ילקוט שמעוני/א/תשכד
|
< הקודם · הבא > |
פרק י - רמז תשכד[עריכה]
(תנחומא):
עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. שהוא חולק מכבודו ליראיו. כיצד, הוא נקרא אלקים וקרא למשה אלקים, שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה. אמר הקב"ה למשה מלך עשיתיך, שנאמר ויהי בישורון מלך. מה הקב"ה כשהוא יוצא תוקעין לפניו, שנאמר עלה אלקים בתרועה. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אף אתה כשאתה יוצא תוקעין לפניך, עשה לך שתי חצוצרות. עשה לך משלך, לך אתה עושה ולא לאחר, אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן, תדע לך שדרי יהושע תלמידו לא נשתמש בהן אלא בשופרות, שנאמר ויריעו העם ויתקעו בשופרות, ולא תאמר יהושע בלבד אלא משה רבינו עצמו עד שהוא חי נגנזו, שהרי כשבא ליפטר מן העולם אמר הקהילו אלי וגו'. והיכן היו החצוצרות שלא אמר להן תקעו בהן, אלא נגנזו לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות. דבר אחר: [עשה לך], אתה משתמש בהן שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר ויעמדו הלוים (על עמדם) וגו' והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים (דה"ב כט, כח).
(ראש השנה פרק ראוהו בית דין דף כ"ז.)
(כתוב ברמז שע"ח) שנו רבותינו שופר של ראש השנה פיו מצופה זהב. בתעניות שתי חצוצרות ופיהן מצופין כסף. מאי שנא הכא דזהב ומאי שנא התם דכסף, אי תימא כל כינופיא דכסף הוא, דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף, ואי תימא התורה חסה על ממונן של ישראל. הכא נמי נעביד דכסף, אפילו הכי כבוד יום טוב עדיף, במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין במקום שיש שופר אין חצוצרות:
(מדרש):
(כתיב בפסוק עשה לך תיבת עצי גופר ברמז נ"ב)
עשה לך שתי חצוצרות. באחת יסעו ובאחת יחנו, שנאמר ואם באחת יתקעו ונסעו. תקעו והריעו נוסעין המחנות קדמה. הריעו בשניה נסעו המחנות תימנה. אמר הקב"ה בעולם הזה נתתי תורתי בקול שופר, לעתיד לבא אני מכנס גלותכם בקול שופר, שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'.
(ספרי):
עשה לך שתי חצוצרות. למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. שומע אני הואיל ונוסעין על פי הדבור וחונין על פי הדבור, יכול לא יהו צריכין חצוצרות, תלמוד לומר עשה לך שתי חצוצרות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמרה פרשה זו, לפי שנאמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. ולא היו אלא משל צבור, הא מה ת"ל קח לך, עשה לך, בשל צבור הכתוב מדבר. חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים. או אם רצה להוסיף יוסיף, תלמוד לומר שתי חצוצרות שלא (למנוע) [שלא להוסיף ולא לגרוע מהם]. שתי חצוצרות. שיהו שוות במראה ובנוי. מקשה, אין מקשה אלא מין קשה ומעשה אומן ומעשה קורנס, והיו לך למקרא העדה, שתהא מזמן בהן את העדה ומסיע בהן את המחנות.
(ספרי זוטא):
אלעזר בן מתיא אמר לימדתך תורה להיות שולחני לומר כסף מן הקשה זהב מן הקשה יפה מן הרך. לפי שנאמר שתי חצוצרות כסף מצוה, יכול אם היו של זהב לא יהיו כשירות, ת"ל כסף. בזמן שהן כסף כשירות אם אינו כסף אינן כשירות. לפי שנאמר שתי חצוצרות כסף, יכול אתה עושה לכנוס, אמרת תעשה. עושה אתה לכנוס. ר' יהודה אומר שומע אני מיעוט חצוצרות שתים, הא מה אני מקיים שתי, שיהו שתיהם שוות: