כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/יח
|
< הקודם · הבא > |
סדר ויצא שלישי[עריכה]
יבאר שגודל ההשתדלות ורוב החריצות בעסק מהעסקים מורה על תועלתו וחשיבותו בעיני פועלו, והעצלה מורה שהפעולה נמבזה היא.
(ויקרא רבה פרשה ל') ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ). רבי אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף (משלי ח, י). קחו מוסרם של תורה ואל כסף. למה תשקלו כסף בלא לחם (ישעיה נה, ב). למה אתם שוקלים כסף לבני עכו"ם בלא לחם, על שלא שבעתם מלחמה של תורה, ויגיעכם בלא לשבעה, למה אתם יגעים ואומות העולם שבעים, בלא לשבעה, על שלא שבעתם מיינה של תורה, דכתיב ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה). עכל"ה.
גודל ההשתדלות ורוב החריצות בעסק מהעסקים הוראה גדולה על טוב תכליתו ותועלתו ועל הכרחיותו וחשיבותו בעיני הפועל, כי המתעצל טומן יד בפעולה מהפעולות, הרפיון שבו מורה שהפעולה תהיה נמבזה ונמס בעיניו, ולכן לא שת לבו לאזור כגבר חלציו להוציא לאור משפטה ותעלומה יוציא אור, ולזה משפטי האיש השלם הוא להתנהל לאטו על קנין מקנינים המדומים לחולשתם, וישיש כגבור לרוץ אורח מאורחות הצלחות הנפשיות, לאור באור פני מלך תדד שנתו מעיניו אל יתן פוגת לו. ועל כן ראו חז"ל בפסוק ויזרע יצחק בארץ ההיא. שח"ו איש מאישי ה' עולה תמימה ישתדל בעבודה רבה במלאכת הזריעה, אכן אין ויזרע אלא זרע קדש, לזרוע לצדקה שהיא נקראת זרע, כדכתיב זרעו לכם לצדקה, ועליה אמר ויזרע יצחק שעשה צדקה עם יושבי הארץ, ולזה תלה הפסוק הזריעה בו ביצחק, כי זריעה כזו ראוי ליחס אליו, וביצחק יקרא זרע בזה לא זריעה גשמית, ועל זה נאמר במה יזכה נער וכו'. שבסדר אלפא ביתא מיוסד מפי דוד ע"ה שאמר כי הנער המנוער מכל שלימות, ואורחו אורח עקלתון, במה יתוקן ויזכה נער את אורחו הנזכר, אמר כי יזכהו לשמור כדבריך שלא יסתפק בשימור דבריך ממש אלא צריך סייג ולשמור אפילו הדבר הדומה כדבריך, זה שאמר לשמור כדבריך בכ"ף הדמיון, ולעומת זה ראיתי נתון אל לבי לדרוש מאתך, בכל לבי דרישה וחקירה מלב ונפש, והדרישה היא שאל תשגני ממצותיך אל ענינים מדומים, אלא כל מעייני בם במצותיך, עד שלעומת זה אפילו בעתים רחוקות שאני טרוד בטרדת זמני הבל, אז לפחות בלבי צפנתי אמרתך כיון שאינו בפי יהיה בלבי, למען לא אחטא לך רגע קטן מהיות מעייני בזולתך, ואפשר שפירש למען לא אחטא לך, שלא אחטא מהיות כל מעייני בך, לא אחטיא רגע, ועל זה נאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג. חייב בהליכה אחרי ה' שתהיה כאריה שואג, ששאגה זו מורה על עוצם התשוקה אליו ית' וחשיבותה גורמת כי הוא ית' ג"כ ישאג לעומת שאגתם, ז"ש כי הוא ישאג, הוא ית' קאמר וימשך משאגתו שיחרדו בנים מים, חרדה לשוב בתשובה והעומדי' במצרים תהיה חרדתם יותר חמורה וברעש, יען שהשיבה להם במצרים נאסרה להם בתורה ובנביאים, וז"ש יחרדו כצפור אשר חרדתם גדולה אלו העומדים במצרים, אמנם העומדים בארץ אשור לא כ"כ אלא כיונה בלבד, זה שאמר וכיונה מארץ אשור, ואלו החרדות יגרמו שוהושבתים על אדמתם וכו'. ובזה מובן אומרו ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שקרא ליושבים בארץ מצרים נדחים כי הם מעין עיר נדחת בעברם הב' לאוין בכל יום ויום. ובסדר ויצא נתבארו פסוקים אלו בסגנון זולת זה עיין שם. נמצא החיוב של כאריה ישאג על ענין גדול כאחרי ה' ילכו, שראוי לאדם לרדוף אחרי ה' גבור כארי ורץ כצבי וקל כנשר, כי כמו כן ית' שאוג ישאג לקראתינו, וז"ש שע"ה קול דודי הנה זה בא, אשר ראוי לדקדק יתור הנה זה והיל"ל קול דודי בא, אמר אחר שכנסת ישראל נתעוררה התעוררות מה באמרה סמכוני וכו', כי חולת אהבה, שהיא חולה מתשוקתו ית', זה גורם לעורר אהבתו ית' לקראתה, זהו שאמר קול דוד הנה זה בא, ר"ל לעומת חשק זה הנזכר נמשך שקול דודי וקול פסיעותיו נשמעות. או אמר שהוא אינו בא עדיין אבל קולו לבד הוא שבא, ונראה לנו כאלו הוא עצמו, זהו שאמר קול דודי, הקול בלבד של דודי הוא זה אשר נראה שהנה זה בא, ולא בזכותינו כי אין לנו זכות אלא בזכות ההרים הם האבות, וכדפירשו חז"ל במדרש דומה דודי לצבי. אשר תמיד עינו אחת פקוחה, כך הוא ית' הנה עין ה' תמיד ליראיו המיחלים לחסדו וחושקים דבקותו ית', וחשוקו זהו שאמר דומה דודי לצבי וכו'. הנה זה עומד אחר כתלינו, אבל אינו בא וכותלנו יהיה כותל מערבי, ואומר שהוא ית' עומד ולא יושב כי היא מליצה נמרצת לומר כי הוא מוכן כגבור לרוץ אורח אחר הדורש להתדבק בו פרט או כלל יהיה החושק, הנה זה עומד מעומד אחר כתלינו ומשגיח וכו', מי מעם בני ישראל חושק להתדבק עמו, והראשונים ז"ל פירשו הנה זה עומד כמו ויעמוד השמן שלא נמשך לרדת, כך הוא ית' עומד שאינו מקוה רק אלינו, והטעם הוא יען שכותלינו של העונות מפסיקים בינינו לבין אלהינו, זהו שאמר אחר כתלינו, וסוף סוף מצד אי זה זכות נעשה בכתלינו זה כמו חלון וחרכים אשר משם משגיח בהם, ומשם ענה דודי לעומת דברי, שנאמר אמרתי סמכוני באשישות רפדוני וכו'. ענה דודי מענה רך ואמר לי קומי לך וכו' עד אן את עצלה ומתעצלת, קומי לך בקומה זקופה ואני אסייעך עוד שמצד היותך רעיתי ובחברתי שתתחברי אלי תתיפי ותעשי עצמך יפתי, והיא מדרגת נח שהיה צריך סעד לתומו, ואחר כך תהיי כשרה שלא תצטרכי סעד לתומך אלא ולכי לך לבדך, מעין אברהם שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, ובזה מובן תיבת לך המיותרת, או אמר רעיתי יפתי כלומר אינך יפה סתם בעיני כל העולם רב בעיני מצאת חן זהו שאמר רעיתי יפתי יפה אצלי בלבד כי הנה הסתו עבר הוא משל אל טרדות הזמן או אל הגלות, ויש זכות אבות הנמשלים לניצנים נראו בארץ התאנה אלו ישראל כפי פירושי המדרש, באופן שבזכות אלו הנזכרים קומי לך וכו', כי לא זו הדרך טובה שתעמדי בחגוי הסלע הוא היצה"ר ומתגוללת בחשקו בתוכיותו וקרבו דהיינו בחגוי הסלע הוא יצה"ר שזה מחייב אותך לעמוד בדלי דלות ובסתר המדרגה, ר"ל שיסתיר המדרגות לעלות בהם מעלה מעלה, הנה מהיותך יושבת בחגוי הסלע גורם להיותך בסתר המדרגה, לעומת זה השליכי גווך אחריך ועשי עיקר מהנפש והראיני את מראיך, לא מראה אחד של כשרות, דהיינו לפנים אלא מראות שתים, זה מאמר מראיך בלשון רבים, מראה א' אשר יראה האדם לעינים ומראה שני אשר יראה ה' ללבב, שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, זהו שאמר הראיני את מראיך כי כבר זכית להיות קולך ערב ומראך המפורסם נאוה הוא ואני רוצה שיהיו נא שני מראוך טובים. או אמר הראיני את מראיך תחלה, וע"י זה אח"כ השמיעיני את קולך כי קולך ערב כשמראך נאוה, לא כן כשאין כושר ואושר אשר נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמר שהדרך הוא תפסת מועט תפסת. אחזו לנו שועלים גדילים תחלה ואחר כך תשובו אפילו מהחטאי' הקלים, וזהו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים, מכלל דשועלים ראשון גדולים הם, וכך הוא הדרך הנכון להתבשר מהחמור תחלה ואחר כך אפילו מהקל שהוא כמו שועלים קטנים, שא"ה מחבלים היו כמה כרמים וכרמינו סמדר, באופן שיהיה דודי לי ואני לו, שהחשק העיקרי מתחיל ממש להיות דודי לי ואני לו הרועה וכו', הרי לך הכתובי' מורים הוראת החשק האלהי אלינו ואנו אליו, ודרך כלל כל מגלת שיר השירים קודש היא סובבת על החשק ולדבקות האלהי, לבטל האדם כל חושיו והרגשתם ולהיות חולה אהבתו יתברך, ועל זה נצטוינו שלא תשתתף בלבנו אהבה זולת אהבת ה', זהו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בפרשת שמע אשר בכל לבבך זירוז על אהבת ה' וקבלת עול מלכותו והכל מאהבה, ובאומרו שמע ישראל פי' שאף על פי שמצד החקירה אפשר להשיג כך שה' אלהינו אחד, עם כל זה יותר נכון להיות עיקר כזה שתאמין בו מצד הקבלה שלא תזוז משום צד קושי, ועל כן הודיע ואמר שמע ישראל. ר"ל אף על פי שידעת ענין זה בחקירה ובנפלאות אשר ראו עיניך, מ"מ הנאות הוא ששמע ישראל וקבל ומפי השמועה מפי סופרים, ותדע שה' ית' הוא אלהינו נמצא ומשגיח בנו השם אחד ואין שני. הראשונים ז"ל פירשו ה' קודם שיהיה מתכבד בהיותו אלינו, ואלהינו על זמן שמשגיח בנו, וכן כשיהיה ה' ולא יהיה אלהינו ר"ל משגיח בנו מצד עונותינו, הכל אחד כי אין בו שום שינוי בין שיהיה אלהינו או לא יהיה הכל א', והראשונים ז"ל פירשו ה' על זמן הראשון קודם שעדיין לא היינו בעולם, ואלהינו הוא על זמן שייחד אלהותו עלינו ונתקדש שמו על ישראל עמו, וה' הוא על זמן החרבן שאיננו מייחד אלהותו עלינו בחטאינו ונתרחקנו מעבודתו, לזה אמר כי כל השלשה זמנים הנזכרים ה' קודם, ואלהינו כשמשגיח בנו, וה' אחר שגלינו הכל א', שאין בו שינוי ח"ו. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. ר"ל שלא יהיה לבבך פנוי לא מינה ולא מקצתה מאהבת ה', שלא תשתתף בלבו אהבה זו בלתי אהבת ה', לא כן באיש הבליעל, שנאמר אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהיו. ר"ל פונה פנוי מה' אלהיו, ר"ל פנוי מאהבתו ויראתו ללכת לעבוד את אלקי הגוים ההם, ואפשר שלזה כוונו ז"ל בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום ע"כ. ובכל נפשך לדברי חז"ל אפילו נוטל את נפשך. ולדבריהם זה ובנפשך מספיק, אבל אמר ובכל נפשך, שבכל חלקי הנפש הלא הם רוח ונשמה ונפש בכולם תקשר עבותות אהבתו ית', ובכל מאדך ר"ל שכל דבר שהוא חשוב מאד מאד אצלך בו תאהבהו ותעבדהו, באופן שלא יהיה לך דבר למאד על אהבתו ית', אמנם הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום יהיו על לבבך ולא בלבבך כי שם אהבת ה' לבדה ואין שישתתף עמה דבר, אלא והיו הדברים האלה על לבבך, עליו ממש כי אלה הדברים הכנה להביא האהבה בלב, ולכן יהיו נא עליו ואהבת את ה' בכל לבבך בתורה, ואמר והיו הדברים האלה שקודם הולד האדם הנה אתו עמו כל הדברים בעת בהלו נרו ית' עלי ראשו, וכמ"ש חז"ל שמלאך מלמדו הכל בפרטיהם ובכל דקדוקיהם, וז"א והיו הדברים האלה. ר"ל כבר היו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכו'. קודם צאתך לאויר העולם היו על לבבך. ואמר ושננתם חז"ל אמרו לשון שנון שיהיו הדברים ברורים אצלך, שתאמר לחכמה אחותי את כשם שאחותך ברורה לך שאסורה לך כך דברי תורה ברורים לך ושננתם. ולע"ד נראה שהוא לשון שניות, שאומר שלא תסמוך על למוד בניך לפטור עצמך אלא תלמוד אתה ראשונה, כדכתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי וכו'. ואחר כך ושננתם בשניות לבניך, שאתה ראשון והם שניים לך, והיינו ושננתם גם בכלל אומרו ושננתם לבניך, שאתה השונה אותם לבניך, מובן שאתה יודע ומבין ומלמד לבניך, וזה יחייבך שתדבר בם בשבתך בביתיך יחד עם בניך והם ישאלוך ותשיבם, ואתה תשאלם וישיבוך באופן שודברת בם תמיד בשבתך וכו', וכמו שהחשוק קושר אות על אצבעו כדי שלא ישכח חפץ חשוקתו, ככה וקשרתם לאות על ידיך על שתיהם יחד, והיו לטוטפות כי כן ראוי לאהוב לבלתי שכוח לחשוק ואפילו רגע כ"ש אהבתו ית' אשר אין ראוי להניח אותה אפילו רגע קטן לא מהלב ולא מהנפש ולא מבין עיני האדם כמו שהוא ית' ויתעלה חושק בנו תמיד עם היות לו נבראי' חשובים צבאי מרום, והיינו דכתיב הן לה' אלהיך השמים. דקשה הסדר הזה כי מסדר הארץ באחרונה כאלו היא משובחת יותר מכל הקודם, כי כן בא השמים תחלה ואחר כך שמי השמים היותר חשובים, ואיך יתכן שהארץ תהיה יותר חשובה משמי השמים, והסדר הנכון היה לו לומר הארץ והשמים ושמי השמים או שמי השמים, והשמים והארץ מלמעלה למטה, אבל אמר כי הן לה' אלהיך מצד היותו מיחד אלהותו עליך, דהיינו אלהיך מצד זה נמשך הסדר הזה להיות לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה שהיא בעיניו ליותר חשובה מצד היותו אלהיך, לכך מזכירה באחרונה, כאדם שאומר דבר פלוני יש לי כך ויש לי עוד דבר חשוב יותר דבר פלוני, ויש לי עוד דבר חשוב יותר ויותר דבר פלוני, כך הן לה' אלהיך השמים והיותר חשוב שמי השמים, והיותר ויותר חשוב הארץ לא מצדה ודאי כי חומרית היא אכן מצד אבותיך, ז"ש רק למעט שלא יש בחינה בה כי אם מצד האבות שבאבותיך חשק ה', ואמר רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, דהיינו חשק והיינו לאהבה, אבל כוון לומר שלא תעלה על דעתך שחשק בהם מצד שימשך לו על ידם פרסום אלהותו, וכבד יכבדוהו לעיני הכל עד שמצד שתי בחינות אלו חשק בהם, לזה אמר רק למעט שלא חשק באבותיך לשום תועלת כבוד שיכבדוהו לעיני הבריות רק חשק בהם לאהבה אותם תכלית החשק הוא לאהבה אותם. ואפשר לפרש לאהבה אותם נמשך לסוף הפסוק דקאמר לאהבה אותם שמצד אהבתו אותם גרם לויבחר בזרעם אחריהם נמשכים ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, ולא בכל זרעם כי ישמעאל ועשו נדחו, אכן בנם בפרטות והיינו אומרו מכל העמים ולא אמר מכל הגוים לכלול ישמעאל ועשו, שבחר בכם מכל העמים והבדיל אתכם מן העמים כיום הזה ממש, מה היום הזה הובדל בין האור לחשך כך בדמותו וצלמו היה ההבדל שבין ישראל לגוים, זהו שאמר ויבחר בכם מכל הגוים כיום הזה שהיה מובחר ומובדל מהלילה, והוא ענין חריף ונכון באומרו כיום הזה. לעומת זה צריך שתהיו מלים ערלת לבבכם כדי שערפכם לא תקשו עוד וכדפרשית בסדר לך לך שלישי כי שם ביארתי פסוק זה, ואמר כי אז כאשר ימולו ערלת לבבם יהיו כאלהים יודעי טוב ולא רע, אשר בלי ספק אז ה' בהיותו אלהיכם יחשב כאלו הוא אלהי האלהים, כי אתם נחשבים כאלהים, ע"ד אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, וזהו שאמר כי ה' אלהיכם. היותו אלהיכם הוא הגורם היותו אלהי האלהים ואדוני האדונים וזו היא תיבת הוא. ואמר כי הוא האל הגדול הגבור והנורא יען אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, כי מי שנושא פנים איננו גדול כיון שצריך לישא פנים למי שאינו ראוי, אבל הוא ית' כיון שלא ישא פנים, הנה הוא גדול וג"כ גבור מזה הטעם, אמנם נורא הוא מצד שלא יקח שוחד, ולזה כל העולם יראו ממנו שאינו לוקח שוחד, ואין זה ח"ו מהיותו מתאכזר או דעתו זחה עליו, ולזה אינו נושא פנים חלילה לו שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה הוא בעצמו וכבודו, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וז"א ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, וידעתם שברון לבב הגר, באופן שלזה הוא ית' מצוה אתכם על הגרים השפלים ונכאי רוח, נמצא שאם הוא ית' אתנו נושא פנים איננו מצד גאוה וגאות אלא לאהבתו היושר והאמת, ואף על פי שאמרתי לך רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם וכו', עכ"ז אל תבטחו בריעות זה אלא את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד, ולא כתיב ואותו אלא אותו תעבוד ר"ל היראה הזו היא תגרום לך שאותו תעבוד ואל נא תאמר כיון שנורא הוא מאד מי יכילנו לעובדו, אלא אותו תעבוד ופירש העבודה תדבק בו ובשמו תשבע מרוב חשקך ואהבתך אותו, וכן ראוי יען כי הוא תהלתך והוא אלהיך וכו', אמר כי לא די שהב"ה הטיב עמך מצד היותו אלהיך הטיב עמך כל אלו הטובות אלא שתלה אותם בך שאתה היית סבה לעשותם וסייעת בעשייתם, והכל כדי להרבות בשבחך ותהלתך, ימלא פיו ית' ויתעלה, ז"ש הוא תהלתך. ר"ל הוא רוצה תהלתך והלולך ושבחך, והוא אלהיך העושה נוראות גדולות, והכתיב על עצמו אשר עשה אתך את כל הגדולות וכו'. אתך דייקא כאלו אתה והוא אתך עשה את הגדולות והנוראות אשר ראו עיניך, שכן מצינו בענין יציאת מצרים שצוה אותם על המילה, וג"כ שיקחו איש שה לבית אבות שלא יצאו אלא ע"י מצות אלו, וכאלו ישראל סבת יציאתם לקיים מה שנאמר אשר עשה אתך וכו', וכן בקריעת ים סוף מה תצעק אלי, הכל תלוי בהם, דבר אל בני ישראל ויסעו, ובזכות נסיעתם יעשה להם הנס ובכל הנוראות אמר בשבעים נפש וכו' ועתה שמך ה', שבברכתו נתרביתה ריבוי הזה, והוא פלא. כל זה מורה על עוצם התשוקה אשר חשק ה' בכם ובאבותיכם, כמו כן ראוי שאתם תחשקו בו: ואהבת את ה' אלהיך וכו', אמר כי ממדרגת היראה שהזכיר בתחלה את ה' אלהיך תירא ממנו יעלה למדרגת האהבה ושמירת משמרתו וכו' כל הימים, שהעושה מאהבה לא ירצה להכעיס את אהובו בשום יום, לא כן העושה מיראה אולי ימוט ביום מהימים, והזכיר אות ומופת חותך מוכיח אהבתו הגדולה אשר מים לא יוכלו לכבותה, והוא כי לא את בניכם וכו' אשר לא ראו את מוסר ה' ואת אותותיו, ונוסף על כל זה הוא היות המעשים נעשים על ידו ולא ע"י זולתו, וז"ש את מעשיו אשר עשה, אכן בסמוך כתיב כי עיניכם הרואות את כל וכו' הגדול, ונוסף על כל גדולתם היות אשר עשה הוא בעצמו, שזה עולה על הכל להכנס במקום טומאה בארץ מצרים כדי לינקם מהם ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הוא בעצמו ובכבודו, מחשקו בישראל אהבה מקלקלת השורה, וחייב כל זה שהם ג"כ ראוי שיחשקו בו חשק נמרץ כאמור, כי עוצם החשק והאהבה מורה על ערך הענין ושלימותו. ובזה נבוא אל ביאור המאמר שהצענו וראוי לדקדק מה שייכות יש לקחו מוסרי עם פסוק ולקחתם דאין מספיק התיחסות לשון ולקחתם עם קחו, אלא צריך התיחסות הענין. גם הביאו פסוק למה תשקלו כסף בלא לחם, נראה משולח בלי קשר. גם כפל הענינים בדברי המאמר מלחמה של תורה ליינה של תורה אע"פ שמורכבים על הפסוק שהוא כפול ג"כ באומרו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה אקרא נמי פירכא למה הוכפלו הענינים, ונבין ג"כ כוון העונש אל החטא בפרטות, ומדה כנגד מדה. הביאור דקשיא ליה לבעל המאמר בפסוק ולקחתם לכם, תיבת לכם מיותרת, ובפסוק קחו מוסרי ואל כסף קשיא ליה נמי דפשיטא וכי בסוג א' נכנסים הכסף עם מוסר ה' שהוצרך לומר קחו מוסרי ואל כסף, לעומת זה הכריח פירוש הפסוק קחו מוסרי, ובזה אל כסף למכחיש התורה, שלא תצטרכו לתת למ"ה כיון שאתם מפזרים אותו בבעלי תורה, ובקנין מוסרה של תורה ומצותיה, וז"ש ג"כ ולקחכם לכם. ר"ל מה שלקחתם מוסרה של תורה ומצותיה לכם ולתועלתכם, יהיה שואל כסף למכחישי התורה אלא הכל לכם, ולבאר זה הביא פסוק למה תשקלו כסף וכו' כפשוטו קשה ההבנה, ועוד קשה ויגיעכם בלא לשבעה, לא לשבעה מבעי ליה ומאי בלא בבי"ת, לכך דרשו על התורה שנקראת לחם ויין, והטעם לחם על הפשט שכמו שהלחם הכרחי ככה הפשט, ונקראת יין בבחינת סודותיה שכמו סהיין משמח ומעכל המאכל ככה סגולת סודי התורה ששמח המשיג אותו, ועל דבר קשה בפשט יתוקן ויתעכל בסוד, ועל זה אמר למה תשקלו כסף לבני עשו דייקא, כי היו משועבדים לכם, שנאמר ורב יעבוד צעיר וכו' והוי גביר לאחיך וכו'. תדע למה תשקלו כסף, הסיבה היא בלא לחם, שלא שבעתם מלחמה של תורה, והכריח לומר שלא שבעתם כי לא יתכן בלא לחם כלל כלל לא כי אפילו ריקנין שבישראל מלאין תורה ומצות כרמון כ"ש הטובים שבאומה ישראלית, אלא שלא שבעתם, וכיון שפרקתם עול תורה נתקיים והיה כאשר תריד ופרקת עולו, והם לקחו מכם כסף עול מלכות ועול דרך ארץ. אמנם היגיעה בצער הגוף שאתם יגיעים, והם שבעים ושקטים ושאננים, זהו בלא לשבע בעבור שלא שבעתם מיינה של תורה, העיון והיגיעה בסודותיה היתה מצלת אתכם מיגיעת גופכם עמהם, שמלבד הכסף יש להג הרבה יגיעת בשר, והסבה בלא לשבעה, נמצא שלכו לחמו בלחמי תחלה דברים כפשטן ואחר כך ושתו ביין מסכתי, כי בהכנס יין כזה בקרבכם יצא סוד, וסימניך נכנס יין יצא סוד, שקדמו מלתא למלתא, נמצא מתיחס דברי המאמר עם פסוק ולקחתם לכם בפרט ובכלל, בפרט כדפרשית בתיבת לכם, ובכלל בכל חלקי המאמר שביאר שצריך לחמה של תורה בפשט, ולשתות מיינה דהיינו הסוד והוא הצריך במצוה זו של ולקחתם לכם וכו' פרי עץ הדר וכו'. אשר בלי ספק שמצוה זו צריך לשתות מיינה של תורה כדי לבוא עד סודה, ולדעת תועלת ארבעה מינים אלו. עלה בידינו מדברי המאמר היות העוסק במוסרה של תורה משיג הכל בכלל, לא כן ההומה אחרי הקנינים המדומים ובטל מדברי תורה כי יתם לריק כחו ואכלו זרים יגיעו. ומעתה ראוי להשיב מפני כבוד בחיר אבות אשר ראינו מיטיב כל זמנו, מיצר ורודף אחר קניני העולם הזה בעוצם חריצות והשתדלות נמרץ, שבע שנים ברחל ושבע שנים בלאה ושש בצאן, ולא יאות לאיש אלהיי כמותו ראוי היותו מורה דרך ישר שיבור לו האדם ולא להכשיל זולתו, ובפרט בעשותו אלה התחבולות מפצל מקלות לבנות וכו', אשר כל זה זר מאד מעשהו אפילו לאיש בינוני כ"ש לאיש תם ובחיר אבות, ובפרט מצד הוראת עוצם תשוקת ענינים המדומים כמשפט האיש ההמוני. והרב בעל עקדה ז"ל תיקן זה ואמר כי להיות אבינו יעקב עליו השלום חפץ לבנות את ישראל ולהקים י"ב שבטים שבטי יה מעין י"ב מזלות וצבא מרום, לעומת זה התעצם על לקיחת הבנות בנות לבן אשר יבנו שתיהן את בית ישראל הבית הקדוש הזה, גם על דבר ענין המקלות ביאר הרב הנזכר שלא עשה זה כי אם אל חלק הצאן העקודות נקודות וברודות אשר עלו לחלקו של יעקב, וחשש פן יצאו מהן צאן לבנות ויהיה לו דין ודברים עם לבן, לכך היה נותן המקלות המפוצלות נגד צאן יעקב כדי שיולידו כדמותן וצלמן וישבות דין וקלון עם לבן, ואפילו הכי היה מותר לו משלו שיהיו העטופים משל צאן יעקב גם ללבן עטופות על צאן לבן, ולזה לא ישים כי אם הקשורים ליעקב, אלו דבריו ז"ל, ודקים מאד. אכן פשטיה דקרא שבצאן לבן הכתוב מדבר, ומהם הקשורים ליעקב והעטופים ללבן, כי לא יתכן שיעקב מוותר משלו ללבן, ודרך החסידים להקפיד אפילו על פכים קטנים, והעד ויותר יעקב לבדו. ודרשו חז"ל אל תקרי לבדו אלא לכדו, שנשאר על פכים קטנים. גם צריך לחקור אם לקח לו לחלקו כל שה נקוד וטלוא הנמצאים אז בעת ההיא, ולפי זה הסר משם הוא שם הפועל, ולא תהיה מלת הסר לשון צווי אל לבן, ולפי זה ויתן ביד בניו היינו ביד בני יעקב, כי לא לגורלו בחר הנקודים וטלואים. והדרך השני הוא לומר שאותם הנקודים והטלואים נתבררו לחלק לבן, והסר משם לשון צווי שצוה ללבן שיסירם משם ויתנם ביד בניו של לבן הרחק מאד שלא יראום הצאן ויולידו כדמותן וצלמן. ועוד להבדיל בין אשר נולדו כבר שהם ללבן לאוצן שיולדו אחר כך שהם ליעקב, ולפי זה וענתה בי צדקתי וכו', כי לא ימצא בתוכם כי אם עקוד וטלוא לא זולת, כי אתה כבר לקחת ביד בניך הנקודים והטלואים והברודים, זו היא החקירה הכללית בענין זה. אמנם צריך לדקדק בפרטי הפסוקים, ויזכור אלהים וכו' תפש הזכירה והשמיעה באחת מהם מספיק. ומה היא החרפה הזו שאמרה אסף אלהים את חרפתי, ופי' ז"ל בזה שאסף וקבץ ה' כל החרפה שהיו מחרפין ומגדפין אותי כל הנשים באמרן שאני עקרה, כל אותה החרפה אסף אלהים שעשתה פרי לתת לי בן. ואחרים פירשו לשון כריתה, ויש מפרשים שעד עכשיו כשהיתה נעשית אי זו תקלה בבית אין במי לתלות אלא בי, אכן כעת אסף אלהים את חרפתי, שאוכל לתלות בבני יוסף. ועוד קשה מהו התכיפות הזה של ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני. ופירשו המפרשים מתחלה קודם שתלד רחל ראה יעקב שהשאלה נמנעת מצד לבן, כי יאמר עצה תענה את בתי רחל כי עקרה היא, גם היה אפשר שתעכב רחל ההליכה, אמנם כאשר ילדה רחל את יוסף אמר כי רחל לא תעכב שכבר ילדה, גם ללבן אין פתחון פה לדחות מצד רחל. וחז"ל דקדקו מאומרו את ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, את יוסף דייקא שנאמר בו בית יוסף להבה, ושטנו של עשו אז נתחזק לומר אלכה אל ארצי, שאין פחד עשו לנגד עיני, ובס"ה אמרו כי כאשר ילדה רחל ליוסף ולא נשאר לתשלום הי"ב כי אם בנימין, ואין ראוי זרע קודש מצבתה שיהיה כולו נולד בח"ל אלא יושלם בארץ הקודש, ןהכל יוקדש בחתום במקום קדוש. ועוד כי אתה ידעת את עבודתי, הכל מיותר שכבר אמר אשר עבדתי אותך בהן. ועוד תשובת לבן אם נא וכו' נחשתי הוא בהפך ברכת השי"ת כי הנחוש אין לו מבוא עם ברכת ה', ומאמר בגללך סותר מאמר נחשתי, שאם הברכה היתה בגללו א"כ הנחוש לא הועיל כלום שאם הועיל א"כ לא נעשה בגללו. ועוד מאי נקבה שכרך עלי, תיבת עלי בלתי צודקת. ועוד מאי גם אנכי. תיבת גם קשה להולמה, ורש"י ז"ל פי' על פי השיטה שכתבתי לעיל של ויתן ביד בניו של יעקב, לזה אמר נהי שבני עושים לביתם אבל מתי אעשה גם אני עמהם, וזהו גם כי קטני קטנים הם, כי הבכור ראובן בן שבע שנים וצריכים סעד ממני. ועוד אומרו לא תתן לי מאומה מיותר, ומספיק שיאמר אם תעשה לי הדבר הזה אשובה וכו', גם במ"ש אעבור בכל צאנך וכו', עד וישמע את דברי בני לבן, כל הכתובים האלה הסובבים בענין נקודים וברודים, צריך לבארם ב"ה על פי השיטות שהזכרתי לעיל בחקירה הכללית שהזכרתי. ועוד מאי בני לבן לאמר כי הם למי יאמרו. ועוד כפל לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה וכו', הענין כפול ומכופל ואם באת לדקדק תיבת מאשר ולא כל אשר יקשה קרא מרישיה לסיפיה, דמתחלה קאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו, הרי בפירוש אמר שלקח הכל, ואחר כך אומר ומאשר לאבינו, משמע שלקח מקצת ומאשר ולא כל אשר, והוא הפך הקודם, גם נדקדק אומרו את כל הכבוד הזה ולא אמר את כל העושר הזה או את החיל הזה. ועוד פני לבן מיעוט פני שנים, ואחר כך אומרו והנה איננו לשון יחיד והיל"ל והנה אינם עמו כתמול שלשום, או היל"ל וירא יעקב את לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. ועוד אומרו ויאמר ה' שוב וכו'. כנראה שהוא תולדת הנזכר מוירא יעקב את פני לבן. ויובן ג"כ הסיפור שסיפר יעקב לנשיו ואמר רואה אנכי את פני וכו', שהוא סיפור הענין הנזכר בקצת התחלפות בלשון ובענין כאשר אבאר ב"ה. ועוד ואתנה ידעתן בוא"ו העטף שנראה שאין להקשר עם הקודם. גם נדקדק אומרו אם כה ואמר ולא כתוב אם כה אמר. וחז"ל דרשו שהוא ית' המגיד מראשית, שאם כה יאמר לעתיד לומר נקודים אף על פי שכעת אמר בהפך הוא ית' עושה שילדו כל הצאן נקודים על שם העתיד שיאמר כך וכן בעקודים, אכן עדיין צריכים אנו להבין אומרו וילדו בקמץ והיל"ל וילדו בצירי לשון עתיד. ועוד מאי ויצל אלהים דלא שייך בו לשון הצלה, ואם הוא כמו וינצל את מצרים, קשה מאד הלשון דהיל"ל וינצל אלהים את מקנה אביכם. ומצד הענין קשה שלא יתכן שיאמר יעקב בפיו שעשאו ללבן כמצולה שאין בה דגים או דגן כמו שפירשו שם חז"ל, א"כ מאי לשון זה של ויצל אלהים וכו'. ועוד ותען רחל ולאה בלשון יחיד והן שתים רחל ולאה. ונבין ג"כ בכל חלק ונחלה עם הטעם שאומר הלא נכריות. ועוד איך נותן טעם ואומר הלא נכריות נחשבנו לו. ועוד קשה כפל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש דהיינו מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם. ויובן אומרו לבוא אל יצחק אביו וכו', אם הוא סיפור מקושר לתחלת המקרא של ויקם יעקב, והתכלית לבוא אל אביו יצחק או אם הוא מקושר עם סוף הפסוק האומר מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק וכו', דאם חוזר לתחלת המקרא כפשוטו של מקרא יקשה למה לא הזכירו תכף בתחלה ויאמר ויקם יעקב לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען וישא את בניו וכו' וינהג את כל מקנהו. ועוד ויגנוב יעקב את לב לבן וכו' כיצד גנב לבו על בלי הגיד לו כי בורח הוא, והראשונים פירשו שלא הגיד מעולם שבורח הוא לשדה ארם מעשו שאלו הגיד לו כך היה לבו תמיד נוקפו לאמר אולי יברח ובזה גונב לב לבן. ודרך הלצה פירשו כי זה היה מגיד לו תמיד יעקב על בלי ר"ל על דבר בלי מה הגיד לו תמיד יעקב, ואומרו לקריתי אנא אזיל לקריתי נבא אזיל ולא האמין שיברח כיון שראהו דגזים תמיד ולא עביד זו היא גניבת דעת גדולה: ועוד קשיא בתוכחת לבן באו הדברים כפולים, מה עשית ותגנוב את לבבי וכו' למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי היינו הך. ועוד אומרו יש לאל ידי וכו' ואלהי אביכם אם הוא ראיה למ"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע, והראיה שאלהי אביכם הקדים מאמש ואמר אלי השמר לך וכו' שאלו לא היה יכולת בידי לא הזדרז אלהי אביכם לבוא מאמש ולהזהירני זירוז ושמירה אפילו מטוב. או אם נפרשהו בפני עצמו ונבין אומרו תיבה לאמר. ועוד בתשובת יעקב באו הדברים כפולים כי יראתי כי אמרתי וכו', ונבין הזכירו הבנות ולא הזכיר מקנה קנינו. גם קשה אומרו הכר לך מה עמדי, דפתח באשר תמצא את אלהיך ומסיים בהכר לך מה עמדי וכו', גם נבין מריבת יעקב עם לבן וכפל זה עשרים שנה אנכי עמך זה לי עשרים שנה בביתך, ושינוי לשון עמך לבביתך. גם ראוי להבין אומרו ולבנותי מה אעשה וכו', היתכן שעלה בדעת לבן להרוג בנותיו זר מעשהו מאד. והרב בעל עקדה ז"ל פי' שהיה נושא ונותן לאמר מה תיקון אעשה לבנותי בתנאים וכיוצא, עד שראה טוב לומר ועתה לכה ונכרתה ברית, זהו הנאות לעשות לאלה שיהא לבי בטוח קצת. גם בענין אלו העדים שהקימו גלעד ומצבה, וראינו ליעקב מחזיק במצבה ולאחיו דהיינו הבאים עם לבן וסיעתו גל אבנים הלא דבר הוא. ועוד קשה בכפל הנמצא בדברי לבן בשינויים רבים, בתחלה אמר ויאמר לבן הגל הזה עד ביני וביניך, ואחר כך חוזר ואומר אמירה שנית והיא ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה וכו' עד הגל הזה ועדה המצבה, שכעת באמירה הזו השנית מקים פי שנים עד ועדה, לא כן במאמר הראשון שלא הזכיר בו כי אם הגל לעד, גם יש שינוי מיניה וביה בפסוק, שבתחלתו מזכיר גם אני לא אעבור אליך את הגל ובסופו אומר וגם אתה לא תעבור את הגל ואת המצבה, ומאי שנא דבתחלת הפסוק לא הזכיר תיבת לרעה ובסופו אמר לרעה, אם לא שתאמר דתיבת לרעה חוזרת על כל צדדי המקרא. ועוד תיבת אלהי אביכם שלא במקומה דהיה לו לכתבה גבי אלהי אברהם ואלהי אביכם דהיינו על יצחק, ואחר כך יאמר ואלהי נחור. גם נבין פגיעה זו של מלאכים למה אמר יעקב כאשר ראם לומר מחנה אלהים זה:
הביאור כי להיות סבלנות רחל גדולה, וכמ"ש חז"ל שהיתה עומדת תחת מטת לאה והיתה היא המדברת כדי שלא ירגיש יעקב ותתבייש לאה, זהו שאמר ויזכור אלהי' את רחל. זכר לה חסד נעוריה הנזכר בהיותה את לאה, והיינו את רחל, את דייקא, וגם שמע בקול תחנוניה המתחננת תמיד על בניה ויפתח את רחמה ותאמר אסף אלהים את חרפתי, שהיו אומרים מכיון שזכה יעקב בגדולה, מעתה נתנה רחל לעשו ובפרט במה שכתבתי היות יעקב נחשב לבכור בקניית הבכורה ועשו לפשוט כיון שנטלה ממנו הבכורה, וא"כ יאמרו שרחל ראויה לעשו, והראיה שלא זכה ליבנות ממנה, לעומת זה אמרה אסף אלהי' את חרפתי שהיו מחרפין אותי לאמר שאני לגורל עשו, ולפי זה הטעם היה ראוי לקרותו אסף, אכן קראתו יוסף לפי שמורה ג"כ שרצתה לאמר יוסף ה' לעתיד בן אחר, ולכן לא קראתו יוסיף אלא יוסף לפי שכולל שני ענינים יחד, ענין אסף אלהים את חרפתי, ולענין יוסף ה' לי בן אחר. ואומרו ויהי כאשר ילדה רחל וכו' אפשר שכוון הפסוק לשני הענינים שהזכרכו יחד, הראשון שסיבת לידת רחל הגורמת להיות לב לבן בטוח שלא תענה כיון שילדה, וזהו ויהי כאשר ילדה רחל. והענין השני היותו יוסף אשר הוא בלי ספק שטנו של עשו וכדפרשית בסדר הקודם, לפי שהאריך אפו עם אחיו, אף על פי שמכרוהו והעביר על מדותיו, לא כן עשו הרשע עברתו שמרה נצח, באופן שהשני דברים כאחד גרמו שאמר יעקב אל לבן שלחני וכו', כי הוא באמת שטנו של עשו ולא שאר אחיו, ואמר לו בדרך מושר לא אלך כי אם ברשותך כאלו אני עבדך דכתיב שם וכי תשלחנו חפשי וכו'. זהו שאמר שלחני ואלכה וכו' והנשים יהיו בעיני כאלו מתנה נתת אותם לי, זהו שאמר תנה את נשי ואת ילדי, כי שיעור יש בעבודה לבד הנשים והילדים, ואף על פי שתנאי העבודה לא בילדים היתה מ"מ יש בה שיעור עולה לכאן ולכאן, זהו שאמר תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן, בהן דייקא אל הנשים אשר עיקר העבודה בהן היתה ולא בעבור הילדים, אמנם הפסוק הזכיר אשר עבדתי אחר ילדי לכוון אל האמור, והיינו דמסיים וקאמר כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך בלב שלם ועבודה שלימה כשיעור הנשים והילדים, והנה לבן בחלקת לשונו דבר אליו ואמר נחשתי וכו' אמר לו טענת חסידות והיא מאחר שאתה מורה אותי להדריכני בדרך ישרה, זוכה ומזכה אותי זכותי תלוי בך היאך תעלה על דעתך ללכת, זהו שאמר נחשתי מעולם הלכתי לקראת נחשים ונחושי טומאה, וכעת זכית וזכיתני שויברכני ה' ולא בניחושים, זה היה בגללך ובסבתך שאתה סבת כל זה הטובה, ולמה תבטל מצותי כזו שאשוב לנחושים שלי ולא תחשוב שתתעכב לחנם, אלא נקבה שכרך רק לא יהיה השכר בעין אלא במיתון עלי, כמו לוו עלי ואני פורע ר"ל פרש השכר בהקפה עלי ואתנה, גם בכלל אומרו שכרך יש בו ביטוי כמדקרות חרב כאלו רצה לומר שכרך ולא שכר פעולתיך, כאלו רצה לומר שכר עכבתך אתן כדי שלא תלך מאצלי, ואף על פי שלא תהיה עבודתך ראויה לאותו שכר לכך השיבו יעקב ואמר אתה ידעת את עבודתי וכו', אמר שיש מין פועל יגע בכל כחו אבל אינו מוצלח, ויש בהפך מוצלח ואינו יגע, אמר כי כולהו איתנהו ביה יגע ועמל, אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתי אותך בהן עבודת פרך, ועל ההצלחה אמר ואת אשר היה מקנך רב ועצום הלא אתי ועמי הוצלח הצלחה זו כי מעט אשר היה לך לפני בשעה שמסרתו והנחתו לפני ויפרוץ לרוב, ולא זו בלבד אלא שויברך ה' אותך אפילו בדברים שאינם תחת ידי, זהו שאמר ויברך ה' אותך, אותך דייקא והוא מ"ש חז"ל שלא היו לו בנים וזיכהו ה' אליהם וברכו לרגל יעקב. ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי, ר"ל מתי אעשה אנכי וגם לרבות את ה' המברך את עמו ובעזרת האל נעשה הכל, וזהו שאמר מתי אעשה גם אנכי, גם דייקא לרבות השי"ת שהעיקר תלוי בעזר ה', והנה לבן אמר מה אתן לך לעתיד דהיינו שיעבוד לו בהקפה, ועל המונח הראשון שאמר לו שכרך עלי, עלי בהקפה משמע, לעומת כל זה ענהו ואמר בדרך צחות לא תתן לי מאומה, ידעתי כי ריקם תשלחני אם יהיה בהקפה אלא אם תעשה לי הדבר תכף ומיד אז אשובה ארעה צאנך אשמור, מלבד הרעיה אשמור שמירה מעולה, ושאל ממנו שיתן לו כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים, טעם היפוך הסדר בנקוד וטלוא, שבשה אמר כל שה נקוד וטלוא שהרוב נמצא בשה נקוד והמיעוט טלוא, לא כן בעזים בהפך וטלוא ונקוד שהטלוא מצוי יותר ונקוד מיעוט, ואמר והיה שכרי כלומר מלבד אלו הנמצאים כעת נקודים וטלואים, גם אשר יולידו מכאן ואילך והיה שכרי לעתיד. ונ"ל כי לא שאל יעקב לחלקו בנקוד לבדו או טלוא לבדו אלא על פי שני הסימנין יחד נקוד וטלוא, ולזה אמר וענתה בי צדקתי ר"ל שלא אצטרך אני לענות ולצדק עצמי על פי טענות וראיות ברורות, אלא וענתה בי צדקתי היא מעצמה תענה לכל נברא כי תבוא על שכרי לפניך עד שכל אשר איננו נקוד וטלוא אפילו בעזים שמנה גם בהפך כמו שהזכיר הפסוק הקודם וטלוא ונקוד בעזים, ועלי צריך שישתנו סדר בראשית, שצריך שימצא בו נקוד וטלוא לא טלוא ונקוד, והנה לבן הודה לדברי יעקב, וזהו שאמר הן ר"ל אני מודה שכן מורה תיבת הן, ואמר כמתלהלה מורה זיקים לו יהי כדברך, ר"ל אבל חוששני פן תאמר הרבה ואפילו מעט לא תעשה מכל דבריך, לו יהי כדבריך ולפי זה ויסר ביום ההוא יעקב ויתן ביד בניו ואפילו שהם קטנים כדי שיהיה כל טרחו בשל לבן, ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות, ולהיותו לבן אולי נתן לו חלקו הלבן שבצאן כשמו. ויקח לו יעקב וכו' לפי הפשט אין איסור אפילו שיעשה השתדלות טבעי לגרום לצאן לבן שיולידו נקוד וטלוא לשכרו כי עם עקש תתעקש, ואפילו שנאמין שהמקלות האלו הן הן חגורמות עקודים נקודים וברודים. ואשר אני אחזה לי נכון הוא כי הכל ביד ה' אשר מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, והראיה מה שהזכיר יעקב אבינו בסמוך בחלום שנראה לו המלאך שהעתודי' העולים על הצאן עקודים נקודים כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. נמצא שלא היה צריך יעקב לזה, גם לא יתכן שאם ראוי ללדת לבן שיתהפך לנקוד וטלוא שלא בגזרת ה' המוריש ומעשיר, אכן תועלת אלו המקלות לא היו להפך מלבן גמור לנקוד וטלוא, אכן תועלתם היה לאותו העזר מאת ה' שיהיו עקודים נקודי' וברודים בכל שהוא מסימנים אלו יועילו או במקלות לעזור ולהוציא הדבר יותר מפורסם בהסימנים יותר ברורים ומובהקים כדי שלא יהיה ללבן פתחון פה, לא כן אם היה הסימן קטן היה מקום לערער, וזה אפשר שכיוון הפסוק באומרו ויחמו הצאן אל המקלות. ר"ל אל סיבת המקלות נתחייב שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים בשלשה סימנים מובהקים יחד, ולפי זה אומרו ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן, יען שלא יצאו בהם סימנים מובהקים, ואף על פי שיצא בהם סימן כל דהו, לא בחר יעקב לקחתם ויהיו ללבן, והקשורים ליעקב שהיה סימנם מובהק ובאלה חפץ, וכמ"ש וענתה בי צדקתי וכו' כי תבוט על שכרי לפניך. בביאה והעברה כל דהו לפניך לא שאצטרך לדקדוק סופרים בסימנים, והפסוק מסייעני בזה שאמר לעיל הנקודות והטלואות כל אשר לבן בו. ר"ל שהנקודות והטלואות רובן ככולן, ועל כן הלבן בו מיעוטא דמיעוטא, כי כן מורה אשר לבן בו, שהוא נטפל לשחור ולנקודות וטלואות, ולפי זה שפירשנו שהיו יחד השלשה סימנים, והתנאי היה על שנים, אפשר יובן כוונת הפסוק בסמוך אם כה יאמר וכו', ר"ל הוא ית' מתחלה ראה להתקין שילדו כל הצאן נקודים ועקודים בשני הסימנים יחד כדי שאם כה יאמר נקודים יהיה שכרך כבר ילדו כל הצאן נקודים בחלק הנקודות, כי סימן העקודים לא יזיק ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך כבר ילדו כל הצאן עקודים, וסימן הנקודים לא יזיק באופן שהמציא ה' היות בהם שני סימנים לאם כה יאמר או כה יאמר. ומובן אומרו וילדו בלשון עבר. עוד עלה בדעתי כך שאפשר לומר בדרך חורפי ולחלק חלוקה אחת, והיא שיעקב אבינו חשש פן ילדו הצאן כולן עקודים נקודים ואז יתעצם לבן עליו, ואז יחליף את משכורתו עשרת מונים, דתפשת מרובה לא תפשת, לכך אמר תפשת מועט תפשת, והמציא המצאת המקלות לזכות לבן, כי פצל בהן פצלות לבנות ומחשוף הלבן יהיה על המקלות כדי שיהיה כולו הפך לבן, וזהו ויפצל בהן פצלות לבנות ויצג את המקלות אשר פצל וכו', והגיד הכתוב שעכ"ז בהשגחת ה' לא הועילו המקלות אלא ויחמו הצאן אל המקלות ולא נולדו לבנות אלא ותלדן הצאן עקודים נקודים בהשגחת ה', ולפי זה אומר ובהעטיף הצאן לא ישים, כי היה רוצה יעקב שהעטופים הגרועים יהיו לו ליעקב, וכולי האי ואולי יעמוד לבן בתנאו, אלא שהוא ית' בהשגחתו היה עושה בהפך, שאף על פי שבהעטיף הצאן לא ישים אותן מקלות המסייעות ללבן עכ"ז והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב, ואף על פי שהיה שם המקלות במקושרי' כדי שיולידו לבנות כדפרשית. ואף על פי שהענין הזה רחוק מהפשט עכ"ז חריף הוא, ולא מלאני לבי להעלותו על ספרי עד שעזרני ה' וראיתי גלוי מס"ה ז"ל בעלה קס"א דף ב'. ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו'. מתניתין ת"ח כי יעקב בחר לו יה וכו'. ויפצל בהן פצלות לבנות, דאערי דינא מן דא ואתחבר עליה בימינא וכו'. ועם כל דא מחשף הלבן דיתגלי חיוורא על סומקא. דרוש משם שמהסוד שכתבו הם ז"ל ימשך קצת גילוי וסיוע לי, אבל הנכון בעיני הוא הדרך הראשון אשר כתבתי דבר דבור על אופני, פשטיה דקרא. ואמר ויפרוץ האיש וכו' וישמע את דברי בני לבן, שברמאותם גם המה כאביהם לא דברו עם יעקב פנים בפנים, דחציפותא הוא וחייבים בכבודו הם, אלא היו עושים עצמם כמדברים לזולתו ויגיעו הדברים מאליהם אליו, ז"ש וישמע את דברי בני לבן לאמר לאחרים, והוא שמע מאחורי הפרגוד. או יאמר דברי בני לבן עם אחרים כדי לאמר לו ליעקב שהוא ישמע מאחרי הפרגוד, והיו אומרים לקח יעקב את כל אשר לאבינו הכל לקח, והלואי שהרויח ועשה כל הכבוד הזה בהיתר ויושר, אכן מאשר לאבינו ר"ל מהמדה מדת הרמאות אשר לאבינו, מאותו ענין רע אשר לאבינו, ממנו עשה את כל הכבוד הזה, כי מוצא שפתיו שמר בדבורו שאמר כי אחי אביה הוא ברמאות, שהרי מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. או יאמר ומאשר לאבינו וכו'. שהכוונה שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו, על ויסר משם ביום ההוא וכו'. שלקח הכל ולא נשארו כי אם צאן נותרות החולות והכחושות וכדפירש רש"י ז"ל, וכנגד העתידות להולד שהיו ראויות להיות ללבן, עליהם אמר ומאשר לאבינו, רוצה לומר מאשר ראויות להיות לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. או יאמר לקח יעקב וכו'. ועיקר הכבוד שלו הוא שמתכבד בהיותו יכול לנצח את אבינו לבן הרמאי, זהו שאמר ומאשר לאבינו. רוצה לומר מהיות זה מאשר לאבינו, ממנו עשה את כל הכבוד הזה, שכבוד גדול הוא לו זה, והיינו לשון כבוד דקאמר, לעומת דברי בני לבן נתן יעקב דעתו וראה שאין פני לבן עמו, לא מבעיא השני פנים אלא אפילו האחד איננו עמו כתמול שלשום, שידוע הוא בלשון בני האדם שהחנף יש לו פנים שנים, הא' שמחניף בו והפן השני שבקרבו ישים ארבו, ובתחילה היה רואה שהאחד והוא הפנימי איננו עמו, אכן החיצוני אתו עמו, אכן כעת וירא את פני לבן והנה איננו עמו, אפילו האחד הנהוג להיות עמו, ולהכי לא אמר והנה אינם דהיה מובן מכלל דעד עכשיו היה שניהם עמו ואין הדבר כן כאמור, והיינו נמי קרא דבסמוך רואה אני את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום. ולהיות כי התחברות לרשע גורם רעה, וכדכתיב ובהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. לעומת זה אמר בסמוך ואלהי אבי היה עמדי. רוצה לומר הוא עזרני וגמלני זאת שאין פני אביכם אלי כתמול שלשום, כי בהתרחקי ממנו שלום יהיה לי, והיינו קרא דהכא דסמיך וקאמר ויאמר ה' אל יעקב. על דרך וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו, שהפירוד מלוט גרם לו האמירה שאמר לו ה' ודבר עמו, כך בזה האופן עצמו הוא מה שאומר כאן, ויאמר ה' אל יעקב וכו' אחרי אומרו וירא יעקב את פני לבן וכו'. או יאמר רואה אני את פני אביכם, דלא כתיב ראיתי את פני אביכן, ויובן אומרו ואלהי אבי היה עמדי כפשוטו, שהכוונה מהיות אלהי אבי עמדי מחדש, מה שלא היה נגלה אלי מקודם, מזה הענין אני מוכיח שאין פני אביכן אלי שאילו היו פני אביכם עמדי לא היה נגלה השי"ת אלי, ולזה אני נראה תמיד שאין פני אביכן עמי, ולזה אמר בלשון הווה רואה אני ולא אמר ראיתי. והנה נתרעם יעקב על לבן שאין פניו עמו כתמול שלשום, כי לא ידע מה זה ועל מה זה, והוא מ"ש ואתנה ידעתן בוא"ו העטף, כלומר פני אביכן אינם אלי כתמול שלשום, ואתנה ידעתן אין חמס בכפי כי בכל כחי עבדתי את אביכן אפילו היום, ואף על פי שאביכן התל בי לא הוריתי היתר לעצמי, זהו שסמך ואביכן התל בי ולא שוה לו כי ה' לי בעוזרי ולא נתנו אלהים להרע עמדי, כי אם כה יאמר וכו' וכדפרשית בסמוך. ואל תהי עיניכם צרה במה שלקחתי, שלפי האמת הצלה תחשב שויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי, שמה שנתן לי גורם הצלה ופליטה לנשאר, שאלמלא כך ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, וכן פירשתי לפנים גבי וינצלו את מצרים לשון הצלה ממש, שהצילום מעונש כל השעבוד ועבודה קשה בחומר ולבנים וכל עבודתם בשדה, ע"י אלו הכלים ששאלו מהם וישאילום ניצולו המצרים, והיינו וינצלו. גם סיפר יעקב לנשיו הגלוי שנגלה לו מלאך ה' בעת יחם הצאן, ואיך חסו עליו מן השמים באומרם שהיה לבן מריע לו בעשרת מונים, גם זירזו שעתה כעת הזו בבל תאחר צא מן הארץ הזו ושוב אל ארץ מולדתך ולא הזכיר לו כאן אביו כדי שלא יאמרו הנשים עליך לבדך צוה הצור שתשוב אל אביך לנשק ידיו ותשוב אלינו, אמנם כעת שאמר ושוב אל ארץ מולדתך. תלה הענין בחיבת הארץ וקדושתה וכולל הכל, ואמר הצווי בלשון יחיד אליו לפי שהוא הראש, אמנם בסמוך נאמר לבוא אל אביו ארצה כנען, הזכיר אביו והיא מצוה אחת, וארצה כנען השנית, ולהיות רחל עקרת הבית היא ענתה בעצם ומרבה שיחה עמו יותר מלאה, מפני שלבה גס בה, אמנם האמירה יחד אמרו אמירה אחת, והיינו ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה. אמרו כי היה אפשר שנתעכב בבית אבינו לאחד משתי בחינות, האחד שיהיה לנו חלק שותפות עמו למחצה לשליש ולרביע בצאן ביתר שאת, מכאשר עד עתה או שנשב עמו עד אורך ימים שימות ויתנו לנו עשור נכסים או חומש כמשפט הגוים שיש לבת חלק עם הזכר, לזה אמרו העוד לנו חלק שותפות או נחלה בבית אבינו, הנה בודאי שלא נשאר לנו לא זה ולא אותו, מאחר שהשי"ת אמר לך לך, לא נשאר לנו דבר כי כיצד נייחל לנחל ממנו, והלא נכריות נחשבנו לו כלא בנותיו, ובודאי יצוה מחמת מיתה ויעביר נחלתינו, דהלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל דמי המכר, שהרי ארבע עשרה שנה שעבד יעקב בעדינו לא נתן לו ולא לנו שום דבר תמורתם, וזהו ויאכל. באופן שחוששות אנו פן גם אכול יאכל מאתנו את כספינו, דהיינו כספינו אשר נתן לנו ה' ביגיע כפינו ובששה שנים אחרים שעבד בצאן ויוציאנו חלק אם נתעכב, ושגם אכול יאכל את כספנו, ובזה מובן כפל ויאכל על דמי מכר הבנות, וגם אכול את כספנו הוא כסף שממקום אחר, והמכריח הוא אומרו כספנו ולא מצינו שנתן יעקב כסף למוהר ומתן בעד נשיו כי אם עבודת י"ד שנה. הן אמת ששוה כסף ככסף יחשב, אבל הנכון הוא מה שביארתי שיאכל כספנו שהרוחנו ביגיע כפינו, כי אין ספק שאחר שהרצון האלהי הוא שנשים לדרך פעמינו, ודאי גלוי דעת יש שזה העישר והכסף שיש לנו כעת הוא שהצילו ה' מאבינו, ורוצה לגמור ההצלה הזו בהוציאנו לשלום להוליכנו קוממיות לארצנו, וז"ש כי כל העושר אשר הציל ה' מאבינו וכו'. ר"ל בלי ספק שנכון לבנו בטוח בה' שיהיה לנו ולבנינו עד עולם, כי מאחר שיצא מתוך פה אריה שואג וטורף כאבינו והצילו אלהים, מעתה יהיה לנו ולבנינו שאין בעולם רמאי כאבינו, ואם ניצול ממנו מכ"ש שננצל מזולתו הקל ממנו ומשאר המקרים הקלים. ועתה תכף כעת הזו כל אשר אמר אליך אלהים עשה, ולא תחמיץ המצוה ומיד קם יעקב, שקימה היא לו בלבבו בראות נשיו עושות חיל לקיים דבר ה', הנה זה היקום אשר ברגליו, ועליו אמר ויקם יעקב, והחשוב הראוי להחשיב יותר הלא הם בניו ונשיו, כי לב חכם לימינו ואחר כך וינהג את כל מקנהו בטפל, ולא כבני גד ובני ראובן בני בניו שעשו עיקר מהצאן וטפלה מהנשים והטף, כי עליהם נאמר לב כסיל לשמאלו, לפי שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואמר שנית אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו וכו'. הגיד טוהר לב יעקב אבינו שכל פניותיו בקנותו הרכוש ומקנה קנינו היה לשם שמים, להטיב עם אביו הסגי נהור ולהסתפח בנחלת ה' ולעבדו בלבב שלם בלי טרדה, זהו שאמר וינהג את כל רכושו אשר רכש, והנה כל פניותיו לשם שמים זהו שאמר מקנה קנינו, התכלית אשר רכש בפדן ארם היה כדי לבוא אל אביו לשרתו ולהאכילו מטעמים וכדי לבוא אל ארץ כנען ארץ הקודש. או יאמר באופן יותר נאות שאומר מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם, כאלו הוא תימה והוא יוצא מההקש, כי מי יוכל לקנות קנין בפדן ארם והוא מקום רמאים, ומשיב שזכות אבות עמדה לו לבוא אל יצחק אביו וזכות ארץ ישראל סייעתו שירויח בארם ויאכל בארץ, ז"ש ארצה כנען. עוד אפשר בטעם הכפל שכמו שמצינו לאברהם ע"ה שעשה נפש בחרן ובצאתו משם לקחם עמו, כדכתיב ואת כל הנפש אשר עשו בחרן. כמו כן יעקב אומנות אבותיו תפש בידו, וכדכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ודרשו חז"ל מגורי אביו מגיורי אביו, שאברהם ויצחק גיירו גרים, וזהו שאמר וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש כפשוטו על רכוש גשמי ומקנה קנינו כפול וקנינו ביחוד אשר רכש בפדן ארם על הנפש אשר עשה בפדן ארם לבא אל יצחק אביו ולסור אל משמעתו. או נפרש ואת כל רכושו אשר רכש על הגדיים והנפש אשר עשה בארם ומקנה קנינו כפשוטו על מקנה ממש, וקרא קא דייק דקאמר מקנה קנינו על מקנה ממש, אשר רכש בפדן ארם, והכל עולה לתירוץ אחד ואמר ויגנוב יעקב את לב לבן וכו'. כי אלו הגיד לו יעקב או דרך שחוק והיתול, דע לך שאברח ממך, הנה כבר היה בלבו של לבן טינא זו תמיד לאמר בורח הוא, אכן ויגנוב יעקב את לב לבן על שלא הגיד לו מעולם לאמר כי בורח הוא, שלא בדרך שחוק ולא בשום אופן לא הגיד כי בורח הוא. או יאמר ויגנוב וכו' על בלי הגיד לו, שלא הגיד לו דבר מהליכתו יען כי בורח הוא ר"ל כי מלומד בנסים לנוס ולברוח הוא, והבורח דרכו להבטיח העולם ופתאום יברח, והגיד הכתוב ואמר ויברח הוא וכל אשר לו, שכולם ברחו אמנם השמיעה בשכל בא אל לבן לא הגיד לו אלא שיעקב לבדו ברח, זהו שאמר ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב, יעקב לבדו, וזהו שאמר וירדוף אחריו ולא אחריהם אלא שאחר כך מצאם שכולם ברחו. ואמר השמר לך פן תדבר וכו' מטוב ועד רע, לפי סברת הראשונים ז"ל הכי קאמר השמר מדבר ואפילו טוב, כדי שלא ימשך לדבר רע, שהדברים נגררים זה מזה, זהו שאמר מטוב ועד רע, מטוב צריך אתה לעשות סיג ועד רע. וחז"ל פי' מטוב ועד רע, שאפילו הטוב אצלך רעה היא אצל הצדיקים, באופן שאפילו מהדבר שהוא טוב אצלך צריך אתה להשמר שרעה היא אצל צדיק. ולי אפשר לפרש במה שאחז"ל שסבת עקרות רבקה גרמה לבן במאמר אחותינו את היי לאלפי רבבה, שלא יעלה בדעתו לחשוב שתפלתו עשתה פירות, לכך עקרה היא, ובזה נ"ל שאמר בכאן השמר וכו', אפילו מדבר טוב כי הזק תזיק לו בדבריך לו אפילו טוב שאצטרך אני לעשות בהפך כדי להורות שברכתך לא הועילה כלום, לעומת זה השמר מדבר עם יעקב מטוב עד רע. ויאמר לבן ליעקב מה עשית. רוצה לומר מה תועלת בבריחתך כי הרי השגתיך, זהו שאמר מה עשית, והנה גנבת את לבבי שלא ידעתי אם שלחת יד באשר לי, גם רעה שנית ותנהג את בנותי כשבויות חרב ולמה נחבאת תמיד במעשיך בהחבא לברוח פתאום ותגנוב דעתי, זהו שאמר ותגנוב אותי שלא הגדת לי שרצונך ללכת, והייתי עושה משתה ושמחה עם בנותי ועמך ואחר כך אשלחך, והיינו ואשלחך בשמחה ושירים וכו', עתה הסכלת עשו בעצתך הנבערה הזו, אף על פי שבכל העתים אתה משכיל בכל מעשיך, עתה הסכלת, עתה דייקא בעת הזו הסכלת עשו, וזה הסכלות סבה הוא שיש לאל ידי לעשות עמכם רע, כי לא נהגת כשורה ואלהי אביכם לא אמר לי אלא עם יעקב לבד, זהו שאמר ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב, עמך דייקא, באופן שעדיין יש לאל ידי לעשות עמכם רע אלא שאין ראוי כדמסיק ולבנותי מה אעשה לאלו וכו'. ובזה מדוקדק אומרו יש לאל ידי ולא כתיב היה לאל ידי. עוד אפשר שלבן הרמאי רצה לפרש דברי ה' שלא כהלכה ולומר שלא אסר לו אלא מדבר עם יעקב דבור, לקבותו ולקללו הוא שנאסר לו, אבל אם ירצה להלחם בחרב וחנית לא נאסר כי גם ליעקב גבורה, ומאן דאלים גבר, וזה דקדק ממה שנאמר לו מדבר עם יעקב וכו'. זהו שאמר יש לאל ידי עדיין לעשות עמכם רע, שאלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר וכו'. מדבר דוקא והוא הראה פנים בדברי ה' שלא כהלכה, שהאמת הוא שאפילו דבור טוב אסר לו כ"ש פועל רע, ואולי לבן ברמאות דבר זו ליעקב כדי שיחזיק לו טובה ויכרות עמו ברית, וז"ש ועתה הלוך הלכת, ר"ל מה שעבר עבר איני מוכיח אלא ועתה הלוך וכו' למה גנבת את אלהי, החזירהו נא לי, והכל שרוי לך מחול לך. והנה לבן השיגו השגה עצמית, והיא אומרו ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, מאחר שאתה הולך לבית אביך הקדוש והטהור מכל מין ע"ז, למה גנבת את אלהי שלא תוכל להוליכו אל בית אביך. או יאמר ועתה הלוך וכו' למה גנבת ר"ל אלו גנבת את אלהי בעודך עמי החרשתי שהייתי אומר רצונו לבער ע"ז ממקום מושבו, אמנם כעת שעתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך, א"כ למה גנבת את אלהי מאחר שאתה הולך מאצלי ומאצל עבודתי הזרה אל בית אביך, ויען יעקב כי יראתי. וזהו תשובה לותגנוב את לבבי לבלתי הגיד לו דבר. אמר כי יראתי פן תעכבני או לפחות כי פן תגזול את בנותיך מעמי באומרך דאדעתא שאוליכם לארצי לא נתתם לי, ועל דבר אלהיך שאתה שואל מעמי חוששני כי תואנה אתה מבקש כדי לחפש כלי, זהו שאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואם תואנה היא כדי לחפש ולמשש כלי, הנה נגד אחינו הכר לך מה דבר יש לך עמדי וקח לך. ויחר ליעקב ונתרעם שלא מצא לו לא תרפים שיהיה פשע שלקחו במזיד, ולא דבר שיהי' חטא ובשוגג נתערב מחפצי לבן עם חפצי יעקב, זהו שאמר מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי. כ"כ בדליקה מהלך כמה ימים בשלשה. ועוד כי מששת כמו שאחז"ל משמוש אפילו באוגני הכלים ובתפירות המלבושים, אין זה כי אם רוע לבב, והנה היה לך לזכור אשר ברך ה' אותך לרגלי, כי זה לי עשרים שנה עמך, ומהיותי עמך ולרגלי בירך ה' אותך עד שרחליך ועזיך לא שכלו וכו' טרפה לא הבאתי אליך וכו'. פי' הרב כמהר"ר ישראל די קוריאל נ"ע, טריפה שהיא אונסים גדולים לא הבאתי אליך אלא כאלו אנכי אחטנה, כך חייבתני ומידי תבקשנה, ואין צריך לומר גניבה ואבידה ששומר שכר אני וחייב עליה, זהו שאמר גנובתי יום וכו' גנובתי בכינוי מורה על שאני חייב בגניבה ושלי היא, רוצה לומר שאני חייב בה ובאחריותי היא. ואחר שאמר זה עשרים שנה אנכי עמך וכדפרשית, חזר ואמר זה לי עשרים שנה, כלומר ידעתי שבעיניך העשרים שנה הם כימים אחדים משנאתך אותי דריקם שלחתני, כי מלתא זוטרתי היא ענותי, ואפילו עשרים שנה אבל בעיני כל יום ויום שנה תחשב מהיותי נטרד מבית אבי ומגורש מהסתפח בנחלת ה' ית', זהו שאמר זה לי עשרים שנה, לי בדיוק הם עשרים שנה ולא לך, שאינם בעיניך אלא כיום אתמול כי יעבור, אבל לי הם עשרים שנה, ובפרט היותי בביתך שאצלי הוא צער גדול לעמוד בבית שיש בו ע"ז. ז"ש בביתך. והראשונים ז"ל פירשו כי תמה יעקב על כי דלקת אחרי ולא היתה ראויה דליקה כזו כי אם על טעות חשבון גדול מה שאיננו כאן, כי זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך י"ד שנה וכו' ושש שנים בצאנך, באופן שאין כאן טעות חשבון כלל. ולי אפשר שאמר שנית זה לי עשרים שנה וכו'. לומר שכולן שוות בטורח נכון, ז"ש זה לי עשרים שנה והארבע עשרה שנה בשתי בנותיך שוים, שלא תאמר הראשונים שהיו בעד רחל טרחתי מלב ומנפש לא כן בשנים האחרים, לזה אמר ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ואף על פי שעבדתיך בנאמנות גמורה, אתה היית מחליף משכורתי עשרת מונים לולי אלהי אבי אברהם וכו', חוזר לותחליף ג"כ שהם היו בעוזרי לבטל העשרת מונים שלך שלא יצאו מן הכח אל הפועל, וכדפירשו חז"ל גבי אם כה יאמר וכו'. שהב"ה מראשית היה עושה מה שעתיד לבן לומר זהו לשעבר, אמנם על מה שעלה בדעתך בעת הזאת הוא כי עתה ריקם שלחתני לולי עניי ויגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, וזה סייע להנצל [מ]לשלחני ריקם. הן אמת כי פשט הפסוק שתיבת לולי נמשכת לסוף הפסוק, אבל מה שכתבתי מובן שתולה בזכות אבות ואחר כך תולה בעניי ויגיע כפי, שהם על שני ענינים להנצל מעשרת מונים בזכות אבות, ולהנצל מריקם מצד עניי ויגיע כפי, ויצא לנו מכאן הקדמה שהממון שהאדם מרויח ביושר ובזיעת אפו אין צריך זכות אבות לקיומו אלא היושר וכושר שבו מקיימו. עוד אפשר לומר שהזכות של אבות הוא כפשוטו של מקרא, מוסב לכי עתה ריקם שלחתני לולי אלהי וכו', אכן אם היה זכות אבות בלבד היה מוכיח ה' זה בעת בואך אלי שתלך בפחי נפש ולא תצליח, אמנם הקדימה להוכיח מאמש זה היה מצד שאת עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים, ולזה ויוכח אמש ר"ל שהקדים התוכחת ולא איחרו עד בואך אצלי, ולבן משיב אתה אמרת שביגיע כפך נעשה זה ואין הדבר כן, כי מה יגיעה יש ברעייה שהוא מטייל תמיד, באופן שהבנות בנותי והבנים בכי כי היית מטייל בשדות, וכן הצאן צאני אלא שלבנותי מה אעשה רעה או לבניהן אשר ילדו. ודקדק באומרו היום גם תיבת אשר ילדו מיותרת, אבל מכאן הוכחה שיען שהלך יעקב שלא ברשותו, גם שחשדו שגנב התרפים לכבוד אלהיו, היה בדעתו להרוג הכל, והיינו מאמר חז"ל בהגדה: ולבן בקש לעקור את הכל אלא שהב"ה עיכב על ידו מיעקב. וכ"ש מהבנות בנותיו ובביהם שסוף סוף מחלציהם יצאו, ולהיות בניהם אשר ילדו ראוי לרחם עליהם, זהו שאמר ולבנותי מה אעשה לאלה היום. היום דייקא לא אמש שהיה בדעתי לעקור את הכל. או לבניהם אשר ילדו, שכיון שילדום ראוי לרחם עליהם. הן אמת שאפשר שעלה בדעת לבן להרוג יעקב, וכדכתיב אובד אבי. אבי דייקא והיה מחזיר בנותיו ובהיהן אצלו להדריכם על פי מדותיו, ובזה היה נעקר הכל חלילה, כי טוב מהם הנפל מהיותם סרים אל משמעת לבן, והראשון עיקר. באופן שצריך לעשות עדים בינינו לבלתי נזיק איש את רעהו, ויעקב ע"ה בחר לו מצבה לפי שהיא חשובה בעיניו מעת צאתו הקים אבן ויצוק שמן על ראשה. והאבן הזאת היא אבן הראשה תשואות חן חן לה, ולזה ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. והוא מורה על היחוד אבן אחת, משם רועה אבן ישראל. ויעקב אמר לאחיו היינו חביריו, לבן ובניו כאחים יחשבו ליעקב, לקטו אבנים כי בהם יש פירוד, וכמ"ש חז"ל גבי ישמעאל נפשות שעובדים אלוהות הרבה, ולזה אמר לקטו אבנים, אמנם יעקב לקח לעצמו אבן אחת כאמור. ולהיות שפירשו חז"ל שכל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, לכך אמר לבן עד הגל הזה ועדה המצבה הזו אם אני לא אעבור אליך את הגל סתם לא לטובה ולא לרעה, כי טובתי ידעתי רעה היא אצלך, אמנם אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה לרעה, אבל בטובה מותר כי טובתך טובה תחשב. הן אמת שאומרו לרעה בסוף הפסוק חוזר לשתי החלוקות, אבל הנכון כדפרשית לפרשו בדקדוק פרטי לסוף הפסוק, באופן שלבן אסר על עצמו אפילו עבור לטובה כיון שרעה היא אצל הצדיקים, אמנם יעקב לא נאסר לו עבור לטובה אלא לרעה דוקא, לבן מכיר בעצמו רמאותו לכך העיד בו שנים עדים עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור וכו', ולא איברו סהדי אלא לשקרי כמוני, אמנם לגבי דידך יעקב איש תם יושב אוהלים לא צריך עדים לכך כתיב ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, ולא הזכיר עדות. גם לעומת הנזכר שינה שינוי שלישי, והוא שגבי לבן אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל, וגבי יעקב הזכיר שניהם אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה. והכוונה שמסברא אפשר לומר היות הגל מצד ארם לצד לבן, והמצבה מצד יעקב לצד ארץ ישראל, לבן אסר עצמו לעבור אפילו הגל לבדו שהוא מצידם, וכ"ש המצבה כי צריך לעשות סייג אפילו באחד כי הוא אכזר, כי לבן בקש לעקור את הכל, אמנם ביעקב הרחמן אמר כי אפילו שיעבור אחד מהם הגל או המצבה לרעה אין בכך כלום כי הם רחמנים בני רחמנים, וישוב וניחם ביני ביני בין המצבה לגל, ולא נאסר לו אלא לעבור הגל והמצבה לרעה שניהם יחד ואלו יהיו עדים, אמנם דיינים אלהי אברהם ואלהי נחור, והזכיר אלהי אברהם קודם זה למד מיעקב חסידותו אשר היישירו בו ואיחר אלהי נחור, ואמר אל תבוז נא לאלהי נחור כי אלהי אביהם על השנים הנזכר הוא, זהו שאמר אלהי אביהם, אמנם יעקב לא קבל באלהי נחור לא עיקרי ולא תפלה אלא בפחד אביו יצחק, כי היה אפשר ברמאות לבן שאמר אלהי אברהם על ע"ז שעבד עד שלש שנים והכיר את בוראו, ולמאן דאמר בן מ"ח לכך אמר איני נשבע אלא בפחד אבי יצחק שהיתה הורתו ולידתו בקדושה ואין לו אלוה אלא הוא ית' ויתעלה, והגיד הכתוב כי תכף אשר פירש יעקב מלבן פגעו בו מלאכי אלהים, כי בהתחברו לרשע פרש ה' ממנו, וכשנפרד ממנו תכף פגע במחנה אלהים בדרך פגיעה ופתאום, וקרוב לזה מצאתי בדברי הרב ב"ע ז"ל. וסיים בפגיעת המלאכים שהם מחנה ארץ ישראל ומחנה מלאכי חוצה לארץ, ועל כן קרא שמו מחנים, כי לא יעזוב ה' את חסידיו לעולם נשמרו.