יד מאיר/טו
|
< הקודם · הבא > |
בדבר שאלתו אשה שבקשה מבעלה קודם מותה בחליה שיתן אחרי מותה ללומדי משניות סך חמשים רייניש ולא רצה ואח"כ בקשו אנשים ולא רצה רק ליתן עשרים רייניש כי הוא עני ועתה אחרי מותה רוצה להתיר הנדר כי היה אנוס ע"י הפצרת החולה כנזכר ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ז ברמ"א והנה רו"מ כותב דכאן לא אמרינן דעשה כן משום הפצרת החולה כיון שמתחלה לא רצה ליתן חמשים ואנכי לא ידעתי דאדרבה בודאי כאן עשה משום הפצרת החולה דהרי הוא באמת איש עני ואין לו ליתן אפילו עשרים רק דלא רצה לצערה שלא להבטיח אפילו עשרים שמא תטרף דעתה ולא חש מעיקרא לשמא תטרף מחמת שהיא בעצמה בודאי יודעת שהוא אין ידו משגת על חמשים ולא תטרף דעתה משום כן אבל אם גם על עשרים לא יתרצה חשש שמא תטרף דעתה והוי אנוס והרי חזינן דלא רצה כלל ליתן רק מחמת הפצרתה ולשון הב"ש באה"ע סי' צ' סעיף י' ס"ק מ' משמע דדוקא בנתרצה בלי הפצרה כלל ע"ש ומ"ש רו"מ מדברי השבל"י שהביאו הפ"ת וראיתי בשו"ת השבו"י ח"ב סי' פ"א ולדעתי הקלישה דבריו תמוהין ראשון מ"ש דדינו של הרמ"א אינו בנדר על דבר מצוה ותועלת לנשמתה אבל בדבר מצוה ותועלת לנשמתה נדרו נדר זה תמי' דנדרי אונס אף לדבר מצוה לא מהני וכן מבואר מדברי הב"ש הנ"ל דשם מבואר דצותה לתת ממלבושיה לעניים ומ"מ כתב הב"ש דאם היה ע"י הפצרת החולה דיכול לחזור בו אף דצדקה הוי מצוה ותועלת לנשמתה דהרי מבואר בש"ע דנודרין צדקה בעד המתים וגם מ"ש בשבו"י דקרוב הדבר דלא מהני התרה דהרי נדר לדעת חבירו לתועלתו ע"ש והדבר תמי' דדוקא בעשה לו טובה אז לא מהני התרה ודוקא שעשה לו טובה בשביל השבועה עיין סי' רכ"ז סעיף כ' ובש"ך ס"ק מ"א וכאן באשתו אף שעשתה לו טובה כדרך אשה לבעלה מ"מ לא עשתה לו עתה טובה בשביל שידור עבורה עשרים רייניש והדבר ברור דבכה"ג מהני התרה לאחר מותה דלא שייך חשד וע"ש בש"ך ס"ק נ"ג ומה בכך דנדר על דבר מצוה דהרי מתירין נדרי צדקה עד שלא בא ליד גבאי ויותר תמי' מ"ש השבו"י דהוי כנודר בעת צרה שאשתו נטתה למות דהוי עת צרה ומבואר ברמ"א סי' רכ"ח סעיף מ"ח דאין להתיר מה שנדר בעת צרה ע"ש ודבריו תמוהין מאד דדוקא אם נענה עבור נדרו שנדר בעת צרה זה אין לו היתר דהוי כמו שנדר לחברו בשביל טובה שעשה לו ק"ו לגבוה אבל אם לא נענה בודאי יש לו התרה ובפרט אם נדר בפירש שאם תמות אשתו יתן כך וכך דפשיטא דאין דינו כנדר בעת צרה ועיין היטב בש"ך שם ס"ק כ"ו והדבר מבואר בד"מ סוף אות כ"ג ע"ש היטב ולכן הדברים ברורים דודאי יכול להתיר עכ"פ נדרו דבלא"ה י"א דהוי אונס ואין להאריך אמנם מ"ש רו"מ להתיר מחמת דבע"ח קודמין עדיין לא הועיל דהרי קימ"ל דמסדרין לבע"ח ומשאירין לו בגדיו ושאר דברים הצריכין אמנם גבי שבועה וה"ה נדר צריך להתפלש באפר (היינו כפי המבואר בח"מ ס"ס צ"ג ע"ש. וגם כי יש לדבר בזה ע' ביו"ד סי' רל"ד בענין שידוך וע' בתומים סי' צ"ז מ"מ בכגון שגם בעת נדרו הי' עני בודאי כ"ע מודים דצריך להתפלש באפר דלא שייך הטעם שכ' הש"ך ביו"ד ע"ש והדברים ברורים ודוק) לקיים שבועתו ונדרו וא"כ בנ"ד שיש לו בע"ח ישלם להם וישאיר לעצמו כפי סידור בע"ח ואח"כ יתן הכל לנדרו ויתפלש באפר ולכן אין תקנה רק להתיר נדרו.
וע"ד שאלתו השניה שהיה לה שתי כפות אחד של בשר ואחד של חלב ולקחה כף אחת ותחבה בקדירה של בשר ולא היה ס' ואינה יודעת באיזה כף ופילפל רו"מ להתיר מטעם דבב"ח איכא חזקת היתר ולא דמי לחתיכות איסור דהחתיכות הי' בחזקת איסור משא"כ בב"ח והאריך הנה דבריו מבוארין בס' ישועות יעקב סי' צ"ו אמנם לפע"ד יש לפקפק בזה אף כי דבר חכמה אמר דהרי תיכף בלקחה הכף בידה נולד הס' אם מותר לתחוב תוך של בשר והיינו אוסרין דהרי ליכא חזקה עדיין ועל חזקה הבאה לאחר מכאן לא תוציא מן האיסור שהיה מקודם ובזה מיושב לשון הש"ס בקידושין דף ע"ט דפרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה והקשו בתוס' דמאי אדרבה ע"ש ועיין בדברי אא"ז הפנ"י ע"ש ולדעתי הכוונה דהרי הס' נולד עוד קודם שטבל אם מקוה זו כשירה לטבול בה ואז הוי כבר לפנינו חזקת המקוה ולכן יש לנו להעמיד המקוה על חזקתה וכענין זה כותב ג"כ אא"ז הפנ"י ז"ל ע"ש וה"ה תיכף שלקחה הכף נולד הס' אם מותר לתחוב לשל בשר ולא היה חזקה ואסור מה"ת לתחוב דספק תורה לחומרא ולכן אח"כ כשתחבה אין להתיר מה שכבר נאסר מה"ת מכח ס' זה ואקצר כי בלא"ה כאן יש להחמיר דהרי יתברר תיכף הדבר אם יאכל דהרי אם יאכל ואין ס' יטעום טעם חלב ונמצא שאכל איסור תורה ועיין בהר"ש במס' טהרות פ"ה משנה א' דכתב דאפילו רבנן דמטהרי תמיד בס' טומאה ברה"ר מ"מ הא דאיתא במס' ע"ז דף ל"ז ע"ב דאמרו דכי אתא לקמי' דר' ינאי אמר הא מיא לקמן בנהרא זילי טבילי היינו משום שמא היום או למחר יתברר הדבר שנטמא ואף דאיכא חזקה ג"כ מכש"כ הכא דודאי יתברר הדבר כשיאכל דהרי אין ס' נגדו בודאי יש להחמיר דהרי יש כאן ג"כ תקנה לטעום ע"י עכו"ם דמדינא דסמכינן עליו ואין כאן רק מנהג שלא לסמוך אטעימת עכו"ם וכאן דיתברר הדבר כ"ע מודים דאין לסמוך על החזקה רק לפעד"נ לסמוך על טעימת עכו"ם בכה"ג בצירף סברת כת"ה.