כד הקמח/כפורים

כד הקמח כפורים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כפורים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב לו). יאמר הכתוב כי השם יתברך נותן כח בצדיקים ומעצים כחם בכחו לסבול יסורים לפי שהיסורים הן כפרת עונות, וכמו שאמר ר"ע (סנהדרין פי"א דף קא) חביבין יסורין, ובפרק ראשון דברכות (דף ח) אמרו כל מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנא' (ישעיה נג) ה' חפץ דכאו החלי, ועל כן יבאו היסורים על האדם למרק חטאיו כדי שיהיה זכאי לעולם הבא ומפני זה מיסר הקב"ה הצדיקים בשביל מיעוט עונות שבידם בזמן הפחות והוא העולם הזה שאין לו קיימא ובדבר הגרוע והוא הגוף כדי לזכותו ולגמול לו פרי מעשיו הטובים בזמן הנכבד והוא העולם הבא הנצחי והקיים בדבר המעולה והוא הנפש, זהו מאמר רבי עקיבא חביבין יסורין שהיסורים סבה שיחליפו לו העולם הזה בשביל העולם הבא, ואם אין ביד האדם עון ויש לו יסורים יצטרך שיתלה זה בביטול תורה, ומי שעוסק בה תמיד ויש לו יסורין בידוע שיסורין של אהבה הן, ושם בברכות פרק ראשון חלקו החכמים היסורין שיש בהן בטול תורה או בטול תפלה אם הן יסורים של אהבה שנא' (תהלי' סו) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. וכן אם יש בהן בטול תורה אינן יסורין של אהבה שנא' (שם צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, כלומר אשריו אם יש לו יסורין ובלבד שילמד תורה עמהם, והעלו שם בגמרא אלו ואלו יסורים של אהבה הן כלומר אפילו יסורין שיש בהן ביטול תורה וביטול תפלה ולמדו זה ממה שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו כלומר דבר זה מתורתך תלמדנו אתה יכול ללמוד זה מן התורה מק"ו שבתורה דכתיב (שמות כא) ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו, ק"ו משן ועין ומה שן ועין שהן א' מאיבריו של אדם עבד יוצא לחרות יסורין שממרקים כל איבריו של אדם על אחת כמה וכמה, והיינו דריש לקיש דאמר ריש לקיש נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים אלה דברי הברית מה ברית האמורה במלח מלח ממרק את הבשר אף ברית האמורה ביסורים יסורים ממרקים עונותיו של אדם הנאמר בפרשת התוכחות: ודע כי היסורין חלוקין יש יסורין בגופו של אדם ויש יסורין בממונו, יסורין בגופו כגון מה שאמרו רז"ל (ב"מ פ"ו דף פה) על רבינו הקדוש שנתיסר שש שנים בכאב השינים ורבי שמעון בן אלעזר שגזר על עצמו כמה יסורין קשין שיהיו לו בכל יום ויום ושיסתלקו ממנו בכל ערב והיה לו כן. יסורין בממונו כגון מה שאמרו ז"ל רב הונא הוו ליה ארבע מאה דני חמרא והוה חלא עיילי רבנן לגביה אמרו ליה ליעיין מר במיליה אמר להו וכי חשידנא בעינייכו אמר להו וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא דשמע מילתא לימא לי אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבשא לאריסיה אמר להו ומי שביק לי מידי בגויה, פירוש יותר ויותר הוא גונב לי אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. פירוש אם הוא חוטא שגונב ממך תרצה גם אתה לחטוא כמו כן מיד קביל עליה דיהיב אוקיר חלא ואיזדבן בדמי חמרא. ומכאן שכל המקבל על עצמו לעשות דבר אע"פ שלא השלימו עדיין הרי הוא נמחל לו משעה שקיבל על עצמו והוא שקבל בלב שלה על מנת לשלם, ופסוק מלא הוא (דניאל י) מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. והא למדת שכל מה שהאדם מצטער ביסורין בין שיהיו בגוף בין שיהיו בממון הכל מירוק עונות בעוה"ז כדי שיבוא זכאי ושלם לעוה"ב. ועל זה אמר בכאן הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כי השם ית' הבוחן את הצדיקים לטובתם וכענין שכתוב (תהילים יא) ה' צדיק יבחן הוא משגיב בכחו כח הצדיק לסבול היסורים כדי לזכותו והכל לטובתו כעניך שכתוב (איוב ח) והיה ראשיתך מצער ואתריתך ישגא מאד. וכשם שיסורי הצדיקים הם לטובתו כך שלות הרשע והצלחתו לרעתו, שאין לך רשע גמור שאין בידו קצת מצות והשי"ת רוצה נגמלו עליהם ולשלם לו שכרו בזמן הפחות והוא העולם הזה בדבר הגרוע והוא הגוף כדי להאבידו מן העולם הבא הוא שאמר הכתוב (דברים ז) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. והוא שדרשו רז"ל (משלי יח) שאת פני רשע לא טוב מה שנושאים לו פנים בעוה"ז לא טוב לו לעולם הבא. ובפרקא קמא דברכות (דף ז) הודיעני נא את דרכיך (שמות לג) אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו. אמר לו הקב"ה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור ופליגא דרבי מאיר דאמר רבי מאיר שנים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר (שם) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו הגון. ומי כמוהו מורה שהוא מורה לרשע דרך תשובה הוא שכתוב (תהילים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. שאלו לנבואה החוטא מהו ענשו אמר' להם הנפש החוטאת היא תמו' שאלו לתורה החוטא מהו ענשו אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו שאלו להקב"ה החוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכתיב (הושע יד) שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' ואומר (שם) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' והיכן מורה לחטאים דרך תשובה למדנו זה מן התורה קין הרג את אחיו ונגזרה עליו גזירה ושב בתשובה ואמר (בראשית ד) גדול עוני מנשוא, וכתיב הן גרשת אותי היום וקבל הקב"ה תשובתו שנאמר (שם) וישם ה' לקין אות וכו' וכתיב (שם) ויצא קין מלפני ה' ודרשו ז"ל שיצא שמח שנתקבל בתשובה. עוד מצינו בתורה מנשה בן חזקיה העמיד צלם בהיכל בארבעה פנים ולא היה לו למלך הכבוד צד שיחזיר פניו אליו ויצא מן ההיכל בעשר מסעות, וכמו שאמרו עשר מסעות נסעה שכינה וכתיב בו במנשה (ד"ה ב) ויקם מזבחות לבעלים וישתחו לכל צבא השמים וכתיב (שם) והיא העביר את בניו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו וכתיב (מלכים ב כא) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. ואעפ"כ כשבא עליו מלך אשור ויולוכהו עמו בדוד של נחשת ויציתו תחתיו אש מה כתוב שם (דברי הימים ב לג) וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וישמע תחנתו וגו'. אמר זכור אני שקראתי בימי אבא בתורת משה (דברים ד) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וכתיב (שם) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו' ועכשיו אם אתה מושיעני מן הצרה אדע ואכיר אלהותך ואדע שכל הצלמים שעבדתי שהם שקר ואם לאו גם אתה כאחד מהם מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וצוה למלאכי השרת להצילו, ואמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מנשה שעשה לפניך כמה תועבות אתה מרחם עליו אמר להם אם איני מקבלו הריני נועל שערי תשובה בפני כל חוטא. מיד הוציאוהו מן הדוד ויביאוהו ירושלים אל מלכותו ויסר הגלולים מבית ה'. גם אחאב עבר כמה עבירות, חמד כרם נבות ובסיבת הכרם ההוא ציותה איזבל אשתו להרוג את נבות ושיעידו עליו עדות שקר וכתיב (מלכים א כא) ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו ובו ביום שירד לרשתו אמר לו אליהו (שם) כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת וגו' כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך. וכתיב (שם) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל ואעפ"כ עשה תשובה וקבל הקדוש ב"ה תשובתו הוא שכתוב (שם) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצם וישכב בשק ויהלך אט. לא התענה אלא משעה שדבר אליו אליהו עד לערב ומיד כתוב אחריו ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מפני וגו'. גם כניהו בן יהויקים נשבע הקב"ה להגלותו מירושלים בבלה הוא ואמו ושריו ועבדיו ושם ימותו וכתיב עליו (ירמיה כב) חי אני נאם ה' אלהים כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך וכתיב (שם) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו וגו' פי' ערירי בלא בנים, וכבר ידעת כי נבוכדנצר הגלה אותו ואת אמו כענין שנאמר ויאסרוהו בבית הסהר כדבר ה'. וכששחט נבוכדנצר את בני צדקיהו לא נשאר מזרע דוד כ"א כניהו בלבד וכשראו הסנהד' כך אמרו היאך יכרת זרע דוד מן העולם והא כתיב (תהילים פט) וכסאו כשמש נגדי הלכו לפני נבוכדנאצר ופייסו אותו שיצוה לתת לו אשה בבית הסהר כדי שלא יכרת זרע דוד וצוה לעשות כן כשרצה לבוא עליה ראתה דם נדות והכניע יצרו ולא קרב אליה כל שבעה ואח"כ טבלה ובאה לפניו כשרצה לבוא עליה ראתה פעם שנית ופירש ממנה ז' ימים עד פעם שלישית שהיתה טהורה לגמרי, ולפי שכבש את יצרו ושמר את תורתו הוסר ממאסרו זהו שכתוב (מלכים ב כה) נשא אויל מרודך וגו' את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא וידבר אתו טובות וכתיב (שם) וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו. ועל זה אמר (זכריה ט) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו'. ומצינו שנתבטלה השבועה והגזרה לא נתקיימה שהרי כתיב לבסוף (חגי ב) ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם וגו' ושאלתיאל היה בן בנו של יכניה שנא' ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו ולפי שהולידו בבית הסהר קראו אסיר. ודרשו רז"ל כי משם אתקנך ממקום נתיקתו היתה תקנתו כלומר אם תשוב בתשובה אתקנך שכל יעודי התורה על תנאי הם הן לפורענות הן לזכות. גם אנשי ענתות נגזרה עליהם גזרה הוא שכתוב (בירמיה יא) כה אמר ה' על אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב בניהם ובנותיהם ימותו ברעב וגו' וכיון שעשו תשובה קבלם הקב"ה ונתבטלה הגזרה מהם וזכו להתיחש הוא שכתוב (נחמיה ז) אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה. גם אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה לפי שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א) כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו) כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה, וזמן ירידת הגשם בדור המבול היה בארבעים יום שנאמר (בראשית ז) ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום. וכן באנשי נינוה נתן להם זמן בפורענותם ארבעים יום שנא' עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. ואעפ"י שהיו אנשי נינוה מאו"ה כיון ששבו בתשובה ושבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם קבלם הקב"ה בתשובה ונתבטלה הגזירה, והנה זה פתרון הפרשה:

ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, וכן מוזכר בתורה (שם ז) ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה. יאמר כי רסן היתה מדינה ממוצעת בין נינוה העיר הגדולה ובין כלח הקטנה מכולן. וקרא עליה כל הקריאה כל קריאה בעל היא לפורענות כמו (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי. כי עלתה רעתם לפני חטאם כחטא דור המבול שכתוב בהן כי רבה רעת האדם. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', לא היתה כונת יונה שיוכל אדם לברוח מפני השי"ת שכבר אמר דוד (תהילים קלט) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה וגו'. אשא כנפי שחר וגו'. גם שם ידך תנחני וגו'. אבל כונתו היתה לברוח תרשישה הוא המקום אשר לא נגלה שם כבוד ה'. וענין מלפני ה' מן המקום אשר שם נגלה כבוד ה' שהרי ירושלים נקראת (ישעיה כב) גיא חזיון המשילה לבקעה המקבלת מי גשמים לפי שהיא מקבלת שפע הנבואה. וכמו שאמרו גיא שכל החוזים ממנה ולפיכך היה בורח מן המקום ששם רוח הנבואה תדיר אל חוצה לארץ כדי שלא יתנבא שם ושיעשה הקדוש ב"ה שליחותו על ידי נביא אחר ומה שהיה מסרב ללכת בשליחותו של מקום מחשבתו היתה טובה וכונתו לשמים והיה לו זה מתוך ענוה ותמימות לב כי נשא ק"ו בעצמו ממשה רבינו כשאמר לו הקב"ה (שמות ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה היה מסרב בשליחותו ולא היה רוצה ואמר לו (שם ד) שלח נא ביד תשלח ואמר לו מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ואמר אם משה שהיה שליח להוציא את ישראל הצדיקים היה מסרב בשליחותו אני הנעשה שליח להזהיר הרשעים לא כ"ש שראוי לי לעכב בשליחות ולצאת מלפני ה' ממקום שפע הנבואה כדי שלא תבואני נבואה זו ושלא אצטרך ללכת בשליחות זה. וא"ת א"כ שכוונתו היתה טובה מפני מה נענש שהושלך לים וי"ל שלא נענש על מחשבתו זו אבל נענש על דבר שלא הזהיר לאנשי נינוה הרשעים כיון שהקב"ה צוהו בכך שהרי הצדיקים והנביאים חייבין הן מדרך התורה להזהיר את הרשעים כשם שנא' ליחזקאל (יחזקאל ג) באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. וכיון שנמנע ולא הזהירם נתחייב עונש, ואם תאמר כי נבואת יחזקאל היתה להיותו שליח להזהיר את ישראל, וכן אמר בראש הפרשה (שם) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל אבל יונה שנעשה שליח להזהיר אומ"ה אין מנהג האומות מנהג ישראל ויונה לא נתחייב להזהירם, יש לומר כי כיון שאמר השם יתב' קום לך אל נינוה וקרא עליה נתמנה צופה עליהם והיה חייב להזהירם וכיון שלא הזהירם היה ראוי לבקש דמם מידו לא לכבודם כי אם לכבוד השם ית' שנתעכב לקיים דברו ואין עיכוב שליחותו דומה לשליחות משה רבינו שהשיב לפניו יתב' (שמות ד) שלח נא ביד תשלח כי לא היה השם ית' שולח למשה להזהיר לפרעה הרשע כי אם להוציא את עמו ישראל ועל כן נענש יונה דכתיב וה' הטיל רוח גדולה אל הים וגו' וכן דרך השי"ת בצדיקים מביא סער עליהם כדרך העולם וכפי המנהג ומציל אותם בדרך הנס שלא כדרך העולם ומנהגו. וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו כדרך כל ההולכים בים כשהים סוער עליהם, ומלחים אלו לא היו מאמינים באלהיהם כל כך כי אחר שזעקו לאלהיהם מיד הטילו את הכלים ולא המתינו כי לא היו בוטחים באלהי טעותם שיהיו יכולים להצילם ולהועיל להם ועל כן לא רצו לזעוק להם עוד, ויונה לא עשה כן אבל הצדיק עליו את הדין והיה בוטח בהקב"ה שיצילהו כשם שהוא מציל את הצדיקים כמו שכתוב (תהילים לד) רבות רעות צדיק וגו'. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם זה מוכיח שלא היתה כונתו רעה כי היה שוכב ונרדם כמי שלבו בטוח ולא היה לו פחד כלל. ויקרב אליו רב החובל חכם גדול היה ויאמר לו מה לך נרדם העת שתישן ואנחנו גם אתה בסער הגדול הזה מה לך נרדם כמי שלבו בטוח ואין לו פחד כלל, ואם אתה בוטח בצדקתך מחוייב אתה לבקש רחמים ולהתפלל קום קרא אל אלהיך הודיע רב החובל הזה כי מי שהוא מצער בעוה"ז או באתהו עת צרה שיכול להנצל בתפלתו מצערו כענין שכתוב (שם) צעקו וה' שמע וגו'. גם כל הצועק ומתפלל מתוך צרת החמס שיעשה לו חבירו השם יתברך שומע צעקתו. הוא שכתוב (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ומכאן אמרו שרב החובל היה חכם בדבריו אלו. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות מי שאינו מתפלל אולי הוא הגורם לנו את כל הרעה הזאת. ויפול הגורל על יונה כל אחד מהם יצא גורלו שהיה מתפלל זולתי יונה ויאמרו אליו מי הוא הגורם לנו הרעה הזאת כלומר מה הדבר הנמצא בך מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה. שאלו ממנו ד' דברים כדי שיבינו מתשובתו להם הענין שבו היה יכול לגרום להם כל הרעה הזאת. שאלוהו על המלאכה תחלה אמרו שמא מכשף הוא או חרטום והביא עלינו כל הצער הזה בכשפיו ואחר כך שאלוהו על דרכו ומאין תבא אמרו שמא שליח מכשפים וקוסמים הוא. ואחר כך שאלוהו על ארצו שמא מארץ רעה או ממדינה שהיא שנואה לה'. ואחרי כן שאלוהו על עמו שמא אתה מעם שדרכו להרע. והנה יונה השיב עברי אנכי לא הלך בתשובתו על דרך שאלתם ושאלתם אחרונה ששאלוהו על עמו הקדים ראשונה כלומר אין לכם להתפחד ממני עברי אנכי אני הוא מן העם שכל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות להם ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' כלומר ולא עוד אלא שאני ירא שמים ואין דרך ירא שמים להתעסק בדבר רע. וייראו האנשים יראה גדולה כיון שנתברר להם שלא היה חשוד בדבר רע היו מפחדים פחד גדול על נפשותם. ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם, ופירוש כי הגיד להם מתוך הדברים שהגיד להם ידעו כי הוא בורח ומה שהגיד להם שמתוכו ידעו זהו שאמר את ה' אלהי השמים אני ירא והם הבינו מזה כי הוא בורח. ומצינו לשון כי שמשמעו מאשר והוא (משלי טז) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו שפירושך מאשר אכף עליו פיהו. וכיון שהבינו זה מתוך דבריו חשבו עצמן חטאים וחטאם שקבלוהו באניה ולקחו השכר ממנו הוא הגורם כל הרעה הזאת. ויאמרו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם אמר להם אם הים הולך וסוער עליכם אינו בגללכם כי אם בגללי זהו שאמר כי בשלי הסער הגדול הזה. וכיון שאמר להם כן ומסר עצמו למיתה שיטילוהו לים היו מרחמין עליו. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה וגו'. וכשהבינו שלא היו יכולין לשוב אל היבשה בקשו רחמים מאת השי"ת ואמרו אנא ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה וגו'. התפללו על שני דברים להצילם מסער הים זהו שאמרו אל נא נאבדה ולהצילם מעון זהו ואל תתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. אינו חוזר לים כי אם לשם ית' כענין שכתוב (מיכה ו) זעף ה' אשא. כי זעף הים מפני זעף השם היה וכשכלה הזעף עמד הצער. וייראו האנשים יראה גדולה את ה' אין יראה זו כאותה שלמעלה שכתוב סתם וייראו האנשים יראה גדולה, כי אותה שלמעלה היתה פחד מסער הים וממאורעות העולם הזה בלבד ויראה שבכאן היא יראת ה' ית' ופחד מעונש העולם הבא. ויזבחו זבח לה' אין הכונה שהקריבו קרבנות כי לא היה מזדמן להם להקריב כי בים היו, אבל הכוונה בזבח הזה שבירת היצר והכנעת הלב שהוא עיקר התשובה והוא שכתוב (תהילים נא) זבחי אלהים רוח נשברה. וידרו נדרים שהסכימו כלם בשובם לארצם שיתעסקו ביראת שמים, ומה שלא התפלל יונה עד עתה בראותו הסער הגדול בים שהיה הולך וסוער לפי שלא רצה להתפלל עד שיהיה מקבל יסורין ברצון המקום על שגגתו אשר שגג בעוה"ז ויודע היה ובטוח שלא יענישהו השי"ת עונש מיתה אבל יעשה עמו נסים ונפלאות ועל כן עיכב תפלתו עד היותו במעי הדגה. וימן ה' דג גדול, אין הכונה להיותו דג גדול בגופו כי יש בים דגים רבים גדולים ממנו. אבל הוא גדול בשנים שהיה ממונה לזה מששת ימי בראשית וגדול במעלה שהיה מזומן להציל נפש צדיק כיונה ולא אמר ויבלע את יונה אלא לבלוע זה יורה כי משעה שנברא מינהו לבלוע. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות. וכתיב אחריו ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה. ועדיין לא התפלל יונה כי אם אחר שלשה ימים שהיה במעי הדגה לפי שכל שלשה ימים שהיה שם היה נזוף מלפני ה' ית' והיה בוש להתפלל והיה רוצה לקבל יסורין כפי רצון הבורא ית' אבל אחר שעברו שלשה ימים אלו שעמד במעי הדגה התפלל לפי ששלשה ימים כנגד שלשה ימי החשך של מצרים. וכיון ששלמו לו ג' ימים כימי חשך מצרים עמד והתפלל ממעי הדגה כי בטוח היה בישועת ה' יתב' כשם שבאה ישועה לישראל במצרים, ועוד שאיפשר לומר כי יונה היה לו במעי הדג אור גדול כדמות אור היום כל אותם שלשה ימים כשם שהיה אור לישראל כל שלשה ימי החשך של המצרים הוא שאמר (שמות י) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואמר ממעי הדגה כי כשנכנס יונה במעיו היה חי וכשבא אל מעיו מת מיד כי לא היה ממונה מששת ימי בראשית כי אם להבליעו בתוך מעיו וכיון שהשלים מנויו שנתמנה עליו ושבשבילו נברא מת מיד, ועל כן קראו דגה כי לשון דג משמע חי ולשון דגה משמעו מת ככתוב (שמות ז) והדגה אשר ביאר מתה. וכן בענין האתון שאמר בה הכתוב (במדבר כב) ואותה החייתי כיון שדברה לבלעם ועשתה מנויה שנתמנית עליו מששת ימי בראשית מתה, וידוע כי הדבור היה לכבוד ישראל ולהודיע לבלעם כי הכח שהיה לו בפיו אינו בפיו שהרי יכול השי"ת ליטול הדבור ממנו שטבעו לדבר ונותנו לבהמה שאין טבעה לדבר וכונת הנס הזה לקצץ רגלי כוונת בלעם הרשע ושלא יקלל ישראל. וזאת תפלת יונה ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי ואמר מבטן שאול לפי שהיה עומד בבטן הדג המת כאלו עומד בבטן שאול. ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני. הנה זה היה נס גדול כי טבע הדג המת לצוף ולשוט על פני המים והדג הזה שהיה יונה במעיו היה שוקע במצולת הים, זהו שאמר ותשליכני מצולה בלב ימים שהגיע אל סוף המקום העמוק בלב הים, ומפני שהיה יונה בלב הים העמוק אמר ונהר יסובבני כי כל מימי הנחלים היו מקיפין אותו. שנאמר (קהלת א) כי כל הנחלים הולכים אל הים. כל משבריך וגליך עלי עברו כל משברי הים עוברים עליו לארבע רוחות העולם. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי מה ענין ים סוף אצל התהום משאר הימים אבל שני הכתובים נקשרים זה עם זה חציו של ראשון מחובר עם חציו של שני. ופירושו ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך כשאפפוני מים עד נפש תהום יסובבני וכן חציו הא' שהוא אך אוסיף להביט אל היכל קדשך הוא מחובר עם סוף חבוש לראשי ופי' בטוח אני שאוסיף להביט אל היכל קדשך כשאני רואה מימי ים סוף חבושים לראשי כי ים סוף מערב לארץ ישראל והיו פניו כלפי ארץ ישראל נוכח העיר ומשם היה בטוח בישועת השם יתברך כשם שהיתה ישועת ישראל בקריעת ים סוף. וכשהיה רואה מימי ים סוף באים על ראשו זכר את האות הגדול והנורא שעשה השם יתברך לאבותינו על הים כי העלה אותם משם והיה בטוח כי השם יתברך יעלה אותו ממצולות הים ויוסיף להביט אל היכל קדשו. לקצבי הרים ירדתי הארץ בריחיה בעדי לעולם פי' קצבי לשון מדה ושיעור דבר הקצוב כלומר כגובה ההרים הגבוהים על הארץ כן היתה ירידתי בתוך הים שניהם היו על מדה אחת ועל קצב אחד. הארץ בריחיה בעדי פי' בריחי הארץ נחשבים כגון קו עובר על אמצעית הארץ על הנקודה האמצעית הנקרא בלשון ערבי נקט"ה הקו העובר על הנקודה היוצא אל הקף הארץ אל שני צדיה ויהיה מבריח מן הקצה אל הקצה והקו הזה הנקרא בריח הוא ארוך מכל קו ישר שיהיה עובר על הארץ וחולק אותה, והנקודה הנקרא מרכז היא עמוקה מכל הנקודות הנתונות בארץ וכל הקוים הנקראים בריח עוברים עליה והיה יונה בדבריו אלה מועיל שהגיע לסוף התהום גם לעמקי הארץ, והוא שאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם היה באמצעית הארץ וכל הבריחים עוברים עליו ואמר בעדי לעולם כלומר מכל צד מצדי העולם שאתה מוצא את הבריח עליו היה עובר, וזהו ענין כל העומד באמצעית העגולה או באמצעית הכדור. ואמר ותעל משחת חיי ה' אלהי מתוך הצער והמצוק הגדול הזה העמוק אתה מעלה אותי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. מן הכתוב הזה למדנו כי כל העומד בצרה ובצער גדול והוא זוכר את הש"י ומבקש רחמים לפניו בכל לבו ובכל נפשו בכונה שלימה ובתשובה שלימה השי"ת מרחם עליו ותפלתו תכנס אל היכל קדשו, וכן אמר משה (דברים ד) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו'. וזהו שאמר יונה כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחנה זכרתי את אלהי בתמימות לב ובכונה שלימה ומיד ידעתי שתפלתי נשמעת. משמרים הבלי שוא אמר כן על המלחים שהיו משמרים הבלי שוא ורחמת עליהם כשקבלו לעזוב חרפתם זהו חסדם יעזובו תרגום חרפה חיסודא. והעלית עליהם כאלו זבחו זבחים ונדרו נדרים ואינם נאמנים שיקיימו את נדריהם ואעפ"כ רחמת עליהם על אחת כמה וכמה אני המודה בתורתך המשים תפלתי זבח לפניך שאמר ואני בקול תודה אזבחה לך וגו'. אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'. שאהיה ראוי למצוא ישועתך הגדולה, ומיד קבל השם יתעלה תפלתו ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. בכאן קראו דג כי החיהו השי"ת לכבוד יונה וע"כ קראו דג כבתחלה, ואמר ויקא ולא אמר להקיא כמו שאמר לבלוע את יונה לפי שכל בעלי חיים מזומנים הן לשרת את הצדיקים מבני אדם ולהועיל להם ואין להם רשות להזיק וכשהקיאו ליבשה מיד נתנבא. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך וגו' הזכיר שנית ללמד שהיא שנית בענינה שאינה דומה לנבואה ראשונה כי בראשונה היו ראוים ליענש מיד וכשנתאחר הדבר עד הנבואה השנית נפתחו להם שערי תשובה ונתאחרה הגזירה וע"כ אמר בראשונה וקרא עליה כי קריאה בעל היא לפורענות כלשון (איכה א) קרא עלי מועד, זהו שאמר כי עלתה רעתם לפני. כלומר נגזר עליהם גזירת מי שעלתה רעתם לפני השי"ת ודינן להשחת מן העולם כמו שנאמר בסדום (בראשית יט) כי גדלה צעקתם את פני ה'. אבל בכאן אמר וקרא אליה כי כל קריאה באל לטובה (יחזקאל לו) וקראתי אל הדגן והרביתיו ועל כן אמר שנית לפי שהיא שנית בענינה. ויקם יונה וילך אל נינוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, ייחס מעלתה וגדלה שכן דרך הכתוב ליחס הדברים הנכבדים והדקים לאלהים כענין שכתוב (בראשית א) ורוח אלהים, (איוב א) אש אלהים יחס היסודות הדקים לשי"ת מה שלא תמצא כן ביסוד המים והעפר שהם כבדים והכונה בנינוה שאין ראוי ליחס גדולה לכח בני אדם כי אם לגבורת אלהים, והיתה מהלך שלשה ימים ויחל יונה לבא העיר היה במהלכו כל היום ההוא מייחל וממתין דבר השי"ת שאמר לו וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך ולא נודע לו הדבר עד שגמר מן העיר מהלך יום אחד ובתחלת היום השני נתברר לו הדבר כענין שכתוב ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ונתאחרה הקריאה יום אחד עד שיהא מגיע במהלכו באמצע העיר כדי שיתברר לאנשי נינוה אמתת דבריו בבואו בתוכה לקרוא הקריאה הזאת, ועוד יש לומר כי היתה הקריאה אחרי יום אחד כדי שיהיה העובר עליו יכול לעלות אל ראש המדינה מגיד את הקריאה אשר שמע מפיו והרצים לפניו עד מהלך היום השלישי שהוא סוף העיר מגידים את הקריאה כמו כן ונמצא במהלך יונה היום השני לבדו נשמעה הקריאה מהלך שלשה ימים והיו הרצים לפניו נבהלים ונדחפים להשמיע את דבריו. ויאמינו אנשי נינוה באלהים. אמונתם זו לא היתה אמונה שלימה בלב אבל האמינו שהקריאה ההיא לאלהים והוא יכול לעשותה כלו' האמינו שהבורא יכול ליפרע מהן ולהענישם כאשר כל מלך וכל שליט יכול ליפרע מאנשיו אשר תחת ידו וזה מפני פחדם לא מפני יושר אמונתם. ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם כלומר לבכות ולספוד על נפשותם מפני פחדם שהיו מפחדים על עצמם מן המיתה לא מפני פחד ה' ויראתו מעונש העוה"ב ולא מתוך אמונת הלב. ויגע הדבר אל מלך נינוה כי יתכן שהיה מושב המלך מחוץ לעיר ומה שהגיע אליו הוא מעשה אנשי העיר שקראו צום ולבשו שקים והוא עשה כמעשיהם כענין שכתוב ויקם המלך מכסאו וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך לא מפני יראת השי"ת האדם והבהמה הבקר והצאן ופירוש האדם הם עוללים ויונקים והטף אשר אין להם דעת כמו שאומר בסוף הנבואה הרבה משתום עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו וגו' כי הגדולים קראו צום ולבשו שקים ונשארו הקטנים שגזר עליהם המלך שלא לאכול ולא לשתות אמר אל יטעמו והוא נפרד בטעם שעליו בפני עצמו ופירוש אל יטעמו שום טעם כי כן כתיב (איוב יב יא) וחיך אוכל יטעם לו. מאומה אל ירעו על הבהמות ומים אל ישתו על כלם. ויתכסו שקים האדם והבהמה שהיו כל בעלי חיים נוהגין מנהג א' במאכל ובמשתה. ויקראו אל האלהים בחזקה כדי שיהיו הטף והבהמה שצוה להרעיבם ולהלבישם שק קוראים אל שופט העולם ומלכו בחוזק טעם המלך ומצותו לא מדרך אמונתם כי הבהמה והקטנים אין להם דעת להיותם קוראים אל האלהים מתוך יראה או מתוך אמונה או מתוך דעת אבל צועקין ובוכין ומייללין בכל כחם מן הצער אשר הם עומדים בו, ולא תמצא בכל נבואה זו תפלה לאנשי נינוה אבל הסכמתם ועצתם כולה היתה לצער הטף והבהמה ולהרעיבם ולהצמיאם לפי שאינם יודעים מאומה ואין להם דעת אולי ירחם אותם האלהים בגללם. ומה שלא היו הם מתפללים לפי שלא היה דרכם להתפלל ואעפ"כ ריחם ה' יתברך עליהם כששבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם היו מחזירים כל גזלה וכל חמס שהיה נמצא בידם לבעליהם, ואמרו רז"ל כי היתה תשובתם גדולה וחזקה בענין חזרת הגזלות (תענית דף יו) גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה ומחזיר מריש לבעליו ואע"פ שיספיק לו מן הדמים ולא יצטרך לקעקע הבירה, ועתה הודיע הכתוב כונתם מי יודע ישוב ונחם פירוש מי יודע אם ישוב אם לא מפני שלא היו בוטחים בגזרה הנגזרת עליהם שתהיה בטלה מהם בתשובתם ואף על פי כן לא הסתיר בעל הרחמים פניו מהם ולא שאלו להם סליחה וכפרה כדי לקנות להם חיי העולם הבא אבל אמרו ולא נאבד שאלתן היתה על אבדן העולם הזה לבדו. וירע אל יונה כשלא נתקיימה נבואתו ויתפלל אל ה', ואין התפלה הזאת מטעם בקשת הרחמים כי אם מלשון פלילים ששאל תפלה מלפני המקום ויאמר הלא זה דברי כי הייתי יודע כי אתה אל חנון ורחום, ומפני שידעתי זה על כן קדמתי לברוח תרשישה ובטחתי במדותיך אלה הטובות ואריכות אפך וגודל רחמיך שאתה תעביר על חטאתי ולא תענישני ועתה ה' קח נא את נפשי ממני וגו'. לפי שאתה מתנחם על הרעה אשר דברת על אנשי נינוה הרשעים שלא היתה תשובתם לכבודך וחייבתני וגזרת עלי לבא להם בשליחותך ונמצא אני כזבן בעיניהם בדברי, ומפני זה אני רואה כי טוב מותי מחיי והקב"ה חיזק הטעם הזה בידו ואמר לו ההיטב חרה לך ואין זה לשון תמיהה כי אם לשון ודאי אמר לו השי"ת ראוי הוא הדבר הזה שיחרה לך ואלו היה תמיהה היה יונה משיב לו כמו שנא' בסמוך שהשיב לו היטב חרה לי עד מות ומתוך התשובה אנו מכירין שלשון תמיהה דיבר אבל בכאן שלא השיב יונה למדנו שהוא לשון הודעה, והנה יונה נתפייס בזה כשהודה לו השי"ת בדבר והיה מקוה עוד אולי תתקיים נבואתו, וזה שאמר ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו סוכה וישב תחתיה בצל כלומר עשה לו דמות סוכה מבטחונו ותקותו בשם יתברך, וישב תחתיה בצל מסתופף בצל תקותו עד אשר יראה מה יהיה בעיר בהשלמת ארבעים יום אם ינצלו מן הגזרה אם לאו, והנה הש"י פירש לו סוד הענין והודיעו שאין מחשבתו זאת יכולה להתקיים ועל כן נתן לו דמיונות בדרך משל כמו שמספר והולך. וימן ה' אלהים קיקיון הזכיר שני שמות בצמיחת הקיקיון והוא אילן של דלעת שהעלה לו רחבה ויש לו צל גדול וכענין שכתוב (בראשית ב) ויצמח ה' אלהים מן האדמה וגו' כי הנהיג באילן זה מנהג אילני גן עדן כי בו ביום שנבראו היו בגודל גופן ובקומתן ועל כן אמר ויעל מעל ליונה להציל לו מרעתו רעת חום השמש. וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה שמח על האילן שהיה הצל מועיל לו:

והנה שמחת יונה על הקיקיון דומה לשמחת בני אדם בקניני העוה"ז אשר אין להם קיום שאין ראוי לשמוח בקנינם ולא להצטער עליהם באבדם ומפני שמחתו ששמח על עסקי העוה"ז באהבתו להראות מיעוטי תולדותם ומיאוס הנאתם וחלישות כחם כדי להתגלגל מזה אל הפלילה ששאל למעלה, ולפרש הענין הזה הוא אומר וימן האלהים תולעת והתולעת הזה הוא דמיון הימים והלילות האוכלות תמיד חיי בעלי חיים ומאבידות את ימיהם בהתגלגלם עליהם ואינם יודעים עד בא עתם פתאום. ואמר בעלות השחר למחרת להיות הדבר נעשה בעתו הראוי לו היתה התולעת מזומנת להכות את הקיקיון בעלות השחר מפני שהוא קרוב אל העת אשר בני אדם צריכין אל הצל והוא עת זריחת החמה ואמר ויהי כזרוח השמש כשהצל מועיל לבני אדם. וימן אלהים רוח קדים חרישית מנהג הרוח הבאה בזמן החריש להיות בה צער. ותך השמש על ראש יונה ויתעלף שהיה כנבהל ונבוך מן (ישעיה נא) עולפו שכבו והיה דואג על יבשות הקיקיון ועל חסרון צל הסוכה ועל כן אמר וישאל את נפשו למות. ויאמר טוב מותי מחיי. וכן דרך כל העומד בצער שיהיה בועט בחייו ומקלל את ימיו כענין שכתוב (איוב ג) למה לא מרחם אמות וכשראה הקב"ה את צערו פתח ושאל אותו על הדבר הגורם לצערו. ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון וזו ה"א התמיהה ולא הידיעה והוא השיבו על השאלה הזאת היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה' אתה חסת וגו':

ב

תניא רבי פנחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה שנא' (ויקרא טז) וטהרו וקדשו. ידוע כי המדות כולן ב' חלקים גופניות ושכליות. הגופניות באות לתקן המעשים כי אין שלימות לחכמה בלתי תיקון המעשים שכן אמר הכתוב (תהילים קיא) שכל טוב לכל עושיהם. ודרשו רז"ל (ברכות דף י"ז) לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, השכליות באות לטהר המחשבה ושלא להשתמש בה זולתי בעבודת השי"ת, וזהו שכתוב (תהילים כד) נקי כפים ובר לבב. נקי כפים יכלול המדות השכליות שהן לתיקון המעשים. ובר לבב יכלול המדות השכליות שהן לטהר המחשבה ושיהא תוכו כברו ונסתרו כנגלהו, וכמו שדרשו רז"ל כתיב (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית (חגיגה דף ט"ו) למה נמשלו דברי תורה לזהב וזכוכית לפי שדברי תורה קשין לקנותן כזהב ונוחין לאבדו ככלי זכוכית. ר"ע אומר למה נמשלו דברי תורה לזכוכית לומר לך מה זכוכית זה כל מה שאתה נותן לתוכו הוא מראה לך, כך תלמיד חכם צריך שיהא מראה בפיו כל מה שיש בלבו. וכן מצינו בארון הברית שכתוב בו (שמות כה) וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. וכן אמר הכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני, ביאורו לבשתי מבפנים וילבשני מבחוץ, כלומר שיהיה נגלהו ונסתרו שוין לא שיהיה חולק ומכזב קצתו על קצתו, ומי שיש בו מדה זו הוא הנקרא בלשון התורה תמים, והוא הלשון שנשתבחו בו הצדיקים, והוא שכתוב (בראשית ו) נח איש צדיק תמים היה. וכתוב באברהם (שם יז) התהלך לפני והיה תמים. וביעקב נאמר (שם כה) איש תם. וכשהאדם מטהר מחשבתו המדה זו מביאתו לידי קדושה, וזהו שאמרו וטהרו וקדשו שהטהרה מביאה לידי קדושה. ודבר ידוע שאין הטהרה והקדושה מצויה אלא בקיום התורה והמצות, שהטהרה דבקה בתורה שכן אמר דוד ע"ה (תהילים יט) יראת ה' טהורה עומדת לעד כאלו אמר עומדת טהורה לעד כלומר שהטהרה דבקה בה לא תפרד ממנה, וזהו שדרשו ז"ל (ברכות דף כ"ב) אין דברי תורה מקבלין טומאה שנא' (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה'. בשתי מדות אלו נתקדשו ישראל בסיני כששמעו עשרת הדברות מפי הגבורה מה שלא שמעה שום אומה ולשון, הוא שכתוב (דברים ד) השמע עם קול אלהים. ודרשו רז"ל היה הקול נשמע מסוף העולם ועד סופו והיו שומעין אותו זקנים כפי כחם נערים כפי כחם עוברות כפי כחן. בטהרה הוא שבאו לחסות תחת כנפי השכינה בשלשה דברים במילה בטבילה ובקרבן ועיקר שלשתן קרבן. מילה לפי שהערלה קרויה טומאה ולפיכך הוצרכו לברית מילה להיותם טהורים. טבילה עיקר הטהרה במים. קרבן לפי שהחטא קרוי טומאה והמתכפר בקרבנו הוא טהור. קדושה הוא שכתוב (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ודבר ידוע שכל הקדושות וכל הקידושים נמשכים מן הקודש כנהר הנמשך מן המעין והמעין מן המקור, וידוע כי עם ישראל נחלקים כהנים לוים ישראלים, הכהן נקרא קדוש מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של לוי שהוא משבטו והלוי מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של הקב"ה וכלם מתקדשין מן הקדש, ולפי שקדושת ישראל שנקראו קדש נמשכת מן הקדש לכך נקראו אנשי קדש כענין שכתוב (שמות כב) ואנשי קדש תהיון לי, ויש לך להתבונן שלא אמר ואנשים קדושים אלא ואנשי קדש כי הקדוש אפשר שתמשך לו הקדושה מקדוש אחר וכן מקדוש לקדוש ומגבוה לגבוה עד הסיבה העליונה יתעלה שהוא מקור הקדושה והוא נקרא קדש ששם מקור הברכה שנא' (תהילים קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וממה שאמר אנשי קדש נמשלו למלאכי השרת הקדושים שקדושתם נמשכת מן הקדש שכן כתיב בהן (דברים לג) ואתה מרבבות קדש ודרשו ז"ל מה מלאכי השרת קדושים וטהורים כך ישראל ביוה"כ מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל ביוה"כ. מה מלאכי השרת אין ביניהם לא אכילה ולא שתיה כך ישראל ביוה"כ אין בהם לא אכילה ולא שתיה. וזהו כוונת התורה כשאסרה אכילה ושתיה ביוה"כ לפי שהאכילה והשתיה מביאה את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה לשכוח העיקר, והוא שכתוב (שם ח) פן תאכל ושבעת וגו' וכן אמר הנביא (הושע יג) כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם. ביאר כי המאכל והמשתה יביאוהו לידי הגאוה והגאוה לידי שכחת העיקר. והנה אמרו רז"ל אכל ושתה אל יורה, והטעם לפי שאין ראוי לדיין לדון אלא בבקר שנא' (ירמיה כא) דינו לבקר משפט, ואם בדיני ממונות נאסר לנו אכילה ושתיה ק"ו ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות שהעולם תלוי אם למיתה אם לחיים, וכאשר יתענה האדם אז יהיה לבבו נכנע ונשבר ויהיה כח הבשר דל ותלש ותתגבר עליו הנפש השכלות, וזאת כוונת התורה שאמרה (ויקרא טז) תענו את נפשותיכם ובאה הקבלה בעינוי אכילה ושתיה, לפי שכחות הגוף נקשרים עם כחות הנפש ועל כן צריך אדם לענות בצום נפשו כלו' נפשו המתאוה, זהו ביאור הכתוב שאמר (משלי יב) יודע צדיק נפש בהמתו. מה מלאכי השרת עומדין על רגליהם כך ישראל ביוה"כ, מה מלאכי השרת יש ביניהם שלום שנא' (איוב כה) עושה שלום במרומיו כך ישראל ביוה"כ. מה מלאכי השרת מקלסין ומשבחין להקב"ה בארבע מחנות שכינה כך ישראל מקלסין ומשבחין להקב"ה בארבע תפלות ביוה"כ. ביוצר במוסף במנחה ובנעילה, וזהו שאמרו במדרש (שיר השירים ה) קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור וגו' קמתי אני לפתוח לדודי זה יוצר, וידי נטפו מור זה מוסף, ואצבעותי מור עובר זה מנחה, על כפות המנעול זו נעילה. ד' תפלות אלו כנגד ארבע תפלות של שבת שתקנו לנו רז"ל שאינן דומות זו לזו ואלו כנגד ד' כתות שמקלסות פני שכינה ואלו הן. כת ראשונה צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם. כת שניה הגרים והם גרי הצדק. כת שלישית בעלי תשובה. כת רביעית יראי שמים, וכלם למדין מפסוק אחד הוא שאמר ישעיה ע"ה (ישעיה מד) זה יאמר לה' אלי וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. ואמרו במדרש זה יאמר לה' אני זה שלא חטא מעולם, וזה יקרא בשם יעקב אלו הגרים, וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים. ד' כתות אלו יש להן מעלות ידועות זו למעלה מזו כל מעלה ומעלה לכת הראויה לו, משל למה הדבר דומה למלך שנכנס לעיר וכל חיילותיו נכנסין בשער אחד כשבאין ללון כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו יש מי שלן בבירה אשר למלך ויש מי שלן בחצר בית המלך ויש מי שלן בסף בית המלך ויש מי שלן בבית המלך עצמו, כך אמר דוד רבש"ע אם הראשונים בבית אני בסף שנא' (תהילים פד) בחרתי הסתופף בבית אלהי בחרתי ישיבת הסף, אם הראשונים בסף אני בחצר שנאמר (שם קטז) בחצרות בית ה', אם הראשונים בחצר אני לא אצא מן הפונדק שנא' (שם) בתוככי ירושלים. זהו שאמר (שם פה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ואמרו במדרש תנחומא אשרי שבחרו אע"פ שלא קירבו אשרי שקירבו אע"פ שלא בחרו, אשרי שבחרו אע"פ שלא קירבו זה אברהם שנא' (נחמיה ט) אשר בחרת באברם. אשרי שקירבו אע"פ שלא בחרו זה יתרו ורחב. היום הזה נקרא קדוש שנאמר (ישעיה נח) ולקדוש ה' מכובד. וכהן גדול שנקרא קדוש שנא' (ויקרא כא) כי קדוש הוא לאלהיו היה מזכיר ביום הזה השם הקדוש עשרה פעמים במקדש בקדושה ובטהרה, ומזה אנו אומרים בנוסח תפלתו של כהן גדול וכשהיו שומעין את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים כו' ואומר להם לפני השם תטהרו. ונחלקו הראשונים בכאן אי זה שם היה מזכיר אם שם בן ארבע אותיות או שם בן ארבעים ושנים. יש שכתבו כי שם בן מ"ב היה מזכיר ועל כן תקנו לשון הנוסחא אנא השם חטאתי אנא השם כפר נא, ואנו אומרים לפני השם תטהרו. ואין אנו אומרים לפני ה' תטהרו כלשון הכתוב. ויש שכתבו כי השם המיוחד היה מזכיר ומה שאנו אומרים לפני השם תקנו הנוסח אנא השם לפי שכיון שאנו מעידין על מה שהיה כהן גדול אומר היאך אנו רשאין לומר שהוא היה אומר לפני ה' תטהרו, שהוא לא היה מזכיר את השם בכנויו כמונו אלא ככתבו, ומזה יש לנו להעיד עליו ולומר שכך היה אומר לפני השם תטהרו. כלומר אותו השם שאין אנו רשאין להזכירו. וכשהיה מזכירו לא היה מגביה קולו אבל תיכף שהתחיל להזכירו היו הקהל עונין בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כדי שלא ישמע שם המפורש מפיו, ואף הוא לא הים משלימו אלא בבליעה שהיה בולעו בתוך לבו, וזהו שאנו אומרים בקדושה ובטהרה, שהרי ידוע הוא שאין שמותיו של הקב"ה נקראים בקדושה אלא מתוך המחשבה מפני שאם יוציאם מפיו ויחתכם בשפתיו יהיו מתפשטים באויר והאויר בא לכלל הטומאה ונמצא שם שמים מתחלל ולפיכך היה משלימו בבליעה. והראשון עיקר ששם בן ארבעים ושתים היה מזכיר שהרי צריכין אנו ביום הקדוש הזה להתחנן אל הדיין ולכך אנו מזכירין לפני השם תטהרו כי מלת שם תרמוז למדת הדין. וכענין שכתוב כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך וגו'. וכבר ביארתי זה (ס' בחיי) בפרשת אחרי מות:

ועתה אזכיר בכאן באור י"ג מדות שאנו נעזרים בהם בעתות התפלות וזמני הצרות והם מורשה לקהלת יעקב, ואע"פ שלא ידענו לרצותו שאין הדורות יודעין כח המדות ואינן מרגישין היאך הן אדוקות במדת רחמים מ"מ מדות רחמיו יליצו בעדנו כי כן הבטיח הקב"ה למשה בסיני כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם. ודרשו רז"ל (ר"ה דף י"ז) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנא' (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית. והנה הם מפתח גדול לבקש מהם שערי רחמים בכל דור ודור הן ליחידים הן לרבים, ובזמן הזה בהיותנו בגלות ושיעבוד בין האומות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב קרבן ולא בהמ"ק להתפלל שם ולא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדות אלו וזה פירושן. ה' ה' ב' מדות רחמים ונחשבין מדה אחת ואין לחלק ביניהם שהרי שוין הן באותיות ובקריאה, הראשון מדת רחמים גדולה בלא שאלה שהרי הקב"ה רחמן הוא מלא רחמים ואינו מקפח שכר כל בריה ואינו דוחה רשע וכן אמר הכתוב (תהילים כב) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו'. והנה הוא מרחם אף על הרשעים שנא' (שם קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ואפי' על העכו"ם, הוא שדרשו רז"ל מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרין שירה, ואפילו על הבהמות שאדם ובהמה תושיע ה', וראיה גדולה שאינו דוחה רשע מאנשי נינוה שהיו רשעים בגזל וחמס ומלומדים בכמה עבירות ואף על פי כן כשחזרו בהן קבל הקב"ה תשובתן ונתבטלה גזירתם, השם השני מדת רחמים גם כן אבל לא כמו הראשון כי הראשון מרחם בלא שאלה כרחם אב על בנים שמפיק האב רצונו בלי שישאל הבן. והשני בשעה ששואל ממנו אפילו בלי חיוב הוא מרחם עליו כשמבקש סליחה והנה חזר זכאי, וכן מצינו במדרש (ישעיה מט) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אפי' שתי מדות של רחמים שכחוני, ע"כ. לומר שאף בשאלה אינו נענה. וכח מדה זו של מדת רחמים לתת לאדם כל דבר שצריך שהוא מבקש ממנו כגון פרנסה או סליחה או רפואה או הצלה או שאר הצרכים, וזהו שאמר (דניאל א) ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה וגו' הזכיר מדה זו על כל צורך וצורך לבאר כי הוא מרחם על כל דבר. אבל כח מדה זו אינו בכל צרכי האדם כמו הראשון אלא בשני ענינים מיוחדים בלבד והן סליחה ורפואה שנא' (במדבר יב) אל נא רפא נא לה, וכח מדה זו לענות את האדם בשני ענינים אלו ובלבד בשאלה ובבכי ובתחנונים כי השם יתעלה מרחם עליו וסולח על עונותיו בכח מדה זו. רתום וחנון מדות שוות ברחמנות שמדת רחום על התובע צרכיו ומבקש רחמים על צרה שיש לו או צורך פרנסה או רפואה וקורא רחום כי אם הוא צריך לרחמים הש"י מרחם עליו ונותן לו שאלתו בבכי ובתחנונים גדולים אע"פ שאינו מבקש סליחה על מיעוט עונותיו, ומדת חנון על התובע עלבון מחבירו הקב"ה מרחם עליו ושומע צעקתו במדת חנון בבכי ובתחנונים גדולים ובתעניות והוא שכתוב (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, והראיה שהן מדות שוות ברחמנותם שאין הכתוב מקפיד בקדימתם כי הקב"ה אמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם הקדים חנון לרחום ודוד הזכיר גם כן באשרי (תהילים קיא) חנון ורחום ה' ויונה בן אמתי אומר (יונה ד) כי חנון ורחום הוא ובי"ג מדות הקדים רחום לחנון. ארך אפים חמישית וששית כי כל המדות עד כאן מדבר במי שרובו זכאי וזה אינו מבקש סליחה על מיעוט עבירות שבידו והשי"ת מאריך אפו במדה זו, וזהו שאמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים עד שארך אפים מדבר במי שרובו זכאי ורב חסד מדבר במי שהוא מחצה עונות ומחצה זכיות הקב"ה שרב חסד מטה כלפי חסד ונידון ברוב זכיות וכשמבקש רחמים על שום צורך חסד השי"ת מרבה כנגדו. ואמת מדבר במי שרובו חייב והוא יתעלה מוחל לו בתשובה חוץ מעון בטול תורה לפי שמדת אמת מדת הדין הוא ואמת לא עביד לפנים משורת הדין. נוצר חסד לאלפים מדבר במי שרובו זכאי והקב"ה נוצר חסדו לזה אפילו לאלפי דורות בשביל מיעוט זכיות שבידו ודוקא מאהבה אבל מיראה לאלף דור בלבד. נושא עון מדבר במי שרובו חייב. ואמרו רז"ל עונות אלו הזדונות. ואם חזר בתשובה ומבקש סליחה סולח לו הכל. ופשע אלו המרדים ובתשובה סולח לו הכל. וחטאה אליו השגגות. ורוצה לומר שאפילו השגגות צריכין תשובה כשיודעו לו. ונקה מדבר במי שחזר וחוטא אחר התשובה וכבר מחל לו הקב"ה באותה תשובה אע"פ שחוזר וחוטא עכשיו אין הקב"ה חוזר ופוקד אותן העונות עם אלו לפי שאותן עונות כבר נמחלו לו באותה תשובה שעשה עליהם כבר והוא יתעלה מנקה אותו מהם, זה הוא ונקה. הקב"ה ינקנו מעון ויזכנו לחיי העוה"ב וימחול לעונותינו ביוה"כ הזה כמו שהבטיחנו בתורתו השלימה (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף