כלי חמדה (לניאדו)/חיי שרה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.svg חיי שרה TriangleArrow-Left.svg א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אם הימים יוצרו כדי לעבוד בהם ליוצרם רם ונשא כמו שאני עתיד לבאר בסדר ויחי ב"ה יחוייב ששנות רשעים החטאים בנפשותם תקצורנה ימי עלומיו ולא יאריך ימים, יען אשר איננו ירא את אלהים ואין לו יום שאיננו מרבה קלקלתו מחבירו, לא כן הצדיק ראוי שיראת ה' תוסיף לו ימים על ימיו כדי שישב לעולם לפני אלהים וחסד ואמת ינצור בהם, ולעומת זה נאמר (איוב טו כ) כל ימי רשע הוא מתחולל וכו'. שכיון שהוא חוטא בכל יום ויום הנה הוא מתחולל בכל ימיו, שבזמן קצר כימים מרבה קלקלה עד שיחוייב מזה שאפילו השנים אשר זמנם קצת ארוך מהימים יתקצרו ומספר שנים נצפנו לעריץ (שם) שלא ימצאם ולא יחיה בהם, כדי שלא יוסיף על חטאתו פשע, ולזה ימשך לו פחד ורעדה, ע"ד פחדו בציון חטאים. והיינו קול פחדים באזניו (שם כא). ר"ל אע"פ שאין פחד כי לא היה פחד, הנה קול לו קול אליו ובאזניו יכנס קול פחדים שהשודד יבואנו, מתנכ' ובלבוש שלו' ובקרבו ישים אורבו, ז"ש בשלום שודד יבואנו (איוב טו, כא). מהתורה בת קול יוצאת מהר חורב (אבות ו, ב). זהו הקול פחדים אשר באזניו, ולזה יכנס חדר לפנים מחדר במקום חשוך ולא יאמין שוב מני חשך (איוב טו, כב) אותו המקום החשוך, ומרוב פחדתו אף על פי שהוא בהחבא ירא וחרד בכולי האי ואולי הוא צפוי אלי חרב הרודף, והוא מת ברעב כי איננו יוצא ובא מהמקום החשוך ההוא, ולזה נודד הוא ללחם איה (איוב טו, כג). וכל זה הפחד נמשך לו שידע שנכון בידו יום חשך, דהיינו היום שחטא בו, כי החוטא ביום ההוא יקחהו אופל ויפחדנו, והיינו דקאמר ידע כי נכון בידו יום חשך. כלומר אלו היה יום החשך קצת נע ונד, דהיינו ע"י הרהור תשובה, לא היתה לו כ"כ רתת וזיע, אמנם מהיות נכון בידו יום חשך נכון ובידו דייקא, דהיינו ע"ד ביד כל אדם יחתום (איוב לז, ז). שבידו ממש חקוק וחתום העבירה והמצוה, כמ"ש חז"ל המצות בימים והעבירות בשמאל, ז"ש "נכון בידו" בידו השמאלית נכון היום חשך, ולזה ירא וחרד תמיד ומתחולל.

ועוד בס"ד אוסיף לקח טוב בסדר ויחי ב"ה בביאור הכתובים האלה דרוש משם, ולעומת זה אמר דוד עליו השלום: ה' אורי וישעי ממי אירא וכו' (תהלים כז, א) אמר כי ההולך בדרכי ה' ודרך ישרה, סמוך לבו לא יירא אלא אפילו יעמוד במקום אור שיראוהו שקט ובוטח, ז"ש ה' אורי וישעי (תהלים מזמור כז). כי גם שאני לעין כל יושיעני, לא כמו הרשע שלא יאמין שוב מני חשך כדפרשית לעיל, וכן ה' מעוז חיי, שכל ימי יהיו בצדק עד שיקראו חיים אמתיים, וא"כ אחר שהוא הוא המעוז לחיי ממי אפחד, כי אין ראוי לאדם ליפחד אלא מהחטא שממית הנפש, ואחר שהוא מעוז חיי ממי אפחד, שמא תאמר בקרוב עלי מרעים והם קרובים אלי ראוי לפחד שהם מתקרבים אלי, עכ"ז לא אפחד כי כל מה שיעשו לי מהרע הוא אל הבשר לא אל העצמות נפשי, ז"ש בקרוב עלי, ומה שעולה בידם הוא לאכול את בשרי - הבשר לבד, ואפשר שיפלו בשוחה אשר כרו לי זדים, ז"ש צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, ר"ל מה שחשבו צרי ואויבי שיהיה לי נהפוך הוא שרשתם אשר טמנו תלכדם, ז"ש צרי ואויבי חשבו שהרע היה לי ונהפוך הוא שהמה כשלו ונפלו בגומא אשר חפרו, והאבן אשר גללו לי אליהם תשוב, ובזה מובן תיבת לי והמה שהם מיותרות, די שיאמר צרי ואויבי כשלו ונפלו, ולכן אם תחנה עלי וכו' לא יירא לבי, יען שאני בוטח באחת והיא שאיני חושב לי לחיים הימים שאני חי במשא ומתן ועסקי העולם הזה אלא שבתי בבית ה' כי הם הם כל ימי חיים שלי, שעל ידי שבתי בבית ה' בעולם הזה אזכה לעתיד לבוא לחזות בנועם ה' וכו', ואם יארע מקרה רע שיבוא יום חטא ואשמה, שהוא הוא יום רעה, הנה בהיותי בבית ה' יצפנני ביום רעה, שיעבור עיני מראות שוא ויום רעה, ויסתירני בסתר אהלה וכו'. ועוד בס"ד אוסיף ביאור בכתובים האלה בסדר ויצא בס"ד, באופן שהעיקר מהחיים הם הימים שאדם עובד לו ית', ע"ד שאמר הרב בעל עקידה ז"ל גבי מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (תהלים לד, יג). אמר שלא יקרא החפץ לחיות כדי להרויח עניני העה"ז חפץ חיים בעצם כי אם חפץ עניני העה"ז בעצם והחיים במהרה להגיע למבוקשיו, אמנם מי הוא האיש שיקרא חפץ חיים בעצם וראשונה, פירש לך ואמר זהו האוהב ימים לראות בהם טוב ועבודתו ית' זהו החפץ חיים. ועוד אפשר שאמר שלמה המלך עליו השלום לכל זמן ועת לכל חפץ וכו' (קהלת ג, א). אשר קשה שיאמר שהכל מסור ביד הזמן והוא דבר קשה, איברא שהיינו יכולים לפרש שתלוי בזמן ומזל וגם העיקר תלוי בזכות להפך העת מרעה לטובה, ועל זה יאמר ומבני יששכר יודעי בינה (דה"א יב, לג). לתקן העתים לדעת מה יעשה ישראל בהם, ר"ל ויתוקנו להפוך העת מרעה לטובה, ועל זה יאמר עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו). ר"ל אם העת עושה הכל בשליחות בוראה, ומוכנת לעשות לה' גזרתו, היינו משום דהפרו תורתיך, שאם לא הפרו תורתיך לא היה עושה העת לה', כי צדיק מושל על כל העתים, ע"ד מה שפירשנו יודעי בינה שע"י הבינה יתוקנו העתים, ולז"א לכל זמן, ר"ל לכל יסייע או ינגד הזמן, והוא הכללי דהיינו זמן ומזל שנה או מזל חודש, והעת הפרטית היא ג"כ לכל חפץ, לאותם העומדים תחת השמים, דהיינו האומות או פושעי ישראל בגופן, שהחסידים והשרידים אשר ה' קורא לא יחתו מאותות השמים, כי עכו"ם ורשעים יחתו וישראל הכשרים לא יחתו, כמו שנאמר לאברהם הבט נא השמימה (תנ"ך/בראשית/טו#ה). ואין הבטה אלא מלמעלה למטה. מלמד שהוציאו וכו'. והכוונה שאיננו תחת הוראת מזל, ועל זה סיים מה יתרון העושה וכו' (תנ"ך/קהלת/ג#ט). כי העת תנגדנו לפעמים ותם לריק כחו.

עוד היה אפשר לפרש דברים כפשטן, שהמבין עניני העולם הזה שאינם מתמידים בענין אחד אלא משתנים בכל רגע מרגעי הזמן, בעלות וברדת שנויים אין מספר, וזהו שאמר לכל זמן, ע"ד לכל תכלה ראיתי קץ (תנ"ך/תהלים/קיט#צו). לומר שהטוב לא יתמיד ולא הרע, שלכל יש תכלית וזמן שיכלה, ואמר כנגד הדברים הרעים המאריכים יותר וזמן מה, וגם כי לא יאריכו יראה בעיני האדם כימים ארוכים, ע"ד מה שפירשו חז"ל ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא טו, כה). שנקראו ימים רבים להיותם ימי צער אצלה, לזה אמר לכל זמן, ר"ל לימי הצער אשר נראים ארוכים וכאלו כל ימיו מכאובים, לכל זמן זמנו יבוא וגם שהוא ארוך כזמן יבוא זמנו, אמנם החפץ שהוא ההשקט שאדם חפץ בו איננו בגדר זמן אלא עת לכל חפץ, עת יתמיד ויעבור והנה איננו, והביא ראיה איך כל הדברים משתנים ובלתי עומדים על ענין אחד, דעת ללדת וסמוך לו עת למות, ובפרט כמו שאמרו הראשונים ז"ל גבי ויום המות מיום הולדו (קהלת ז, א). שמשנולד האדם מאותו היום מתחיל יום המות, ועל זה אפשר עת ללדת ותכף עת למות, שכבר מתחיל האדם למות מעת הולדו, וקרוב לזה אפשר לפרש בקצת משאר העתים, והצד השוה שבכולם שאומרים שכל הדברים משתנים, וא"כ מה יתרון העושה באשר הוא עמל עד שיגיע למבוקשו, ותכף להגיעו יעיף עיניו בו ואיננו כי הלך לו בהשתנות בעתו.

אמנם לפי הצעתינו כי הזמן מועיל לכל וכן העת היא היא המסייעת להשיג לכל חפץ, ואפילו חפציו של אדם אשר תחת השמים באמצעות הזמן ישיג מבוקשו, שאם יעסוק במצות ותורה אותה העת שקבע לתלמוד תורה יסייע ללדת, ואם ח"ו יחטא ואשם בעת אחד אותה העת יגרום למות, והיינו עת ללדת ועת למות וכן בכל העתים, באופן שאין יתרון לעושה באותו דבר שהוא עמל בו, דהיינו העמל בפעולה ההיא החומרית, אבל היתרון הוא העושה בדבר אחד ומועיל בכמה דברים, דהיינו מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, אשר בלי ספק באמצעות עושה פועל ורושם בדברים אשר לא עמל בהם ולא גדלם, זהו בעל היתרון.

עוד אפשר שאמר מה יתרון העושה באשר הוא עמל, שהעוסק בדברי השלימות הנפשיי, עושה כמי שאינו עמל, כי אם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, וכמו שלמדו חז"ל (קידושין מ.) מפסוק ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג, טז). באופן שיש עושה במה שאינו עמל, ויעלה עליו הב"ה כאלו עשאה, לא כן העושה בעניני העה"ז שאיננו עושה אלא באשר הוא עמל לבד ולא יתרון, ושמא תאמר א"כ הרשעים מאי קא סלקא דעתן להסתפק בעניני העולם הזה אחר שאין להם יתרון, לזה אמר ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני אדם, והם החטאים לענות מענה לשון למתרעה עליה, והמענה הוא שאומרים שאת הכל עשה הב"ה יפה בעתו, ונמסרו הדברים אל העתים, ומה בצע בעבודה ויראת ה' מה תוסיף, ז"ש את הכל עשה יפה בעתו. או יאמר מאחר שתענוגי העולם עשאם יפה בעתם, אם יעבור עתם לא יהנה מהם, ואם לא היתה דעתו ית' שנזכה מהם למה עשאם יפים ובעתם, וסיוע לזה שרואים כמה דברים שנבראו בעולם על צד היותר טוב, ז"ש גם את העולם. ר"ל היותם רואים כמה רבויים בעניני הבריאה, והיינו "גם את" גמים רבויים ואתים רבויים, אשר בעולם, זה חייב שנתן בלבם לרדוף אחריהם עם היותם מבלי, ע"ד בלי מה (איוב כו, ז) שהעולם כולו בלימה, לעומת זה אמר שעם היותם מבלי והבל ובלי מה, נתן בלבם ונתקעו בו לראותם יפים ובעתם ומינים ממינים שונים:

ועוד טענה אחרת כי אינם מתדבקים בענינים השכליים, יען כי רואים שהאדם השלם בכל יגיעו לא יוכל למצוא את מעשה ה' אשר עשה במתן שכרן של מצות, שהוא צפון ועין לא ראתהו, כי בסוף יראוהו אחר המות אבל לא ימצאהו האדם את מעשה ה', דהיינו מתן שכרן של מצות. או אמר אשר לא ימצא וכו' על דבר ה' ומצותיו כי נורא הוא ונמנע מהשיגו מראש ועד סוף כי רחבה מני ים וארוכה מארץ מדה.

עוד אפשר שיאמר ענין זה בסגנון יותר נאות להבין תיבת "מבלי" נמשכת לסוף הפסוק "אשר לא" וכו'. כפשטיה דקרא, והוא שאומר טענה אחת היא את הכל עשה וכו'. וזאת הטענה היא מבלי אשר לא ימצא וכו', מבלי כמו מלבד טענה אחרת, ופירושו זאת הטענה שאמרתי את הכל וכו' היא מבלי טענת אשר לא ימצא האדם את מעשה האלהים, "האדם" דייקא, שאפילו האדם השלם לא ישיג כל שכן הקטנים בדעתם, דהיינו בני האדם והם החטאים, ובזה מובן שנוי דלעיל אמר "בני האדם" ואלו הכא "האדם". ולא יבינו דרך ה' האמתי כמו שביאר התנא ואמר (אבות ב, טז): לא עליך המלאכה לגמור. שהכוונה לומר שאין על האדם אלא ההתחלה אבל הגמר עליו ית', שהוא יגמור בעדי, ולזה משיב שע"ה על הטענה הראשונה ואמר ידעתי כי אין טוב בם (תנ"ך/קהלת/ג#יב). ר"ל החוטאים חשבו שעיקר הטוביות והשלימות התכליתי, כי מאחר שנעשו כ"כ יפים בעתם, אבל אני ידעתי שאין טוב בם בעצם מצד עצמם רק אם יש בהם צד טוביות הוא במקרה, לשמוח בהם כדי להיות האדם מוכן בשמחתו לעבוד את ה', ז"ש כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. שהמבוקש בחייו של אדם הוא לעשות טוב כדפרישית, ובאמצעות אלה הדברים תמשך השמחה, שמא תאמר סוף סוף ימשך לאדם השלם העוסק במושכלות ומצות, ושמח בהם באמצעות תענוגי העולם הזה שנמעטו לו מזכיותיו, לזה אמר וגם כל האדם (קהלת ג, יג). האדם דייקא והוא השלם, שיאכל ושתה בתענוגי העולם הזה, וראה טוב העולם הבא, בכל עמלו - לא ינכו לו מזכיותיו מצד מה שאכל ושתה, כי מתת אלהים היא, ומתנת חנם היא, וכנגד מה שהם מתרעמים על העלם מתן שכרן של מצות כדפרשית לעיל גבי אשר לא ימצא האדם את מעשה ה' מראש ועד סוף, משיב ואומר ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים (קהלת ג, יד). במתן שכרן של מצות, הוא יהיה קיים ונצחי לעולם ועליו אין להוסיף, שיתן ג"כ קצת שכר בעולם הזה, כי וממנו ג"כ אין ראוי לגרוע, ואם היה מוסיף לאדם שכר בעולם הזה - המוסיף גורע שיגרעו לו ממתן שכר העתיד, זאת ועוד שהאלהים עשה שיראו מלפניו לשם שמים, ולא יראו מצד המתן שכר, ולזה הצפינו לעתיד באופן שהכלל העולה הוא שמה שהיה בטרח הצדיק ובצער, כבר הוא מתעדן בבית עולמו, ואשר היה מעותד להיות לרשע לעתיד כבר היה לו בעולם הזה השקט ונתמעטו זכיותיו כי אכל עולמו בחייו, והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג, טו). והוא הצדיק אשר חיי צער חיה, ולא הרודף. הנה נתבאר שהעיקר הוא לעשות טוב בחיי האדם כי לכך נוצרו חייו וימיו.

ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר הצענו ראשונה באומרו "כשם שהם תמימים" היכא רמוז היקש זה בפסוק יודע ה' וכו'. או בפסוק ויהיו חיי שרה. והיינו יכולים לפרש שהם רמוזים בכפל "חיי" ויהיו חיי שרה. ובסוף שני חיי שרה. דהכי קאמר כמו שהם תמימים שלא חטאה כלל, ומצד זה ויהיו חיי שרה שנחשבו לחיים אמתיים כיון שבת מאה וכו', כך שני חיי שרה דהיינו שנותם תמימים, והיינו שני חיי שרה לשון שנים, ובראש הפסוק לא אמר רק ויהיו חיי שרה, ולפי זה מה שדורש המאמר בסמוך ונחלתם לעולם תהיה וכו'. שנאמר ויהיו חיי שרה. מה צורך וכו', הכל מקושר עם פירוש דבר אחר יודע ה' ימי תמימים זו שרה וכו'. ולא עם הפי' הראשון, דלפירוש הראשון מתפרש כדפרישית.

אבל בזה יש קצת דוחק, דהיותר פשוט ומובן הוא שהדבר אחר הוא בערך יודע ה' ימי תמימים, אמנם אומרו אחר כך ונחלתם לעולם תהיה שנאמר וכו'. הוא לכולהו פירושי, וכן אומרו מה צורך לומר וכו' עם כל הפירושים. ועוד קשה דמאמר אומרו >>> "כשם שהם תמימים כך שנותן תמימים" דלא שייך הקש אלא מדבר חיצוני ומתחלף אל זולתו, אבל לא מיניה וביה, והכא ההקש כמיניה וביה יחשב, שודאי שאם הם תמימים שנותם תמימים. ועוד למה לא עשה זה ההקש כסדרו של מקרא, והיינו בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע לנוי. ועוד קשה אומרו דבר אחר יודע ה' ימי תמימים זו שרה. ואטו לפירוש הראשון דקאמר כשם וכו', לאו בשרה משתעי, א"כ מאי זו שרה. ועוד קשה דאיך תירץ קושיית מה צורך לומר שני חיי וכו' לומר לך שחביב וכו'. והלא כבר נאמר בכלל ויהיו חיי שרה כפי הנראה לפום ריהטא.


·
מעבר לתחילת הדף