יד מלאכי/כללי התלמוד/קמד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

יד מלאכי כללי התלמוד קמד

כלל קמד דרשות

אין לנו לעשות מעצמנו. כן כתב מוהרי״ק שורש קל״ט וכן ראיתי להרא״ה בחדושי כתובות פ״ה דף ל״ח ע״ב שתמה על האומרי׳ דטעמיה דהרמב״ם דבשר מהלכי שתים אסור בעשה הוא מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכל ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה וכתב וז״ל ודברי תימא הם דאנו לית לן למדרש קראי דלא דרשי רבנן ע״כ. ועוד מצאתי להב״ח ח״מ ר״ס שפ״ט שכתב על הטור דדבר תמוה הוא שדרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד וטרח למצוא סמך לדבריו יע״ש וכ״כ עוד ראש יוסף על או״ח סי׳ תק״ן לדעת מרן דאין לעשות שום דרשה אם לא ראה או מצא שעשו לה חכמי התלמוד או לפחות ירושלמי או מדרש או הגדה ע״כ. וכן תמצא בס׳ זקן שמואל דף קס״ט סע״ב ע״ש. וכן יש ללמוד ממ״ש התוס׳ בפרק כסוי הדם פ״ח א׳ ד״ה ורבי יהודה שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש״ס מדמה ואם בדרשות הכתובות בתלמוד אין לנו רשות לדמותם אהדדי מכ״ש שאין לנו רשות לדרוש מדעתנו דרשות שלא הוזכרו בש״ס וכ״כ הרא״ם בפרשת מטות וז״ל ולא ידעתי היכן מצא רש״י ז״ל לדרוש אם אינו ענין והרי אין כל אדם רשאי לעשות כן חוץ מחכמי המשנה וכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אחר זולתם אפי׳ לגאונים הראשונים וכ״ש לבאים אחריהם ע״כ.

ולפי זה לכאורה יש לתמוה על בעל דרך תמים שבהגהותיו על הרי״ף בפרק אלו מגלחין עלה דמייתי שם הרי״ף הא דקאמר ר׳ יוחנן משום רשב"י בפרק נגמר הדין מ״ו ב׳ מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת״ל כי קבור תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה כתב הוא ז"ל וז״ל נ״ב פי׳ דמרבויא דתקברנו דרשינן ליה ואפילו לשאר מתים שאינם הרוגי בית דין שמצוה לקוברם ביום המיתה ומדכתיב לא תלין וסמיך ליה כי קבור תקברנו דרשינן כל שאינו (נ״ל שישנו) בקום קבור ביומו ישנו בלא תלין וכו׳ ע״כ לענינינו. וקשה דרישה זו דכל שישנו בקום קבור וכו׳ לא הוזכרה בשום דוכתא בגמ׳ ומנא ליה לדרוש כן מעצמו וי״ל דשאני הכא דכיון דבמתניתין קתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ור׳ יוחנן משום רשב״י יליף לה בגמ׳ מתקברנו דעשה הוא ולא אשכחן ביה לא תעשה א״כ מוכרחים אנו לדרוש אליבייהו דלאו דלא תלין קאי נמי אייתורא דתקברנו דמיניה מרבינן שאר מתים וכיון דהדין מקובל ומוסכם ולפרש המשנה והמימרא הוא דדריש כן אין זה נקרא דורש מעצמו דהוי כאילו פורש כן בש״ס. שוב מצאתי דכעין זה תירץ בהליכות אלי כלל נ״ו גבי אא״ע ע״ש. ודלא כחות יאיר סי׳ קל"ט שהקשה דמתקברנו לא מוכח אלא עשה ומנ״ל ל״ת וכתב דדוחק לומר כל שהוא בקבור ישנו בלא תלין דדרך הש״ס לפרש זה ולא לסתום דליתא ואין כאן דוחק כלל כיון דעל כרחינו לומר כן ואין ספק דאילו ראה דברי הדרך תמים דאייתינא לא הוה אמר הכי גם לא היה נכנס בכמה דוחקים שנכנס ע״ש.

ובהכי ניחא ומתורץ שפיר מ״ש הכ״מ בסוף ה׳ כלאים שצדד לדרוש גבי לא תלבש שעטנז קרי ביה לא חלביש אף שלא הוזכרה דרשה זו בש״ס והיינו טעמא כדכתיבנא משום דההוא דינא מפיק ליה הרמב״ם מהתוספת׳ ולדעת התוספת׳ כ״כ הכ״מ ואף שכתב שם בראש דבריו שאין התוספת׳ מכונת כדברי הרמב״ם ושהיא כתובה בנטעות מ"מ גירסת הרמב״ם כן היתה וניחא נמי בזה מאי דקשיא בדברי התוס׳ דחגיגה י״ד ב׳ ד״ה בתולה שכתבו שהבעולה מוזהרת מלינשא לכ״ג מיקח קרי ביה יקיח אע״ג דבפרק יש מותרות פ״ד ב׳ יליף לה מלא יקח לא יקחו ע״ש דכיון דעקר הדין הוא מהבריי׳ אין קפידא להסמיכו לא׳ מהפסוקים כאמור ומזה הטעם מצינו להרמב״ם בכמה דוכתי שמביא דרשה דאתדחיא בש״ס לפי שבעיניו היא פשוטה יותר ואף לפעמים מביא פסוק שלא הוזכר כלל בגמ׳ מפני שהוא מבואר יותר וכמ״ש בכללי הפוסקים.

וסרה בזה תלונת חזון נחום על קדשים דף ב‘ א׳ שהקשה על מרן דאטו הרמב״ם תנא הוא לדרוש דרשה הנז׳ דבמ״ש הכל ניחא ועיין מ״ש באות האלף גבי אין אדם דן ג״ש מעצמו. ועיין רדב״ז סי׳ א' וגנת ורדים י״ד כלל ה׳ סי׳ ג׳ ואי קשיא הא קשיא וצריכה רבה דעל מה שפסק הרמב״ם בפ״ב מה׳ אבל הלכה ו׳ דכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מתטמאות. כתב הכ״מ בשם הרמב"ן (עיין תורת האדם להרמב״ן דף מ״ג ע״ב) דשמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא וזה קשה ודאי לשמו׳ דדבר שלא נמצא לו שורש בשני התלמודים ולא בשום תוספתא ומדרש ואדרבה פשטא דבריי׳ אתיא דלא כוותיה כמו שהשיג עליו הראב״ד ז״ל יע״ש דנידרוש אליביה מדעת עצמנו כל שישנו וכו׳ וצ״ע. וכבר מצאנו להרא״ש זיל בהלכות קטנות שלו הלכות טומאה שכ׳ שלא נתיישבו לו דברי הרמב״ן כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים ממצוה זו וגם הטור ומוהריק״א סי׳ שע״ג פסקו דלא כהרמב״ם ע״ש.

ודרשות הואיל ואתו לידן ראיתי להעיר אוזן המעיינים אין היו מתנהגים קדמונינו בי״ג מדות ושאר דרשות ואסמכתות ואציגה נא לפניהם עשרה כללים חמורים שהמציא ולמד מתוך דברי המאור הגדול הרמב"ם ז״ל הרב הגדול כמוהר״ר חנניה קאזיז ז״ל בס׳ קנאת סופרים בשורש השני אשר העתקתי׳ זה כמה שנים בעודו בידי בכתיבת יד ואף שלעת עתה נתגלה ויצא לאור הדפוס כיון שעלו לא ירדו ואלו הן

א כולהו י״ג מדות ושאר לימודים שדרשו בהן חכמים הן ושימושיהן ותנאיהן מקובלות מסיני בכללות כדי שידונו בהן מעצמן לפרש ולבאר התורה שבכתב ומצוותיה ודיניה ולא היה מחלוקת בהן בדורות ראשונים שהיו מתבררים ע״פ רובה של סנהדרין ובמשך הדורות וקלקול הזמנים מתוך שלא שמשו כל צרכן נתעלמו ממנו ההלכות שהיו מוסכמות ונתפשטה השכחה בעיקרים ההקשיים והראיות להכריע ולהורות בהן ורבתה מחלוקת בישראל:

ב באותן י״ג מדות ושאר לימודים היו דנים מעצמם חכמי הדורות זולתי בג״ש עשו סייג וסדר הגון שלא לדון בה כל אדם מעצמו אא״כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד הב״ד הגדול שבדור:

ג פירוש המצות ודיניהם קבלן מרע״ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרין ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהם וזהו תורה שבע״פ דהיינו פי׳ של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ונמה שנתברר אצלם שהם גופי תורה או שהם חשובים כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות:

ד וההלכות המקובלות שלא נמצא בהן שום רמז ודרשא מן הכתוב הן הנקראות הל״מ ואף שלפעמים הסמיכום אל הכתובים כבר פירשו בהן דאינן דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא משום שהיה ידוע אצלם דעקר הדרשא למלתא אחריתי אצטריכי ומאלו אין למנות במנין המצות כלל אלא בכלל תורה שבע״פ נינהו:

ה ועוד במדות ושאר לימודים שהתורה נדרשת נתחדשו דינים לפי צורך הזמנים במשך הדורות וכוונו בהם לדרשא גמורה מן הכתובים לפי העיקרים והכללים שבידם וע״פ רוב הסנהדרין היו נדונים אמנם משנדלדלו הדורות וגברה השכחה מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם רפתה הסברא וקצר כח העיון ונתפרדה החבילה לכמה דעות ומחלוקתם של חכמים הולך ורבה:

ו ועל הדינים המחודשים כשפסקו הב״ד מה שנראה בעיניהם ואחר כך ב״ד שלאחריהם נשאו ונתנו בדבר ומצאו טעם הגון ומספיק לסתור פסק הב״ד הקודם שלא שערו אותו הטעם ולא עמדו עליו עד הנה היה ספק בידם לסותרו:

ז ועוד בתקנות וסיגים שאמרו חז״ל נפל ג״כ חילוק דעות בין החכמים לפי השתנות מה שהרגילו ותקנו כל א׳ מהם במקומו ולפעמים כל א׳ הסמיכום אל הכתוב דרך אסמכתא בעלמא אבל עיקר הדבר מדרבנן הוא ונפל ג״כ מחלוקת בהרבה מהן אי הוו דאוריית׳ או דרבנן:

ח לפעמים יאמרו על אחד מהענינים שהוא מן התורה וירצו בו מן התורה שנכתב דוקא ולפעמים יובן בהם שיאמרו בתורה שבע״פ לאפוקי מה שהוא מדרבנן לגמרי:

ט מה שיאמרו עליו שהוא מד״ס יובן בשני פנים הא׳ מה שהוא במסורת בע״פ אצלם ז״ל בפי׳ המצות ודיניהם מפי הקבלה בסיני או מד״ס דקאמרי יובן על מה שעיקרו מדרבנן לגמרי והוא מה שתקנו וגזרו לתיקון הדת:

י וגם במילי דאגדתא הנהיגו לדרוש בהן באותן מדות ולימודין להסמיכן אל הכתובים כל אחד כפי כחו וע״ד הפוך בה והפוך בה דכולא בה וגם יועיל מאד לחנך ולהרגיל התלמידים לדון באותן מדות ולחדודי להו עכ״ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף