טיוטה:נחלת דוד/בבא קמא

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ספר נחלת דוד ספר יקר ונכבד על מסכת בבא קמא המלאים בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא מאת מורינו ורבינו מורי דוד,ני הגאון הגדול המפורסם בתורתו וצדקתו בכל תפוצות ישראל מוהר"ר דוד טעביל זצ"ל שהיה מרא דאתרא בק"ק מינסק וגם בתוך דבריו נמצאים בהם רביב חידושים נפלאים בחריפות ובקיאות לאמתה של תורה מרבו הגאון הגדול רשבבה"ג מוהר"ר חיים מוואלאזין זצלל"ה יכל זה קולעים אל מטרת האמה לעומק הדין והלכה ורב התועלת בכל אלה לההוגים בתלמוד יבמפדשיהם באשר עיני הקוראים לנוכח יביטו: כל אלה הובא לבית הדפוס בעז"ה ית"ש על ידי התנו הצעיר לבית הלוי שאול חיים בהה"ג מוהר"ר אברהם הלוי מו"צ בווילנא זצ"ל בעהמח"ס יד שאול, כלילת שאול, מצפה שאול, פרי עץ חיים, בלפנים היה רב בדובראוונא, הרינה פה מאה שערים בקרתא קדישא י דירושלם ת"ו. שנת תרס"ט לפ"ק בעה"ק תובב"א.

שכח הוא כיוצא בהן וגבי טומאה לאו כיוצא בהן ולכך קמיבעי לי' הכא מאי וכמו שפי' רש"י להדיא כן ונראה לומר דסברת הרא"ש דזה אינו גנגס בגדר הספק אי לדמויי לשבת או לטומאה דוודאי דדמיין הנך תולדות טפי לתולדות ישבת דהא חולדות דשבת מיקרי תולדות משום דמדמינן להו מכל צד להנך דהוו במשכן וה"נ תולדות דנזיקין כוותייהו משא"כ תולדות דטומאה דלא משום דמדמינן להו מיקרי תולדות דהא גס התולדות מפורשין בקרא רק משוס דהם נמשכות מן האב דהאב הוא המולידן דמחמת שנגעו בו קבלו טומאה וא"כ וודאי דלא דמיין להו תולדות דנזיקין לכך פירוש הרא"ש דזהו כוונת הרי"ף ועיקר האיבעיא הי' משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וכו' וכן הוא בפ"ח ועדיין צריך ושוב דא"כ למאי קמייתי הגמ' כלל הנא הך דשבת וטומאה כיון והספק לא תליא בזה כלל וצריך לומר דהא דמייתי הגמר' שבת וטימאה הוא להורות דשם תולדות שייך בין אם הן כיוצא בהן אי לאו כיוצא בהן דלא נימא אם היא כיוצא בהן אין שייך לקרותה תולדה או אפשר הוי אמינא בהיפוך אם היא לאו כיוצא בהן איך שייך לקרותם תולדה רק דמלתא אחריתי היא לגמרי לכך קמייתי חשבת וטומאה דשם תולדה שייך בין כך ובין כך קמיבעי לי' הכא אי כיוצא בהן א"ל כיו"ב אבל עיקר הספק אינ' אי לדמויי לשבת או לטומאה דבהא ליכא לאיסתפוקי כלל וכדכתיבנא רק דהספק הוא בלא"ה משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וכמ"ש הרי"ף. ואין להקשות דמאי מייתי מטומאה דלאו כיו"ב נמי תולדה מיקרי דלמא התם משום דהיא נמשכת מהאב משום הכי מיקרי תולדה ונולדה מהאב דטמא מת וחלל חרב יוכיחו דנמשכית ג"כ ואפ"ה אבות מיקרי נס אין להקשות לפ"ז מאי קאמר הגמ' אלא תולדותיהם לאו כיוצא דאמר ר"פ אהייא אלימא אהני מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וכו' הני נמי כוונתו להזיק וכן בכולן מה בכך דדמיין אהדדי הא מעיקרא דקמיבעי לי' אי כיו"ב אי לאו כיו"ב נמי ידע דדמיין להו מכל צד ואפ"ה הוי מבעי לי'. ואפשר דהוא לאו כיוצא בהן משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וא"כ מאי קאמר מ"ש. דזה אינו דבאמת דבה"א הוי סבר דאפשר דהוא לאו כיוצא בהן אף דדמיין להדדי אך למאי דאמר ר"פ יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן ס הנך דדמיין הוי כיו"ב לכך פריך שפיר מאי שנא וכו' גם אין להקשות דלפ"ז תקשי קושיית העולם דא"כ דבהו"א הוי סבר דאף דדמיין מ"מ לא הוי כיו"ב כיון דלא כתיבן בהדיא א"כ תיפוק לי' דהוי כיו"ב מדקאמר לא הר־ השור כהרי הבהמה ר"ל אי כתב שור לא נפיק מבעה מיני' תיפוק לי' דע"כ איצטריך למתני כולהו דהנך דלא יכתבו יהיו לאו כיו"ב דגם זה אינו דהא ע"כ מתניתין דתני לא הרי לא נחית להט דהמה חלוקין כהלכותיהן דבאמת כולהו איצטריכו להלכותיהן כדקאמר בגמ' רק דהמתניתין נקיט כאילו היה הדין בכולם שוים וא"כ ודאי דגם תולדותיו הם כיו"ב כיון דכל עיקר האיבעיא הוא משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין ומתניתין נקיע כאילו כילו שווק כהלכותיהן נא"כ גס בתשלומיק אי;ם חלוקיה דהא גם בזה הוא מהלכות־הן כדאמר בגמ' קרן לחלק בין תמה למועדת וא"כ וודאי דהוי כיוצא בהן דמהכ"ת נחלק ביניהם יכמ"ש הרא"ש יה:מ' דבעי תולדותיהן אי כיו"ב היא אי לאו כיו"ב הוא לפי האמת דמצינו חילוק בתשלומיהן כנלפענ"ד ליישב דברי הרת"ש, אבל מ"מ לפי זה דחוק מאוד מאי דמשני רב כיון דמצינו חילוק בתשלומיהן ט' דאכתי תקשה מהיכא תיתי לחלק ביניהם ניו! דדמיין מכל צד אימא דתולדה דקרן כקרן לשלם ה"נ ומגופה ודשארי אבית ג"כ כוותייהו לשלם נ"ש ומהעליה כאשר ק הוא לפי האמת : 1לןלי "בי. הדא"ש הייתי אייו1־ בכוונת היי"ןי ד3'-א. הגי קא קשיא לי' דעע. איבא ליו!". “.כנת מלטויואה. כ־כתינזא לפי' הייא'־ש דק דעיקיי קושייתו היי דמאי כיין לעני; תשליהן נזקין למימי תיל-תידן שי,"5 או לאו בי־"ב דבשלמא לענין טומאה שיין ימימר דההונדה היא לאי ביו"נ הי־:ו כהיא מצמאה טומאת קלה מהאג ואע"ת שייך לקיוהש הולדה כיין דמצמאה עכ"ת יכן לענין כנת :וכל יזמי נ"כ נעל התולדה. הי' נידי! גתיתת קלה או לעג."־ עליו גלאי להוד א3ל לע:ין תשלומי נזקין ממ"נ א. נייך לכלש על התולדה א"כ הי. ניו"ג ואי לא :דיך. הלס האיך כיין לקיייתה הילדה כלל וע"כ דהוי כיו"ב ־איזה אושן ויכל ללייי ־הי. לאו כ-י"ג יאכ"ה יה.' שייך לקרותה הילדה. ע.ז קמפני יב אלשש שש" כיין דמיינו חילוק נתכלותין לכך עלה על לגו נפשפש ולידע כוי ידי"ק היצג כי היא נכין ושנוע מאוד נכיונח היי'ןז והקושיא שהקשינו לעיל היא קיפיא נפ"ע בגת' ולא נתכוון הרי"ף ליישבה בלל בדני־יו יניאה לפע"ד דנאמת הכי קמינעי לי' גני שנת כו' תולדותיהן כיי“ב משוס דדמיין מכל לי. גני טומאה בו' לאו ביו'ב משים דנאמת לא דמיין התולדות לאמת דהא נמשכין מהס לכך קמיבעי' לי' הכא מאי ילה לימד דזה גופיה קמיבעי לי' אי תולדות דנזיקי דמיין- להאגות מכל לי ולכך הייין כיולא נו או דלא דמיין מכל לד היינו דלית נהו כל המעלות ייכנס באמת כוונתן להזיק יממונך ושמירתן עליך וכן בכולהו או דהם נמככים מהאבית [ימשכחת לה גני נזיקין צרורות] ולכך לא הויין כיו"ג ולא נתתייבי רק נתשלומין קלים מהאבות ומשני ר"ע כי', ובזה אתיא נולה סיגיא כהוגן בלי בוש גמגום ומיושב קושיית העולם ועיין היטב נזה:

ע"ב תוס' ד"ה הבל במחוברת אימא כולה מועדת. למאי דמפרש ר"ת כו'. לכאורה יש להבין למאי הקשו התום' חהך שומא דלקמן ולא הקשו בפשיטות מסעייא דפלגא נזקא דאיך יתיישב למ"ד פ"נ קנסא והוי קשה ג"כ לפירב"י לא לפיר"ת לחי־ ינראה דלפירש'יי נוכל לומר דפלוגתייהו התם אי פ"נ ממזנא אז קגסא לא מסברא רנפשייהו פליגי רק כיון דחזינן "התירה לא חייבה בזה רק ח"נ בזה פליגי האי טעמא דקרא דהר סבר דמחזינן הכי מסתמא כברת התורה הוא "בחוקת שימור קיימי וקנסא הוא דקנים ליי כי היכי דלינטרי לתורי' והך סברא דחם רחמנא לא ס"ל ומ"ס בהיפיך דמדחזינן הכי מסתמא לאו בחזקת שימור קיימי וסברא דקנסא לית לי' כלל אבל הסברא החיצונה אי לא נכתב היא לכאן ולכאן בשווה לכך קאמר הגה' הנא דאי לאי קרא ומחוברת נמי נגיחה מקרי הוי טעינה מסברא דנפשין והוי אמינא דמחיברת כולה מועדת ולקמן קאמד הגט' בהיפוך דקרן לא אתיא משוס דהוי אמינא ובחזקת שימור קיימי כי הסברא החיצונה יש לימד לכאן ולכאן אבל לפר"ת ופירש דהך וקאמר הגמ' לקמן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא דהיינו הך מ"ר דס"ל ממונא וא"כ ע"נ ופליג. בסברא דנפשייהו לא מכת קרא. דהא אי לא נכתב קאמר דלהאי מ"ד לא אתייא קרן מבנייהו ולהך מ"ד אתיא וא"כ שפיר הקשו התום' לפיר"ת דווקא דלהך מ"ר דפ"נ קנסא איך קאמר אבל במחוברת אימא כולם מועדת ק נלפענ"ד לפרש דברי השוס' ולא נצטרך לכל מ"ש מהר"ם לובלין בזה כי בדבריו אכתי לא יתיישב מה שהקשיהי וכזה א"ש מה דנאיד רש"י מפי' רי'ה לקמן דהוא משום קושיית התיס' דהכא זתירוצם הוי דחוק ליש"' ויעיד אכתיב לקת; ■1.'־ה טע: אהד י1תד נג1; וות נא־י ודי ויש■'־'־.] ובאמת תירוץ התוש' דחוק מאוד ולולי דבריהם הי' נראה ליישב בפשיטות טפי גם לפיר"ת דסבירא לי' דפלוגתייהו הוא מסברא דנפשייהו מ"מ הסברא החיצונה אינה רק בקרן תלושה דבהא הוא דכבר הך מ"ד דוידאי בחזקת שימיר קיימי ואינו רק קנסא ומדחזינן דכללינתו בחדא מחתא בקרא ודין אחד לשניהם מסתמא גם מחוברת אינו רק קנסא אבל הסברא החיצונה במחוברת היא לכאן ולכאן וא.כ שפיר קאמר הגמ' אבל במחוברת כו' ולא קשה מידי קושיית התום' גם לפיר"ת ועיין :

תום' ד"ה ימלתא והר' רונחס פירש דה"ק יכו' דחזרהדבהמה לאו חזרה יכו'. לא זכיתי להבין דבריו דהשתא לרב זביד דס"ל דמוטד לאדם התמא הוי לבהמה וא"ב עדיף לי' הערתו לאדם כ"כ ליעדיה נמי לבהמה יאפ"ה ס"ל לענין חזרה דחירה דבהמה מיהת חזרה היא לעני; בהמהכדאיתא להדיא התם בסוגיא ור"ז אמר לך רישא אחזרה קאי נו' ות"כ כ"ש לר"פ דלא עדיף לי' העדאת אדם ליעדיה לבהמת מכ"ש רתימה דבהמה הזרה היא ואין לימר דהתה מיידי בסתמא דלא ידעינן בפירוש דהוי מועד לבהמת ולכך אפי' לר"ז הוי חזרה אבל היכא דידעינן ביודאי דהוי מועד לבהמה בפירוש אפי' לר"פ לא הו. חזרה זה אינו דלישנא דגמי דהתם כגון דהוי מועד לאדם ולבהמה משמע דידעינן בפירוש דהוי מיעד לבהמה וכן מיכרח לומר שם בסוייא וכמ"ש רש"י כד"ה רישא וצ"ע. ותי' התום' קמא אין לו מקום לדברי הרמב"ם דמפרש נגח שור וחמור וגמל אינו מועד רק לשלשת המינים בלבד ע""ש במ"מ וא"כ לדברי הרמב"ם נשארה קושיית התום' בלי שום תירוץ וצ"ע: דת ך. ע"א אמר מר ושילח זו הרגל כי' סד"א 1 אידי ואידי אש! והא דמכליא קרנא והא דלא מכ"ק. סוגיא זו קשה להולמה לפי סירש"י ותום' דרש"י הקשה לכתוב חד קרנא להיכא דלמכ"ק ואנא ידענא במכ"ש היכא דמכ"ק ותירץ דאילו לא הי' נכתב רק חד קרא הוי מוקמינן לי' בחסתבר להיכא דמכ"ק דווקא וחכתי לא היי ידעינן היכא דלמכ"ק עכ"ד וכוונתו ע"כ דגם קרא משלח מציק לאוקמי במכ'"ק דווקא ־ וכתב ע"ז במהרש"א דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י דא"כ מאי קאמר אח"כ דומיא דרגל מה רגל כוי■ אכתי רגל נופי' מנ"ל דמחייב בלמכ"ק נס לפי האמת כיון דקרא משלח ג"כ מציק לאזקמי במכ"ק דווקא הן אמת דרש"י בלשונו כיון לתרץ זאת במשיב וזיל דהא לא כתב ביה יבכר עכ"ד וכוונתו ע"כ דנהי אי לא הוי נכתב רק ישלח לחה־ הוי מוקמיק לי' במכ"ק מ'יח השתא דכתיב ובער הן! דח"רי בשן ח"מ מדשני בלישנא ולא כתב גש ברגל לישנה מבער שמעיק שפיר מלשנא משלח דמיירי בלא מכ"ק ישפיר קאמר הגמ' מחיא דרגל לפי האמת ומש"ב ע"ז המהרש"א דתי הוי כתב תרי 'ימני ובער הוי מוקמינן הרווייהו אשן יש לתרן לכאורה בפשיעות דאין כוינת רש"י דגש קרא מבער מציגן לאוקמי בלמכ"ק דקרא מבער אין לפרשו רק במכ"ק דווקא דהכי משמע לי' לישנה מבער רק קרא משלחאיכא להוקמי הכי והכי ימעתה ל"ק קושיית המהרש"א דאי הוה כתיב תרתי וביער הוי מוקמי' תרווייהו אשן דלמאי צריכין לתרווייהי כיין דגם בתרווייהו נמי לא מציק לאוקמי רק כמכ"ק דלשנא מבער לא מנינו לפרשו בגויגא אחרינא והרי קראי למכ"ק למה לי וע"כ דהוי מיקמיק הדה ארגל אף אי הוי כתב תרווייהו ובער ומדשני בלישנא למכתב ושלח שמעינן לחייבא גש בלמכ"ק וכמ"ש רש"י אך זה אינו דהא ע"כ נצטרך נפרש לפ"ז באמר הר תניינא ג"כ עד"י דקרה משלח משמע דווקא דשלחה שלוחי וקרא דיבער איכה לאזקחי הכי והכי ואכ תכתי תקשה דאמר מר קמא דאי הוי כתיב תרי ובער הוי מוקמיגן תרווייהו אש; והא דשלחה שלוחי והא דאזלא ממילא דהד קרה הוי מוקמינן במהתבר לשלחה שלוה־ :דהה. ד; ;,־;':ן לפרושי ק צר:”. כ£רד מד ה-"א; והוכרח לשניה לשינו לושלח בכדי דלהוי קאי הרגל ולא מוכח מידי מדשני בלשנא והדרא קושיית מהרש"א למכתה יכן באמר מר תנייגא תיקשה ג"כ בהיפוך דאי הזי כתיב תרי ושלח הוי מוקמיק תרווייהי ארגל וחד למכ"ק וחד ללמכ"ק. עוד הקשה ע"ז במהרש"ל דאמחי משני נאמד מר קמא ש.נויא אחריגא ונאמד מד תניינא שיניא אחדינא ולא משני את־ווייהו בהדא שיניא כיון דתרוו"הו הנך שיני" מצי קאי אתדיוייהו ואין לימד דרוצה להשמיענו האמת דחייב בלמנ"ק ובאזלא ממילא א"כ ה'יל לשנויי תרוו"הו -י:י"א קרא וק אאידך והכי הל"ל וחיב"א הא דשלחה נו' וכה". חצינו שיובא בש"ס ימדחלקן לתך. שינו■' נכא משמע דהך שינייא דמכ"ק לא מצי קאי דק ,אב! וש־נוייא דאזלא ממילא לא מצי קאי -ק ה־נל ילפידש"י כ"ז איני. עיד קשה. כשוף שעיין דקאמר אינשדיך סד"א ה"מ דשלהה שלוחי כי' קמאי נקיש האי שינייא שפי מהך שינייח דמנ"ק מיהו זה אינו קושיא כ"כ דיזדא חינייהו נקיש. והתיש' הידני לקושיית ד ש "י דאי היי כתיב ושלה לתודה ה" א ה"מ דשלחה שלוחי וכדמשני לקמן יכוונהם ב'ה ע"כ דקדא דישלח לא משמע דק בלמכ"ק יכן כאחד מד תניינא י"ג קרא דיבעד לא משמע דק אאזלת ממילא אף אילו נכתבו הנך קראי בלחידייהי ולכך לא מנינן תו לתרוצי כפי' רש"י ולכך פידשי דהנך הדי שיני" חדא מינייהו סמכת אאידך דנם לשיני"א ־מכליא קרנא צדכינן לשנוייא באזלא ממילא וכן בהיפיך יהנך תרי שינויי חדא נינהו ע"כ היכן טינתם אבל דבריהם דחיקיס יוחד מפירש'יי דא"כ תקשה שובח דלמה הלק; הש"ם להד, שיני" כיי; דצדכק לתדת"הז בהדה בבא יבלת שינייא תניינא אי; מקים כלל לשינויה קמא וא"כ יודתי דהנ"ל תדיוייהי כחד בבא ועוד קשא בין לפי' דש"י יבין להתיש' הא דפדיך בסיף סיייין ילכהיב רחמנא ושילח ילא בעי וביעד כו' דמאי נתחדש ל' עתה מה שלא ידע מקדם כיו; דידע משיני" קמאי דמכ"ק ודאזלא ממילא ממילא מתדנא קוש"תי לפי' דש'יי בתרי שינויי ולהתיש' שניהם שינייא חדא וענ"ש קיש"תי לק"מ וגש המחר; למה חת־ למניא תירוניס חרשים נאמדו אי לאי קרא יתידא כו' ולא תידן מיד בשינויי קמאי. ועוד הקשי התום' עצמם בד"ה תינעריך דלמשקנא הדק־'ל למאי צרכינן לקרא דכאשדינער כו' ע"ש בדבריהם וחידינס וידא. דחיק שיבא כמבואר למעיין ולכאורה היה נראה ליישב קושייתם בקושיית המהרש"ל דהרש"ל הקשה על קושייתם דא"כ לא חכל"ק מג"ל דחייב בחרוריהו דליכא לשנויי דימיא דרגל כיון זיהשתא וביער האי אתרווייהו עכ"ד זצ"ל בכוונתו אף דלהתוה' ושינת משמע דלמכ"ק אפי' אם נכתב לחוד מ"ה גם התום' ע"כ מודים לפי' רש"י דבקרא דושלח אין רמז לכשיהי' קאי אלמכ"ק דווקא רק דס"ל להחום' כיון דים להיפוך נמי אין שום רמז במשמעות! שיהי' קאי אמכיק א"כ אפילו אי הוי נכתב לחורי' גמי הוי מוקמינן לי' בכל גוונא גם בלמכ"ק דמנ"ל לאיקמי במסתבר כיון שאין משמעות בו למכ"ק ימהיכא היסק אדעתין לאוקמי במכ"ק אבל עתה דתרווייהו קראי קאי אחדא מלתא בין אשן ובין ארגל שפיר קא קשיא לי' למהרש"ל ואימא דאתי וביער לגלויי דאינו מחייב רק במכ"ק דאילו מישילח לתוך ה"א דגם בלמכ"ק קמ"ל ובער דאינו חייב רק במכ"ק והיא קושיא נכונה ומה שתירץ ע"ז במהרש"ל וברגל לא שייך לחלק בין מכ"ק ללמכ"ק דרגל לא היי רק למכ"ק הא וודאי ליתא דהא ע"כ צ"ל לפי' התום' דגם ברגל שייך מכ"ק דאל"כ תקשא באמר מר תניינא קושיית התיש' קמייתא דלכתוב וביער לחור ואנא ידענא דאזלא ממילא ומכ"ש שלחה שלוחי וט"כ צריך לתרץ לשימת התיס' דהא דאינו חייב רק במכ"ק וכמו שתירצו כן באחר מר קמא וא"כ הרי חזינן דגם ברגל שייך לפלוני בין מכ".ק ללמכ"ק ורלא כמהרש"ל ומההימא עליו שהיא שיתר דברי עצמו שהוא עצמו כ"כ בפי' דברי התום' דלעיל ידו"ק ועכ"ש כיון ונסתר תירוצו א"כ ממילא יכילגא לתרוצי קושיית התום' בקושייתו אך באמת כבר תרצה בפ"י לקושייתו דליכא למימר דובער אתא לאזלא ממילא ולמכ"ק דווקא דא"כ למה שינה בלשני' מ ו שיל ח לוביער ה"ל למכתב תלי וביער יע"כ דהוה חוקחינן חדא אשן וחדא ארגל ימדשני בלישניה ש"ח דושלח אתי לאירוי. דחייב גם בלמכ"ק יכיין שכן הדרא קושיית התום' לדוכתא |איברח דלענ"ד לא מתחוורא הך פילפולא ולכתוב הרי זימג' ובער דאיך יכתוב ובער את בעירו ואף דבכמה דוכתי מציני להש"ס ופריך בכה"ג ולא נכתוב הך מלתא אף דלפי הנדמה לא יתיישב הלשין בשום אופן בלא"ה מ"מ בפיגיין דלא מציגו זה בגח' ולשקול וליגירי בהכי א"כ אנן מדעתן ודאי דלית לן למפרך זה 1מש"כ רש"י דהא לא כתיב ובער נמי אין הכתגה ולכתוב תרי דמני ובעד רק דה"ל למכתב איזה לשון אחר דוגמת ובער המורה על מכ"ק דמקא ועיקר כוונת רש"י דובטר מלמדינו לפרושי ישלח ללמכ"ק ואילו נכתב ישלח לחוד ולא היה נכתב וביער הלל בהירה הר מוקמינן ליה במכ"ק אבל עכשיו ומנינו בתורה בשוס דוכתא לישנא דובער המורה על מכ'יק מזה יועינן דושלח הוא לא מכ"ק ומיושב בזה קישית מהרש"א דלעיל ואף שהלשון דחוק בפרש"י מ"מ נראת שזהו כוונת דבריו ובזה יהיה נסתר תירוצו של הפ"י והדרה קושית המהרש"ל לרוכתי'] אך לענ"ד נראה ליישב קישית תום' בפשיטות דאי לאו כאשר יבער ה"א דבער אתא לאורו" לחיובי גס באזלא ממילא רק היכא דאיכא הך נריעותא דאזלא ממילא לעומת זה בענין המעלה שיהי' מכ"ק דווקא וקרא דושלח אתי לאירויי דהיכא דשלח שלוחי דאיכא מעלה דשלחה חייב גם בלמנ"ק ולא הוה ילפינן כלל חד מחברי' אבל עתה דחד קרח מיידי בשן וחד כרגל שפיר ילפי מהדדי ורז"ק חי: ־.־' בחי'■־. לקי:"־ ה־"יס' גדרן 5שיע עי": ידליק: ועל כל פנים הכי גיא דחוקה בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות ואף שישבנו מקנת הקושיות ונ"ע : אולם אלול' דבריהם היה נראה נענ"ד לפיש פירושא ישיגיין נרוומא ע"פ כינרת התהיש"ל שנאתי לעיל דניגל לא ש"ך לפלוג■ נין מכ'יק ללמכייק ישתם הדקא דיגל הוא בלמכ"ק יחף שהשגגי עליו לעיל היינו שאי אפשר לייזר כן כפי שיטה ההיית' אנל נול■ דבריהם מצד עצמם הדברים :כינים ונאור והתכיא ניתנת כן בלי □פק ועוד א:■ מוסיף על ינייו דגם נשן לא שייך לפליגי בין אזלא ממילא כשלה שלוחי ־?הם הזיקא ־שן היא אזלא ממילא שהולכת להנאתה ועוד :יאה נומי דנם אם משלחה בשדה תכירו מ'ית אין מנייה איחה לאכול יק שאיכלת מעצמה להנאתה ולכך מיקיי ככל פעם אזלא ממילא כיון דעיקר ההיזק ־היינו האכילה עישה מעצמה ולא דתי לינל דאם שלחה כשדה חנייו הייני שהנהיגה אכ הדייסה נעשית בהכרח ע"י משא"כנשן. קצין שלדברים ד?<זם הזיקא יכן הוא ממילא ומכ'ק ו?חם הזיקא דיבל הוא נאמכיק ושלחה שלוחי ולאו נלישנא דושלח וגער תליא מילתא רק דע יקי נזקייהו דשן ורגל קהמא הכי המיץ ומעתה מתפרשא סיגיא דידן נריוחא יבאמר מי■ קמא דמשני סל'א אידי ואידי אשן היציך ע'יב לימי■ הא דמכ"ק והאדלמכ"ק !־לא מצי לשנויי הא ישלחה כו' משיש דגם מחד קרא הוי ידעינן אזלא ממילא ד?תם כן הכי  היא רק במ"בק ששיי הייני טועים משים רסחס שן הוא מכיק לכך צייכינן להרי קרא לחייבו גס נלמכ'־ק יאי לא היה כתיב רק סי קרא יישלח ת.מ הוה מזקמינן לי' במסתבי לענ"ק ינמש"כ רש"י ולא תקשה לן אנה :;כה רמז בקרא יישלח למכ'ק יבמש"כ בשביה לחיק' יזה אינו כלום ילאו מלישנא דקייא היה עעינא יק משיס דקת- נזקא דשן הכי איתא וגס יתיישב הא דאמרינן דומיא דרגל כי' אף ינינל לא נכתב יק <זי קיא יישלח מ'ימ ידעי:ן שחיי ללמכ'ק משים ישתם נזקא ריגל הכי הוי ועדיז יתפרש נס אמר מי תניינא ודייק. 'מעתה אתיא ששיי קושיית הנא' יפריך בכיף שיגי־ן ולכתוב רחמנא ושלח כ־' דמסיונב סן והכמנג יגל ולא היקשה יא'־כ מהיכא ניגף לקייב בלמכ'יק ובאז'־מ כיון דג־כא רק ח־ קיא דזיאכיין דעכ'ים ילפינן מתך קי־א לת"ויייהו ישתם שן הוא א;ימ יסחס יגל היא למכ"ק שפיר ניגף חדא החברי' שן הרגל ורגל משן כה' דגש עתה ינכתבי הר■ קראי ג' כ תינרכו למילן> חדא מחברי' ולכך חתר המתין להניא תירוצים אקיים מפיס יקישיא אל־מתא היא ואינה התיישנה כלל בשינויי קמאי אך לפין נכאי־ה אינו מינן מאי ימשני הס"ה קי"א ה'ייי היכי. ישלחה שלוחי כי'. אמנם אי משים הא לא תביא דשפיר מנינן לפיושי לשנא דהשיקבתיי אגפי חדת דהכי כוונה הש"ש דאף דמצינו לשין שילוח גם גבי שן כדכתיב ושן נהמות אשלח כוי ממ כיון דלישנא דשילוח דקיא מידה כפשיטי על שלתת שליחי ממילא היה מוקמינן ליה על יגל לחרד דש"ך ביה שלחה שלוח■ משאי־כ שן דלא שייך ביה בקחמא תך ישלחה שליח■ משים יסהם שן א;'ימ שניתי ונשנא דהפ.ש לכפייה מיישב עפ. להן פירתזא נתיא אך נש"ז הירא קיש"רז החים' ד.ה איצטריך ל־וכתיה ילפיייישא קיוא אץ מקום כלל לקושיית התיש' מיתי כני־ ניז"שב נלא"ת קושיית תשים' גיניייבי לפיל א־ עפ". מש"כ א. עפ'יי ייש"ב התיש' זעכ"פלהנך חיי' פייישא נתיישב הא -אמי הגיו' דייקא שד"א ה"ת דשייזה שלית■ ולא קאהר ת"ין דמש"ק והמעיין ינתר ח־וי'ק הימב נש"ז כ■ לע"ד הוא הפירוש הנריר גשיניין שבל. שים נהנים ועיין:

