זה אמ' קבוצת כסף ונחשת וכו', כי בעת שקבלו התורה יצאו מכלל סיגים ונכנסו בכלל קבוצת כסף וכו' להתיך אותם ולבררם וללבנם כאשר יבואו הפורעניות והם יברכו על הרעה מעין הטובה ויכירו כי מה' הוא אז מנחשת וברזל ובדיל ועופרת בהתגנסם שיותכו יחזרו להיות כסף, ז"ש כהיתוך כסף בתוך כור כן תותכו בתוכה, אימתי כשתדעו כי אני ה' שפכתי חמתי עליכם ומידי היתה זאת לכם, אז תעלו במעלה להיות כהיתוך כסף מאחר ששבתם עד המכה אתכם. ז"ש וידעתם כי אני ה' שפכתי וכו'. הרי שפורענות גלות מצרים ופורענות אשר הביא עליהם הוא ית' בירושלם הכל היה לטוב לבררם וללבנם מחלאת וכתמי עון הוא נחש הוא שטן הוא יצה"ר. ומסכים לזה הם פסוקי ההפטרה, ותשר דבורה וכו'. דקשה מאי ביום ההוא דפשיטא דביום ההוא הוה ומאי לאמר, וכן מאי בפרוע פרעות וגו'. וחז"ל פי' במצות פריעה ניצולו. והיינו בפרוע פרעות. וגם צריך להבין כפל אנכי לה' אנכי אשירה, ושלש באו' אזמר לאלהי ישראל. ועוד מאי שייך כאן ענין מתן תורה. ורש"י ז"ל פי' שלפי שחטאו ישראל נמסרו ביד סטרא אחרא, ולכך הזכיר מתן תורה לומר שכשקיימו מה שקבלו בסיני מיד נפדו מתחת יד מבקשי רעתם. גם צריך להבין או' הרים נזלו מפני ה' בלשון רבים וסליק בסיני באו' זה סיני. וכן קשה יתור מפני ה' אלקי ישראל והלא מודעת זו ומספיק מה שאמר מפני ה' זה סיני, או יאמר נא החביב מפני ה' אלהי ישראל, א"כ מה צורך לאמר תחלה מפני ה'. הביאור הוא כי כאן הזכיר יחד שני תועלות מעין התועלות שהזכרנו, שנמשכו ממצרים ועליהם שר בשירים דבורה וברק עם היות הדבר בלתי נאות ומעורב מן הדין שישיר איש ואשה יחד כמ"ש בגמרא, כל שכן לאשה נביאה ואשת איש ואפילו למפרשים שברק בעלה דבורה דברק ולפידות חדא מילתא היא, ברק כלפיד יבער, עכ"ז לאו אורח ארעא לשיר ואפילו עם אשתו כמתני' אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו וכו'. לעומת זה אמר שהוראת שעה היתה מהכרח הנס ולא יגונה, ז"ש ותשר דבורה וברק וכו' ביום ההוא לאמר. ר"ל שהיה מחוייב ליאמר שירה כזאת לפי גודל הנס וביום ההוא לבד להוראת שעה כאמור. והשירה היא כי שוררו על ההכנעה שהכניעם יבין וסיסרא מעין פרעה ולחצם בחזקה על עשותם הרע בעיני ה', וודאי שניכו להם ממה שעשו הרע בעיני ה'. ז"ש בפרוע פרעות בישראל שפרעו פרעון גמור על חטאתם ובהתנדבם להיותם עם ר"ל עם קדוש לה', לכן ברכו ה' על הרעה כי מעין הטובה היא. ואמר שמעו מלכים וכו' לומר כי ענין סיסרא לאו מילתא זוטרתי היא לגבי פרעה אלא גדולה ממנה, והוא כי אחז"ל דחיל סיסרא ארבעים אלף ראשי גייסות היו וכל א' מהם שולט על מאה אלף איש, וקול סיסרא כקול המון מים רבים אשר בזעקו יפיל חומות בצורות וכל חית השדה השלמה לו ולא תזוז מפחד והרעשת קולו, והוא מולך בעולם כמו שהובא בילקוט, לעומת זה אמר שמעו מלכים האזינו רוזנים שהוא דבר נפלא וראוי להטות אוזן אליו, ולכן כל שירי הוא על שאנכי לה' עמו ועבדיו ממה שהפליא לעשות בהצלה זו, לכך אנכי אשירה שנתפרסם שאנכי לה' לא מצד ההצלה והתועלת אשיר אלא מצד הוראתם וודאי שאין הדור הזה כדאי להצלה זו, אלא זכות אבותם הדור ראשון סייע. ז"ש אזמר לה' אלהי ישראל, דהנס הראשון שעשה ה' אלהיהם במתן תורה כי שם צוה ה' לבלתי החיות כל נשמה ונמוגו כל יושבי כנען זהו שסייע אותנו, והוא ע"ג מ"ש חז"ל במכילתא בפסוק הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור וכו'. היכן צוה גבי לא תחיה כל נשמה האמור לישראל בכניסתן לארץ, והיינו אזמר לה' אלהי ישראל, מעין מה שנז' לעיל. הלא צוה ה' אלהי ישראל. אמנם אומרו ענין מתן תורה כאן נ"ל שהוא מובן במ"ש חז"ל בילמדנו בפסוק אנכי לה' אנכי אשירה. זש"ה כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא. בשעה שבא הב"ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם ושנו ככרמל בים, והב"ה צוה להם למה תרצדון הרים גבנונים, למה אתם רצים ומדיינים, בעלי מומים אתם, כענין שנאמר או גבן או דק, ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני. ואעפ"כ פרע להם הב"ה שכרן בטירוף שנטרפו ובאו, בתבור נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישרא ישועה בראשו, כיון שנפלו שונאיהם של ישראל נאמר בו אנכי לה' אנכי אשירה, בסיני נאמר אנכי ובתבור נאמר שני פעמים, ובכרמל נתקדש שמו של הב"ה ונאמר בו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, כנגד אנכי ה' אלהיך עכ"ל. וראוי לדקדק בו ראשונה מהו המום שהיה בהם שפסלן ואמר להם בעלי מומין אתם. איברא דאפשר לפרש שהמומין הם מצד גבהן שהם הרים הגבוהים, והוא ית' לא אל חפץ גבהות כי אם אל זה סיני יביט הר שפל כמו שאבאר בס"ד בפסוק הרים נזלו מפני ה' זה סיני וכו'. והיינו גבנונים המורים על היותם גבוהים ותלולי', והיינו מומם. באופן שתיבת גבנוני' כוללת השני ענינים יחד על גבהן, וזהו לשון או גבן או דק שדרשו חז"ל למומים. עוד צריך לדקדק או' ההר חמד אלהי' לשבתו זה סיני מאי קמ"ל. ועוד קשה או' ואעפ"כ פרע להם, שאם הכוונה הוא שאע"פ שלא עלו לרצון ליתן התורה עליהם עכ"ז נתן להם גמול פשיטא שכן הוא הראוי שכבר עשו בכל מאמצי כחם ואין לאל ידם, ומאי בטירוף שנטרפו די שיאמר פרע להם הב"ה שכרן וקל להבין דעל הטירוף הוא מתן שכרן. ועוד קשה מהו תנחומין של הבל הן אלו שנאמר בתבור אנכי אנכי שני פעמים, ובסיני פעם אחד, והלא הפעם ההיא מכרעת את כולן:
הביאור הוא כי הכרמל ותבור מהיותם גאוותנים וראו בעצמם שהם הם הראויים לינתן עליהם תורה לכך הניחו מקומם ומיהרו לבוא, וכאן נמצאו שני דברים המהירות בביאתם בטירוף ובבחינה זו ראויים לשכר, אמנם ביאתם בגודל ללבב באו' אני ואפסי עוד לכך לא נבחרו, ז"ש למה תרצדון. ופי' ב"ר למה אתם רצים ומדיינים שהמרוצה בגובה לב מעוררת מדנים, ומזה הצד שאתם מדיינים הרי הוא מום גדול. ז"ש למה אתם רצים ומדיינים בעלי מומים אתם, ר"ל מרצים ומדיינים כי אין לכם לשאל חלקכם בפיכם, לא כן סיני הענוותן ההר חמד אלהי' לשבתו זה סיני מצד עצמו וענותנותו, כי הרי בשעה שרצה הב"ה לתת תורה שמעו תבור וכרמל ובאו וסיני לא קם ולא זע מצד היותו שפל בעיניו ובלתי מעריך את עצמו לראוי ליתן בו תורה, לכך אמר ואעפ"כ ר"ל אעפ"כ שמצד היותם מדיינים באו תבור וכרמל עכ"ז פרע להם שכרם בטירוף שנטרפו ובאו במרוצה, אע"פ שלכבוד עצמם היו דורשים עכ"ז לא קפח שכר הטירוף. ולהיות ששם בסיני נאמר אנכי ה', והעד לזה אשר הוצאתיך מארץ מצרים בנפלאות יעידו על מציאותו ית' והשגחתו, לעומת זה אמר ב"ה שכאן בתבור נאמר אנכי אנכי פעמים ר"ל שכיון הכתוב לומר אנכי לה' אנכי אשירה, יען שע"י סיסרא נתאמת היות ה' משגיח בישראל, נמצא שבהר עצמו נתאמת אנכי ה' ובאות ומופת הנעשה בו לסיסרא, לא כן בסיני שנא' בו אנכי, והוצרך לאות ממקום זולתו, דהיינו אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'. והיינו נמי הנאמר בכרמל שנתקדש שמו ית' שם ומיניה וביה שנאמר ה' האלהים פעם אחת בדרך קבלה אמיתית שהוא האלהים ובאו' ה' האלהי' שנית על האות ומופת חותך שראו שם האש יורדת לקבל עולת ה', לא כן הבעל אין קול ואין עונה ואין קשב, ומצורף לזה הענין שספרו חז"ל מפר הנבחר של בעל שלא היה רוצה לזוז עד שאמר אליהו ע"ה כמוך כפר ה' ע"י שניכם שם שמים מתקדש ואז זז ממקומו, כל זה מורה על כי ה' הוא האלהי' ואין עוד מלבדו, נמצא שהיה הענין בתבור וכרמל יותר חזק ומתאמת באותות הנעשים בהם כאמור, ומ"ש בעל המאמר כנגד ה' אלהיך פי' שכמו ששם נאמר אנכי ה' ונאמר אלהיך, כך בכרמל נאמר ה' הוא כנגד אנכי ה' והאלהי' כנגד אלהיך שבסיני. הכלל הוא שנתאמת מציאות השם במופת חותך מצד הנעשה בהרים האלו והוא ע"ד מ"ש בתורה שאל אביך ויגדך וכו'. שהיא הקבלה מפי אביו בלי הכרח שכלי על צד החקירה, וג"כ מצורף לזה זקניך והם זקנים שקנו חכמה ויאמרו לך אותות על צד החק המסכימים על הקבלה, שניהם כאחד טובים. וע"פ מאמר זה תבין לע"ד קשר הפסוקים והוא כי רצה הפסוק לתת טעם לזכות תבור ליעשות בו הנס הגדול הזה של אבדן סיסרא והמונו, ולז"א ה' בצאתך משעיר וכו' לתת תורה לישראל והעולם היה אז בצער גדול פן ח"ו ישראל לא יקבלו התורה כמו שעיר שמצאתך משעיר בפחי נפש שלא רצו לקבל והייתה צועד בשדה אדום לשתי סבות הא' כאדם המצטער על סחורה שיש לו למכור ומיצר פן לא יקפצו עליה קונים זהו שאמר בצעדך. והסבה השנית היא כי היה צועד בשדה אדום פן יחזרו בהם ממה שלא רצו לקבל התורה ויתחרטו בהם ויצאו אליו ית' לשדה אדום אשר הוא צועד בו, ולכך ביני ביני ארץ רעשה גם שמים נטפו פן יחזרו לתוהו ובוהו כמו שאחז"ל גבי ארץ יראה ושקטה, בתחלה יראה פן לא יקבלו ישראל התורה ואח"כ שקטה, וספר עוד כי הנה אז הרים נזלו מפני ה', ר"ל שרצו להתקרב אליו ית' ושיתגלה עליהם, ז"ש הרים נזלו והיינו על תבור וכרמל, והשיבם הב"ה זה סיני ר"ל כבוד זה כבר חלקתיו לסיני השפל ועניו. ז"ש זה סיני. והטעם מפני ה' אלהי ישראל ר"ל מהטעם עצמו שה' בחר להיות אלהי ישראל, דהיינו מהיותם שפלים כמו שפי' חז"ל גבי לא מרובכם וכו' כי אתם המעט, בשביל שאתה ממעטים עצמכם. ז"ש זה סיני, מפני הטעם שה' אלהי ישראל מזה הטעם עצמו ניתן זה הכבוד לסיני כאמור. לכך זכו ההרים האלה כי באו בטירוף בשעת מתן תורה, ולכך זכה מעין המעמד הנכבד ההוא של הר סיני, כי הנה נתבאר בתועלת הראשון דהיינו המירוק הנעשה בישראל במצרים, והיינו בפרוע פרעות. גם נתאמת התועלת השני, והוא מן האותות ומופתים הנעשים שם [ש]נגלה אליהם האלהים והשגחתו, וכן גבי סיסרא והיינו מה שנאמר לאברהם ידוע תדע וכו'. ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ברכוש רב לא נאמר כמנהג אלא רכוש גדול דהיינו האמונות השלימות, וכמו שאפרש בסדר וישמע הבא לקראתינו בס"ד, כי הוא בלי ספק הרכוש האמיתי גדול הערך ליראי ה' וחושבי שמו. והנה המאמר שהצענו ראשונה מסכים בכללו אל כמה נסים שנעשו לאברהם אבינו ע"ה וליוצאי חלציו ביציאת מצרי', אשר מכולן נתברר לנו מציאות השגחתו ית' בלי פקפוק. וראוי לעורר ראשונה מאי קמל"ן בפסוק ויהי בשלח דמייתי עלה פסוק שוט לסוס וכו'. ועוד צריך לדקדק למה גבי שוט לסוס אמר זה פרעה הראשון ולא אמר זה היה וגבי מתג לחמור דאמר זה היה אבימלך. ועוד קשה מה שייכות יש לענינים אלו והתקשרות ויחס עד שהכתוב הביאם כאחד, דבשלמא פרעה ראשון עם אחרון שייכי מצד המדינה והשם, אמנם אבימלך בא בין הדבקים. ועוד מאי קאמר מה ת"ל אשת אברם, דמה שייך שאלה זו כאן להמשך הפסוק התם בפסוק אשת אברם שייכא ומילתא באנפי נפשה היא, ולא די זה אלא שהביא ג"כ פסוק ולאברם הטיב בעבורה, דבחד קרא סגי והיא קושיא נהוגה בגמרא מאי ואומר. ועוד מאי קא דייק בפסוק מתג לחמור עד שאומר לכך נאמר מתג לחמור כאלו מבין בו ענין מחודש במשל שהביא. ועוד שכיון שנתכלו במכות שלחו את ישראל היה מספיק, שלא בטובתן מיותר דהיינו כיון שנתכלו ובכלל הוא דשלא בטובתן שלחן:
הביאור שנתקשה להם ז"ל דפסוק ויהי בשלח פרעה מיותר, שהשילוח כבר נזכר לעיל ותחזק מצרים עם העם למהר לשלחם וכו', וכתיב ויסעו בני ישראל וכו'. באופן שלא היה צריך להתחיל אלא מלא נחם אלהים וכו'. זאת ועוד כי גם שיאמר ענין השילוח שנית כדי להמשיך שאר ענינים, הנה היל"ל וישלח פרעה את העם, מאי ויהי בשלח ומה גם לסברת חז"ל שויהי בכל מקום לשון צער, דקשה יותר כי שמחה מבעי ליה שיצאו ביד רמה, לכך הביא ב"ה פסוק שוט לסוס וכו'. שמבין בו דקדוקים אלו כמו שאבאר בס"ד בסוף המאמר כי הוא השייך לזה, אמנם כוונת המאמר סובבת על הדרוש שאמרנו בסדר בא אל פרעה, והוא שלהיות פרעה רע מעללים היא שחייבה מניעת הבחירה לשוב, ובזה יתיישב קושי חזק, והוא אחר ששלח את העם, מה לו הוא ית' לחזק לבו לרדוף אחרי ישראל ולהיותו תוהא על הראשונות באמור מה זאת עשינו וכו', אלא הטעם הוא כמ"ש כי אפילו בעת השילוח לא מלבו היה אלא שלא בטובתו, כי עדיין הוא כסיל שונה ושוגה באולתו, ואגב חדא גלגל עליו הוא ית' מה שהיה חייב לישראל שדנן במים, כל הבן הילוד היאורה שלא ניתן לימחל כדפירש"י לעיל. לכך חזק ה' לבו ואמץ רוחו כדי ליפרע ממנו על כסילותו אשר הוא כסיל ועל מה שהרע לישראל, ולזה הביא פסוק שוט לסוס דקשה דאדרבא הנהוג הוא המתג לסוס כמ"ש אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכו', והשוט לחמור הבלתי מבין כ"כ, לכך הוכרחו חז"ל לפרש שוט לסוס זה פרעה הראשון, שראוי להמשילו לסוס להיותו זנאי, וכמ"ש חז"ל שהיה תופס בשרה והיא אומרת למלאך הכה, והיינו על דברי שרי על פי דבורה ממש, ולהיותו כסוס מזויין ורע מעללים, לא היה מספיק לו מתג אלא שוט וכולי האי ואולי שלכך הוצרך להכותו בחולי של בעלי ראתן הקשה לתשמיש וכולי האי יספיק להנצל ממנו, ופיו ענה בו באומרו הנה אשתך קח ולך, לך לך מכאן מקום זימה, באופן שמצד הנמשל הזה פרעה צדק אומרו שוט לסוס, ולהורות רשעותו וקושי ערפו הוא שהביא המאמר אשת אברהם מה ת"ל וכו', שהייתי יכול לפרש שהפסוק או' וינגע ה' וכו' על דבר שרי היותה אשת איש, והיינו דקאמר אשת אברהם, אלא דסוף סוף קשה מה ת"ל דפשוט הוא שלהיותה אשת איש באו לו הנגעים, ובאו' על דבר שרי לבד היה מובן ג"כ, לכך פי' שכוונת הכתוב לומר שהוצרך לזכות שניהם לינצל מפרעה, כי טובים השנים מן האחד, כי היה כ"כ רע ומר וזנאי כסוס שאחז"ל שאוהב הזימה, שכולי האי ואולי זכות שרה עצמה וזכות היותה אשת אברם יספיק להצילה ולינקם מן הרשע, ושמא תאמר זכות שרה איננו כ"כ כי אשה היה ולא עדיף כולי האי, אבל זכות אברהם לבדו לעולם היה מספיק לינצל מפרעה, באופן שלא יתברר לנו גודל רשעות פרעה מהצטרך צירוף זכות אברם לשרה, לזה מסיים ואומר ולאברם הטיב בעבורה, דהרי זכות שרה גדול עד שאברהם הוצרך לזכותה כדי שהב"ה ייטיב לו, שהמאמר מפרש ולאברם הטיב על הב"ה, כי על פרעה כפשטו של מקרא לא היה ראוי ליכתב שיקח אותו צדיק ממנו אתנן זונה ח"ו, והוא שונא מתנות מלך סדום כדי שלא יאמרו אני העשרתי את אברם, כ"ש וק"ו שהיה לו לחוש שיאמרו פרעה העשיר את אברהם בקחתו את אשתו, והוא חילול שם שמים, אלא ודאי ולאברם היטיב היינו הב"ה בעבורה, בזכותה של שרה, הרי שזכות שרה גדול וזכות אברהם ג"כ, וכולם נצרכו להנצל מפרעה הסוס ולינקם ממנו. אמנם אבימלך לא היה כ"כ אוהב זימה, וכמ"ש חז"ל גבי הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, כי לא היתה שם זמה כמו במצרים שאמר לו פרעה קח ולך, שלא אמר בטוב בעיניך שב, לכך קראו הכתוב חמור שלא היה צריך זולת מתג דהיינו מה שעצר ה', והיינו כי אבימלך מחזיק עצמו לצדיק, איברא שאלו לא מתגו הב"ה לפחות היה חוטא בדבר קל מקריבת לגלות ערוה וכיוצא, אלא שהב"ה מנעו מכל וכל, וזה כיוון המאמר במשל שראה תינוק וקפדן ולא הזיקו לו אפילו נזק בעלמא, והיו משבחים לחמור א"ל בעליו חייכם אלולי אני שמשכתי ברסן על פיו היה מזיקו, שהרי בעליו ג"כ מודה בזריזות החמור שאפילו לא היה מושך ברסן לא הרג החמור לתינוק מזריזותו, אבל היזק בעלמא הוא שהיה מזיקו להורות בנמשל שאבימלך כשר היה ולא היה נכשל בעבירה ח"ו, אלא שהב"ה הצילו אפילו מחטא קל, וקרא הכי דייק באו' ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי, מחטא דייקא דעל חטא קל הוצרך למנעו, והיינו או' נמי ואחשוך גם אנכי, נ"ל אתה מנעת עצמך ובאת לטהר, ולכך גם אנכי משכתיך מחטא אפילו חטא קל כאמור, והיינו דקאמר המאמר כשר היה אבימלך שלא קירב אצל שרה, אומרו אצל שרה מורה שאפילו ההתקרבות אצלה לבד לא רצה כדי שלא לחטא בלאו של אל תקרבו לגלות ערוה, והיו תולין בכשרותו של אבימלך, ואמר הב"ה הוא היה מבקש, היינו ההתקרבות אצלה הנז' לבד, והכי דייק לשון מבקש שהוא ההתקרבות וביקוש לגלות ערוה, אבל לא גופה של עבירה כי צדיק קצת הוא ואני לא הנחתיו ואני הוא שמשכתיו מהכל, והיינו אל תתן ה' מאויי רשע, אפילו מאויי כל דהו ע"ד מ"ש בגמרא גבי אותו שהעלה לבו טינה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר. ובזה הבין בעל המאמר אומרו מתג לחמור, כי במשל איננו צודק רק בנמשל. וז"ש לכך נאמר מתג לחמור, להיות אבימלך משתבח באמור בתם לבבי ובנקיון כפי. והנה הוא חמור שעסקיו רעים ובלתי יודע שהוא ית' המצילו ולא תום לבבו ונקיון כפיו. הרי שפרעה הראשון להיותו ממצרים ערות הארץ ושטוף בזימה כסוס, הוצרך תכף לשוט דהיינו נגעים גדולים חולי בעלי ראתן, אמנם אבימלך הספיק לו במתג דהיינו כי עצור עצר ה' וכו' כמו מתג, ולהיות אבימלך כשר שבכולם אמר בו המאמר ומתג לחמור זה היה אבימלך, כי לשעבר היה חמור, אמנם אח"כ הכיר ערכו וכי מה' היתה לו ההצלה, כמו שנאמר לו ואחשוך וכו'. אמנם בפרעה הראשון נאמר בו זה פרעה, כי היה והוהו ברשעו תמיד, שלכך אמר קח ולך, וכן זה פרעה והמצרים שלעולם היו מחזיקים ברשעם, ולכך לא אמר זה היו פרעה והמצרים, כי עודם מחזיקי' בכסילות, כי בזה יתישב לך השבט לגיו כסילים, דהיינו פרעה ומצרים, דהכי דייק כסילים בלשון רבים, כי להיותן עדיין כסילי' ולא שבו מכסילותם שאלו שבו היה להם לשמוח בשילוח ישראל, אבל אלו כיון שנתכלו שלא בטובתן שלחו את ישראל, שנאמר ויהי בשלח פרעה, כאלו אמר וישלח הנה מובן שבטוב לבבו שלחם, לא כן כעת שנאמר ויהי בשלח מורה על צערו של פרעה ששלא בטובתו שלחם ועודנו מחזיק בטומאתו, ולכך נכתב ויהי בשלח אלא וכו'. כמציע הצעה לגלגול הפורענות של טביעתם, והיינו מה שדקדק הפסוק ושבט לגיו כסילים, ושבט לכסילים לא כתיב ושבט לגיו, שהמכה הזאת באה אל גופם ממש שטובעו בים סוף להיותם כסילים כאמור. ולכך אמץ ה' את לבבו להיות באי' לטמא וכסילים, פותחין להם, לא כאבימלך הצדיק שבא לטהר וסייעו הוא ית'. עוד כיוון הפסוק לומר כי להיות ענין יציאת מצרים נמנעת כפי טבע העולם וטבע הארץ ההיא בכשפיה, הוצרך הוא ית' מאז בפרעה הראשון בשוט לסוס כדי שיהא סימן לבניה, שנגע ה' את פרעה אחרון מכות גדולות כמ"ש חז"ל בילקוט שבליל פסח ג"כ נלקתה שרה, ובו בלילה כתב פרעה לשרה כתובה כל אשר לו וארץ גושן בכלל ולכך זכו בה ישראל, כל זה לחז"ל עיין בילקוט דף י"ח. באופן שהשוט לסוס דהיינו פרעה הראשון סייע לשבט לגיו כסילים, כי הוא היה סימן לפרעה אחרון ואז הוחל כח מזל מצרים להכנע מפני ישראל, והביאו אבימלך בן הדבקים הוא מהטעם שפירשתי לאמר שאבימלך הכשר קצת בא לטהר מסייעין אותו, ופרעה הבא לטמא מוסיפין לו טומאה על טומאתו וכדפרשית בסדר בא. הכלל הוא שאלו לא הכניס הב"ה אותנו במצרים כי אם להתיך חלאת כתמי זוהמת נחש הקדמוני, ואלו לא הכניסנו כי אם להיישיר אותנו בדעות נכונות אשר עין בעין נראה ה' בא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות גדולות דיינו. ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה מסכים להצעתינו. וראוי לעורר בה ראשונה מאי ויהי לשון צער, וכבר נתבאר היות הצער לפרעה, ועוד לחכמים ז"ל מילין מסכי' היות לפרעה צער גדול כי אחרי צאת ישראל ממצרים נותרה כסכה בכרם במלונה במקשה כעיר נצורה. ועוד קשה אומרו ולא נחם כי קרוב וכו'. כי היא טענה הפכית. וחז"ל פי' כי קרוב הוא כריתת ברית אברהם עם אבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי. ורש"י ז"ל פי' כי קרוב ונוח לשוב מיד בראותם מלחמה. ועוד מאי בראותם מלחמה לשון ראיה דקאמר ואיננה כי אם מלחמה ממש שלוחמים, אם לא שנאמר כי ה' איש מלחמה ואין ישראל עושים כי אם הכנה, והיינו בראותם מלחמה, שאע"פ שהם אינם לוחמים כי ה' ילחם להם עכ"ז יתפעלו מראותם מלחמה כי לא ניסו בה. ועוד קשה לשון ויסב אלהים, כי נראה שהחזיקו בדרך הישרה, ואח"כ הסיבן ממנה אל העקומה, וכן פרש"י ז"ל ויקשה כי לפניו ית' לא יצדק לשון כזה, כי הוא מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, וא"כ מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, שלא יתכן לפניו לא שינוי ולא העלם דבר מכל העתיד, והנה מתוך כך דרשו חז"ל ויסב לשון הסבה של ליל פסח. ועוד אם תיבת וחמושים כפשוטו שיצאו מזויינים, יקשה מה תועלת בהודע לנו בתורה שיצאו מזויינים או לאו, ולכך דרשו חז"ל אחד מחמשה או מחמשים או מחמש מאות. והרב בעל עקידה ז"ל פי' חמושים על זיונם מהדעות נכונות ואמונות שלימות, כי הם הן עיקר הזיון האמתי, אבל לפרש וחמושים כפשוטו קשה אם לא שנאמר שאף גם זאת מענינו ותוקפו של נס הוא, כי הם טענו שכוונת הליכתם לזבוח לה' וההולך לזבוח יוליך סכין שחיטה וסדור תפלות להתנפל שם לפני ה', לא בקשת ולא בחרב וכלי מלחמה אשר זה מורה שהליכה בלא חזרה היא וביד רמה יוצאים וחמושים להכניע כל איש אשר יתקומם נגדם, אח"כ מצאתי שהרב בעל עקידה פי' כן. גם צריך להבין סמיכות ויקח משה וכו' עם הקודם, וחז"ל פי' שלפי שישראל היו מחזרים אחר הממון לנצל את מצרים, לא כן חכם לב משה ע"ה אשר יקח מצות עצמות יוסף, ולפי זה חז"ל מפרשים חמושים מלאים הון לכל צרכיהן, ונסתלקה קושית הראב"ע שכתב ז"ל, וחמושים י"א מלאים הון, שיש להם כל צרכיהם. והנה כתוב וגם צדה לא עשו להם, ומה טעם להזכיר זה עתה, רק פי' חגורי' חומש למלחמה וכו' עכ"ל לעניננו. וקושיתו של ומה טעם להזכיר זה עתה נסתלקה, שהכוונה להבדיל בין ישראל המשתדלים להיותם חמושים ומלאים הון, ומשה יקח מצות כאמור. ועוד קשה תיבת עמו מיותרת ושלא במקומה, דהיל"ל ויקח משה עמו את עצמות יוסף וכו'. ועוד מאי לאמר והיה אפשר לפרש שהפסוק נותן טעם מה נשתנה יעקב שצוה תכף יעלוהו משם ויוסף בז לדבר יחבל לו ולא צוה אלא לעת פקודתם בגאולה, כאלו אינו מחשיב כ"כ קבורת ארץ ישראל חלילה, לז"א טעם נכון יש בזה, וכמו שכתב רש"י ז"ל יעקב ראה שיש ספק ביוסף השליט לעשות ולכן צוהו, לא כן יוסף אשר ראה כי אזלת יד בני ישראל והתחיל השעבוד לבוא לכך צוום לעת גאולה יש לאל ידם אז יעלוהו. זה נ"ל שרמז בתיבת לאמר פקוד וכו'. ר"ל הראוי והגון לאמר לחייב אתכם בהעלות עצמותי הוא פקוד יפקוד לעת פקודה בדבר גאולה לא קודם, כי מכשול תחשב השבועה כי לא יניחו אתכם המצרים ואין ראוי לאמר אלא דבר הנשמע ולא הבלתי נשמע. ועוד קשה דפסוק ויקח משה היה ראוי להקדימו קודם נסיעתם מרעמסס ולא שנכתב בין שתי המסעות. ועוד מה טעם להליכתו יומם ולילה דמספיק ההליכה ביום מתנהלים לאטם לרגל המלאכה והילדים. ועוד לפני העם מלפני היל"ל. ועוד קשה אומרו וידעו מצרים כי אני ה' כנראה שעתה תתחדש להם ידיעה כי אני ה' והלא מודעת זאת בכל ארץ מצרים כמה כתובים בפ' בא ובפ' וארא בעבור תדע כי אני ה'. ועוד קשה אומרו ויוגד למלך מצרים וכו', דהלא אדעתא דהכי היה בשלח פרעה את ישראל, וכמ"ש אחז"ל שאמר להם הרי אתם בני חורין הרי אתם לעצמכם וכו', הרי שסבר וקביל הליכתן, והכי דייק לשון ויהפך לבב פרעה, וא"כ מאי ויוגד וכו' כי הגדה זו אין בה חידוש. ועוד מאי קאמר מה זאת עשינו וכו', היל"ל מה עשינו לשלח את ישראל וכו' ומאי זאת. ועוד קשה דהיל"ל ויאסור את רכבו ויקח עמו, והיה מקצר ולקח עמו מיותר דודאי עמו לקחן ולא עם זולתו, ועוד קשה או' ויחזק ה' את לב פרעה, כיצד נתחזק ומה נתחדש אצלו ומה ראה לאמר כאן מלך מצרים. ועוד ובני ישראל יוצאים וכו' אין כאן מקומו אלא למעלה גבי ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות וכו', והיינו יכולים לומר שלא אמר אז ביד רמה לפי שעדיין במסע הראשון אימת מצרי' עליהם, לא כן עכשיו כשהגיע אליהם פרעה אשר נתרחקו ממצרים אז כתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. עוד אפשר שאו' ובני ישראל יוצאים ביד רמה, סבה להתחזקות לב פרעה, כי אם ראה אותם יוצאים בהכנעה יכמרו נא רחמיו עליהם כאו' עבדי הם אשר עבדוני זה כמה שנים ויצאו ילכו לשלום, אמנם בראותו גודל לבם ויציאתם ביד רמה לא שוה לפרעה, והיא שגרמה לחזק לבו בראותו עבדיו הם המכעיסים אותו על פניו ויוצאים ביד רמה, לא יוכל שאת חרפה כזו ובזיון מעבדיו ויבחר לו מות וחיים, ולזה רדף אחריהם. ועוד ויראו מאד מה טעם יראו, והלא על פי ה' נעשה זה לשוב לחנות לפני פי החירות כי חפץ הטעותם, ויש מתרצים כי ישראל חשבו כי שרו של מצרים עבר ובטל מן העולם מעת מכת בכורות כי פקד ה' על צבאו במרום, ולכן כעת אשר ראו את מצרים נוסע והיינו שרו של מצרים כמו שאחז"ל, והכריחו מדלא קאמר נוסעי' והיינו נמי וישאו ישראל את עיניהם כמו פן תשא עיניך השמימה, זהו שחייב להם היראה ורעדה אחזתם שם בראותם אותו נוסע, שעדיין לא נפל משמים הלל בן שחר כוכבם והיינו ויצעקו וכו'. ועוד קשה אומרו מה זאת וכו' הכל מיותר. ועוד הלא זה הדבר וכו' ולא מצאנו היכן. והראשונים ז"ל פי' שכלל דברי' הללו באו' יראה ה' עליכם וישפוט, ואע"ג דלאו בפי' אתמר דברים אלו עכ"ז בכללא איתמר, והיינו דקאמר הלא זה הדבר, הנה הוא בכלל מה שדברנו אליך במצרים כי כך היתה כוונתינו לאמר בדברים רכים ובכללן והיינו לאמר. ועוד ויאמר משה אליהם מבעי ליה שהוא האמירה כוללת ולא אמר אל העם כאלו היא אמירה פרטית אל עם מיוחד מזולתו. ועוד קשה למה לא באה להם אופן הישועה וישמחו בה אלא סתם וחתם הדברים ישועת ה' סתם. ועוד מאי ואתם תחרישון דפשיטא כי לא יאתה הישועה והמלחמה כי אם אליו ית' והם יחרישון לקוות את ישועתו. והרב בעל עקידה ז"ל פי' ואתם תחרישון, אז מתרעומתכם אשר אתם מלינים כעת, וקשה דפשיטא שכשילשחם להם יחרישון מתלונותם. אם לא שנא' שאז יחרישון מהתלונות כי יבושו ויחתו על התלונות ויהיו כחרש לא ישמע, היינו תירישון כי תכסם כלימתם וישכבו בבשתם:
הביאור כי הוא ית' חפץ למען צדקו את עם בני ישראל וגם את הגר הגר בתוכם למען יהיו נא גוי א' בעולם ולא יחצו לשתי ממלכות חלילה, לעומת זה כאשר שלח פרעה את העם, ואין עם בכל מקום אלא ערב רב שעלה אתם כמו שדרשו חז"ל וגם ספר הזוהר הם הם שחייבו כל הצער לישראל כנודע, והיינו ויהי בשלח. ויהי לשון צער על שילוח פרעה את העם עם בני ישראל ללוותם ונדבקו עמהם, כי לכך כשהוגד לפרעה כי ברח העם דהיינו ערב רב, חרב לו מאד באו' לא די ישראל שהלכו אלא גם הערב רב והיינו דקאמר מה זאת הרעה של בריחת העם אשר עשינו וגרמנו לעצמנו, אימתי כי שלחנו את ישראל מעבדינו, כי שלוח ישראל גרמה זאת השלכו וברחם העם, ונוסף גם הוא על ישראל שנאינו ועלה מן הארץ, וזו היא שגרמה התהפכות לבב פרעה, וז"ש ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, כי הם לא סברו וקבילו אלא על ישראל לא העם, נמצא שכל גלגולי צער ישראל מן העם היה, כי לכך הסבם במדבר הנורא פן ינחם העם, ויסב אלהים את העם הכל בשביל העם. ואמר כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים לשתי סבות, הא' כי העם הזה קרוב הוא חדשים מקרוב באו ויתקרבו אליו ית' ועדיין לא נכנסו בעבודה ויראת ה' ולכך הוצרך להסב אותם דרך המדבר ים סוף ר"ל דרך המדבר הוליכן בעבור נס ים סוף והיינו נמי דקאמר התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, לכם דייקא כלפי העם הנז', התחיל הפסוק ויאמר משה אל העם אל תיראו, ועלה קאמר את ישועת ה' אשר יעשה לכם, כי למענכם חרד החרדה הזאת ללמדכם את כחו וגבורתו, כי ישראל מאז למדו ויראו את ה', והראיה ויצעקו בני ישראל וכו', אומנות אבותם תופשים בידם, אמנם אתם העם אשר לא נסיתם בדרכי ה' אלהיכם, שלכך אמרתם דברי קנטור דהיינו מבלי אין קבים. דכל זה בלי ספק דברי העם וערב רב הם, ולכך אעשה הישועה הזאת להדריך אתכם במוסר ה'. ובמדרש ולא נחם אלהים וכו'. משל למלך שהיה לו בן קטן והוא מבקש ליתן לו וכו', אמתין עד שילמוד כתבו ויעמד על עמקם, ואח"כ אני נותנה לו, כך אמר הב"ה אם אני מכניסם לארץ מיד עדיין לא נתעטרו וכו' אלא הריני נותן להם התורה תחלה וכו' זו דברי רש"י ז"ל הרי שנראה שמפרשים כי קרוב הוא כדפרשית, דהיינו קרוב הוא ומחדש שנתקרבו אליו ית' ולא ידעו חוקיו וצריך שילמדו במדבר, וקרוב לזה נראה במכילתא, הובא בילקוט ז"ל: כי קרוב הוא, קרוב הדבר שאמר הב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו' עכ"ל. הנה הטענה הראשונה וזאת לא גילה אותם, אמנם הטענה שאמר בפי' הוא פן ינחם העם בראותם וכו', ז"ש כי אמר אלהי' פן ינחם העם, והלואי ימתינו מעט, אלא תכף בראותם מלחמה כבר יהיו במצרים מזריזותם לשוב, ז"ש ושבו ר"ל כבר שבו מצרימה ויהיה מעוות לא יוכל לתקון. או אמר בראותם מלחמה על בני אפרי' שיצאו קודם הקץ ונהרגו, וכמו שהאריכו חז"ל ברבה. ובזה דייק לשון בראותם מלחמה ראייה בעלמא על מלחמה שעבר. ולהיות העם חדשים מקרוב באו באמונת ה' כדפרשית, לעומת זה הסיבם הב"ה כדי שישתרשו בשרשי האמונות ודעות נכונות, ז"ש ויסב אלהי' מצד העם בעצם, ז"ש את העם וגם מצד ישראל שיצאו חמושים כאלו בחרבם ירשו ארץ וזרועם יושיע למו, באופן שעדיין לא הטהרו לגמרי מפחזותם, לכך הוצרך להסבם כדי שתגמר טהרתם שיהיו נקיי התשוקות טהורי הרעיונים, כי לא בחיל ולא בכח יגבר איש כי אם ברוח השם, באופן שהעם הסבה העיקרית להסב וישראל טפילה, כי או' וחמושים סבה מחייבת סיבוב המדבר ים סוף, ואם איננה כ"כ עיקרית. והטעם שהוא ית' הוליכם מתחלה בדרך ישרה והקרובה דרך פלשתים ואח"כ הסיבם ממנה לדרך המדבר ים סוף, אפשר שהיא ג"כ מהתחבולות האלהיו' מעין מה שאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות וכו' ואמר פרעה וכו', גם זו מעין אותה התחבולה, כי בראות פרעה שהלכו בדרך הקרובה תחלה ואח"כ נתחרטו ללכת דרך המדבר ים סוף זה יורה כי אין ה' בקרבם, כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם כמו שהקשינו בקושיא, אלא ודאי איננו בקרבם ולא בעצתו כי לא הביא המכות על פרעה אלא על שגבה לבו לאמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגם את ישראל לא אשלח, אשר להראות כחו הביא כל המכות עד ששלחם פרעה ולא מאהבתו את ישראל אלא משנאתו את פרעה ואהבתו הניצוח להיות לו שם עולם, אמנם אחר שנצח ושלח פרעה את העם אין לו עמהם יחס, ובזה הוא שיתחזק לבם ללכת לקראת ישראל, כי אמץ ה' את לבו למען הנקם ממנו את אשר עשו לישראל, והנה לא יצאו מטעות זה עד היותם בים, שאז אמרו אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, להם ולא לו הוא שנלחם, וכן נ"ל שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהי' כי בדבר אשר זדו עליהם. אמר כי כל שאר אלוהות דורשים כבוד עצמם ולכך אינם גדולים רבי' ומכובדים כי אי זהו מכובד הוא ית' הנקרא מלך הכבוד כמו שפי' חז"ל שחולק כבוד ליראיו ונגד זקניו כבוד, ז"ש עתה ידעתי ר"ל עתה שסיפרת לי חידוש שכל המכות היו על אודות ישראל ולא לכבוד עצמו כמו שאני עתיד לבאר בס"ד בסדר וישמע יתרו בפסוק ויספר משה לחותנו וכו'. לעומת זה אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וכו' כי לא חש לכבוד עצמו כי גדול הוא ודברי נבל כפרעה מה יתן לו ומה יוסף לשון רמיה לכך לא חש אלא בדבר אשר זדו לישראל, לזה הביא עליהם הפורענות, ז"ש עתה ידעתי עתה דייקא שכעת נתחדש לו בסיפור משה כי בעבור הדבר אשר זדו עליהם באה כל הפורענות כאמור שטעו בה פרעה ומצרים. ויקח משה וכו' הזכיר הפסוק זריזות משה רבינו ע"ה והיותו להוט אחר המצוה, כי כבר נסעו ישראל המסע הראשון והוא מחזר בנילוס אחר ארונו של יוסף עד שאחז"ל שעמד על שפתו ואמר יוסף עלה כי הגיע עת הישועה ואין ישראל יכולין להתעכב יותר ואז צף עם היותו כבד מאד. ולזה נ"ל ויקח וכו' אחר המסע הראשון לו' שהתעכב ונתאמץ לגמור ענין השבועה כי השבע השביע וכו', והגיד הכתוב סבה לזריזות משה ע"ה מלבד היותו חכם לב יקח מצות, ראה כי הוא ניהו מחוייב בזה מצד לשון השבועה שהשביע את ישראל שאמ' פקוד יפקוד אלהים וכו'. ואחז"ל מי שיאמר פקוד יפקוד הוא הגואל, וסמיך ליה והעליתם את עצמותי וכו', משמע שהחיוב ביחוד יותר הוא למי שיאמר פקוד יפקוד והוא הגואל להעלות עצמותיו מסמיכות הענינים, עם היות הלשון מפרט ישראל כמ"ש כי השבע השביע את בני ישראל וכו', ובהכי דייק תיבת לאמר שהכוונה לו' ויקח משה וכו' והטעם כי השבע וכו', ובעת ההיא הודיעם שמי שיבא לאמר פקוד יפקוד וכו', מינה הבין משה היות החיוב מוטל יותר ביחוד על צואת הגואל ורועה ישראל. אמנם או' עמו יובן עם מאמר חז"ל הובא ברבה. ויקח משה את עצמות יוסף עמו אמר הב"ה עליו אמר הכתוב חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אמר הב"ה למשה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו לא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו, וכן אני שאיני חייב לבריה אני מטפל בך וקוברך, שנא' ויקבור אותו בגאי עכ"ל. וראוי לדקדק בו ראשונה מאי קשיא ליה בפסוק ויקח עד שהוצרך להביא פסוק חכם לב יקח מצות. ועוד קשה כפל אמר הב"ה עליך הכתוב אומר וכו' אמר הב"ה עליך נתקיים, ומלות שונות עיין עליהם, והיינו יכולין לפרש לכפל שהוא ית' בשעה שנותן מתן שכר מגלה אוזן המקבל השכר מאי היא המצוה שזכה בה לכבוד ההוא, וז"ש אמר הב"ה למשה עליך נתקיים חכם לב וכו' שיוסף היה חייב לאביו וכו' ואתה וכו' לכך אני מטפל בך וכו', אלא קשה דסוף סוף יש קצת יתור, ולשון המאמר נראה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות איננו נמשך לאו' יוסף היה חייב וכו', ויש נקודה מפסקת מהדפוס עיין עליה. ועוד צריך לדקדק דפתח יוסף היה חייב לאביו לקברו וכו' וגבי משה שינה הלשון ואמר ולא היית חייב לעסוק בו, נקט לשון עסק ואח"כ חזר ואמר וקברת אותו לשון קבורה. הביאור שנתקשה להם ז"ל תיבת עמו שהיא מיותרת, לכך הביאו פסוק חכם לב יקח מצות, ודקדק בו לשון לקיחה דקאמר דהיל"ל חכם לב עושה מצות. גם דקדק או' יקח בלשון עתיד שהיל"ל לשון הווה לוקח מצות, לעומת זה אמר המאמר אמר הב"ה עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות, כי צדק לשון לקיחה מעין ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שכל ישראל היו עסוקים וכו', ומתיבת וחמושי' קא דריש כמו שפירשתי לעיל בסדר זה עיין עליו. ולתקן או' יקח בלשון עתיד הוא מה שאמר שנית אמר הב"ה עליך נתקיים וכו', דייקא עליך נתקיים שבזכות יוסף פרע לו באותה מדה ונתקיים כמו שאו' בסוף המאמר, באופן שעליו נתקיים חכם לב קיום ממש, והיינו דדייק קרא ו'אמר יקח ר"ל עתיד הוא ליקח מתן שכרו לעתיד לבוא, ולרמוז זה אמר לשון עתיד, והיינו נמי מ"ש בפסוק ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו ר"ל עתיד הב"ה לפרוע לו ולהטיב עמו לקיחת עצמות יוסף, בזה מדוקדק לשון המאמר דבתחלה נקט לישנא דקרא ויקח משה את עצמות יוסף אמר הב"ה וכו', ובסמוך הביא הפסוק ויקח משה את עצמות יוסף אמר הב"ה אומר וגומר, הוא לרמוז לנו שעכשיו מבאר תיבת עמו כדפרשית, איך שיהיה הענין אמיתי בעצמו בפסוק עמו, ואם כוון לו בעל המאמר מה טוב ומה נעים, ואמר כי ראוי משה ע"ה לכל כבוד יען שיוסף היה חייב לאביו לקברו קבורה ממש ולא עסק לבד כי אביו הוא וחייב לכבדו בחייו ובמותו, אמנם אתה עם יוסף רחוק ולא היית חייב לעסוק בו אפילו עסק בעלמא ואתה בחסדך עמו קברת אותו, ולזה לא אמר ואתה נתעסקת אלא ואתה קברת אותו, והענין הוא כי ההתחלה במצוה נחשב לו יותר מחצי הכל וכאלו קברו. עלה בידינו ביאור תיבת עמו דהיינו שהב"ה ימדוד לו במדה שמדד ושכרו אתו עמו ממש, ויקבור אותו בגאי. ואמר והעליתם את עצמותי, לע"ד את לרבות עצמות השבטים, ומעין זה דרשו חז"ל ולמדוה מתיבת אתכם. ואו' וה' הולך לפניהם בעמוד ענן וכו'. אפשר שנתחדש זה מצד מ"ש ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר, וסמיך ליה וה' הולך לפניהם יומם וכו'. שאלו הלכו בדרך ישרה לא היו צריכים לעמוד ענן שיסיר המכשולים וישים העקוב למישור והרכסים לבקעה, אמנם כאשר נסעו מסוכות וכו', הגיד הכתוב כי אז הוצרך ללכת לפניהם בעמוד ענן להנחותם הדרך, להנחותם בדרך לא נאמר אלא לנחותם הדרך ר"ל להדריך להם הדרך ולכבשו, שהמדבר אין בו דרך כבושה, כמה הרים וכמה עמקים בו, גם החול מכסה הדרכים, ועל זה נ"ל שאמר הכתוב תעו במדבר בישימון דרך וכו' דהיל"ל תעו דרך במדבר ובישימון, אבל כיוון לו' שלפעמי' יכוסה הדרך בחול ואבק ועפר עד שנמצאו תועים במדבר ובישימון עם היותם נמצאי' ורם על הדרך אלא שכסתו החול כאמור. ז"ש תעו במדבר בישימון עם היותו דרך והם טועים בו. באופן שהוצרך ללכת ה' לפניהם בעמוד ענן להדריכם ולשים להם דרך ילכו בה, לא כן בלכתם בדרך ישרה לא היו מצטרכים לעמוד ענן לנחותם הדרך אלא למסתור לכבוד ה' כי בעין יראה לבד לכסות אור קדושתו ית'. וגם כי נאמר שגם מתחלה בלכתם בדרך ארץ פלשתים היה הולך לפניהם גם בעמוד ענין לא היה העמוד לנחותם הדרך כי נודע הוא הדרך ואין צריך לנחותם הדרך, וכעת נתחדש צורך בעמוד הענין לנחותם הדרך ולזה נתישב היות פסוק וה' הולך לפניהם וכו' אחר פסוק ויסעו מסוכות וכו'. וטעם לכתם ביום ובלילה נ"ל שהוא מצד שישראל היו נשואים על כנפי נשרים כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', דהיינו ענן כבוד ה' באופן שגם שילכו יומם ולילה לא יצטערו, ומצורף לזה טעם הרב בעל עקידה ז"ל להטעותם למצרים שיאמרו שישראל בורחים וכיון שהם הולכים יומם ולילה כדי שירדפו אחריהם מעין וישובו ויחנו לפני פי החירות. ואמר לפני העם על פי דרש חז"ל גבי לא ימיש עמוד וכו'. לא ימיש הב"ה עמוד הענין יומם עד שיהיה עמוד האש כדי שלא ישהו רגע בלי עמוד לפניהם, ובהכי דייק לשון לפני העם שלא אמר מלפני לו' לא ימיש וכו' עד שכבר יהיה עמוד האש לפני העם שאז ימיש הב"ה את עמוד הענן. דבר אל בני ישראל כי זולתם דהיינו ערב רב לא ירצו לחזור, וכל זה תחבולה כדי להטעותו כמ"ש ואמר פרעה, ובזה יתחזק לבו כדפרשית לעיל שיחשוב שלא באו עליהם המכות בעבור ישראל ואין ה' בקרבם, והיינו דקאמר נבוכים הם לבדם שאין ה' בקרבם, ולזה נבוכו וע"י כך וחזקתי וכו' ואכבדה בפרעה ובכל חילו, ואז ידעו מצרים כי אני ה', כי הידיעות הקודמות היו לפרעה, וכן כתיב למען תדע בעבור תדע, ועכשיו תתפשט הידיעה לכל מצרים שאפילו עם הארץ כולם ידעו את מעשה ה' כי נוראים המה, ואמר ויוגד למלך מצרים וכו', כמ"ש גבי ויהי בשלח שהצער שנאמר ויהי שהוא לשון צער הוא מצד שלוח העם הוא ערב רב, כי לא שולחו לחירות כי אם לישראל ולא שלחו העם כי אם ללוותם, ובזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם וכו', וכדכתיבנא לעיל גבי ויהי בשלח. עוד אפשר שאמר ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וכו'. שאילו היו הולכים מתנהלים לאיטם כדרך עוברי דרך, לא היה פרעה מתחרט על שלוחם, אכן בהיותם הולכים ביום ובלילה כדרך הבורחים אז נכנסה טינא בלבו לאמר אין לאל ידם, מאחר שהם בורחים אזלת יד רמה ולא ידע כי עצת ה' היתה זאת להפילו במכמורות בל יקום ולהטעותו ורשתו ית' אשר טמן לפרעה לכדו ובו נפל, ז"ש ויוגד למלך מצרים כי ברח העם שהגידו לו היותם הולכים כבורחי', וזה היה סיבה שנהפך לבו בראות שהיו בורחים, וזהו ויהפך לבב וכו'. וזהו מה זאת שתיבת זאת מוסבת על הבריחה, שאחר שהם בורחי' מה עשינו ששלחנו את ישראל כיון שאין להם סיוע אלהי' לפי דעתו, והוא שוא ובטל שבפי' נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה שר"ל כל יציאתם ובטחונם היתה ביד רמה היא ימין ה' רוממה ברום חביון עוזו, ולזה נתחזק ויאסור את רכבו וכו'. אמר כי עשה זה על ידי עצמו בתחבולה כדי לקחת עמו שישאו ק"ו אם המלך כך עושה אוסר רכבו בעצמו אנו אעכ"ו, ז"ש ויאסור וכו', ובאמצעות זה גנב דעת עמו ואת עמו לקח עמו. ובראותו העם בורח הוא שנתחזק לבו, ז"ש ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, עוד נתחזק לבו בכשופיו ובכל חכמת מצרים כי רבה היא כחכמת כל בני קדם, ובפרט שהש"י בעשותו בכל אלהי מצרים שפטים הניח קיים שר של מצרים שמצרים שמו, וכמ"ש והנה מצרים נוסע אחריהם דלא כתיב נוסעים אלא נוסע, כי על השר של מעלן מדבר, לעומת כל זה ויחזק ה' וכו'. ונאמר כאן פרעה מלך מצרים, שהיותו מלך למצרים המכשפים לחזק לבו. או אמר מלך מצרים על היותו מלך תחת מצרים הוא השר של מעלן שמצרים שמו, זה גרם התחזקות לבו שבכוונת המכווין הניחו ה' לשר ולא עשה בו שפטים להפילו בים אח"כ לעיני ישראל. וירדוף אחרי בני ישראל וכו', הגיד כי אע"פ שעיקר התהפכות לבו ולב עבדיו היה אל העם, הנה אח"כ רדפו גם אחרי ישראל ואע"פ שהיו יוצאים ביד רמה עכ"ז לא שת לבו כי ה' חזק לבבו בשר של מעלן כאמור. וירדפו מצרים אחריהם וכו'. הגיג התחכמות פרעה להשליט אנשי מצרים על ישראל כי אמר בלבו אני חטאתי ואשמתי עמהם בעבודה קשה, ועוד שנית הוספתי כובד עבודה על האנשים, לכן בחר שהמצרים יהיו רודפי ישראל, והיינו אומרו ופרעה הקריב קרב לא נאמר אלא הקריב, שהקריב את זולתו דהיינו המצריים שהם ילחמו את ישראל וינצחום כיון שאין בידם כ"כ אשמה, ולזה כיון שנשאו ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע דהיינו המצרים ולא פרעה, אז ויראו מאד ויצעקו אל ה' המושיע. ז"ש וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים וכו'. ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', כי השלימים כישראל נשאו לבבם אל אביהם שבשמים, ופסוק ויאמרו יהיה מהעם ערב רב כי אלה נתרעמו, דבשלמא לישראל ראוי שיוציאם מארץ מצרים להחזירם אל אדמתם אשר ירדו משם למצרים, אמנם העם שהם ערב רב מאנשי מצרים ואשר ארצות, מה זאת שעשית לנו להוציאנו ממצרים, כי לנו לא יאות יציאת ממצרים ארצינו אשר נתגדלנו בה אלא היה לך לגיירנו ולהניח אותנו במצרים, ואמרו הלא זה הדבר וכו'. פי' הלא זה הדבר אשר דברנו אליך כעת, הנה הוא טעות כי כבר הוא מעוות שלא יוכל לתקון, שהנכון היה שבמצרים לאמר ר"ל במצרים שם היה ראוי ליאמר שנאמר אליך שם בהרחבת הענין יותר, שראוי היה שם ליאמר חדל ממנו וכו' כי הוא טוב לנו ממותינו כעת במדבר. או אפשר שמאמר חדל ממנו הוא ענין בפני עצמו שאחר שאמרו שמאמר זה אשר דברנו אליך כעת, ואיחרנו עד עתה לאמרו כי הראוי היה במצרים לאמ' כי שם היה מתייחס ומועיל לכן לפחות שאלתינו כעת הוא חדל ממנו שאל נא תעכב בידינו משובינו לעבוד את מצרים, ונשאל מהם המחילה והסליחה, כי הנה טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר אם נעמוד במרדנו עמהם, שאח"כ כשנפול בידיהם לא ירחמונו אלא המת ימיתונו, וכראות משה ע"ה יושר לב ישראל הצועקים אל ה' ועקשות פה הערב רב כאשר האריכו למעניתם בפסוק ויאמרו אל משה, לעומת זה לא חשש משה להשיב את ישראל כי אם את העם הנדחי', ז"ש ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם, כי אל בני ישראל הנגשי' אל ה' אין צריך לעשות להם כדי לתקוע האמונה בלבם כי תקועה היא מזמן רב, אמנם היום יעשה לכם תשועה כדי שתאמינו בה', והיינו אשר יעשה לכם היום, כי לישראל מאז האמינו, והיינו מ"ש בסמוך ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי העם לא האמינו עד אז שראו נקמת ה' במצרים. ופסוק ה' ילחם לכם וכו'. ר"ל ילחם בעבורכם, שבחינת הישועה נתחדש להם לערב רב הישועה היום, וכמ"ש אשר יעשה לכם היום. אמנם עיקר המלחמה והעשותה בעצמו ובכבודו ית' זה יהיה בזכות ישראל הכשרים, ז"ש ה' ילחם לכם דהיינו על ישראל הצועקים בתפילה, והמוכיח שבשראל מדבר הוא אומרו ואתם תחרישון מהתפלה וצעקה שאתם בני ישראל צועקים. ואם נפרש אומרו ה' ילחם לכם נמשך עם ויאמר משה אל העם, שגם פסוק ה' ילחם לכם עם הערב רב מדבר, הנה אומרו ואתם שהיא תיבה מיותרת מורה שהיא מוסמכת אל עם זולת הנז', שעל בני ישראל ידבר שהפ' עצמו לצד בני ישראל ואליהם אמר ואתם תחרישון מהתפלה אשר אתם צועקים תהיה נעני', ולמדתי זה מדבר הרב בעל עקידה ל"ז שפירש כיוצא בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ולהיות הערב רב קטני אמנה, הוכרח משה ע"ה להרחיב עמהם הדרוש, אמנם לישראל השלימים לחכימא ברמיזא כל דהו מספיק. עלה בידינו היות כל פועל ה' למעננו להטיב עמנו באחריתנו, הורידנו אל כור הברזל למרק ולזכך כל זוהמת נחש במצרים, ובהגיענו לסיני אז פסקה לגמרי הזוהמא ונהי כאחד מצבאי מעלה, וכדכתיב יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.