יד מאיר/י
|
< הקודם · הבא > |
רב שלום וברכה לידיד נפשי ה"ה הרב החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה צבי הירש בורשטין נ"י האבד"ק סאסוב.
וזה נידון השאלה. אשה שנקבה אגוזים לחים ונעשו ידי' שחורות משרף הקליפה וכבסה בנתר ולא בא לגמרי הידים כבראשונה אף שאין בהם ממש רק חזיתא בעלמא. האם הוי חצצה לענין טבילת נדות. והנה זאת השאלה הובאה באשל אברהם בשם בעל המחבר ס' אוהל יוסף והאוהל יוסף מתיר מטעם דס"ל דצבע אין בו ממש רק חזיתא בעלמא. ואולם מדברי הפרישה והב"ח והס"ט משמע דלא סמכינן על טעם זה בלחוד ע"ש והנה מעלתו מתיר מטעם דשרף הקליפה אינו נידון כשרף הפירות ובתוספתא איתא מפני שהם ליכלוכי פירות ע"ש והאריך מע"כ בזה. ודברי מע"כ תמוהין מאוד וח"ו לסמוך ע"ז להתיר באיסור נדה ובמחילה מכבודו לא הבין יפה כוונת התוספתא מזה דודאי לא קפדינן בזה על שרף הפירות דוקא. דהרי רישא איתא סתמא בתוספתא ושאר כל השרפין כמו לחין בין יבשים חוצצין. משמע דאפי' שרפי עץ עצמו או שרפי הקליפה חוצצין ואם איתא דיש חילוק ה"ל למתני ושאר כל שרפי הפירות וכן הוא ברמב"ם וש"ע כ' ג"כ סתמא. ושאר כל השרפים ולא הזכירו ג"כ הטעם מפני שהם ליכלוכי הפירות ואדרבה לרבותא כ' כן כי מתנאי החציצה דבעינן דבר המקפיד עליו ומיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ. ומש"ה התוספתא דקאמר סתמא ושאר כל השרפים חוצצין הי' מקום להקשות דהא תינח שרף העץ או הקליפה שייך לומר דמקפידין עליהן דאין עומדין עיקרן לאכילה. משא"כ שרפי הפירות אמאי הוי חציצה הרי הוא מוהל הפירות שאוכלין אותן והאיך שייך לומר דמקפידין עליהן הרי אוכלין אותן. ומש"ה מסיים מפני שהם ליכלוכי הפירות ומסיים בב"י ובכ"מ בפ"ב מה' מקואות ה"ב דר"ל ודרך בני אדם להקפיד עליהן. וכוונתו מבואר דהם מלוכלכים מ"מ הידים דליכלוכי פירות הן ולאו מוהל ומש"ה דרך בני אדם להקפיד עליהן ולפי"ז מכ"ש וק"ו שרף העץ עצמו דחוצצין דודאי מלכלך הידים ובודאי מקפידין עליהם דאם בפירות כן מכ"ש בקליפים וע"ש ומש"ה לא ביאר התוספתא הטעם רק בפירות. ובקליפים לא הוצרך לבאר הטעם. ומש"ה א"ש דגבי הטעם הוא דביאר מפני שהם ליכלוכי הפירות ולא גבי הדין. כי הדין שוה בשניהם ומש"ה סתמו הפוסקים גם בזה. ומה שדימה מע"כ להא דמחלקינן לענין ערלה ושביעית בין שרף הפירות לשרף העץ אני תמה מאוד דהתם לענין אי חייב בערלה ושביעית דבעינן פרי שפיר אמרי' דקטפא דגווזא לא איקרי פירי ופטור מערלה ושביעית משא"כ בנ"ד. אדרבה אם לא מיקרי פירי גרע דודאי לא הוי מוהל רק ליכלוך בעלמא וחוצץ בודאי. ובפרט בנ"ד דנדבק מאד בבשר דדמי לדם הנסרך בבשר דאפי' לחים חוצצין. ועיין בב"י דמדמה דם הנסרך לשרפים ע"ש. ובלא"ה דברי מעלתו תמוהים דהרי קליפי אגוזים המה מצביעים הידים ודינן כדין צבע דהרי צבעים בהם וכן איתא בהדיא במס' שביעית פ"ג ע"ש בברטנורה וא"כ הרי מבואר דינו כדין הצבע דאם אית בהם ממש חוצץ לכ"ע ובלית בהם ממשות תליא בטעמים הנ"ל ואין תלוי כלל בשרפים אף אם לו יהי' כדבריו. ועוד תמה דאף לפי הבנות מע"כ תמוה דעכ"פ מנא ידע להקל אף שכבר נתייבש דהרי נבלע בתוך הידים וביבש כל מיני שרפים חוצצים. והנה הטור כ' דלכאורה נראה דשאר השרפים אפי' יבישים אין חוצצים וכ' ע"ז הב"י כי הטור לא ראה דברי התוספתא הנ"ל וכמ"ש הב"י ע"ש. והקשה הב"י עליו דאכתי מנא לי' למעט ולומר דשאר כל השרפים אפי' יבישים אינם חוצצים דלמא להיפוך ע"ש וכן יקשה לפי דברי מעלתו דאף אם נימא כי התוספתא לא מיירי רק מליכלוכי הפירות מנא לן להקל משרפי העץ ועכ"פ לא גרע משרף התאנה וכיוצא דעכ"פ יבישים חוצצין ומנא לן להקל כ"כ ועוד דלפ"ז מנא לי' להב"י כי הטור לא ראה התוספתא. הרי אפשר לומר דהטור דכתב דלכאורה נראה דאפי' יבישים אינם חוצצין קאי אשרפי העץ עצמו דלא מיירי בהן התוספתא. וע"כ כמ"ש ולכן אין בזה אפי' לעשות סניף להתיר. גם מה שהקשה מע' על דברי הרמב"ן דהביא ראי' דצבע אינו חוצץ מפרוכת שהי' תכלת וארגמן והקשה מע"כ דהפרוכת הוא כך בעצם לא ידענא מאי קאמר דהרי הפרוכת הי' צבוע החוטים תכלת וארגמן ומ"מ עלתה טבילה ואין להאריך בזה. אמנם לדינא נ"ל דיפה הורה בנ"ד מע"כ וכן נ"ל עיקר להורות בנ"ד להלכה ולמעשה ולא נכשל ח"ו בזה ואם לא מטעמי' מ"מ לדינא העיקר כן כמו שאבאר ובנ"ד כ"ע מודים להתיר. והנה ראשון תחלה אבאר כי דברי הפרישה והב"ח והס"ט המה תמוהים כי הנה הדין הזה מובא ג"כ בש"ע או"ח סי' קס"א בשם הרשב"א בעל דין זה ושם ביאר בהדיא דהחילוק בין צבע לאחר הוא דוקא באם ממשות הצבע על ידיו. ובאין ממשות הצבע על ידיו אינו חוצץ אפי' באיש אחר והוא הדין והוא הטעם כאן. ואין לומר דהמחבר והרשב"א ספוקי מספקא להו והחמירו בטבילת נדה והקילו בנטילת ידים. דאם מספקא להו גם בטבילה הדין כן דהי' לן להקל מטעם כי מיעוט המקפיד דרבנן וספיקא דרבנן להקל ועיין במג"א קס"א ס"ק ז' שכ' גבי טבח ומוכר שמן והי' עליו דם וסבר דהוא אבעייא דלא אפשטא בזבחים דבטבילה אזלינן לחומרא ובנטילת ידים להקל. וע"ש בפ"מ שהניח דברי המ"א בצ"ע אמאי החמיר בטבילה דהוא ס' דרבנן ע"ש שכ' דלא שייך בכה"ג אוקמה אחזקה דהוא ספיקא דדינא וגם בס' טבל מקילין בדרבנן ע"ש ובאמת כי מ"ש בס' טבל. אני תמה דהרי שם אליבא דרשב"א קיימינן והרשב"א פסק בס' טבל לחומרא כר' יוסי וכמ"ש הש"ך בשמו בכללי ס"ס אות ב' ע"ש. מיהו עכ"פ לדינא הניח הפ"מ דברי המ"א בצ"ע ואני בקונטרס הספיקות שלי העליתי דלדינא קי"ל כהרמב"ם להקל אף בס' טבל ע"ש. וגם מדברי המג"א מוכח כן דאל"כ אמאי כ' דוקא דינו גבי מוכר שומן וטבח ולא כ' דין זה גבי צבע שאין בו ממש דבטבילה מחמרינן ובנטילת ידים להקל ומדברי הפ"מ מוכח כן ע"כ דאל"כ יש ראי' לדברי המ"א דמחמרינן בטבילה בס' דרבנן ושפי' מוכח דטעם דחזיתא אין בו ממש לחודא סגי. ודלא כהפרישה וב"ח וס"ט. כי הנה דבריהם תמוהין בלא"ה דהנה ז"ל הפרישה שם אות י"ח וז"ל מ"ש מכחול שחוץ לעיין דחוצץ אע"ג שג"כ מתכשיטי הנשים הי' לכחול וכו' די"ל משום דכחול יש בו ממש לחצוץ משא"כ צבע שאינו אלא חזיתא בעלמא. ואפ"ה נקט דוקא שצובעות הנשים דאל"כ הוי חוצץ בנ"ד כיון דמקפדת עליו עכ"ל וכ"כ הב"ח. וא"כ משמע מדבריהם דגם הא לחודא דהן צובעות ודרכן בכך לא מהני לחודא רק בצירוף דחזיתא אין בו ממש וזה הוא דבר שאי אפשר כלל. דהרי איתא בהדיא בזבחים שם דאם הי' טבח הדם אינו חוצץ אף דאית ביה ממש ובמוכר שומן רבב אינו חוצץ אע"ג דודאי אית ביה ממש וכן הוא להדיא בהגהות רמ"א ז"ל כאן. וא"כ עדיין נשארה קושיתם מכחול שחוץ לעין וע"כ דצריך לתרץ כתירץ הב' של הפרישה או כשאר תרוצים וא"כ אינו מוכח דבעינן ב' הטעמים. דהרי לא בעינן לטעם דחזיתא אין בו ממש ובטעם דדרכן בכך לחודא סגי ולכן אפשר דה"ה אפכא בטעם דחזיתא אין בו ממש לחודא סגי ג"כ:
וראיתי בס' חכמת אדם בבינת אדם שער בית הנשים אות נ"ב דמסיק להלכה דבחדא לחודא סגי וחזיתא לחודא סגי ע"ש והקשה על הפרישה ג"כ קושיא הנ"ל ע"ש. וע"ש שכ' דמש"ה הוצרך הרשב"א לטעם דחזיתא אין בו ממש ברוב השערות צבועות דרובו שאינו מקפיד חוצץ ע"ש. ולפע"ד לא יראה כן דהרי כ' הרשב"א שם וז"ל אעפ"י שצבע זה פשט בכל השערות. ורובו שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם. והרי הוא כאלו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וכו' ע"ש וכוונתו דרובו שאינו מקפיד גזרינן אטו רובו המקפיד וכ"ז שייך לגזור רק בדבר שאינו מקפיד להסירו ועכ"פ אינו מקפיד שיהי' שם דוקא. אבל הכא שרוצה שיהי' שם דוקא. א"כ לא שייך למגזר אטו רובו המקפיד דהא אדרבה הוא להיפך מרובו המקפיד דשם מקפיד להסירו והכא מקפיד להיות שם דוקא. ולא גזרו רק באינו מקפיד להסירו ועכ"פ אינו מקפיד להיות שם משא"כ כאן ודבריו מסתברין מאד ולכן אכתי טעמא דחזיתא אין בו ממש לא איצטריך בזה. וכיון שכן אכתי אינו מבואר היטב לדינא בחזיתא מה נידון בי' כי יש לומר כמש"ל דאף בנטילת ידים הקילו מ"מ החמירו בטבילת נדה דמצינו דהחמירו בטבילה כמה פעמים וכמ"ש הש"ך כאן ס"ק ל"ו וס"ק ל"ג ע"ש. אמנם הנה בהט"ז מבואר דדעתו כאן להקל בצבע דאין בו ממש. ולכן אבאר מוצא הדין דחזותא ומכח זה נבא לו ממילא הבירור האיך יש לפסוק להלכה ולמעשה. ואומר אני כי הנה יש לתמוה על האחרונים דפלפלו בחזיתא. והלא הוא סוגיא מפורשת בש"ס ומובא בש"ע ובכל הפוסקים. ומהתימא על האחרונים דאישתמיט להו זאת הסוגיא. כי הנה במס' בבא קמא ק"א ע"א אמרי' אבעי' להו יש שבח סמנים על גבי צמר או אין שבח סמנים ע"ג צמר ופירש"י שם דהא אבעי' הוא אי חזיתא מלתא היא ע"ש. ומסיק בש"ס דהב"ע דגזל צמר וסמנים דהך וכו' ע"ש. ואמרי' שם ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ודוק אלמא חזיתא מלתא הוא. אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. וע"ש דהוא איבעיא דלא אפשטא. וכן הוא בהדיא בש"ע חו"מ סי' שס"ג סעי' י"א דהוא ספיקא דדינא ע"ש בסמ"ע ובש"ך. ואמנם לענין טומאה לדידן דקי"ל כר' יוחנן בנדה ד' ס"ב ע"ב בקפידא תליא מלתא. הדין מבואר שם בנדה דאם יכול לצאת שלא ע"י הדחק רק ע"י כיבוס אז דינו כממש ואם אינו יכול לצאת רק ע"י הדחק אז בטל וטהור וע"ש בב"ק ד' הנ"ל ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו וד"ה מקולי ע"ש.
ועתה נחזי אנן לענין טבילה דשאני מטומאה דהוא דאורייתא עכ"פ משא"כ בטבילה מיעוט המקפיד דרבנן. ועוד בטומאה בקפידא תליא מלתא אף אם בודאי אין בו ממש אם מקפיד טמא כדמשמע בהדיא בנדה דף ס"ב ע"א אמר ר' אבא לא שנו ע"ש ובתוס' ומפורשים ותבין. דהרי התם כבר כיבסו פ"א כדינו ומ"מ אם מקפיד טמא ע"ש. ובטבילה אם ודאי אין בו ממש הרי היא בלוע ובתוס' שם ע"א ד"ה הטבילו מבואר דקפידא בטומאה באין יכול לצאת אינו אלא מדרבנן ע"ש וכ"ש בטבילה דכל מיעוט המקפיד אינו אלא דרבנן דיש להקל. ועוד דהרי עכ"פ אם כיבסו כדרך הכובסין סתם אף בטומאה טהור דבכה"ג אין מקפידין עליו וכמ"ש שם בתוס' ד"ה מקולי ע"ש. ולפי"ז יצא לנו הדין בבירור מתוך הש"ס דאם לא כיבסו כלל הצבע כיבוס יפה כדרך הכובסין היא ספיקא דדינא אם חזותא מלתא הוא אם לאו. ובט"ז משמע דמקיל בזה ג"כ מטעם דמיעוט המקפיד דרבנן. ואף דמצינו דהחמירו בס' בטבילה אין לדמות גזירות חז"ל זו לזו. ואף דבטומאה כל שיכול לצאת ע"י כיבוס סתמא טמא מה"ת התם בקפידא תליא מה"ת. אבל הכא מיעוט המקפיד דרבנן וא"כ כל הקפידא דרבנן היא מש"ה בחזותא לא אכפת לן. ועוד דדוקא בטומאה אף שאין בו ממש טמא כל שיכול לצאת משא"כ בטבילה יש לומר דבאין בו ממש לא קפדינן כלל ואינו תלוי ביכול לצאת וכ"ז לפי דעת הט"ז. אבל בנתכבס כיבוס יפה כדרך הכובסין סתמא אז בודאי דאף בטומאה טהור דאין מקפידין שוב עליו א"כ מכ"ש דגבי טבילה טהור לכ"ע דהרי בטבילה הוא דרבנן מיעוט המקפיד ובאינו יוצא ע"י כיבוס קי"ל דאין מקפידין עליו כמבואר שם ולכך לכ"ע אינו חוצץ ולפי"ז יתכן לומר כדעת הס"ט דהרשב"א לא כתב דחזותא אין בו ממש רק לסניף בעלמא. דעכ"פ ספק היא בש"ס לדינא ויש לצרפו להיתר ובאמת אף בלי טעם דחזותא הותר שם. וצירף טעם זה ג"כ כדרך הפוסקים שכותבין הרבה טעמים לדבריהם ואף טעמים שאינם להלכה. ומ"מ בנ"ד שכבר כיבסה הידים בנתר כיבוס יפה דבבשר האדם לא הזכירו ז' סמנים. ולא מצינו רק כיבוס במים או ביין שעשתה כיבוס כראוי ולא יצא אף דאפשר דיוכל לצאת ע"י הדחק לא אכפת לן כמו בטומאה דשוב אין מקפידין עליו ובנ"ד הרי כבר כיבסה בנתר וכי מה תעשה הרי עכ"פ אינו יכול לצאת ע"י כיבוס סתמא ואינו חוצץ לכ"ע והס"ט וסייעתו ע"כ דמיירי בלא כיבוס מקום הצבע וכמעשה דהט"ז ז"ל. פוק חזי מ"ש המחבר סעי' מ"ז וז"ל מין כינים הדבוקים בבשר וכו' ונדבקים בחוזק בבשר צריך להסירן ע"י חמין ולגררם בציפורן ואם אינו יכול להסירן אינה חוצץ. והרי התם ודאי דאית בהו ממשא ומ"מ דאינו יכול להסירן אינה חוצץ וכ"ש הכא דאפשר לומר דאין בו ממש ודאי דאינו חוצץ והרי התם יתכן ג"כ ע"י הדחק ע"י תחבושת תוכל להסירן ומ"מ אינו חוצץ בלא יוכל להסירן ע"י מים חמין וגרירת הציפורן כ"ש הכא דלא בעינן רק סתם כיבוס בודאי די ואינו חוצץ ומכ"ש בנ"ד דכבסה בנתר דלא גרע מהני מין כינים ובודאי דאינו חוצץ בכה"ג לכ"ע ואין מקום להחמיר דהרי הט"ז מתיר לגמרי ובנ"ד ליכא מאן דפליג ואין להחמיר בדרבנן כולי האי ולכן יפה דן וכו':