יש סדר למשנה/יומא/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ יומא ה

א

משנה א ד"ה נטל את המחתה בימינו לפי שהיא כבידה וחמה וכף הקטורת קלה הימנה לכך מחתה בימינו וכף בשמאלו כו' ע"ש. פתח בתרתי גבי מחתה שהיא כבדה וחמה וסיים בחדא גבי הכף שהיא קלה וטעמא מאי לא כתב נמי שהיא צוננת. ובגמ' מ"ז ע"א יהיב טעמא שנטל המחתה בימין בשביל שזו מרובה [וכבידה ליקח צריכים ימין. רש"י] וכף בשמאלו שזו מועטת ואפי' בזמן ששניהם שוין [כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפ"ה כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל. רש"י] וכמעשה דר' ישמעאל בן קמחית זו חמה וזו צוננת אמרו עליו על ר"י בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלא חפניו וכו' ע"כ. ולכאורה לטעם שכתב רש"י כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים וכו' לא הוי צריך הש"ס לטעמא דזו חמה וזו צוננת וגם לטעמא דיהיב הש"ס זו חמה וזו צוננת לא הוי צריך רש"י לחדש טעמא כיון דברוב כהנים גדולים וכו' אכן לפמ"ש המהרש"א ד"ה וכמעשה דר"י ב"ק וכו' נ"ל דלשון קושיא וכמעשה דר"י ב"ל דאדרבה זו של כסף היה מרובה של ד' קבין כדלקמן שהיו חופין ד' קבין וכו' וזו של מחתה לא היה רק של ג' קבין ואמאי קתני סתמא נוטל את המחתה בימין וכו' ומשני דזו חמה דהיינו של מחתה שהיה בה גחלים וצריכה ימין אפילו מועטת וזה הכף היתה צוננת וסגי לה בשמאל אפילו במרובה וק"ל עכ"ל. א"כ עולה דברי רש"י כהוגן שכתב טעמו יפה על בזמן ששניהם שווין דוקא. אבל ברור לפום מסקנא דמלתא דמתני' סתמא קתני אפילו בכ"ג שחופן ד' קבין מוכרחין אנו לטעמא דיהיב הש"ס זו חמה וזו צוננת ובטלה הטעם זו מרובה וכו' ולפיכך לשון הר"ב צ"ע:
ודע דהרמב"ם בפירושו לא כתב שום טעם אבל בחבורו פ"ד מהל' עבודת יוה"כ כתב מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ע"כ. ולכאורה ה"ל להרמב"ם לכתוב רק טעם האחרון שהיא חמה כדי שנדע דאף בכ"ג שחופן יותר משלשה קבין וכו' ובטעם הראשון שכתב נמי יש מקום לטעות ויש עוד דברים וכעת אקצר באמרים:

ג

תוי"ט ד"ה כמצליף וכו' וכתב רש"י כמצליף לא ידעתי לשונו ע"כ. ובערוך הביא וכו' ע"ש. פי' הערוך כבר נתגלה בבי מדרשא של תוס' לעיל ט"ו ע"א ד"ה כמצליף וכו' וכמו שפי' בערוך וכו' ע"ש. ובהפלאה שבערכין כתבתי בזה בס"ד:

הר"ב ד"ה אחת ואחת שאם לא ימנה כו' פעמים שיטעה וימנה כו' ע"ש בגמ' נ"ה ע"א ת"ר אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' אחת ושבע דברי ר"מ ר' יהודה אומר אחת אחת ואחת שתים ואחת כו' שבע ואחת ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתריה דכ"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת. מ"ט ר"א אומר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה וכו' למד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת [וכתיבא חוקה לעיכובא. רש"י] מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה ע"כ. הנה לדעת ר' יוחנן גזירת הכתוב היא אע"ג דלא טעה הזאתו פסולה. ולכאורה מלבד שר' יוחנן מחמיר עוד מסתברא לומר דהילכתא כר' יוחנן שהיה רבו של ר' אלעזר וכן בכ"מ דפליגי ר' אלעזר ור' יוחנן קי"ל כר' יוחנן כמבואר בה"ע ומעתה פי' הר"ב צ"ע. שוב ראיתי שגם הרמב"ם בפרושו כתב בזה"ל והיה מחזיר פעמיים מלה אחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם יתברך אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואח"כ מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באר הקבלה וכאילו הוא העיקר ע"כ. ועיינתי עוד בחיבורו פ"ג מהלכות עבודת יוה"כ כתב וכך היה מונה אחת. אחת ואחת. אחת ושתים כו' ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה ע"כ. והיה תמוה בעיני על כל הדברים האלה שכתב דלא כר' יוחנן. עד שמצאתי כי כבר עמד על זה הלח"מ ותירץ דבירושלמי אמרו בשם ר' יוחנן הך טעמא דשמא ישכח וכיון דבגמ' דידן ובגמ' דירושלמי פליגי בסברת ר' יוחנן ור' אלעזר אית ליה בבירור הכי דטעמא משום שמא ישכח ולא שבקינן מה דא"ר אלעזר בודאי משום מאי דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן ע"כ. הנה תיובתא וגברא קא חזינא ופרוקא למאוד דחוקה. הן לו יהי כדבריו דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן מ"מ ה"ל לפסוק לחומרא [בספיקא] שהוא מן התורה כי שמא מאי דאמר ר' יוחנן בגמ' דילן היא עיקר. אשר על כן אמינא דהוי קשיא להו להרמב"ם ולהר"ב הקו' עצומה סתירת ר"י בירושלמי נגד דברי עצמו בגמרא דילן [ודחיקא טובא לומר תרי אמוראי נינהו ואליבא דר"י] תו יש לדקדק הא דהקדים הש"ס לומר דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה וכו' ולא שאל בקיצור מאי טעמא. ותו למה דוקא על הברייתא דפליג ר"מ ור"י סידר הש"ס מאי טעמא. ולא סידרו חקירת מאי טעמא לעיל על המשנה י"ג ע"ב דתנן וכך היה מונה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. ועוד איכא למידק דבמנחות ק"ז ע"א במשנה האומר הרי עלי עולה יביא כבש [פחות שבעולות. רש"י] ר"א בן עזריה אומר תור או בן יונה. וכתבו תוס' ד"ה ראב"ע וכו' בגמ' אמרינן דלא פליגי דמר כי אתריה וכו' ואע"פ שהיו רגילין לקנות הקרבנות בירושלים וכו' מ"מ דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע"כ. והנה הכא דכל עבודת יוה"כ והזיית האלו אינן אלא במקדש שבירושלים קשה קושיא התוס' דהרי ברור דכהן גדול צריך למנות כמנהג ירושלים. וא"כ מה דקאמר הש"ס ולא פליגי מר כאתריה וכו' ופירש"י באתריה דר"מ מונין מנין כלל תחילה ואח"כ פרט וכו' ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה וכו' אינו מובן דהא ודאי דלא איכפת במנין שמונין בני העיר שמשם בא הכהן גדול כ"א כמנין הנהוג בירושלים. כך צריך למנות:
ויתבאר כל זה ע"פ מה דאיתמר בירושלמי על מתני' וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושלש. אמר ר' יוחנן כדי שלא יטעה אמר ר' זעירא כדי שיגמור הזיתו מתוך שבע [כשיסיים הזאה אחרונה יאמר שבע] ואלו לא מנה הראשונה בפני עצמה היה צריך שיאמר בסוף שמונה (פי' קרבן העדה) [ופריך] והא קתני שבע ואחת [והא תני בברייתא דר' יהודה אומר שמונה שבע ואחת וא"כ לא סיים בשבע ואפ"ה מונה אחת בפני עצמה (פי' קרבן העדה) אמר ר' בון כתיב אל פני הכפורת יזה שבע מה ת"ל יזה כדי שתהא הזיה ראשונה נימנית עמהן. ע"כ. הנה ודאי ר' זעירא לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא לא משני מידי בזה שאמר כדי שיגמור הזייותיו מתוך שבע. דעדיין קושיא דלא לימני הזאה ראשונה עם הזיות שלמטה לא אי. אלא ברור דקשיא ליה לזעירא על פירוקא של ר' יוחנן כמו שהקשה הר"ב דימנה הזאה ראשונה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה עד שמנה דתו ליכא חששא שמא יטעה. ולכך הוסיף ר' זעירא בדעתו של ר' יוחנן ואסבריה כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והשתא על נכון איתמר אמר זעירא [ולא ר' זעירא אומר] מטעם כי ר' זעירא לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי מילתא דר' יוחנן הוסיף זעירא למיהב תבלין בטעמא וכדאמרן. ומעתה בין תבין כי כל מה שכתב הר"ב לקוחים היטב הדק מן הירושלמי אכן מה דאמר ר' בון בירושלמי כתיב אל פני הכפורת יזה וכו'. השמיטו הר"ב משום דר' בון נמי לא אמר זה אלא כדי למצוא טעמא אליבא דר' יהודה דס"ל דמסיים שבע ואחת וליכא למימר כר' יוחנן ובמה שהוסיף ר' זעירא כדי שיגמור וכו'. הילכך משני ר' בון דטעמא דר' יהודה דכתיב יזה אבל אליבא דת"ק מודה ר' בון דטעמא כר' יוחנן וזעירא וכמ"ש הרמב"ם והר"ב [ויתבאר לקמן הסיבה שמוכרח לחלק ולומר דת"ק לא ס"ל דמן התורה היא] מעתה זכינו דר' יוחנן בירושלמי ובבלי מרועה אחד ניתנו ופרנס אחד אמרן דהנה בירושלמי דלא תנן אלא סתמא דמשנה וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושבע [ופלוגתא דר' יהודה לא נזכר כלל] שפיר פי' ר' יוחנן טעמא שלא יטעה וכדאסברי' זעירא. אמנם בגמ' דילן דאיתמר הך ברייתא דפליג ר' יהודה שפיר קאמר ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דמן התורה הוא דכתיב יזה. אמור מעתה יתבאר היטב דלא סידר הש"ס טעמא דר' אלעזר ור' יוחנן לעיל עליה דמשנה נ"ג ע"ב משום דהתם ידע שפיר טעמא כדי שלא יטעה וסגי בהך טעמא. אבל עלי' דברייתא נ"ה ע"א הוכרח המסדר הש"ס לסדר גם תירוצו של ר' יוחנן ולהכי דקדק הש"ס היטב דכ"ע מיהת וכו' ועכשיו אחר שחקר הש"ס טעמא דת"ק ור' יהודה. בא גם על החקירה מאי בינייהו. כלומר בין ר"מ ור' יהודה. דהא ודאי דמחוייב למנות כמנהג בירושלים [וכמו שכתבתי למעלה]. וא"כ אין שום נפקותא יוצאה מדברי ר"מ ור' יהודה והשיב איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. וזה מרומז הדק היטב בפלוגתא דר' יהודה דאמר שבע ואחת השמיע דמן התורה הוא. משא"כ לר' מאיר דוקא אחת ושבע הוא דמונה כדי לגמור הזיותיו בשבע. ולא יסיים בשום ענין במלת ואחת אלא בשבע דוקא. אמור מעתה יפה כתב הרמב"ם הטעם כדי שלא יטעה מפני שהוא כתב כסתמא דמתני' וכך היה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. והיינו כת"ק וכבר בררתי דלת"ק גם ר' יוחנן ס"ל דטעמא כדי שלא יטעה כמבואר סברת ר' יוחנן בירושלמי וזכי לנפשך הקורא המשכיל ההכרחיי של ר' יוחנן בשנותו את טעמו בין הת"ק ובין ר' יהודה כדי להמציא האיכא בינייהו כמבואר למעלה. והדרך הנ"ל שכתבתי לשיטת הרמב"ם [שפירשו במה דאמר הש"ס כדי שלא יטעה דהיינו שמא ימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה] הכי נמי נוכל לומר גם לפירש"י שכתב ד"ה שלא יטעה שיהא לו שהות בנתיים לתת לבו למנין שלא יטעה ע"כ. דהא ניחא לת"ק שפיר י"ל דלפיכך מונה בכל פעם אחת כדי שיהא לו שהות בנתיים כלומר בעוד שהוא אומר אחת יש לו פנאי ליתן על לבו המספר שימנה אח"כ. אמנם לר' יהודה נהי די"ל בעוד שהוא אומר ואחת יתן על לבו מה ימנה אח"כ ולפיכך הוא מונה שתים ואחת שלש ואחת וכו'. מ"מ קשה מלת ואחת דמסיים אחר שבע. הוא ללא תועלת וצורך לגמרי שהרי כבר מנה שבע אע"כ דטעמא דר' יהודה כדאמר ר' יוחנן דכתיב יזה. והשתא דאתינא להכי ניחא נמי כל הקושיות שכתבתי גם לשיטת רש"י כמו לשיטת הרמב"ם והר"ב ובעין הקורא שיחי יערב:

ה

תוי"ט ד"ה מחטא כו' כדאמרינן בחולין כ"ד ע"א דכתיב תחטאני באזוב ואטהר כו' ע"ש. בגמ' שלפני איתא בחולין כ"ז ע"א ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית [ויקרא י"ד] ואב"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר [תלים נ"א] ובכן טעמא בעי למה בחר התוי"ט בקרא המאוחר והוא בכתובים ולא נקט קרא קמא וכן בנדה ל"א ע"ב מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ומתרגמינן וידכי ית ביתא ואי ב"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר וכתבתי (בקו' שטרי המאוחרין) ובתכ"ש דקרא וחטא את הבית הוא ויקרא י"ד פסוק נ"ב וה"ל להקדם מפסוק מ"ט. ולקח לחטא את הבית ומתרגמי' ויסב לדכאה ית ביתא. ולא עוד גם ההפרש שבין סוגיא דנדה דמייתי הש"ס ומתרגמי' וכו' לבין סוגיא דחולין דלא אמר הש"ס הכי ואין מקום להאריך. ודע עוד דכמ"ש רש"י ביומא להביא ראיה ממנחות ס"ו ע"ב. כן במנחות על מלת ונתחטא הביא ראיה מיומא אכן בבכורות נ"ז ע"ב ד"ה והא כתיב וכו' כתב רש"י נתחטא לשון ירידה וחבירו במס' תענית דף י"ט ע"א בן המתחטא לפני אביו ע"כ. ודע דקצת חידוש שלא הערה התוי"ט ממ"ש רש"י בעצמו זבחים י"ג ע"א ד"ה מחטא ויורד לשון הכתוב הכהן המחטא אותה ויקרא ו':

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.