מלאכת שלמה/יומא/א

מלאכת שלמה ‏ יומא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ספר מלאכת שלמה מהג"מ שלמה עדני זצ"ל חד מרבנן קשישאי בעה"ק חברון ת"ו תלמיד הג"מ בצלאל אשכנזי זצ"ל.
ובעזרת מי שיצר את האדם בחכמה. והוא שוכן עומקא ורומא. נתחיל מסכת יומא.

שבעת ימים וכו'. עד סוף סי' ו' ביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים. וכתבו תוס' ז"ל שבעת ימים קודם יום הכפורים יש מקומות ששונה המנין ברישא כמן בכאן ובבבא קמא ד' אבות נזיקין ובפ"ק דר"ה ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של גויים שלשה ימים ברפ"ק דע"ז ובפ"ק דקדושין האשה נקנית בשלש דרכים ושואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום ע"כ:

מפרישין כ"ג מביתו וכו'. ר' יוחנן יליף לה מן המלואים כדפי' ר"ע ז"ל וריש לקיש יליף לה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה דס"ל לריש לקיש דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן ששת ימים לא קאי אחר אלא אמשה ויקרא אל משה ביום השביעי אחר שהיה מופרש ששה ימים לקבל הלוחות ואיכא תנא דס"ל נמי הכי ופריך בגמ' והא אנן שבעה תנן ומשני מתני' ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו כאשר אכתוב בסמוך בס"ד:

מפרישין וכו'. תוס' פ' כל היד (נדה דף טו:)

פלהדרין. כך הגירסא בירוש' אבל בערוך הביאו בערך פרהדרין ברי"ש. וכן בגמ' כאן ובהוריות דף י"ג וכן בתוספתא וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל דגם בנוסחת כ"י כתיב ברי"ש. ובגמ' בעינן מביתו למה פורש פי' רש"י ז"ל מאשתו למה פורש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פלהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה ותוס' ז"ל הקשו דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' וכו' ופירשו הם ז"ל למה פורש הוה לן למימר שיפרישוהו למחלה אחת בהר הבית דמחלות לא נתקדשו ומשני תניא א"ר יהודה שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעה ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי אין נדה מטמאה א"ל רב חסדא אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דר' עקיבא אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה: וביאור ענין זה תבינהו במה שכתבתי בפ' שני דנדה. עוד גרסי' בגמ' א"ר זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי הלכך לא בעי פרישה אלא שבעה ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש אלא לאו ש"מ בועל נדה אינו כנדה והכי איתא נמי בברייתא בהדיא ובגמ' פריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין הפרישהו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומשני רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו רבינא אמר אפי' תימא טומאת המת דחויה היא בצבור פי' שאע"פ שקרבן הצבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה שאפשר להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה אפ"ה טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא: ובפ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ג) אמרינן דאביי ורבא תרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור:

לשכת פלהדרין. מתחלה כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קורין אותה לשכת בולווטין כלומר שרים:

ומתקנין לו כהן אחר וכו'. בגמ' דייקי' מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני ש"מ פרישה לא מעכבא בה עבודה לדורות:

שמא יארע בו פסול. גמ' פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר פי' שיעשה הוא תמיד של שחר בשמנה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בד' בגדים ובמה הוא ניכר שהוא כ"ג מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכ"ג ומשני רב פפא במסקנא עבודתו ביום הכפורים מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתם מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו להיות כ"ג כיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול:

רי"א. פ' הישן (סוכה דף כ"ד:)

אף אשה אחרת מתקנין לו וכו'. בגמ' פריך ומי סגי ליה בתקנה פי' בהזמנה לחודה והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא ואע"ג דקדיש לה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ואי דכניס לה א"כ ה"ל שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ואי דמגרש לה א"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא תמות ומסיק דמגרש להו לתרוייהו ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שאכנס אבי לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא דמתה גיטא למפרע:

א"ל חכמים א"כ אין לדבר סוף. ור' יהודה סבר למיתה דחדא חיישי' דתרתי לא חיישי' ורבנן סברי אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי חיישי משום דמיתה אינה מסורה בידנו אבל בטומאה ליכא למיחש דכהן גדול זריז הוא ונשמר מן הטומאה וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דבפ"ד אחין משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישי' לתרי לא חיישי' וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישי' לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישי' למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ"ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך מ"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת א"נ התם חששא בעלמא הוא משום בטול מצות יבמין דליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הילכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא ע"כ. ובירוש' מהו אין לדבר סוף שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת א"ר מנא עד דאת מקשי לה על דר' יהודה קשייתה על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי מיתה אינה מצויה גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי והא אשכחנא דר' יהודה אמר מיתה מצויה הדא הוא דתנינן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו תמן בפ' כל הגט תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור והא אשכחנא דר' יהודא מחמיר ביחיד דתניא א"ר יהודה לא היה שופר של קנין בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מתות מעורבות בקרבן ע"כ ונראה שלא חשש לתרץ על זו הקושיא דיש לחלק בין אדם דאית ליה מזלא לעופות כדאמרי' בכמה דוכתי בבבלי ומ"מ דקדקתי בירושלמי דגיטין על זו המשנה ואינו מקשה שם כלל רק בפ' מי שאחזו על משנת מה היא באותן הימים ור' יהודה אומר וכו' התם רמי דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דהכא ומשני. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ח דפרשת אחרי מות:

ב

כל שבעת הימים וכו'. גמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא דתניא וכו' והיכי עביד עבודה והא כל ז' מזין עליו אביי אמר אפי' תימא ר' עקיבא דעביד עבודה ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש. וכן משמע שתרצו ג"כ בירושלמי:

ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. גמ' אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. מי שזכה בדישון המנורה. מי שזכה בקטרת. ומשניות הן בפ"ג דתמיד ומסיק ר' יוחנן מאן תנא לסדר תמיד דהך מסכתא דידן דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד ר"ש איש המצפה היא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד דמתני' דרפ"ד דתמיד כדכתבינן התם. ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן לקמן פ' שני הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה וכו' הפייס השלישי קדשים לקטרת בואו והפיסו דשמעי' מינה דהטבת הנרות קודמת לקטרת ומשני אמר אביי לא קשיא מתני' דהכא בהטבת שתי נרות ותנא דידן ס"ל בקטרת מפסיק להו פי' דברישא מטיב חמש נרות והדר מקטיר קטרת והדר מטיב שתי הנרות והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש נרות ראשונות קאמר וההיא דאביי מסדר סדר המערכה דקאמר דבדם התמיד מפסיק להו ההיא אליבא דאבא שאול קאמר לה ומתני' כרבנן רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול קטרת ברישא רבנן נרות ברישא אבא שאול ופריך אימא סיפא דתנן לקמן פ"ג הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ומשני אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ובעי בגמ' בשלמא אביי לא אמר כרב פפא רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול לא מוקים לה אלא רב פפא מ"ט לא אמר כאביי ומשני אמר לך רב פפא הכא ברישא הטבת שתי נרות והדר הטבת חמש נרות ואפכא ה"ל למיתני דהא ליכא מאן דפליג דחמש נרות ברישא ואביי אמר לך אורויי בעלמא הוא דקא מורי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק כדי שיהא רגיל ולא קפיד אסדרא וסדרא הא הדר תני ליה בפ' שני הטבת חמש ובפ"ג הטבת שתים. וכתבו תוס' ז"ל יש לפ' דלא קחשיב במתני' אלא הטבת שתי נרות שהן גמר העבודה והטבת חמש נרות לא היה עושה הכהן גדול ע"כ. ועיין במ"ש בארך בר"פ לא היו כופתין בשם הראב"ד ז"ל:

ומקריב את הראש ואת הרגל. נלע"ד הטעם דמקריב אלו יותר משאר אברים משום דתנן בפ"ד הראשון בראש וברגל וה"נ תנן לקמן בפ' שני מי מעלה אברין לכבש הראש והרגל ושתי הידים וכו' ומן הדין ראוי שיהיה כ"ג ראשון להקריב האברים שדינם להקרב ראשונה וכדתנן סוף מסכת תמיד הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן וכו'. וליכא מאן דפליג בהא דלכ"ע ראש קרב ברישא כדכתבינן בפירקין דלקמן וכן פי' ג"כ בתוספת י"ט אלא שכתב וה"ה לכולהו ופשוט הוא וביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סי' י"ב ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ח:

ג

מעמידין אותו בשער המזרח. ירושלמי היכן היו מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ אין תימר מבפנים כהאי דתנינן קמן חמש טבילות היה שם באותו היום אחת שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שיהא טובל וד' מחמת יום הכפורים אין תימר מבחוץ כולהון מחמת יום הכפורים ע"כ:

ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשים. גמרא תנא אף השעירים ותנא דידן מ"ט לא תני שעירים כיון דעל חטא קאתו חלשא דעתיה ופר אע"ג דעל חטא קא אתי מ"מ כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומיהדר ליה בתשובה בכולהו ישראל לא ידע אמר רבינא היינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחלף פי' רש"י ז"ל דיילא שוטר המלך בשוקא קמיה לא תיחלף דמתוך שהיה מכירך מתחלה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון ע"כ:

מעבירין לפניו פרים וכו'. פי' שע"י שיראה אותם יזכור באיזה אופן יעשה עבודה למחר עם השור וכן עם האילים והכבשים ובכך יורגל בעבודה כאילו כבר עשאה ה"ר יהוסף ז"ל:

ד

לא היו מניחין אותו לאכול הרבה. אבל מן הדברים המביאין לידי חמום וקרי מונעין ממנו לגמרי ובירושלמי אעפ"כ היו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו' ולא מן הנסים שהיו נעשין בבית המקדש הם א"ר אבין ע"ש לא תנסו א"ר יוסי בר בון כאן בראשון כאן בשני ע"כ:

ה

הוליכוהו לעליית בית אבטינס. ללמדו חפינת הקטרת וזה לדעת האומר שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש ועוד נבאר בתחלת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו לשם מלא חפניו כד חפני אינשי ע"כ. אכן ביד בהלכות עבודת יום הכפורים פ"ד כתב שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש:

אנו שלוחי ב"ד וכו'. גמרא לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת ב"ד ולאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי המחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתנו ודעת ב"ד. ועיין במ"ש בנדרים פ"ד סי' ג':

והשביעוהו. פי' הרמב"ם ז"ל לפי שבאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד לכפר בקדש עד צאתו ומפני זה היו משביעין אותו והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק אלא לצורך הכרחי כמו שתראה ע"כ:

ו

אם היה חכם דורש ואם תלמיד חכם דורשין לפניו. כצ"ל ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים ואם היה תלמיד דורשים ע"כ וכך נראה דגריס ר"ע ז"ל וכן משמע מרש"י ז"ל. וכתב הר"מ דילונואנו ז"ל שכך גרסת ה"ר לויירו ז"ל ג"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל:

זכריה בן קבוטל. אמרי' בגמ' דקבוטל בבית גרסינן. ומייתי לה בס"פ בתרא דברכות. ובירושלמי תני במשלי ותלים מפני שטעמן מפיג את השינה. כהנא שאל לרב מה ניתני קבוטל או קבוטר והוה קאים מצלי ואחוי ליה באצבעתיה צפר קבוטר ע"כ:

ז

פרחי כהונה. אית דגרסי פרחי לויה וכן נראה דגריס הרמב"ם ז"ל בספ"א דהלכות עבודת יום הכפורים:

באצבע צרדא. תוס' פ' שני דעירובין דף כ"א כתבו דר' אלעזר הקליר לאצבע הקרוי אמה קרי ליה איהו צרדה וכן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל וז"ל אצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות ע"כ ומכאן הביא ראיה מה"ר איסרלן בתשובותיו סימן קנ"ד להתיר להקיש גודל באצבע בשבת לשתק התינוק. ושוב מצאתי כן בספר תרומות הדשן סי' ס"ב.

בלשון ר"ע ז"ל המתחיל והפג אותם צריך להיות והפג אחת. ובגמ' אמרי' דאמרי ליה אחוי קידה דהיינו שנועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד:

ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה. גמרא תנא לא היו מעסיקין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם לא יבנה בית וגו' כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצון שאם אינה לרצון אין טרחך עולה לכלום שוא עמלו בוניו בו בחנם יגיעין בבנין שלא יתקיים. מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו:

ח

קריאת הגבר. גמרא מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא ר' שילא אמר קרא תרנגולא ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דר' שילא ובירוש' דשקלים ר"פ אלו הן הממונים ודפ' החליל מסיים בה דא"ל רב לרבי שילא והתנן בן גבר על נעילת שערים אית לך למימר התם בר תרנגולא וכי היכי דהך בן גבר גברא הכי נמי הכא ע"כ:

בכל יום תורמין. פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ו) ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' צו. ומפ' בגמ' לקמן ר"פ שני דאין תרומת המזבח פחותה מקומץ דנאמר כאן והרים ונאמר בהרמת הקומץ והרים מה להלן מלא קומצו אף כאן אין פחות ממלא קומצו:

ביום הכפורים מחצות וכו'. ירוש' א"ר מנא לא מסתברא דא אלא יה"כ מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות שלא יבואו לידי צמאון ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ביה"כ מחצות משום חולשא דכהן גדול. אמר המלקט בתוס' כתבו שיש גרסא אחרת דגרסינן משום חולשא דכהן הדיוט וכתבתיו בארך ברפ"ד דמסכת תמיד בשם הראב"ד ז"ל. וביד פ' שני מהלכות תמידין ומוספין סי' י"א. ויש לתמוה דבמתני' תנן וברגלים מאשמורת הראשונה ושם כתב וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה ואפשר שהוא ז"ל רוצה לפרש מאשמורת הראשונה מסוף אשמורת הראשונה דהיינו תחלת שליש אמצעי ותימה שלא דבר בזה מהרי"ק ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף