יד מלאכי/כללי התלמוד/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

יד מלאכי כללי התלמוד ל

ל
אין גזירה שוה למחצה ואין היקש למחצה

כריתות פרק דם שחיטה כב: גבי הזיד במעילה, רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וכו'. והובא בפרק איזהו מקומן (מח.) יע"ש. ומוכח שם בבירור דהכונה בזה הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י גזירה שוה או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד. וכמ"ש רש"י בהדיא בזבחים מח. וז"ל אין גזירה שוה למחצה. וכי היכי דגמרת להא מלתא, גמור מיניה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת ע"כ. וכן מתברר עוד בפ"ק דנדרים ז. גבי את"ל יש יד לצדקה, דאין היקש למחצה. פי' כיון דאתקש לקרבנות לכל מילי איתקיש, ולא לענין בל תאחר בלבד וע"ש. וכן נראה תו בפ"ק דמנחות ד. דקאמר אלא כי גמרי גזירה שוה למותר נדבה הוא דגמרי. וכי תימא אין גזירה שוה למחצה, גלי רחמנא וכו'. הרי דאי לאו דגלי רחמנא גבי חטאת הוו ילפי כל פרטי מינה ע"ש.

וזוהי שיטת התוס' ג"כ שהרי בפ"ט ד[בבא] מציעא קיד. ד"ה ואידך הקשו וז"ל, וא"ת מכל מקום נילף נמי בהיקשא דמסדרין, דאין היקשא למחצה. כלומר ונילף ממנו כל פרטי דאית ביה. וע"ע בדבריהם דפרק תמיד נשחט (סד: ד"ה אתיא) וכן בסנהדרין כב: ד"ה אלא ובסוטה כו. ד"ה וזו וביבמות מו. ד"ה אמר ליה ופו. ד"ה אף מעשר ובקידושין לו. ד"ה תפילין וביומא ריש פרק שני שעירי (סב. ד"ה שני) [סב: ד"ה חד] ובערכין כ. ד"ה ואין. ואתה תחזה שפירוש אין גזירה שוה ואין היקש למחצה, לדעתם הוא כדקאמינא. וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ק דנדרים ו: גבי יש יד לפאה ע"ש. ומדברי הכסף משנה דפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה וממה שכתב הרשב"א בחידושי שבועות דף ה' א' (ט.) וממה שכתב הרא"ם בהלכות חמץ ומצה וכמו שפירש דבריו בעל נחפה בכסף דף קע"ה ע"ג וכ"כ הרב מגילת ספר על הסמ"ג עשין כ"ו לדעת הרמב"ם ע"ש ובהכריתות בבתי מידות בית ב' סימן י"א וכ"א ובמהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל רס"ז הן אמת שהרב בעל מידות אהרן בדף י"ח סוף ע"ב כתב וז"ל ההיקש והגזירה שוה שניהם שווי החלטי ומתהפך שזה ילמוד מזה וזה מזה ר"ל דכל אחד ילמוד מחבירו מה שיש בו ולזה אמרו אין היקש וגזירה שוה למחצה והטעם מבואר שאחר שהשווי הוא ע"י קשור בתיבה או בחיבור סמיכות כל אחד מקושר עם חבירו וילמוד מחבירו עכ"ל וכן מצאתי לבעל הליכות עולם בשער ד' פ"ב (אות י"ט וכ"א) שכתב וכן בכוליה גמרא אמרינן אין גזירה שוה למחצה פירוש ילמוד זה מזה וזה מזה וכן פירש לקמן בפירוש אין היקש למחצה וכ"כ הכנה"ג בכללי היקש וגזירה שוה בשם הגהות הרי"ף מהלכות ציצית ואחריהן נמשך מהר"ש סירליו בכלליו (כללי שמואל) באות אל"ף והמ"ם.

ולדידי עני ואביון לא מחוורא כיון דלא מוכח הכי בש"ס גם לא ברש"י והתוס' כמדובר, ולא עוד אלא שרש"י ז"ל בכריתות שלל פירוש זה להדיא דהא כתב (כב: ד'"ה ורבי עקיבא סבר) וז"ל ור"ע אין היקש למחצה לא גרסינן לה דלאו היינו היקש למחצה ע"כ. פירוש דמאי דלא יליף ר"ע תחתון מעליון לא מיקרי היקש למחצה ע"ש ודוק. ואחר זמן שמח לבי שמצאתי להרב המובהק בעל חות יאיר סימן ר"ג דשדא נרגא גם הוא בפירוש בעל מידות אהרן מדברי הש"ס ורש"י ותפיס עיקר כדכתיבנא יע"ש כי העמיק הרחיב בכל מיני הקשות שנמצאו בש"ס ושם הראנו ידו הנפלאה ובקיאותו כי רב הוא.

וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ן בחידושיו כתיבת יד לשבועות פרק קמא (ט.). דעל מאי דאיתא שם דף ט. תנא דבי רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו'. כתב הוא ז"ל, משמע דלית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל הא דאמרינן לקמן אלה תעשו לה' במועדיכם, הוקשו כל המועדות זה לזה. דאי אית ליה ממילא ידעינן דלא מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו. והטעם דאנן השתא כר"י קאמרינן, ור"י לית ליה הוקשו דאי הוקשו אין היקש למחצה ולכל דבריהם הוקשו עכ"ד. מוכח שפיר דלדידיה נמי כי אמרינן אין היקש למחצה, ר"ל דלית לן למילף מקצת פרטי המלמד ומקצת לא. אלא לכל דבריהם הוקשו. וכדעת רש"י והתוס' ודעמייהו וכפשט הסוגיות שהבאתי.

והיינו טעמא דאשכחן בכוליה תלמודא דזמנין כד עביד הקשא או גזירה שוה, פרכינן אי מה להלן כך וכך אף כאן כך וכך. כלומר כיון שהוקשו לפרט אחד אית לן למימר דלכל הפרטים הוקשו, אלא דאשכחן איזה מיעוט כי היכי דלא נקיש אותו לכל הפרטים. כמו שתמצא בפרק אין דורשין (יח.) מה שביעי עצור, אף ששת ימים עצורים. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה, אף ששה ימים עצורים בכל מלאכה, ת"ל וכו'. וכן בפרק קמא דקידושין כב: אי מה שדה אחוזה וכו' וכן סנהדרין לד: אי מה ריבים בשלשה וכו' ובחולין עד: ובבכורות יב. וב' ובר"ה לד. וכאלה רבות בגמרא אין צריך להאריך בזה.

וזה חזיתי ואספרה שמצאתי להרשב"א בחידושי קידושין דף לב ע"א (כג. ד"ה מאי טעמא) שכתב וז"ל, ואע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה, אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כה"ג דמר משוה להו ומר לא משוה להו וכו' ע"כ. ולכאורה קשה מאחר דקי"ל אין גזירה שוה למחצה, אמאי לא גמרינן לה לה מאשה לכלהו מילי. אמנם אחר קצת התבוננות יש לתרץ, דאנן לאו עבד מאשה גמרינן, אלא לה לה הוא דגמרינן. וס"ל דכי נתקבלה גזירה שוה זו לכתיבה דסמיכא אמילת לה הוא דנתקבלה, ומינה גמרינן לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטו של זה. ולא גמרינן כולהו מילי דאשה מפני גזירה שוה דלה לה. ואם יקשה בעיניך תירוץ זה בא ואראך דוגמתו בחידושי הרשב"א גופיה שם בריש קידושין דף ד' ע"ב (ג. ד"ה למעוטי) וז"ל הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון, ושדה עפרון מקני בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, הוה ליה למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר וכו'. ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיב ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין וכו'. ע"כ לענינינו וע"ש באורך. וכיוצא בזה כתב עוד בחידושי בבא מציעא ר"פ איזהו נשך(סא. ד"ה מנין) הביא לשונו רבי בצלאל שם בשיטה מקובצת שלו (ס:) ובשיטת כתובות פרק אלו נערות נ"א ע"ד לאסתיועי מיניה ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין שהוא דומה בדומה לנדון שלפנינו. וכיוצא בזה כתבו התוספות שם דף ג. ד"ה ואשה ע"ש ודו"ק.

אלא דכל זה איננו שוה לי דהא אמרינן בריש חגיגה ד. דמלה לה גמרינן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, ולא מצינו חולק בזה. וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתיה, דאיך כתב הרשב"א דלרבנן לאו לכלהו מילי מדמינן להו, מאחר דקי"ל דאין גזירה שוה למחצה. ואף גם זאת נעל"ד לתרץ דס"ל לרבנן דדוקא לענין מצות הוא דילפינן עבד מאשה, משום דאיכא סברא דכיון דמל וטבל לשם עבדות, דין הוא דנחמיר עליה בהא דליחייב מיהא במצות שהאשה חייבת בהן. מה שאין כן בשאר מילי דכיון דליכא סברא, לית לן לאקושינהו אהדדי מטעם דאין גזירה שוה למחצה.

ומצאתי הון לי בדברי התוס' דפרק טבול יום קג. ד"ה אין לי אלא שכתבו וז"ל וי"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בגזירה שוה דלה לה, אבל גבי עדות לא שייך למילף וכו', הילכך היכא דגלי גלי ע"כ. ועיין עוד בדבריהם דהחובל פח. ד"ה יהא עבד שכתבו דכי גמרינן לה לה מאשה, היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל, ולכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן. אבל לגורעו מאיש ולפוסלו מעדות כאשה לא נלמד וכו'. ע"ש ובסוף דבור דקדושין דלעיל. והכי נמי מצינו בהיקשא דעבדים לקרקעות דהיכא דאיכא טעם סברא דלא לאקושינהו לא מקשינן להו כמ"ש התוס' בפי"א דיבמות צט. ד"ה מני וז"ל שם. אע"ג דבכל דוכתא אמרינן הוקשו עבדים לקרקעות, הכא יש לחושבם כמטלטלי דלא סמכא דעתא עילוייהו וכו' יע"ש. וע"ע שם דף פו. ד"ה אף מעשר. ומצאתי עוד להתוס' בפ"ג דמעילה יג. ד"ה אתיא, דגבי גזירה שוה דאמו אמו כתבו דלא דריש לה אלא גבי דבר התלוי באם כגון הנקה ולענין לידה, אבל לענין דבר אחר לא ניתנה לידרש וכו' ע"ש. וע"ע בדבריהם דריש יוצא דופן מ. ד"ה גמר ומג: ד"ה מנין ובקידושין לו. ד"ה תפילין ובהליכות אלי כלל י"ד וקצ"ה ורס"ז ובתוס' פרק כלל גדול דף סט. ד"ה מה (ע"א)[ע"ז] ובסנהדרין עה: ד"ה אמר ובריש פרק הערל ע. ד"ה מה ובמנחות נו. ד"ה לרבות ובחולין לו: ד"ה חד ויג: ד"ה תקרובת. הא קמן מבואר דמצינו גזירה שוה והיקשות דלאו לכל מילי הוקשו ונדרשו כי אם לחדא מלתא בלחוד, וכדברי הרשב"א שהבאתי. ועיין מג"ד סימן תרל"ח ס"ק ג'{{הערה|נראה דהכוונה לט"ז ולשון לימודים שם (אות רכ"ה).

שוב מצאתי כן בש"ס בהדיא דאיתא בפ"ב דתענית יז: וכי איתקוש למיתה הוא דאיתקיש, אבל לאחולי עבודה לא איתקוש. וכן במעילה פרק ד' דף יז. אמר ליה כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא. הרי דאע"ג דהיקשא דבהמה לשרצים סתמא איתמר, קאמר הש"ס דלאו לכל מילי איתקיש אלא לבל תשקצו. ועיין עוד פרק יש נוחלין קטו. לעולם דריש וכו'. וברשב"ם שם ובריש נדה ג. דלדעת רבנן דרבי שמעון לאו לכל דבר אקשינן ספק טומאה לסוטה ולרבי שמעון מקשינן להו לגמרי ע"ש ודוק. והכי נמי איתא בבא קמא בפרק הפרה נד: להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכיוצא בזה איתא תו בזבחים דף כב. לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר. וכן בפ"ו דמנחות עד. לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן בפ"ק דבכורות דף יב: לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועיין גופי הלכות כלל קע"ו וכן בסוף פרק קמא דהוריות ו: לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר.ומכל זה תשובה לבעל נתיבות משפט שבריש ספרו ב' ג' תמה בזה על הכסף משנה דפ"ג דסנהדרין ואחרי המחילה לא דק. ועיין ספר לשון לימודים ריש ח"מ ותו לא מידי בזה.

אך אמנם כפי מה שכתבתי בפירוש אין היקש למחצה ואין גזירה שוה למחצה, דר"ל שהלמד ילמוד כל פרטי המלמד ולא מקצתן, מעתה הוי עניינו ממש כמ"ד דון מינה ומינה וא"כ הוא הדבר צ"ע, דהא מסקינן בזבחים (מח.) ובכריתות (כב:) דלכולי עלמא אין גזירה שוה למחצה. ואף על זה פקח עיני עיונו הרב הגדול הנ"ל בעל חות יאיר בס"ס ר"ג וכתב ז"ל ומ"מ לא קשה על מה דמצינו פלוגתא בדון מינה ומינה, די"ל דמ"ש הש"ס דכ"ע אין גזירה שוה למחצה, הוא רק מה דבעי למימר דבהא פליגי והכי דרך הש"ס ע"כ. ועיין עוד שם דכתב דצ"ע מאד ליישב פסקי הרמב"ם בספרו הגדול דסתרי אהדדי, דפעם פסק כמ"ד דון מינה ומינה, ופעם פסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה. ועיין תוי"ט פ"ט דנזיר מ"ה ופי"ג דמנחות מ"ה ושם בקול הרמ"ז ובלחם משנה פירוש משניות וברכת הזבח שם ובלקט הקמח על המשניות דף ל"ה ע"ד ובלח"מ סוף פרק ט"ז מהלכות מעשה הקרבנות ובשמות בארץ בכפות תמרים דף ל"א בספר יבין שמועה להרשב"ץ שנדפס מחדש דף נ"א ב' וג' ובצאן קדשים דף ע' ע"ד ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת יבמות כ"י בפרק הערל (עח:) שפסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה משום דסתם מתניתין דהתם דף עח: אתיא כוותיהו וכן פסק בכריתות וכן כתב הרב גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ב' סימן ג'.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף