יד אברהם/יורה דעה/פח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן פ"ח סעיף א'
אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה שלא יבוא לאוכלם יחד. וצ"ע דלא קאי האי טעמא בש"ס ר"פ כל הבשר. דהוי גזירה לגזירה. דאכילת עוף גופה גזירה מדרבנן כמ"ש ר"ס פ"ז ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה העלאת עוף אטו אכילתו. אלא מסיק דגזרינן העלאת עוף אטו העלאת בהמה בתוך אילפס ראשון דהוי איסור דאורייתא. וכ"כ הרשב"א בתה"א והרע"ב ותוי"ט ע"ש. ומ"ש הט"ז בזה אינו מובן ע"ש ועיין בט"ז סי' צ"ח. והנלע"ד דהמעיין היטב בש"ס ורש"י שם יראה לעינים דגבי בהמה העלאה ואכילה אחת דהעלאתו היינו אכילתו שיבוא לאוכלם יחד. דאל"כ ע"כ גם לפי המסקנא הוי גזירה לגזירה. (ועיין בלח"מ ודבריו צ"ע). דגזרי' העלאת עוף אטו העלאת בהמה. והעלאת בהמה גופה גזירה אטו אכילתו. דליכא למימר דהעלאת בהמה בתוך אילפס ראשון היא גופה איסור דאורייתא שמבשל בב"ח. ומש"ה גזרינן העלאת עוף אטו העלאת בהמה. זה אינו שהרי לדעת המחבר סי' פ"ז ס"ד לא גזרי' שום גזירה אטו בישול. כמ"ש הש"ך שם ע"ש. אלא מוכרח לומר דהעלאה היינו אכילה שכשבאו לגזור על אכילה ראו שאם לא יגזרו על העלאה לא תהיה קיום לגזירה דאכילה והכל רק חדא גזירה. וכה"ג איסור בכמה דוכתי. ועיין הרב המגיד פ"ט מהל' מ"א הלכה ד' שנראה שנתכוון למ"ש ודלא כהלח"מ. וגם דלא כס' תו"ח ע"ש. וכיון שזכינן לדין שהעלאה ואכילה א' היא גבי בהמה. ה"ה גבי עוף. ולא איצטריך לן תו למימר דגזרינן העלאת עוף אטו העלאת ואכילת בהמה אלא דהעלאת עוף היינו אכילתו וזה מדוקדק בלשון הש"ע אסור להעלות שלא יבוא לאוכלם יחד. נמצא שאין כאן גזירה לגזירה. דגזרי' העלאת ואכילת עוף אטו העלאה ואכילה דבהמה. ולזה אפשר נתכוון הט"ז:
(שם) אסור להעלותו. ופשוט דאם העלם דאינו אסור לאכול כל א' בפ"ע. כיון שאפשר להפרידם זה מזה ולא יבוא לידי הרגל עבירה. ול"ד לעיסה שנילושה דאסורה לאכול אפי' במילחא. כמ"ש ר"ס צ"ז. ש"ה שא"א להפרידם ויבוא לידי הרגל עבירה. וכן יש לדקדק מפרש"י שם במשנה (דף ק"ד) דב"ה סברי דעוף לא עולה ולא נאכל. ופרש"י ולא נאכל עם הגבינה. ולכאורה שפת יתר הוא אלא אשמועינן דבפני עצמו לא:
ובנודר מאיזה דבר. כתב המ"י שאסור להעלותו על השלחן שאוכל עליו. וכ"כ הפמ"ג ובס' ח"ש חולק על המ"י ומתיר דכיון שאסר עליו הדבר ההוא מיבדל בדיל מיניה כמו חזיר ונבילה. ואין הנידון דומה לראיה דנבילה כולי עלמא בדילי מינה. אבל הנודר מן הדבר ורואה שאחרים אוכלין אותו אתי למיכל מיני' וסברא זו אי' בתורת יקותיאל. וכ"מ ביומא (דף י"ד). וקצת ראי' לאסור מהא דאמרי' לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וכ"מ בתוס' דע"ז (דף ו') דגבי נזיר חיישי' טפי שיאכל מנבילה וטריפה. ומיהו בבאה"ג בא"ח סי' תרי"ב כתב ע"פ התוס' דדמאי דגבי נזיר ואמ"ה דוקא אסור מן הסתם אבל בנדור מן הדבר אינו אסור אא"כ אמר בפירוש שיאכלנו. ועיין גיטין (דף ס"א):
(שם) אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה. ובמשנה (דף ק"ז) מסיים ואינו חושש משמע להדיא דאפי' לכתחילה שרי. וצ"ל דמיירי מכוסים דאם הם מגולים אסור לכתחילה כמ"ש סי' צ"ה ס"ה ו' דאסור להניח כד של בשר אצל כד של חלב דשמא יפול מזה לזה. וכ"כ בסי' קי"א סי"ח בהג"ה דאסור לבשל לכתחילה ב' קדירות של ישראל ועובד כוכבים דשמא יתזו ניצוצות מזה לזה. וע"ש בש"ך וכתב הר"ן על משנה הנ"ל וז"ל ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. עכ"ל וכ"כ התוי"ט והיינו כיון דמתיר אפי' לכתחלה. ואם הם נוגעין זב"ז אסור לכתחלה כדתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת א' ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. וכמ"ש הט"ו ר"ס צ"א. אבל בדיעבד אפי' נוגעין בזה בזה ואפי' רותחין שרי. כדלקמן ס"ס צ"ב בהגהה דשתי קדירות רותחות הנוגעות זו בזו שרי. דאין הבלוע בכלי הולכת ממנה בלא רוטב. והא ראיה ממ"ש כאן דאין השולחן נאסר אע"פ שסודר עליו תבשילין רותחין של בשר וחלב. ומכאן ראיה למ"ש המגן אברהם בא"ח סי' קע"ג ע"ש. ונראה דכאן אפי' לכתחילה אין להחמיר דיש כאן כמה נותן טעם מן התבשיל של בשר לשלחן ומן השלחן לקדירה הב' של חלב וכולי האי ודאי לא חיישינן שיהא הבליעה נפלטת ביבש. ומיהו ישראל קדושים הן נהגו ליחד ספסל לבשר לבד ולחלב לבד:
(שם סעיף ב' בהגה"ה) ודוקא שאין אוכלין מזה הפת כו'. אבל אוכלין ממנו לא הוי היכר. נלע"ד לפרש דמיירי שדרכם לאכול כל א' מפת שלו ולשתות מכלי שלו. ומש"ה לא הוי היכר אא"כ שאין אוכלין כלל ממנו. דאי אוכל א' מהם ממנו לא הוי היכר שכן דרכה לאכול כל א' מפתו. אבל זה אין דרכם לאכול כל א' על מפה שלו. דאי כך דרכם האיך הוה היכר מה שאוכלין כל א' על מפה בפ"ע. ונראה דאי אין דרכם לאכול כל א' מפת שלו אלא שאוכלין כל השנה מפת ח'. והשתא אוכל כל א' מפת א' זה הוי היכר כמ"ש לענין נדה סי' קצ"ה ס"ג בהג"ה ע"ש ודו"ק:
(שם) אם נתנו ביניהן כלי ששותין ממנו ובלא"ה אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר. ר"ל שאחד שותה וא' לא שדרכם בכך כל השנה. דאין לפרש דשותין שניהם היא גופה אסור. כמ"ש הג"ה בסמוך. ורש"ל חולק על הג"ה וס"ל דאי שותין ממנו לא הוי היכר מה שאין דרכו להיות על השולחן. ונלע"ד ראיה ברורה לדעת הג"ה ממ"ש התוספות בפ"ב דפסחים (דף קי"ט ע"ב) גבי מיחם שמחממין בו חמין למזוג הכוס ועומד באמצע. דהוי היכר והפסק חציצה. ומביאם התוי"ט ס"פ כיצד צולין ע"ש ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |