יד רמ"ה/סנהדרין/כא/ב

יד רמ"ה סנהדרין כא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה מדקאמר על היחוד ועל הפנויה משמע תרתי מילי לייחוד יחוד דאשת איש ועל הפנויה שלא יבא אדם על הפנויה אלא ע"י קידושין וכתובה. ומתמהינן יחוד דאשת איש דאורייתא הוא כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מותר להתייחד עם אמו דלא מיגרי ביה יצר ואינו מתיחד עם כל העריות שבתורה וה"ק קרא כי יסיתך אחיך בן אמך שמותר להתייחד עם אמך ומתוך כך הוא מצוי אצלה תדיר ושניכם מצוין תדיר ביחד. ומפרקינן דאורייתא ייחוד דאשת איש אי נמי דשאר עריות הוא דאסור הא דפנויה שרי ואתו אינהו גזור על הייחוד של פנויה וחדא קאמר על הייחוד של פנויה:

ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה אמר רב שבקש לחולמו ולא חלמתו בפרק כל הצלמין ב"נ אסורין כתי' ויוציאו את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות שהכלילה עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל שראוי למלכות חולמתו ושאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ואדוניה בקש שימלא ראשו חלל עטרה ותתיישב בראשו ולא חלמתו מפני שלא היה ראוי למלכות ופירש רש"י ז"ל לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שהיה לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל מי שהיה ראוי למלכות חולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ויעש לו רכב ופרשים וגו' מאי רבותא דחמשים איש למירהט לגבי בן מלך אמר רב כולם נטולי טחול שהטחול גורם לאדם ליעף ואינו יכול לרוץ הרבה. וחקוקי כפות הרגלים יש אומרים שאין בשר בפרסותיהן ורצין על הקוצים ועל הברקונים ואינן ניזוקין וי"א שלא היה להן עצם בכפות רגליהם:

מתני' לא ירבה לו סוסים כו' ת"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים לא ירבה לו סוסים סוסים הבטלנין ועדיין אני אומר אינו עובר עד שיהו לו שני סוסים בטלנין דסוסים כתיב מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה לו ת"ל למען הרבות סוס אפילו אחד במשמע וכי מאחר שאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה לו אי הכי סוסים דכתב רחמנא בלשון רבים למה לי. ומהדרינן לעבור עליו בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס דאי כתב סוסים ולא כתב סוס הוה אמינא לא עבר עד דהוו ליה תרי כתב רחמנא סוס אפילו אחד ואי כתב רחמנא סוס ולא כתב סוסים ה"א היכא דהוו ליה סוסים טובא לא עבר אלא אחד מינייהו כתב רחמנא סוסים וכתב סוס לאשמועינן דאפי' הוו ליה סוסים טובא עבר בלא תעשה על כל סוס וסוס. והאי דאיכא בנוסחי בעשה ולא תעשה על כל סוס לא ידעינן מאי ניהו דהא לא שייכא הכא מצות עשה ולא לאו הבא מכלל עשה ור"ש ז"ל לא גריס לה וחזינא לה לרב רב יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל דקא כתיב לא תעשה דכתיב לא ירבה עשה דכתיב למען הרבות סוס ואע"ג דלא תעשה משמע להכי אפקיה רחמנא בלשון עשה למימרא דמיחייב עליה נמי עשה ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו כלל:

ומתמהינן טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוה אמינא אפילו לרכבו ופרשיו נמי לא. מלכותא בלא רכב ופרשים מי חשיבא מידי. ומפרקינן כי איצטריך קרא למעוטי כדי רכבו ופרשיו להיתרא לאו כדי רכבו ופרשיו בצמצום איצטריך אלא לאפושי סוסים הבטלנין לרכבו ופרשיו דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה לו סוסים בטלנין ולא לרכבו ופרשיו קמ"ל לא ירבה לו לו אינו מרבה סוסים בטלנין אבל מרבה הוא לרכבו. ויש לפרש לא צריכא לאפושי כי איצטריך קרא להתירא לאפושי רכב ופרשים טובא דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה סוס כלל לא בטלנין ולא שאינן בטלנין אלא כדי מרכבתו הצריכה לו אבל להרבות רכב ופרשים יתר מדאי לא דהא כתיב לא ירבה כלל כתב רחמנא לו לו הוא דאין מרבה סוסים לפי שנמצאו יושבין בטלנין אבל אם בא להרבות רכב ופרשים מותר להרבות להם סוסים כנגדן ולעולם סוסים הבטלנין כלל כלל לא. והרב ר' יוסף בן מיגאש ז"ל גריס לא צריכא לאפוחי לשון נפח כלומר כי איצטריך קרא למכתב לו לאו למישרי כדי רכבו ופרשיו בלחוד אלא למשרי נמי לאפוחי יתר על כדי רכבו ופרשיו כלומר להרבות סוסים בטלנין שאינן צריכין להן אלא לתתם באמצע המחנה כדי שיראה המחנה גדול להכי כתב רחמנא לו לומר לך לו הוא דאסור להרבות סוסים הבטלנין הא לאפוחי במחנה מותר:

פיסקא וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אפסוניא שכר חיילותיו. יש מפרשים לא ירבה לו לתקן מסים ומכסים שלו אלא כדי שיבא לו כדי אפסניא ולא יכביד על העם יתר אבל אם באו לו ארוחות וביזות מותר. והכי מסתבר מכמה אנפי חדא שלמה הרבה ולא נענש ומנא לן דלא איענש עלה מדאמרי' אין כסף נחשב בימי שלמה ואוקימנא קודם שנשא את בת פרעה אלמא חטאיה גרמא ליה ולבתר דנסבה כתיב כאבנים אלמא חטאיה גרם ליה ותו דהא קב"ה אמר ליה (מלכים א ג׳:י״ג) וגם אשר לא שאלת אתן לך גם עושר גם כבוד ותו דהא קרא הכי משמע מדכתיב לא ירבה לו דמשמע שיתכוון להרבות אבל אי אתו ליה ממילא שפיר דמי והכי נמי אמרינן גבי לא ירבה לו סוסים שלא יקנה סוסים הרבה אבל אם נתנו לו במתנה מותר:

ת"ר וכסף וזהב לא ירבה לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא לאפסוניא. ומתמהי' טעמא דכתב רחמנא לו הא לא"ה ה"א אפילו לאפסוניא נמי לא מי סגיא בלא הכי. ומפרקינן כי איצטריך קרא לאו לכדי ליתן להן בשכרן ותו לא [לא] איצטריך אלא להרויח להן בשכרן דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה כסף וזהב יתר מן הצריך לו ולשכר חיילותיו בצמצום כתב רחמנא לו לו אינו מרבה יתר ממה שצריך להוצאתו אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסוניא אפי' להרויח להן בשכרן. וגבי סוסים נקט לישנא דאפושי משום דמידי דקאי בעיניה הוא ואע"ג דיהיב להו לפרשין דיליה אכתי קיימי בעינייהו גבייהו ושייך בהו לישנא דאפושי אבל כסף וזהב דכי יהיב להו ניהליהו למוצאה יהיב ליה ולאו מידי דקאי בעיניה גבייהו הוא ולא שייך ביה לישנא דאפושי דהא לאלתר מפיק ליה אלא לישנא דהרויחא כדאמרן בכתובות (פ':) משום ריוח ביתא וכי תימא והא קרא דאיירי בכסף וזהב ונקט לישנא דאפושי דכתיב וכסף וזהב לא ירבה לו התם דקא מיירי גבי מלך דלא ליפיש כסף וזהב ליתן בבית גנזיו נקט לישנא דאפושי [אבל] גמרא דמיירי גבי אפסוניא דצריכי ליה לאפוקיה נקט לישנא דהרויחא. ודייקינן השתא דאמרת דהני לו לו לא צריכי לגופיה דקרא ומפקת להו לדרשא לו דנשים מאי דרשת ביה ומהדרינן למעוטי הדיוטות שמותרין להרבות נשים:

רב יהודה רמי כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים וגו' והן מקומות מוכנין למאכל הסוסים וכל אחד מהן אין בו אלא כדי לאכל בו סוס אחד והבית שיש בו ארוות הרבה נקרא אצטבלא וכתיב ארבעת אלפים ארוות סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בה ארבעת אלפים סוסים דמפקינן ליה להך קראה ארבעת אלפים ארוות סוסים לאצטבלא אחת ואם ארבעת אלפים אצטבלאות היו מפקינן ליה לאידך קרא דארבעים אלף ארוות סוסים לאצטבלא אחת ונמצא שכל אצטבלא היו בה ארבעים אלף סוסים ומ"מ חד קרא מוקמינן לארוות ממש כמו שפירשנו ואידך מוקמינן לאצטבלאות נמצא מנין הסוסים עולה למאה וששים אלף אלפים:

רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה מאומה אפילו כאבנים לא הוה חשיב וכתיב ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים. ומפריק לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה בת פרעה לא נחשב למאומה וכאן לאחר שנשאה כאבנים:

ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמיה ונכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים כו' כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישוב וגו' לפי שהסוסים באין ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחין לקנות לו ועוברין בלא תוסיפון לשוב בדרך הזה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מרכבה שהרי אני יכול לקנות מן הנמצאין כאן. וכתיב ותעל ותצא ממצרים וגו':

פיסקא וכותב לו ספר תורה לשמו. אסיקנא אפי' הדיוט נמי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מיחייב למיכתב ספר תורה לנפשיה מדיליה שנאמר כתבו לכם משלכם וכי איצטריך תנא לאשמועינן גבי מלך לשתי תורות דאלו הדיוט סגיא ליה בחדא אותה שמונחת לו בבית גנזיו ואילו מלך בעי תרתי דכתיב משנה ותרתי משמע א' שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שנכנסה ויוצאה עמו וכי איצטריך תנא זו לאשמועינן גבי מלך דכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים באותה שנכנסת ויוצאה עמו קא מיירי וכי קא ממעט הדיוט מינה לגמרי קא ממעיט למימרא דהדיוט לא מיחייב עלה כלל אבל לגבי ההיא אחריתא דעבידא לאנוחה בבית גנזיו ל"ש מלך ול"ש הדיוט חייב לכתוב משלו. והני תרי תורות דקאמרינן גבי מלך מאי עיבידתייהו דתניא וכותב לו שתי תורות ופשוטה היא:

מאי כתב עברי כתבא ליבונאה כתב בפני עצמו הוא וכך היה שמו. ור"ש ז"ל כתב ליבונאה אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ובמזוזות. ואינו נראה בעינינו דאטו משום דהוי אותיות גדולות מאי שינוי אית ביה דחשיב ליה כתבא באפי נפשיה. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתון כתב שנשתנה ואומר ולא כהלין כתבא למיקרי מכדי יהודאי הוו התם מאי טעמא לא הוו ידעי למיקרייה אלא משום דאישתני יש אומרים לפי שנשתנה להן באותו היום דאלמא בכתב החדש הוה כתיב ומסתברא דודאי בכבתא בתרא הוה כתיב דאי בכתבא קמא אכתי לא אשתני אמאי לא כהלין כתבא למקרי אלא מיהו לאו בההוא יומא אשתני אלא מלאך הוא דכתביה בכתב שהיה עתיד להשתנות ולא היה שום אדם מכיר בו ואמר וכתב את משנה כתב העתיד להשתנות. רבי אומר בכתב זו נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לדעץ כלומר לדוחק כדכתיב ויצג ומתרגמינן ודעץ כדרך נעוץ ודחוק ששכחוהו וכיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר שובו לבצרון לעיר מבצר שלכם והיינו ירושלים גם היום מגיד משנה התורה אשר שכחת אשיב לך והיינו עזרא שהגיד להן כתב שנתנה בו תורה ולמה נקרא אשורי שמאושר בכתבו. משום רבי אלעזר המודעי אמרו כתב זה לא נשתנה כל עיקר ולא נשתכח שנאמר ווי העמודים יתידות העשויין כאנקלאות וקבועין בעמודין שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווין שבכתב אשורי לפיכך נקראו ווין אלמא בימי משה כתב אשורי הוה. ואם תאמר שכחוהו כדר' מקיש ווין לעמודין מה עמודין לא נשתנו כל ימי בית ראשון אף ווין של עמודין לא נשתנו ואם כן על כרחך דהווין הוו שכיחי כתבא נמי לא נשתנה כל עיקר ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה דהא דברי הכל הוא אף כתבם לא נשתנה. וקיי"ל כרבי אלעזר המודעי דכולהו הני תנאי תלמידי נינהו לגביה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דרבי נמי סבר לה כותיה דקאמר בכתב זה ניתנה תורה ואע"ג דרב חסדא כת"ק ס"ל ליתא דהא טעמא דרבי אלעזר המודעי טעמא ברירא הוא ולא אפשר למידחייה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף