יש סדר למשנה/יומא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


יש סדר למשנהTriangleArrow-Left.png יומא TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
רש"ש


דפים מקושרים

א[עריכה]

מפרישין כו' ע"ש. על מלת מביתו דתנן לא פי' הר"ב שום דבר. והוי סגי לתנא לומר מפרישין כ"ג ללשכת וכו'. אמנם בסוגיא ו' ע"א מקשה הש"ס מביתו למה פירש [מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו וכו' רש"י] ומשני תניא ר"י ב"ב אומר שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו'. וזה שכתב התוי"ט ד"ה מביתו פי' הרמב"ם מאשתו וכו' בדין ה"ל לאומרו משמיה דגמרא אלא מפני שרצה לפרש דרך אגב כוונת הרמב"ם בפירושו. לפיכך התחיל לכתוב פי' הרמב"ם וכו' וקצת י"ל דלדעת ר' יוחנן לעיל ג' ע"ב דיליף ממלואים דכתיב לעשות לכפר זה מעשה יוה"כ דטעון פרישת שבעה הקשה לר"ל דיליף מסיני [דזה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה] והא אנן תנן שבעה והשיב ר"ל מתניתין ר"י ב"ב היא דחייש לטומאת ביתו [שמא אם יזקק לאשתו וכו' רש"י] משמע דר' יוחנן לא מוקי מתני' כריב"ב דא"ל הכי לא הוי מקשה מידי לר"ל וא"כ על כרחך לר' יוחנן מלת מביתו דתנן אורחיה דמילתא נקט. והנה הרב שמפרש למשנתנו כר' יוחנן לעשות לכפר שכתב והפרשה זו נפקא לן מדכתיב וכו' והיינו ממש כר"י להכי לא נחית לדקדק במלת לביתו:
והוי יודע דבסוגיא ו' ע"ב מקשה עוד ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו. רש"י] הפרישהו מטומאת המת [ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. רש"י] אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור [כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וביוה"כ כולו קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבועה וקרבנו תלוי בו. רש"י] רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בציבור טומאת המת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחי. ואיכא למידק לתי' של רבינא יקשה לר' יהודה דאמר בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ומפרשינן בגמ' י"ג ע"א דחכמים דפליגי עלה דר"י דמיתה לא שכיחי ור' יהודה חייש למיתה דחדא ע"ש. והוי ליה לר"י לאפלוגי גם ברישא [דתנן מפרישין מביתו דוקא אבל שאר כל אדם נכנסים ויוצאין אצלו] דמפרישין מטומאת המת. ויתכן לומר דלשיטת רבי יהודה דאמרינן בפסחים ע"ז ע"א דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה וכו'. גם רבינא ס"ל כתירוצו של רבא רק במילתא דת"ק הוא דפליגי דרבא מפרש דגם ת"ק ס"ל טומאה הותרה בציבור ורבינא דוחה סברת רבא אליבא דת"ק אפילו תימא טומאת המת דחויה וכו'. מיהו לפמ"ש תוס' ד"ה ארת"ח משמיה דרבא וכו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה הותרה הוא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך דאילו של אהרן אע"ג דזימנא קבועה ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מ"מ כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין וכו'. הדרי קושיין לדוכתה דאמאי לא פליג ר"י ברישא וא"ל דר"י לשיטתיה ס"ל טומאה הותרה בציבור דאכתי קשה הפרישהו מטומאת המת דכשימות מת עליו ואיכא משום אילו של כ"ג ביוה"כ דאינו בא בשותפות והוי טומאה דחויה. הן אמת דמיני' ובי' איכא למידק בהא דמשני משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה. כלומר דאי הוי דחויה בציבור היו צריכין להפרישו ג"כ מטומאת מת וקשה דהא לזאת אומרת דטומאה הותרה וכו' מי ניחא דעדיין צריכין לאפרושי מטומאת מת בשביל אילו ופרו של כ"ג דבא משל עצמו ולא בשותפות ומהדרינן אטהרה בשלמא לתי' ראשון שכתבו תוס' בשם ר"י זאת אומרת וליה לא ס"ל אתי שפיר דמוקמי מתני' דטומאה הותרה בציבור דכל קרבן דקביעי ליה זמן וכמ"ש נמי ברש"י ד"ה הותרה וכו' וקרבן שלו וכו'. וא"כ גם פרו ואילו של כ"ג בכלל דהותרה ולא מהדרינן כלל אטהרה והילכך כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו ולא חיישינן שמא ימות מת עליו דטומאה הותרה וכדאמרן. אבל לתי' השני שכתבו תוס' דגם בזמנו קביעי ליה מהדרינן אטהרה קשיא דה"ל לאפרושי מטומאת מת ומאי הועיל תירוצו של רב תחליפא משמיה דרבא. וגם לפום רהיטא צ"ל לפמ"ש תוס' לקמן ז' ע"א ד"ה כיון דיחיד וכו' דלמ"ד טומאה דחויה היינו מדאורייתא חייבא להדר אטהרה ולמ"ד טומאה הותרה מ"מ מדרבנן מהדרי' אטהרה ע"ש. והלכך אמר משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה ולא מהדרי' בכל מקום אטהרה מדאורייתא אלא מדרבנן והם אמרו דגבי כ"ג שצער הוא לו לישב בדד לא גזרו ואוקמי' אדאורייתא. וכ"ז עולה יפה לתי' ר"י והוא תי' ראשון זאת אומרת וליה לא ס"ל אבל לתי' שני אין לומר הכי דהא רבא ס"ל בהדיא טומאה דחוי' והיינו מדאורייתא מהדרינן אטהרה. עוד רציתי לומר למ"ש תוס' לקמן ח' ע"א ד"ה אי סבר וכו' תימא לימא דאיצטרך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה"כ דכיון דיחיד הוא מהדרין אטהרה וי"ל דהנ"מ היכי דנטמא בידו טומאה ודאית אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר הוא בציבור לא הוי מצרכי מידי אפי' ביחיד וכו'. וא"כ י"ל לכאורה ה"נ שלא היו מפרישין אותו מטומאת מת אפילו מחמת פרו ואילו דגבי חששא לא מהדרינן אפילו ביחיד. אמנם יפלא לפ"ז שלא כתבו תוס' לכל זה לעיל במוקדם. וגם אין הנושאים שווים דגבי הזאה דחששא בעלמא הוא שמא נטמא כבר אע"ג שיודע שהוא טהור ודאי אפ"ה מעלה עשו להזות עליו שפיר כתבו התוס' התם אבל בחששא בעלמא וכו'. אכן גבי הפרשה דאם ימות מת עליו הוי ודאי טמא שפיר י"ל דמהדרינן. ותו דכל ז"ש תוס' היינו למ"ד טומאה הותרה אבל לרבא דס"ל גבי פסח. כדמוכח בזבחים. וכן מוכח מרבא בפסחים ע"ט ע"א דאי' שם אמר רב חסדא ל"ש וכו' קסבר ר"ח טומאה דחויה וכו' ורבא אמר אפילו טמאין וכו' דכתיב וכו'. הרי להדיא דרבא ס"ל דחויה מדאורייתא ע"ש ובאמת דה"מ תוס' להקשות ארבא דאמר זאת אומרת טומאה הותרה אדרבא בפסחים דאמר דחויה מדאורייתא ברור דאין חילוק בין חששא ובין ודאי וה"ה בפרו ועגל של אהרן דכוותיה דאין לחלק ואם כה נאמר בכוונת במ"ש ול"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסתם מתני' אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי וכו' דרצונם לומר דלא פליג רבא בכולהו על המשנה דס"ל הותרה ואיהו ס"ל בסוגיא דזבחים דדחויה כמו שתירץ ר"י אבל מיהת בהא פליג דמתני' ס"ל דאפי' בקרבן יחיד כשזמנו קבוע הותרה בציבור ורבא לא ס"ל הכי. ברם אין דוחק גדול מזה דעכ"פ אפי' כשמודה במקצת צ"ל פירושו דזאת אומרת וליה לא ס"ל וא"כ מה הרויחו תוס' בתירוצם השני. ואשר על כן דברי תוס' בתירוצם השני צריכין ביאור ובתוס' זבחים ל"ג ע"א ד"ה ה"ג לא כתבו אלא תי' הראשון. עוד יש להקשות לפי החילוק שכתבו תוס' בתי' השני לא מקשה הש"ס מידי בסנהדרין י"ב ע"ב על ר' יהודה דאמר מעברין מפני הטומאה [כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח וכו' רש"י] אלמא אית ליה לר' יהודה טומאה דחויה היא בציבור [כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה. רש"י]. והא תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודו על מצחו מרצה אין עודו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כ"ג ביה"כ [בבואו לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע טומאה בקדשים מרצה. רש"י] יוכיח שאינו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור [שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא. רש"י] ומאי רומיה דהא אע"ג דס"ל לר' יהודה ביוה"כ ובשאר קרבנות ציבור דהותרה מ"מ שפיר אמר דמעברין מפני הטומאה לעשות הפסח בטהרה דלגבי פסח לכ"ע דחוי' הואיל ולית בשותפות של כל ישראל וכמ"ש תוס' אליבא דרבא ה"נ י"ל לר' יהודה. וע"ע מ"ש בס"ד ריש מ"ה פ"א דהוריות. ואשר על כן נראה לומר דלר' יהודה פריך שפיר דע"כ אינו מחלק בכך ממה דהשיב ר' יהודה לר' שמעון הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור. וקשה דאכתי שפיר קאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח וכו' דהיינו מפרו של כ"ג. נהי דמעגל של אהרן והיא עולתו של כ"ג ליכא לאקשויי משום שהיא נעשית בחוץ בבגדי זהב והציץ מרצה. אבל מפרו דנעשית בפנים בבגדי לבן יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. וע"ז אין להשיב הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור שהרי פרו של כ"ג משלו הוא מביא ואין לכל ישראל שותפות בו אע"כ דר"י ס"ל דאף פרו הותרה והיינו שיש לו דין קרבן ציבור משום דקביע ליה זמנו. ודאתינן להכי הוי פסח נמי בדין ק"צ ממש דקביע זמנו והותרה לגמרי. ומק' הש"ס שפיר רומיה ר"י אדר' יהודה ומזה יצא התועלת דלר' יהודה דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו וחייש למיתה אפ"ה לא פליג ארישא דמילתא. דלשיטתיה אזיל דגם פרו ועגל של כ"ג הותרה משום דקביעי להו זמנם. ומהכוללת כל הדברים הנ"ל אמרתי לולא דברי תו' יש לפרש הסוגיא באופן שיונח דלא תקשי רבא דהכא אדרבא בזבחים. וגם ליישב כוונת השאלה ששאל הש"ס הפרישהו מטומאת המת דלכאורה איכא למידק שהרי הת"ק לא חייש למיתה שהרי בשביל כך פליג דאין מתקנין לו אשה אחרת ומבואר לקמן י"ג ע"א דרבנן לא חיישו למיתה. עוד יש לדקדק לישנא דרבינא דאמר אפי' תימא טומאת המת דחויה וכו' ולא אמר לעולם טומאת המת דחויה כדרך הש"ס ברוב מקומות דקאמר לעולם ונוכל לומר דכל עיקר השאלה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת היינו לר' יהודה דחייש למיתה למה לא פליג ג"כ דמפרישין שלא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאים אצלו. ומשני רבא זאת אומרת כלומר לדעת ר' יהודה דטומאה הותרה בציבור [ואע"ג דשמעינן ליה לר' יהודה דהשיב כך בברייתא הנח ליוה"כ דטומאה וכו' מ"מ אמר רבא זאת אומרת וכו' דמן המשנה דהכא מוכח נמי דס"ל לר"י הכי. ומה גם דבברייתא אינו מפורש דס"ל לר"י דאפי' בפרו ועגל של כ"ג הותרה דכבר אפשר לומר דמודה ר"י באם נטמא פרו ועגל ויש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא הוא אומרין לו הוי פקח ושתוק ועיין תוס' ז' ע"ב ד"ה מכלל דר"ש סבר וכו'] וע"ז השיב רבינא אפי' תימא וכו' כלומר דממתני' דהכא אין ראיה דס"ל לר"י דהותרה דאפילו תימא דס"ל לר"י דחויה נמי אתי שפיר טומאת המת לא שכיחא ועד כאן לא שמענו דר"י חייש למיתה אלא באשתו והיינו דבנשים שכיחא כמ"ש תוס' בכתובות נ"ב ע"א ד"ה רצה וכו' בשם הירושלמי וכ"כ עוד שם פ"ג ע"ב ד"ה מיתה וכו' אבל בגברי מודה ר"י דלא שכיחי. ודע דמ"ש רש"י ו' ע"ב ד"ה הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וכו' משמע דכל קרבנות ציבור מפסח ילפינן צ"ע דבפסחים ע"ז ע"א מסיק להדיא דבכל קרבנות ציבור צריכין קרא אלה תעשו לה' במועדיכם ומפסח לא ילפינן דענוש כרת. ויש עוד דברים הדברים בענין זה והארכתי במקום אחר:

ה[עריכה]

לעליית בית אבטינס כו'. במשב"ג ליתא מלת לעליית וכן נראה מפי' הר"ב קצת שהתחיל בדיבורו בית אבטינוס [וכמעט זכר לדבר דתרתי למה לי ובחד מהן סגי כמו במשנה דשבת י"ג ע"ב בעלית חנניה] אמנם בתוי"ט התחיל לציין והעלוהו לעלית בית אבטינס ואולי מפני שאמר והעלוהו יתכן קצת לגרוס עליית ועי' נדרים נ"ו ע"א ומנחות כ"ח ע"ב ומאי עלייה מעולה שבבתים:

ז[עריכה]

תוי"ט ד"ה והפג וכו' רש"י פ"ה מ"ה כו' ע"ש. דע דז"ל רש"י לקמן פ"ג מ"ה והוא בדף ל"א ע"ב ד"ה שתפיג צינתן במקצת כמו ויפג לבו [בראשית מ"ה] מפיג טעמו [ביצה י"ד] וריחו לא נמר [ירמיה מ"ח] מתרגמי' וריחו לא פג והתוי"ט נקט המאוחר שבכולן לעיקר. ועל רש"י ק"ק שלא ביאר כל זה. על משנה דהכא והיא דף י"ט ע"ב:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.