דף ף ע"א יד היד דרנו להזיק במועד ומועד דרנו להזיק נו'. אין להקשית דלחא ס"ל להך ח"ד דמני שור ינל מיל' דשור נמאן דאמר פלנא נזקא ממינא וא"נ כתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי דזה איני דאף דס"ל דשתם שוורים להו בתיקה שימיר מ"מ לא מיקרי דרני להזיק דהא לא אמר בחזקת לאו שימור קיימי רק לאו בחזקת שימור קיימי. תדע דהא פריך נם אמועד ומועד דרכו להזיק וזה וודאי לינת שום פברא דמועד יהיה בחזקת שיחור דהא המונא הוא לני"ע וא"כ וודאי דלאו בחזקת שימור קיימי ואפ"ה עלה על דעתו למפרך ומועד דרנו להזיק אלא יודאידסברת המקשן היה נם במועד דאן דמדאי לאו בחזקת שמור קיימי מ"מ לא מקרי דרנו להזיק נאשר אבי' דאינך נולהו בחזקת לאו שימו" קיימי ודרכן להזיק ולפ"ז הנח' לא גאיד משברת המקשן רק גבי מועד נדאמר להדיא אין ביון דאייעד אירחי' ומקרי דרכו להזיק נשאר אבות אבל נבי תם אן למ"ר לאו בחש"ק וחמונא הוא מ"ח לא מיקרי דרנו להזיק כשאר אבות דהא מזה לא נאיד הנח' וכשאר כברת המקש; יכן הסברא נותנת באמת לחלק ביניהם לנל מעיי! שופש בנד ק ומזה נדחה פי' ר"ת דפי' דהך דקאחר הנח' לקמן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא דהכוונה הוא על מ"ד דסי'ל מחונא הוא וא"כ התם שוורים לאו בתש"ק ולפמ"ש זה איני דאכתי נם לאיחו מ"ד מ"מ לא מיקרי דרנו להזיק ולא אתי מבינייהו דא־נך כילה! דרנן להזיק זים בסוגיין דפ"נ מוכרח לומר כן דאי לא הימא הכי תיקשה למ"ד ממונא נו' ורחמנא הוא דחס עליז כו' למה חסה התורה עליו יותר מעל שארי אבות כיון דדמי לתו מכל צד אלא וודאי כדכתיכנא דאן דלאו בחש"ק ח"ח לא דחי לשארי אבות דהמה בחוקת לאו שימור קיימי ולזה מיאן רש"י בפיר"ת דלקמן וכתב דלא אחפרש היכא. ואי"ה בסוגיא דפ"נ נכתוב עור בזה וזה נכון :

דף ה ע"ב ולמ"ד קרן עדיפא שכוונתו להזיק כו'. רש"י כתב דלא א תפרש היכא ור"ת פירוש דזהו הכוונה על מ"ד דס"ל פ"נ ממינא וסתם שוורים לאו בחש"ק והנה המהר"ס הבין דלכך גאיד רש"י מפיר"ת משום דמפרש בגמ' מה להנך שכן מועדי[ מתחילתן דרלה לימר דמשלמין נזק שלם ולכך כתב לעיל (בתים־ דיה אבל במקטרת דף נ' ע'נ) מה שכתב. ובאמת דברים אלו אין להם שחר כמ"ש התום' דליכא לפרושי הכי יביודאי גס רש"י מורה לזה ומאי דלא רלה לפרש כפיר"ת הנה מלבר מה שכתבתי למעלה דאפילו להך מ"ד דממונא אפ"ה לא מקרי דרכו להזיק. עוד נוסף ע"ז דפי' ר"ת דחוק מאוד בפירוש דברי הגמ' דמאי קאמר ולמ"ר אדרבה קרן עדיפא שכוונתי להזיק כאילו הך דכיונתו להזיק תליא בפלונתא יזה אינו דבזה ליכא שום פלזגתא רק דפלייי אי בחש"ק אי לאו בחש"ק וע"כ נצטרך למפסק דברי הנח' בסכינא חריפא ולמימר הכי ולח"ר וכי' וכיונתי על אותי מ"ד דפ"נ חמינא וא"כ אדרבא קרן עדיפא מסברא כיון דכיונתו להזיק ומי לא יבין זה כי היא דוחק גדול ועיקר חסר מן הספר ולכך כ' רש"י רלא אתפרש. היכא. אמכם לולי דבריהם היה נראה לומר בפירוש הגח' דהכיינה הוא על אותו מקשן דהקשה לעיל (דף ד' ע.א) ארב יהודה ילאו ק"ו היא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש וכיונתו להקשית המתניתץ כמ"ש לעיל לדברי התום' [דה;' מ:מע שכשאז־גהיא :כ מדקאמד ת';;!:■,!־ גדיא :1? דקישייתו היא על תנא דמתניתין דלכתיב שן ואתיא קרן מיניה במכ"ש מחמת שכוונתי להזיק. וא"כ חשיב ליה חימרא דכוונתן להזיק כ"כ עד דלא חשיב כלל לפירכא מה שאינה מועדת מתחילתה דבלא"ה לא הוי פריך מידי ולכך קאמר לאותו מ"ד דאמר לעיל אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן אתיא דלהך מ"ד ע"כ דאליס ליה חומרא דכוונחי להזיק עד דלא חשיב לפירכא מה שאינה מועדת מתחלתה. זהו הנלפע"ד פשוט בכוונת לשון הגמ' וכמדומה שלזה נתטון הגר"א בהגהותיו הנדפסים בש"ס קאפוסט ובש"ס ורן החדשים דו"ק ותשכח :

ז ע"א גמ' לעולם לאפקרינהו ולא דמי לבור שכן אין כח אחר כו'. לכאורה היה נראה דדוקא נקיט בדאפקרינהו דבלא אפקרינהו אף לשמואל דאמר מבורו למדנו לא ניחא משים דהיכי מצי למיחר דלא דמי לבור מחמת שכח אחר מעורב בו תיפוק לי' דאחר שנעשה בור ע"י כח אחר מ"מ היה לו לסלקו כיון לממונו הוא וא"כ חשיב כנעשה בלא כח אחר דמה בנח דמעיקרא נתערב בו כת אחר הא אח"כ נמי ממונו היא ויש לחייבו משוס דלא סילוק הזיקו וכן באוקימתא דבור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו נמי נוכל לומר הכי. אך מ"מ זה אינו דהא בהנך איק־מתא דפותקיס ביבותיהן והכותל והאילן לא ניכל לומר כן וע"כ דצריך לומר דהא דנקיט בדלא אפקרינהו היינו ני היכי רתוקים אליבא דכו"ע ופשיט :

ע"ב הכיהל והאילן שנפלו נו'. עיין ברא"ש דכי לנסתפקו בתום' אי הזיקו כשעת נפילה אי יהביגן להו דין אש או דין בור והוא הכריע דכל לין בור יש להם ולא דמי לאבגו וסכיני כו' דנפלו מן הגג ברוח מצויה והזיקו דהנך נעשו אש ע"י כח אחרים אבל כיתל ואינן מחמת ריעוחה נפלו לעצמן נו' לכך יש להם דין כור ואי משים דהולכין ומזיקין משא"ב בבור לא גריעי מחמת זה יכ"ש דיש לחייבו יותר כי' ע"ש ותמה עליי כפ"ח דא"כ יש לדמיתו ג"כלאש ואי משוס דאין כח אחר מעורב בו כ"ש דיש לחייבו יותר ונראה רלק"נן דכל עיקר החילוק שבין בור לאש הוא דאש הולך ומזיק ומשיג את הניזק בכל מקים שהוא ובבור הוא להיפוך שהמזיק עומד על עמדו והניזק הולך מאליו והיינו דוקח בדבר שהולך ע"י הרוח דאין גבול להליכתו ויכול להשיג את הניזק בכל מקום שהוא אבל כותל ואילן יש גבול לנפילתן ויתר מהגבול אינם יכולים לילך והניזק צריך לבוא אל המקום ההיא בכדי שיוכל להנזק וא"כ ביר ממש היא וכבת־ אריכתא דמי כמו תל דגבוה ה"נ חרא ביר הוא מלמעלה עד מקום שיוכלו ליפול מעצמן כיון דהניזק צריך לביא שמה אל מקום הנזק ק נלפענ"ד בישוב דברי הראיש והוא נכין כסברא:

דף ט ע"א בנח' אלא אתר אביי כדאמר הרי שהיו לו בתים ט' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה כו'. ד' שיטות בזה רש"י גרים ה"ד אי החל דכו"ע ט' אפילי טובא ליספי לי' ואי דאוקיר דכו"ע זדידי' איידי רעייל ונפיק אזוזי כו' אפילי פורתא לא ליספי לי' ועפ"י גירסא זו פי' ב' פירושים לפי' קמא מיידי בעני שהיו קרקעותיו מאתים בצמצום בשעת היוקר ובשעת הזול אינם שווים מאתים נמצא דהזא עתה עני גמור ופירושו דעד מחצה היינו מחצה בנכסיו דהיינו מאה זיז ולא יותר ולא הוה דינו כעני גמור ליטול אפילו אלף בב"א ופירושא דפורתא או טובא קאי על כמות הנתינה לא על איכות ההזלה ור"ל דמלת פירתא אי טובח נמשך אל זה שאחר למטה ליספי לי' אי לא ליספו לי' זה"ק אי דהוזל דכז"ע ה"כ אמאי לא יהא דינו כעני גמור לכל הלכותיי ליטול אפילי אלף בב"א ואי דאייקור דכו"ע אפילו פירתא ט' שהרי שוות הס מאתים זוז ובתר ט"ע חית לן למייל לא בתר דידיה ומשני לא נריכא ט' יר"ל דלעולם דלכו"ע נמי הוזל כנין דהוא ביומי תשרי ואפ"ה לא חשבינן ליה כעני נמיר כיין דביומי ניסן ודאי יהיו שוות מאתים ולכך. הבינן ליה מאה זוי להשלים מאתים ולא יותר. ופי' זה היא נכין בלשנא דנת' ובסברא אלא דקשה קצת לפירוש זה דאמאי לא קמפרש הב"ייתא כמה נכסים יש לו כיון דמיירי דיקא בעני ופשטא דלשנא דברייתא משמע דמיירי אפילי ביש לו הרבה דהא סתמא קתני מ. שיש לו כי' דמשמע אפילו טובא : ן7ןןף עי'רש"י נלשץשני דמיייי בעשיר כאע־ני :פי שעת הזיל שיות קרקעותיו הרנה ייתר ממאתיםזיז ועירכו דעד מתלה היא לעי' זה עד בימנא לכל העתי־! למכיר קרקעיפיי בתלי דמי שוויין דאז וזי לא מ־המינן עליו לאמרינן זיל ימכור בחל♦ דמיהן אבל אש ליין. להוזיל ייתר מרתמינן עליו וניתנים לו מעשי עני עד שיוכל למוכרן עכ"ע נחלי דמיהן ימקכה א־ הוזל דכו"ע כו' א"כ אמאי לא מרחמי:; עליו עד שיוכל למכור בשוויין ממש כיין ילא עשע מידי ואי דאייקור כו' אם כן פשע במאי יעייל ונפיק אזוזי וצא בעינן לרחימי עליו כלל אפילי שאינו יכול למכור רק גפתות הרבה מחלי דמיהן ומגו:, נא צרינא כי' ר": לעולם דמיירי נהחל דנו"נג ולכך בעינן ניחש עניו ע" שימכיר בשוויין ממש רק שביייוי השי■ הצי דמיהן היינו ימי שיחין כיון דהכי אירמ"הו נמיזנ עד כ: נא ונפי' זה משפרש מנש מידיזא ננ"יגא עי- איכות ההזנה נא עני כמות הנתינה ונס אינז מקושי במאמר נסכי ליה ינא נשפי ני' יק דמאמי לקת' היא מאינרגפ"ע רפי' זה דתיק שיובא בין13שנא דנשנא דהנמי ונין בקניה חדא דנשנא דע" ממצה משמע יותר כפי, קיזא ועוד נשנא ־פירהא וניונא משמע דקאי עי כתוש הנתינה יעוד רקפקיק ינישנא דניונא ליעפו ניה בו' נקכינא שריפא יפשניא דנשנא וודא' משמע יהיא מאמי אמד. כפי'קייא יעיד קשה נייבא נ־ניא נין נהו;. יכי"ע ובין באייקיד דכי"ע דנהיזל אין הקב־א ניתנת כלל שיעול מ"ע דמה בכך שהוזל דכויע אדרבה כ'■; יתיז. דכו"ע א"כ עכשיו זהו ־מיה; ימי יידע אש יתייקר חתזיי. לקדמותו או לא -להא. שחי כך לעילס א' עכ"פ נשנים רנות וני; :־ וכך יאכל זה מעשי עני ות- ונש בא"קור דכו"ע "אמו":; "לא "-"ל כלל כ"; יפשע הוא דגי הימא דמאי פשיעה שייך נזה במא. דעייי. נפיק אזוז' כי מה יעשה העני נע:'. אשד עינני' שאל. נחש 'פייש אי; להם אס לא. שתיל ליושוי ק־קע־ת'., לתהיות נפשו ונפשית ביתו העניופיש נ־עב אני. בשביל שלא הקתיר עניו לקיים בעצמי. ש "תעשי ויי; של קנקינן ליה אתמהא ■יעי־ קשה דלתך ■ישנא היה לי' להש'ק נפ ש לעינם ־הוזל -כו"ע :מ.. לא. יישא שי' ־נשנמא ־.פ' קמא ניחא דנת הוצרך ■לימי לעילם כיון "במאי ימשני לא נדיכא ה" ־'ייקא דהוזל ירצה נומי דההזלה ה" מתמה שהיא. ומי תשרי ולא היתה שש הזלה את־ת זינת זה אבל לפי' תקני שע"כ

לשי; ':' דרש"י דעד מחצה הוא עד שיוכל למכרן בחני דמיהן ומיידי בעשיר ופריך אי דהוזל דכו"ע אפילו פורתא לא ליעפי לי' ר"ל אפילו הוזל כ"כ עד שאינם נותנים בעדם רק פורתא אפילו הרבה פחות מחצי דמיהן אפ"ה לא ליספו לי' ואי דאייקיר דכו"ע אפילו נייבא נמי ליספי ר"ל אפי' נותנים לי' יותר י■ מחצי דמיהן אפ"ה ינחל עד שיוכל למכרן בשוויין ממש ומשני וכו' ולפ"ז לא תיקנו מכל הה שהקשינו על פי' שני של רש"י רק מה שהקשינו על הסברא דלהרי"ף אתי א שפיר הסברא אבל כל מה שדקדקנו בלשון הגח' גס לפי הרי"ף תקשה ק ודו"ק. זלהדיץ. י.■■ ל?;:!־ ולי-ל-י לש:: דא”יוד ן;ו.ע 1לל:ץ נ' :נד:"' לש!:□ דו,: ד;י"ל1.ז ובאחת כי כן הוא מדרכם של התום' שלא לדייק כ"כ בלשון הגח' רק שיהיה נכון בסברא ורוב דבריהם הולכיס על דרך זה : אולם הרמב"ם פי' לשישה הרי"ן) רבו וגרסתו עד"ז היינו שהוא מפרש ג"כ בעשיר כלשון ב' שברש"י רק שבעד מחלה מפרש כפי' קמא דרש"י דר"ל עד מחלה בדמיה; ולפ"'ז שפיר יתפרש מלה פורתא ושובא על כמות הנתינה כמו לפי' קמא דרש"י וגס יהי' מקישר עס חלת ליספו לי' ילא ליספו לי' ויתיישב כל מה שדקדקנו בין לפי' ב' בי; לפי' קמא בין בלשון הגח' ובין בסברא דבאמת הסברא נותנת כן שלא יתנו ל; רק מחלה בדמיהן דכיון דמשלמין לו הפסידו כמה שהוכרח למכיר עתה ביומא תשרי א"כ לחה ישול יותר ושישה זו מהחוירא שפי מכולם וגם דברי הו־י"ף מהפרשי! כן דמסהמא הוא הולך בשישת הרי"ף רבו ועיין : ולכאורה הי' נראה עוד ראי' לפי' זה או לפי' קמא דרש". מעיקר שקלא ושר י א דסוגיין דקמתרן אביי לרומיא דקראי דמישב וישיב כדמר כ!' וה"נ נזקין דיניה בעריות ואי אמר הב לי בינונית שפי פורתא כו' זא"כ שקיל כייקרא דלקמי' ויש להבין לאיזה לורך מרמי לה אביי להא דרבה אס בשביל דנשמע מדברי רבה שביומי ניסן יקרי ארעא וביומי תשרי זל ארעא מסתמא מנהגו של עילם כ; היא ולחה לן למילך כן מדרבה ועיר למה לן כלל להא דיוקרא רלקמיה ולא אמר ואס לא מעלינן לי' כנכסוי דבר מריון כראמרי' בב"ב ף" ;.) וכפי פי' התיס' שס דבר כרייי עשיר היה ואינו מוכר קרקעותיו רק בדמים מריבים וה"נ בג"ד למה לא יוכל להעלות קרקעותיו אש.' ביותר מכד. שוויין של יוקרא דלקמי' ובשלמא לפי' קחאדרש". מתיישב זה הישב דבלא"ה ודא. לא מני להעלות בדמיהן דגם אבי' הו. ידע להך סברא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ של מזיק שאפי' בעדיות יפה כתו כ"ש בבינונוח וכמש"כ רש"י כן להדיא ע"ש רק דאביי הו. סבר דאפ"ה מל. להעלותן כיוקרא דלקמי' כיון דחזינו בהא דרבה דע"כפ גם יוקרא דלקחיה נחשב עתה ביומי תשרי לענין דלה להוי מקרי ער גמור כמו כן ילין מיני' אביי דלא חשבינן לי' המעלה יותר מכד. דמוהן במה שיעול כיוקרא דלקמי' ושפיר הוצרך להא דרכה לענין עיקר תירונו דבלא"ה הוי אמרינן מה לנו עתה במה שיתייקרו בניה! כיון דעכ"פ עתה אינם שוות כ"כ היי כמעלה בדמיהן ואיני רשאי לכך ילין מדרבה דלא חקרי מעלה בדמיהן יכדכתיבנא וכמו כן לשיטת הרמב"ם נמי יתיישב עד"ז כיון דחזינן בדרבה דנוטל עד מחצה בנכסיו ולא אמרינן כיון דעכשיו הוזל דכו"ע לא יעיל כלום ש"מ דגם עכשיו נחשב יוקרא דלקמי' לדבר מה כמו כן ילין מיני' אביי לעני; דרשאי להעלות בדמיהן כיוקרא דלקמי' אבל לפי' רש"י ולהת-יה' אליבא דהרי"ן אינו ענין כלל הא דרבה לעיקר תירוצו דאביי ואדרבה לפירושם מוכח מדרבה דלא חשבינן כלל ליוקרא דלקמיה לשים דבר רק בתר השתא אזלינן לגמרי דו"ק ותשכח וא"כ למאי הביא כלל להא דרבה. וזה הי' נראה לכאורה ראיה נכונה לפי' קמא דרש". אי להרמב"ם זאן רלהרמב"ם אינו מיושב כ"כ כמו לרש"י מ"מ מתיישבין דבריו טפי מאיגך פירושי אלא שחוזרני בי דנהי דנוכל לפרושי כן מזקין ובע"ח מ"ח בכתובת אשה דאין דינה כלל בבינינית הדק"ל למאי הוצרך לדמיינו של רבה ולא אמר מעלינן לך כנכסי דבר חריון ובע"כ צ"ל דהא דיוקא דדייקינן לאו דווקא היא וצ"ע ליישב זה ועוד יש יירסא אחרת בזה בתום' לפי שיטת הרי"ן ע"ש והכל הילך למקום אחד ואי; נ"ח ביניהם לדינא כלל ותחילת דברי התום' פי' ברש"א דמיירי בעני וכפי' קמא דרש"י ויותר הי'נראה לפרשם בעשיר וכלשון ב' דרש"י וכן נראה מדברי הג"א ועיין בזה כי קצרתי: מצרן של דברים לענין דינא ללשון א' של רש"י לעשיר לא ימינן כלל בין הוזל רנו"ע ובין אייקיר דכו"ע כיין דעכ"ם שוות קרקעותיו ר' זוז ובעני בלא יומי גיס; ותשרי רק דהוזל מעצמו אי הוזל דכו"ע יש לו דין עני גמור להבינן ליה אפילו אלן זוז בב"ח ואי אייקור דכו"ע אזלינן בהר כו"ע ולא 'הבינן ליה כללובזילא דיומי דחשרי ימינן ל־' מחצה בנכסיו דהיינו מאה זוז ולא יותר ללשק ב' דר:", לעני '.הבינן תמיד אפ־, אלף זוז אפילי בדלת ביומי דתשרי כיו; ובתר השתא א'לינ; לפירושי ודי"ק ולעשיר בדיזל לכו"ע יהבינן ליה צד שייכל למכיר בשיו"; מעם ובאייקור לכי"ע לא. הבינן ליה שלל אף שאינו מוצא למכיר רק בפחית הרבה מדמי שיייין וביילא דיומי דתשר. תשבינן מהנה דמיהם כדמי שיייץ ואס הוזלו ייתר הזי דיני לעני; מהנה כדיני לעני; דמי שוויי; בשאר ימות השנה וכמי שבארנו. ולהתוס' אליבא דהרי"ף לעני ג"כ יהב־נ; אפילי אלף זוז ולעשיר בהחל דכי"ע לא יהבינן ליה כלל ובאייקיר דכי"ע. הבינן ליה עד שייכל למכיר בשוויץ וזילא דיומי תשרי אזי המהנה יש לי דין דדמי שוויין וכנ"ל. ילהרמב"ס אליבא דהרי"ף לעני ג"כ אפשר דיהבינן ליה אלף זיז אף שאין זה מוכרח כ"כ לשיטתי מ"מ מסתבר לימדי כ: כיץ דלא מפליג כברייתא בהכי ולעשיר ג'־כ כמי שיטת התים' נהרי"ף יכמש"כ יב'־לא ד־ומי תשרי יהבינן לי' עד מהנה בנכסיו יהייני שמשלימין לו הפסידו במה שמיכריז למכיר עכשיי ילא יותר ומחוורתא דסיג"ן כהך שיטתה ועיין. ודברי הנ"י בזה. מעורבבים שהתחיל בשיטה הי־מב"ס דמיירי בעשיר יע"ד מה שפירשנו בי דעד מחצה בנכסיו וסיים בשיטה רש"י דמיירי בעני וכבר התעורר בזה בח־דישי הנשי שס. אולס הבקי קנה בדרך הר"ן והנ'־י דמדרכס להעתיק דבר. רש"י כלשינס אף דלה ס"ל כי־ת־ה לא הקשה גס זה יעיין:

שם ע"ב ברש"י ד"ה ישקל ילהכי אתי כי' אף רלמאי דאמרינן אלא אי איכה לדמי" לבע"ח מרמינן לה ישס גבי בע"ח ליכא קרא להכי ואמרי' כן מסברא נ"ל דדיקא גבי ניקין דיפיי כח שלהם מפורש בקרא מיטב שדהו יכי' לכך איצטריך קרה לבינינית יזיבוז־ית דלהו. רשאי ליהן כיוקרא דלקמי' אבל גבי בע"ה דיפוי כח שלהס איני אלא תקחזי'ל דמדאי־ייהא דינם בזיבורית שפי:. אמרינן כן מסביא בלא שום קרא וזה פשיט ומישרת ילפי"ז ע"כ סוגיא דשמעתין אזלא אליבא דעולה דס"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית ודלא כהפ"י שרוצה בע"יז מדיפה התירה :יהי דליה לענק המזיק ליתן איזי שירצה זה"נ מני הלית הו המזיק לימר כי היא חביבה עלץ והר כעדית ועדית תו בינונית ובינונית ילפ"ז פ"כ צ"ל דגם בעדית ועדית הירא דגילה דעתי שרוצה ליתן לו שקיל הניזק בע"כ דהא הרא"ש מדמי להו אהדדי דאלת"ה הדרא קושיית הרא"ש לרוכתי' וזהו כדברי ההמ"ע בעי' תי"ע ס"ק ד' שהשיג על הע"ש בזה ודבריו נכיניס ודלא כהש"ך שם ס"ק ד' שכתב שנראים לי דברי הע"ש ולא עיין היטב בדברי הרא"ש אלו וכן כתב בהו"ת (?י' ק"ב ל'? י' פ"ש וזה ברור: ובעיקר הברת הרא"ש נלפע"ד דלא מיקרי גילוי דעת רק היכה שריצה ליחנה ביוקרה דלקמי' אבל אם מעלה אותה בדמים מרובים יותר הרבה מיוק־־א "לקמי' לא מיקרי גילוי דעת כלל משום דכן היה מדרכם של בני ארם למכור אף הדבר החביב עליו ביותר בדמים מרובים דריביי הדמים חביבים עליו טפי וא"כ מחי גילוי דעת יש ביה שאינה חביבה עליי כעדית רגם אם הייתה עדית היה מוכרה בדמים אנו רק היכא רגלה דעתי שרוצה ציתנה לו ביוקרא דלקמיה שבאמת אין זה יותר מנדי שוויו כיון דכי"ע נערי עד ניסן ומזבני א"כ חיינן דאינה חביבה עליו ביותר רק שאיני רינה להפסיד מדמי שוויי בניהן יבזה הוא ראי; שומעין לי דמה לני אם יפהיד בזי אי ב"ו כנ"ל פשוט ובזה יתיישב הא דנקיע בכולה שמעתין כ־יק"א דלקמיה ולח קאמר מעלינן לך כנכסי דבר מריק יכמי שהקשינו לעיל תבל לשימת הרת"ש ניחא דבלת"ה לח הוי מקרי גילוי דעת כלל ויתיישב נמי קצת מה שדקדקנו לעיל מה ענק דבז־יו של רבה לעיקר תירוצו של חביי ודו"ק : ל ך יי דלהרת"ש ניכל לקיים שפיר הגירסא דפריה בציר פורתא גבי בע"ת שדתי התום' להך גירהא ולהרא"ש רבגילוי דעת תליא חילהא שפיר מנינן למימר היכח דגילה דעתי לענין עדית גם בזה יש נעילת דלת יתיישב בזה מה שרחקו התום' עצמם בדבור שאח"ז דלהכי נקיט כתובת אשה איירי ראיירי בנזקין ובע"ח נקט בתרייהו כתובת אשה ולהרא"ש אתי שפיר ודו"ק. אמנם מדבר, הרא"ש עצמו יראה דלא הוי ברירא לי' הך חלתא גס לשיטתו דשפיר נוכל לומר דגיליי דעת לא מהני רק בתובע פחית מדינו אבל ביותר מדינו לא מהני גילוי דעת כלל ולכך גס לשיטתו לא גרפי' להך גירשא רעדית בניר פורתא ולכך כ' הרא"ש זיבורית טפי פורתא לקד נירפא או עדית בציר פורתא לאידך גירשא משמע דלא ברירת לי' מלתא לאכרועי בק הגירפאות וכן הוא בתומי© פי' ק"ב פ"ק ה' עיי"ש והטו־ הכריע דלא כה־ נירפא ולכך כ' דא"צ לייזן עדית בציר פירתא כזילה דהשתא יאפי' ג"ד לא מפני אמנם' מה שפפק הטור שצריך עכ"פ ליהן לו ביוקרא דלקמי' בע"כ לכאירה אינו מובן דממ"ג אס גילה דעתי שרוצה לימני לי ביוק־א דלקמי' א"נ לא היי בע"כ של הלוה ומה הוצרך הטור להשמיענו זה דאס שניהס רוציס פשיטא ייעשו כרצונה ואי דלא גילה דעתו כפשטי' ילישנא דהטיר ומשמע; דשקיל בע"כ של הליה קשה הא אפי' זיבורית אין צריך ליתן כ"ז שלא גילה דעתו מיהו יפה פירש' בפמ'יע פי' ק"ב ס"ק ו' דמיירי שגינה דעתי שרינה למוכרה לאתר ביוקרה דלקמי' ולא לי דאז שקיל בע"כ של הליה להך שדה בהובי וצריך לומר והעור מפברת בעלמא כתב להך דינא דבכה"ג ודא. דהוי נעילת דלת יבתי"ת כתב דלמד כן מהירת אב־י הרת"ש של כן לעני; כתובה ולא ידענא מאי קאמר דהרא"ש לענק כתיבה מיירי בגילה דעתו שרוצה לתני לה זא"כ וודאי דהוא מלתת דפשיטא ואינו עני; כלל לדברי העור וכפי מה שפרשה הפמ"ע ו־ו"ק. ובע"ב צ"ל דהטיר כ"כ מפברת עצמו ילענין כתיבה גה לפי דברי הטור נלפע"ד דאינו תלוי בגילוי דעת כלל כיון דליכא כאן נעילת דלת ודלא כהאו"ת : ובעיקר דינו של הרא"ש במאי דחידש דבעינן גילוי דעה דווקא כבר השיג עליו ביש"ש הביאו הש"כ בסי' ק"ב ותי"ט ופסק כהרמ"ה הביאו הטור דלא בעינן גילוי דעת כלל רק בכל ענין יפה כחי של ניזק ושל בע"ח א© רוצים ליטול בפחות מדינם !כפשטא דלשנא דהש"ס ומה שהביא הרא"ש ראי' לדבריו דלא יהא אלא עדית ועדית כתב כיש"ש דגם בזה הדי; דשקיל איזה עדית שרוצה המזיק דלא ■תא אלא עידי עדית כיון דקיי"ל דבשלו הן שמי; שקיל מעידי עדית אמנם עדיין לא תירץ כלום למאן דפסק כמ"ד דכשל עולם שמין וגם לא תירן כלום הבע"ח ולטג"ד נראה בפשיטית דאין הברא כלל שיוכל לומר היא חביבה עלי ביותר במה שהוא נגד הרין יהסברא יא"נ נהי דבעדית ועדית מצי צמימר כןלח"ד בש"ע שמין מכל מקים לא חצי למימר כן על בינינית וז־בירית שחביבים עליו ביותר היפך מדעת כל העילם יראיה לזה מדברי הרמב"ם לעני; דינא דבר מצרת מב"ב ("ב ב') דאם ריצה ליקה חלק הרע שאנל שדהי מחוייבים השותפי; ליתן לי ולא מצו למטע; כי היא חביבה עליהם ביותר בלא שים אמתלא לדבריהם וגס בשווים הדק כך לשיטת רש"י והרי"ף זהרמביה מכ"ש בידועים יביה אזדא לה לגמרי סברת הרא"ש [יה..; עי: ■:-ה ה-ה נ:1ניא דליף; "־. - ::י] וכן נראה עיקר לדינא כהרמ"ה וכיש'יש ולענין קישייה התיש' דדחקו עצמם הא דנקיט כתובת אשה ילא נקיט בע"ת ושואל עדית בניר פורתא עיין באו"ת שישב יה גס לשיטת הרמ"ה והיש"ש ודייק ותיק דבריו דלר"ש דס"ל דב"ח מדאורייתא דיני בעדית ירק משים שלא יקפז; נו' תיקנו בבינינית ודאי דמהני גילוי דעת דתו לא שייך סברת שמא יקפי; ד מאין ידע דיגלה דעתי אח"כ אבל לעילא לא מתני גילוי דעת כלל ולכך נקיט הש"ס כתיבת א שה דהיא אליבא דכו"ע ובר מן די; נלע"ד דמיטב לנו לסבול דוחק התום' מסברת הרא"ש ועיין: ןך.ןן דהרי"ן. והיינב"ס חכמינו' לנהיי לתיג־א ־■־; ולא כחג.- כלל הך ־.:א -ח- דיצה הניזק ר. הנע"ח בפחית יו:.:־ ילדיך הנועם להשמעתס יבאי"ת כתב יישיב לזה ולא נהחיויי לי דנייו ולכאורה ה.' ליאת גומר דדעתם היא דע"כ חיני כיאל בפחית מ־ינ. אס לא שהיא לו אמצדא דיר.' ונזה כגי■ כתבו דאם קזאל צד הגיוע שאנל כד-הי דלייכין ניתן ;ו אבל זה אינו יהחס דווקא ברוצה ניקח מהני־וע לא י'יחר משיעור שיאוי לו ניגיול ווה"פה אבל ה"כא דבע. מנוול טע. פיירזי^ הייני כעיך יועיתי' י?גי:ן גי' כייניאי החס נייונ"ט ע.'.: ו.?־': ה־ק'ג. "'ע : מה' א ל'בא דד"י לא תבעי לך דאמר בדניזק שייה־נן נו' והא דלא קהבעי ליה אל־בא דד", ג"נ הינת דתהני קרא נלענ"ד דאה"ג קאמד יהגה' לא קאמד דאליבא דד", לא הבע. דק בהא־ דפל־ג עם ד"ע יהיעו הינא דייבי"ית דנייק הייק נעמת אבל דנא דדבידית סלי לא הי"! נעמת דבהאי גיינא מידה לד"ע הסיס דאה:, ק~א אה"נ דאינא למבע. גם למדה נהי לד"ע ינם 'ה ננלל בהא, דאהד נ, תבע, לך אליבא דד"ע דון דבהאי גיינא לא פליגי נלל יזה נסיע יא"נ לפנים ודברי ־ס"א ביה אינם מאים לענ'יד ינלאתי להא-ך ותהבין 'ב'ן '

דת ח' ע"א כגה' ואב"א אידי יא־מ סלא ה־תה לו עדית יהכדה הא דהייא בינונית דדיה נעמת דעלהא ני' הקשו בתים' ניון דשייא בינינית ממה נעמת דעלמא וגם לדידי' לא היתה לו עדית 'ילתה א"נ אהא, קד ליה בינונית ניון דהוי עדית לעלמא ילמדה יתידני דההיא ב־ייתא הייד. שים לו עדית ילא הכי יק סעדה סלי סייס. יתד מעדת דעלהא יבדיתא השנייה ה"די שלא הי' לי עדית נלל יהגה' ה"ק אידי ואיד שלא היתה לו עדית והנדה -"ל דמה שניהם סיים שלא הנד עמת דק בתדא היידי סיס לי יבתדא מיידי סלא היה לי העילם ודבדיהם מזיקים בפי' הגה' ובפ"י הקשה דאהאי לא השני הגת' דבתדיי"הו מיידי דש לי עדיין עדת דק סשייע עשי מעמת דעלמא יהא דסייה בינינית סלו נעדת דעלהא ונו' דהסתא היי :.תת עפי דתדתי בדיתי מיידי בתדא גיינא המש ומחומר קושיא זו יצא לו די; חדש דאף דלגבי בע"ח קיי"ל דהינא דאית לי' ללו? עדית וזיבורית איני נועל דק זיבירית דהיינו בפחות ממני ולא ביית־ מדיני והד'־ן נתב זה לכללא בנל דינתא דהינא דלית לי' כמני דק גיזע מדינו והעילה מדינו דדחינן לי' אצל הגדוע מ"ה לגבי נ'קק ליתא להך נללא כיון דמיעב דידי' מפורש בכתוב אי לית לי' כדיניה שקיל ביותר י מדינו ולכך לא מני הו לשנויי כקישייתי עיי"ש בדבריו והוא תמוה. יאשתמיטתי' גח' ערוכה בסוגיין דלעיל דקאמר לר"י אהני קרא היכא דאית לי' עדית וזיבורית וזיבורית דידי' לא שוק כעדית דמזיק ועדית דירי' שווק טפי הו' דלא מלי אמר לי' תא וגבי מזיבורית כו' הרי להדיא דאי לאו קרא גס גבי נזיקין הוי איתא להך הברא דמלי לדחותו אצל הגרוע כמו בבע"ח וא"כ מנ"ל לומר כן לר"ע מסברא כיון דלר"י אינטריך קרא להכי הא בהך מילתא לא פליגי ר"י ור"ע. הן אמת דלהרא"ש שב' דאפי' אי בינונית רירי' שיוין יותר ממדית דמזיק אפ"ה לריף ליתן לו מעדית דיד' דיקא אי מיטב דניזק או דמזיק אמר רחמנא א"כ שפיר לרכיק לקרא דזה יירא' דלא הוה ידעינן מסברא אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה לדברי הפ"י כיון דהגמ' לא הזכיר כלל הך רבותא רק דלא מלי אמר תא וגבי מזיבורית אשר זה ירעיגן בלא"ה מסברא לדברי הפ"י וא"כ לא לריכינן לקרא בזה כלל והכי הי"ל להגח' לפרש כנין שיש לו עדית ובינונית יזיבירית ודבירית לא שווי! כי' יביגינית שוויין כיפי דלא מני אמר תא יגבי מבינונית דזהו עיקר הצריכיתא דקרא לדבריו בשלמא על הרא"ש בעלמו לא קשה כיון דיס בהך גיונא דגקיכי הגח' ג"כ איכא רבותא דאיצטריך למילך מקרא שפיר איכא לשנויי כדמשני הרא"ש דהגת' לא נקיש אלא הנך גיונא רבעי מזיק למיגב. מינייהו דהיינו מיטב דירי' או דניזק אבל על . הפ"י וודאי ־קשה כיובא ודו"ק: ובליקר קיש-יתו הנה על הגח' לא קשה כלל דעיקר כוונת הנח' הוא על עדית דעלמא דכלפי מה שתירץ לעיל דמיירי בהיתה לי עדית ומכרן והעדית הנמכרים הס שגרמו לו לגבות הבינינית חשיס דאשתעבד לי' מעיקרא ע"ז אמר ואב"א הי"א שלא היתה כי' ירצה לומר דאין העדית הגורמיס לבבית מבינינית רק כאן יכו' וכיון דלהך שינויא קיי"ל דבש־'ע הן שמין א"כ העדיית הגורמים לגבות בינונית המה עדית דעלמא ועליהן אחר שלא היו לו אלו העדיות המשעבד,' בינונית אבל העידי עדיות לה היירי־ כלל הש"ם כיון דאין מחמתן שוס נמ לדינא רק לענין קריאת השס בלבד ואפשר דאין ה"נ דמיירי בשניהס דיש לו וכהפ"י וא"כ על הנח' לא קשה כלל נמצא שאין עיקר קושייתו רק על התוס' וגס זה אינו קשה כ"נ דאפשר דהתים' לא ניחא להו לפרושי כן חשים דבבר"הא שני' ליתא בה שוס רמז שיש לי מידי עדיות דכשלמא בברייתא דשני בה דבע"ח בזיבורית דמיירי ע"כ להך שינוי א ד שוי בימנית שלו כעדי ת רעל מ א ו א" כ ע"נ מונח מינה דיש לו עירי עדית מדקרי להנך בינונית אבל בברייתא שני' דלא נזכר בה שוס רמז מזה לא רצו המיס' לפרש בה כן ועכ"ש איך שיהית כוונת התום' הגה על הגה' יידאי דלת קשה כלל וכדכתיכנא ועיין בספר תו"ח דגריס או"א שהיתה לו עדית ומכרה ומתחת זה הקייס הגי' באב"ע השני או"א שהיתה בינינית שלו כעריות דעלמא עיי"ש בדבריו ואי; גירסתו מתיישבת כ"נ אמנס מדבר. הרמ"ה הביאו הנ"י נראה דהוי גרס כן וכמו שיתבאר אח"ז אי"ה. בגמ' רבינא אמר בדמי לא פליגי. ד' שימות נאמרו בזה א' שיטת רש"י ב' שיעת התום' ג, שינית הר"ן ככתובות פ' שני דיי.:. נזירות בשס הראב"ד ד' שימת הרמ"ה הביאו הנ"י בשהעתין ודברי רש"י וידאי דדחוקי' מובא דא"כ מאי קאמר דפליני בדעולא הול"ל דפליגי במתגיתין דהניזקין דתנינן בה דינא רבע"ת בבינונית ועוד בעיקר פירושי וירא. דדחזק מובא דיה,' שוס תנא דיפליג על סתמא דמתני'י דהגיזקין דנראה דלית מאן דפליג ע"ז ודברי החיה' גס הס אינם מתיישבים כ"כ דמפשמא דלשנא דשמעתין משמע דהאן דפליג אדעולא. לגמרי פליג עליו ילית לי' כלל הך תקנתא דעולא ולדבריהם לא פליג עליו בעיקר דבריו רק בהך מ־לתא לחוד ואין יה במשמע כלל ועור דמש"ג התוס' דניעהא ־שלא יקפוץ שייך גס בבינונית היכא דלית לי' ארעא עדיפא מינה ג"כ לא מסתבר ככ דמה בכך דלהאי גברא לית לי' עריפא מינה ומקרי עדית לגבי דירי' מ"ה כיין דלעלמא הוי בינונית א" כ למה ית; המלוה עיניו [וזהו ד:ה "..יש' ד,.: נת ;"ך ■ק:־; ר:"ל'. ־ק נשי ג.,י"-.:י " ”י='. '" הוקמה אדאידייתה וגובה בעיניה דלה יהח הלה עדית למ"ד בשלי זה פי' נמי נס הדמ"ה הביאי הנמ"י בשמעתין יפליני בפליגתא דע ולא ור"ש אלא דהדמ"ה נדים לעיל בםזנק כגידםת ההים' דגי־יס אי"א שהיתה לי עדית ימנדה נמנא דכילים דהך שינייא דה־' לי עדית ימכרן נזכר בנמ' הי' לו להדמב"ם נ"כ לבארי ובאמת לא ידעתי מה הולדך ה;"מ לימד דה"ל גהרמ'יה ובקנדה ה"ל לימד דפהק נשינויא קמא דסומין אלא דנ"ז א. אפשר לאומרו כלל מרהתמו דבריהם : לנראה לומר דהרמב"ם מפרש להך שיניא דרבינא גנ ע"ד מה שכ' הר"ן דפליגי בפלוגתא דעולא ור"ש רק בהיפוך הסברא דלהר"ן מאן דאית ל.' רעילא סבר דנובה מהיבורית וחאן דאית לי' דר"ש נובה מהבינינית וכפי הסברות שכתבנו לעיל אליבי' ולהרמב"ס יתפרש בהיפוך דמאן דאית לי' יעולא ניבה תמיד מהבינונית דסיף סיף איכא נעילת דלת אי מגבינן לה מזיבורית אף שאין לו רק בינונית חיבירית ומאן דאית לי' דר"ש גיבה מהזיבורית דטעמא דשמא יקפין שייך גס כאן וכסברת התיש' שכתבני לעיל ולכך הרמב"ם דפשק כעולא פשק דנובה בינונית והא דפשק בכהובית כר"נ דז"נ זז"ג היינו משוס דבעל זיבורית אף אם ינכה בינונית תחילה ח"מ אין צריך ליתן לו בינונית משוס ילא שייך כאן טעמא דנע"ד דהא בשעת שהלווהו לא הי' לו רק זיבורית וא"כ לכתתלה אהכי סמיך ואין כאן נע"ר כלל אס יגבה כדינו מהזיבורית ונס אין להקשות דא"כ למאי צריכין התם לומר לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית אפיי ליה בינונית להיד ולזה זיבורית נמי דינא הכי לפי סברא זו דהא בעל בינינית אף אס יגבה תחלה זיבורית אפ"ה יצטרך ליתן בינונית דהא בשעה שלוה אבינינית קסמי־ דנס זה אינו דבאמת נם כאן ל־כא משום נע"ד דמה הי' לו להלוותו ולא לגבותו בחובו וטפי שייך כאן כיעמא דיקפק דע"כ משום שנת; עיניי בבינונית שלו הלווהו ונכך הדי; נותן שיגבה כדיני<מיבורית אם 'לא ביש לו נ"כ עדית דאז לפי שורת הדין נוטל בינונית. כללא דמלתא דהתם בכתובות בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז כיון דליכא לטעמא דנע"ד ההם כלל לכך איקימנא אדינא דבשלו הן שמין. זהו משנלע"ד בישוב דבריהם יכעת לא מצאתי תירוץ ייתר מרווח מזה ועדיי; צ'יע.

בנח' אי שתקת שתקת ואי לא מהררנא כוי א'יה בניזקין ניחא הכי. ב' שיטות ביה דעת רש'יי דלא אתרי' הך סברא ראי שתקת רק היכא שיש איזה טובה ביה להניבה אם יטול עכשיו ממה שיטול בתר דיהדר שטרא למרי' דבזה הוא דאמרינן הך סברא אי שתקת ואעשה לך טונה הרי מיטב זא"ל מהדרנא שטרא נו' והפסיד יותר אבל נל היכא שלא יוגרע נוחו בתר דיהדר שטר' למרי' לא מלי למימר אי שתקת משום דיינל לטעון לני תהדר כיון שאין לו הפסד בחזרתו ממה שנותן לי עכשיו ולנך פירש דהגמ' לא פריך אי הכי רק מנזקק ובאופן דרונה ליתן לי בינונית ואם יהדר שטרו יטול זבורית אבל מבע"ח לא פריך מידי כיין דבי; נך ובין נך לא יטול רק זבורית לא חצי למיתר ליה אי שתקת והא דבנתובה מני למיתר ליה אי שתקת אן! דאינו עושה טמה שום טיבה נתבי התום' בשמעתין לשיטת רש"י דניון שאינה מגרעה מדינה ומעיקרא שפיר מני למיחר לה אי שתקת אף דאינו עושה עמה שום טובה והוא ברור ומוכרח בכוונת דש"' י?ה ;י יזד־יקא דניגגה "־ת־ ד5"ן ?ן ? :';.-־־.' וכיון שנן תינא למידק בדברי רש"י במם' נתיבית גבי מי שאבדה לו דרך שדהו (ק"ט) דפי' אי שתקת ימוזילנא גבך ור"ל שעי שה עמו טיובה דלמחי צריכינן התם להך סברא שיעשה עמו טיבה כיון שאיני מגרעז 'מדינו דהא אילו היו ביר המוכרים נמי לא יטול כלים כיין דמיירי בחד דאתי מנח ד' ודמי לאשה בזיבורית דאף בלא עשיית טיבה נמי מצי לימר לה אי שהקת והכי נחי דנייתה וזה לכאורה קיש.א עלומה ובאמת פ־, רש"י שם בכתובות דחוק טיובא דהא יקנה לו דרך במאה מנה קתני ער שמחמת קיש־א זו מיאן הרא"ש בפי' רש"י זניון שאין שים הכרח לזה א"נ למה דחק עצמו רפ"י שם בחנם וכמי כן יש להקשית גם על הראי'ש למה נאיר חפי רש "י מחמת קישיא זו הלא ב־ויחא מתפרש םיגיה דהתם גם לפירש"י וכמי שכתבנו ינראה דזהו באמת דעת המהרש"ל הביאו הש"ך בסי' קי"טי ם"ק יו"ד "השנים לפירש"י בשמעתק וכתב שאדרבה מהש"ם ־כתובית מיכת כפירש"י דאלת"ה אמאי לא מוקמינן בחד דאתי מנח חד ע"ש בש"ך ילנאורה אין הבנה לדברים אלי ובמש"נ הוא נכון דהמהרש"ל מפרש גם לשיטת רש"י סומא דנתובות נפשוטי בלא אוזילנא גבך כיון שאיני מנרע מדיני וביה מיישב לן אמאי לא מיקיס בחד דאתי מנח חד דיאמר אי שתקת נו' ואי לא מהדרנא שדה אחת מהר' למארי ישוב לא הובל לגבות לא ממנו ולא ממני אלא בחד דאת. מנח חד כיון דמירעז מדינו דמעיקרא לא יוכל לומר אי שתקת ט' בלא עשיית טובה עמי ונאן ליכא עשיית טובת דתך דא"־לנא גבך לא ה"ל למתרש"ל כמי שתקפה הרא"ש דתא ■קח לו דרך במאת מנה הנן ולכך תיכרח הגט' לחיקמי דחד דאהי מנח ד' שאיני מגרט מדינו דאז שטר מצי למימר א. שתקת מבלי שום עשייה טיבה וכחך דכתיבת אשת בשמעתין וענ"ש דברי רשיי בנתיבות הם תמוהים לנאירה ונראה לע"ד דשפיר הוכרח רש"י לפרש כן מפום דגרסי' במם' בטרית ("!-ח ב! איר ירמי' זאת אומרת פני יוסף ב"ש שהיו בעיר אחת ילקח אחת מתם שדה מחבירו בע"ח גיבה ממנו דא"ל אי בדידך מם־קנא מנא דידך שקילנא ואי בדחברך מהיקנא משתעבדת ל■ מקמי דידך אמר רבא מנד־ נכפית' דבר נש ני' ילפ"ז קשת בדר' יו־מי' דמאי ם"ר ד?־' ירמיה דיונל לגבות מתך שדה ממ"נ יאמאי לא מני אמר לי' אי שתקת נו' וא"ל מהדרנא פטרא למארי' ולא תוכל לגבות ממנו וא■ משים דאינו עישת עמו שים טובה לנך לא מצי טעין אי שתקת דהא איני מגי־עו מדיני דמעיקרא וכל הינא דאינו מגרעו מדיני דמעיקרא שפיר מצי טעין א■ שתקת בלי שים עשיית טיבה וכדאמרינן בשמעתק לעני; :תיבת אשה בזיבורית וא"נ הדק"ל אמאי לא מצי טעין התם בבכורות א. שתקת נו' אליבא דר' ירמיה ואף רכא לא פליג עליו התם אלא משים דנכסי בע"ח אינו משתעבדים רק מדין ערב ונל הינא דלא יוכל לגבות מתלות עצמו גם מהערב איני יוכל לגבות אבל אס טיען על כיף השדה גם רבא מודה דייכל לגבות בממ"נ ומה"ט כתב הש"ך בסוף סשר תקפו כהן הובא בנ"מ פי' קמי ח דאם יש לו עדים שיב"ש אחד גזל ממני שדה וא"י איזה מהן ואחכ מכר. ב"ש אחד נל שדותיו להשני דשפיר גובה ממני מח"נ אפי' לרבא כיון דהנא לאי מדין ערב קאתי עלי' רק שטענתו הוא על גיף השדה וא"נ קשיא בין לר' ירמי' ובין לרבא א מאי לא מצי טעין אי שתקת כיון שאיני מירעו מדינו ומהכרח קושיא זו ע"כ צריך לחלק רעד כאן לא קאחרינן בשמעתין לענין כתובת אשה דמצי טעין אי שתקת מבלי שיה עשיית עיבה :יק שאיני מנרעה מדינה אלא היכא שעכ"פ אינה מפסדת לימר. הקרן שלה כמי בכתיבת אשה שאין לה הפסד בטענת א' שתקת כלל אבל התה בבכירזת כיי; שע"י טענת אי שתקת מפסיד לגמרי הקרן שלי אף שאיני מניעי מדיני דמעיקי־א דגש מעיקרא הי' ג": מפסיד הקרן שלי מ"מ :יק דכא; מנת מקיש לגבות בממ"נ ירק בטענת אי שתקת רינה לדחותי שפיר מני

'::־ ז זי נת:י ה היה' נ;־־\־י7 :3 :פ. :־.-■■ י־,';. יה יכייין דהך סברא מיכרתת לשייטת רש"י שפיר קא קשית ליי בסיגיין ד כתובית כייו דגה התש מפסיד לגמרי איך מצי טעק אי שתקת דהא מצי למימר לי' לני תהדר אף שאיני מגדעי מדיני יכההיא דבכירות ולכך היכדת רש"י לפרש אי שתקת יא"ילנא גבך בי' דע"י עשיית עיבה ידאי דמצי טעין אי שתקת ומעתה כיין שדברי רש"י בהא דאי'ילנא גבך המה מיכרתיס לשיטתי א"כ א'דא לה כל מה ש:' מהרשי'ל בזה ידי"ק. ילענין מה שהקשה מהדש"ל אמאי לא מיקמינן התה בחד דאתי מכת חד יש ליישב בפניה שיניה עיין בש"ך שה ידבייו אינה מיכניה כל הצירך דא"כ בחד דאתי מכת ד' נמי לימא ט:י והעיקר נ"ל דלפי מה שנבאר אי"ה לקמן דלרש"י הך מהדרנא שטרא למארי' אינה מכירה חדשה כמש"ש הרא"ש וסייעתי רק דדייקא בח'רת השטר תליא מילתה יכפשטח דלשנא דהלמידא והך דמכרן לאחר מסתמא מיידי בשער אחד א"כ ממילא לא אפשר לאיקמי כלל בחד דאתי מכת חד דהא אה. חיזר השטר א.כ יהיה כל השדות מהודדין ייגבה מהראשון יזהי דלת כהתוה' בשמעתין ד"ה מכרן ידיק ילהתוס' י"כ יש ליישב אי כהש"ך אי כמו שהביא בשה התוה' ד כתי בי ת ע"ש ועכ"פ דברי מהדש"ל אינם נ ניני ה כלל ועיין: והרא"ש כתב דלאי דווקא מנזקק פריך אלא דה"ה מבע"ת ינזקין דנקיט הוא לרבותא דאפי' נזקין לא יעיל אלא ייבידית ותוכן רבדיו הוא דטענת אי ^תקת ■כול לטעון אפי' בלי שום עשיית עובה ואיני צריך כלל לאייה עליו ולהפחידו לומר יא"ל חפם־ד יותר ואס"ה לא מצי נימין לכי קהדר חשים דחשבינן לי' כאילו כבר הוא מהודר דכל מה שביד הארס לעשות חשבינן ליה כאילו הוא כבר עשיי וחייתי ראי' מכתובת אהה דשמכתין שאינו חאיים עליה כלל וכן מהא דכחובות ולא ניחא לי' בפירש"י דאחילנא גבך רהא יקנה לו דרך בתאה מנה תנן ולשיטתו צרכינן לחלק בכל הנך חילוקים שכתבי התזה' בכתובות ע"ש והוא דהא דלא אמרינן בחד דאהי מכח חד או אפילו בחד לבד דמזבנינא לדי דהך מהדרנא נמי פי' בו הרא"ש דהיי חכירה גמורה שבחזרהו השער אינה חוזרת המכירה וא"כ נם בחד לבד נמי נימא חזבנינא לדי וצריך לומר דלא שבקינן ליה למכיר ולהפקיע זכותו של זה והא ופריך ב שמעתין מנזקין ילהרא"ש גס מבע"ח נמי פריך ואך שהוא להפקיע זכותן היינו משום שאינו מפסידן לגמרי דעכ"פ גיבים חיבם ואי; נ"ח רק אם יגבה מזה או חזה ולא מיקרי יזילה כ"כ ולכך שפיר שבקינן לי' למיעבד הכי וכיון דשבקינן לי' תו הוי כאילו כבר עבד לסברת הרא"ש בחד דאתי מכח י' אך שמפסידו לגמרי מ"ח שבקינן לי' משוס דהך יפיי כח שבא לו ע"י קניתו של זה שפיר יוכל להפקיע ע"י מכירה: כללא דמלחא היכא שאיני מפסידו לגמרי בכל ענק יוכל לטעון א' שחקת מבלי שים איום והפחדה ואפי' להפקיע זכיתו ומעיקרא אבל היכא שמפסידו לגמרי אז יש חילוק דלהפקיע זכותו דמעיקרא אינו יוכל חבל הזכות שבא לי ע"י קניתי יוכל להפקיעו ואפילו להפסידו לגמרי. הנך רואה דגם להרא"ש צריכינן להנך תרתי סברי שכתבנו לשיטת רש"י דגם היא מחלק בין היכא שמגרעו מרינא ימעיקרא ובין שאינו תגרעו ובין היכא פסידא לגמרי לליכא פשידא לגמר־ ואפ"ה לא ניחא ליה כפירש"י והייני משום דבשלמא להרא"ש שפיר חסתברין הנך חילוקי דמחלקי התום' ובמקום פסירא לגמרי לא יוכל לגרעו מדינו משום דאנן לא שבקינן ליה דהוי גזל גמי' ולאו בטענת לכי ההדר הליא מילתא דזה אינה טענה כלל להרא"ש רק דאנן לא שבקינן לי' לגזול את חבירו ולהפשירו מדינו ומעיקרא חשא"כ בחד ואתי מכח ד' שפיר יוכל להפקיע זכית הבא לו ע"י קניתו כיו; דלאו איהו קא גוליה רק הוא נגזל כבר מעיקרא ע"י הד' אבל לרש"י דבטענת לכי תהדר תליא מילתא דכל הינא שאיני מאיים עליו יוכל לטעון לכי תהדר א"כ מה ל. היכא שמגרעו מדינו או אינו מגרעו כיון דסוף סוף אינו מפסיד כלל בחזרתו אמאי לא יוכל לטעון לכי תהדר וא"כ שפיר קא קשיא ליה צהרא"ש על רש"י מכתובת אשה דשמעהין. אך מה שהקשה מהא דכתובות כבר כתבנו לעיל שהיא המיה ואף שישבנו דברי רש"י דהוכרח לומר כן מסיניא דבכורות מ"מ הרא"ש דלא הביא כלל להא דבכורות ולא קשקיל וטרי בהך מילתא כלל הדק"ל למה נאיד מפירש"י מכת הך קושיא דנתובות ינ"ל דבאמת הנך הרי קושיות דהרא"ש הכל חדא דלפוס מאי דלא ס"ל הך שינוייא שכתבי לרש"י מכתיבות אשה <)"? שפיר קשיא לי' גס הא דנהובית ודוק אך דברי התום' דכתיבות קשה ליישב עד"ז ע"ש וצ"ע ודע דדברי התיס' דשם בלא"ה מגומגמים שם בלשונם וכלאתי להאריך : !.הגה אק להקשות מסוגיא דבכירית ואף דשם מיירי שבא להפקיע הזכות שבא לו עי'י קניתו וא"כ אפי' במקום פסידא לגמרי נמי יכול לומר א' שחקת וא"כ לכאורה הוגיא דבכירזת קשיא להרא"ש מיהו יפה תירצה בספר נ"מ סי' ס"ט דלהרא"ש סיל דהך מהדרנא הוי מכירה חדשה לגמרי א"כ באין להם להנך הרי יוב"ש קרקע אחרת זילת זה א"כ אם יהדר שטרא למארי' אעפ"נ יוכל לגבות ממ"נ רגם מהראשק יוכל לגבות במח"נ אחרי שעתה חזר וקנהו מהשני ודי"ק והנח' מיירי בכה"ג ינם רבא בעי לדחזיי דאפי' בכה"ג שאין להם נככים תחרים נמי לא יוכל לגבות ולכך לא מצי לדיירי מכת אי שתקת רק מחמת נכסי רב" ג אינזן ערבי] לי' ולפ"ז ליהא לדיני של הש"ך בספר תקפו כהן שהבאתי לעיל דאף דבכה"ג דנדון דירי' ליתא להך דיחויא דדחי יבא כיון שבא בטענה של גוף השרה מתורת נזילה מ"מ לא מצי לגבות מכת אי שתקת דהא ע"כ מיירי כאן ביש לשניהם עכ"פ לכל אחד פדה אחת דאל"כ כשהעידו העדים־ שיב"ש גזל שדה ע"כ הוא היב"ש שיש לו שדה אלא ע"כ דיש לשניהם עכ"פ שדה אחת וכיין שכן אם 

'הדר שטרי' למארי' לא יוכל לבוא על הראשון במח"ג דימעון ויאמר שדך הגזולה היא אצל אידך יב"ש ושפיר מצי לדחותו באי שתקה לסברת הרא"ש דאך שמפסיד לגמרי מ"ח הזנות שבא לו ע"י קנייתו יוכל להפסידו וכמשכ"ל והנ"מ לא דק דבשי' מ"ט תירץ להך קושיא דבכזרות כדלעיל ועכ"ז בסי' קמ"ח נתב דנראים לו מאוד דבר. הש"ך בספר תקפו כהן מפני שנן מונח להדיא מהנח' ושנת דברי עצמו שלפמ"ש הוא עצמו בסי' מ"ט אין נאן הונרח כלל ואדרבה מונח לשיטת הרא"ש בהיפוך מדבריו ודו"ק. א מנס לשיטת רש"י שכתבט לעיל דהיכא שמפסידו לגמרי לא יוכל לטעון אי שתקת בל. איום והפחדה אך דאינו מגרעו מדיט דמעיקרא שפיר איתא לדברי הש"ך ונמצא ני דיני של הש"ך תליי בהק■ מרי שיטות והבן בדברים אלו היטב. אך שיטה זו קשה טובא כיון דס"ל להרא"ש רכל היכי שאינו מפסידו לגמרי רק דיש נ"מ בין עדי' לבינוני' וזיבורית שפיר מצי טעין אי שתקת אפי' לגרעו מדינו דמעיקרא וגם ס"ל דהך מהדרנא היינו מכירה חדשה לגמרי א"כ קשה דבנל נזקין דדינס מדאורייתא בעדית לא ליתב להו רק ייבורית דאי בעי מזבין לעדית ובינונית דידי' לעלמא ומה בין זה להא דמהדרנא שטרח למארי' כיון שנם זה הוי מכירה חדשה להרא"ש ובאמת הרמב"ן במלחמות שדרך ג"כ בדרך הרא"ש נתב שמחמת קישיא זו דחה הרי"ן) לשינייא דסיניין וחשבי שלדיחויא בעלמא נאמר אבל באמת ליתא נלל להך טענה דאי שתקת ומחמת זה לא נתבו הרי"ך והרמב"ס להך אזקימתא דביתמי בהלכותיהם אבל הרא"ש דתפס לעיקר נהך אוקימחא וחמה על הדי"ך שלא הביאה א"כ קשת מובא ד בכל נזקין יאחר כן מזבנינא לעדית וביטנית כי' וכיון שבידו לעשות נן נחשב כאילו נכר עשיי ובטל דינא דהנזקין בעדית לגמרי ואין זה אלא דברי תיחא. ואס נאמר דיס להרא"ש לא הוי כמכירה חדשה לגמרי כיין שמזנרי לאותו אדם עצמו שלקח ממט שיב הוי כאילי לא נ מנר מעולם א"כ הדק"ל בבכורות ואזדא לי' תירוצו של בעל נ"מ ועוד דדברי הרא"ש משמע דהוי כמכירה חדשה לגמרי וכיון שקהדק"ל וצ"ע: ודע דהרי"ך והרמב"ס השמיטו לאוקימתא ריתמי ולא כתבוה. בהלכותיהם וקמה עליהם הרי"ה עיי'־ש והרז"? כקב ליישב דסוגיא וידן אזלא אליבא דרב נחמן זאביי דס"ל בניטין דנקץ לי^ גבי חיתמי אלא בזיבורית אבל לרבה דס"ל דכי? דמדאזלייתא דינם בעדית גבי אף מיתמי מעדת ובכל דונתי קיי"ל דיתומיס ולקוחות דין אהד להם וכיון שכן גס מלקוחות " שיש בנ"ח יא דשמעתין ולכך ועוד דכל זה אינו רק לשיטה רש"י דלא קשיא ל,' רק מנזקק אבל לשיטה הרא"ש דנס מבע"ח ננד במקיס שיש ב"ח ואפי' הן זיבוריתו ואי לא קא' נס אבע"ח א"כ אחאי יהי' קאי והרמב'ין נס הוא בחר בדרכו של הרא"ש ולכך כ' דאי אפשר לומר בתירוצו של בעה"מ והרמב"ן עצמו נדחק מאוד בישוב דבריהם כמו שתראה שדחה לשקלא וטריא דשמעחין בקושיא דלעיל ולכך כתב דסברת הרי"ף ד ל או לעיקר נאמרו הדברים הללו רק ליתויא בעלמא אבל באמת בעיקר הדין ליחא לטענה דאי שתקת כלל ולכך השמיטה הרי"ף והא דפסק בכתובות בחד דאתי מנת ד' דמצי לדחותו בטענה דתי שתקת שאני התם דלא בעי למכיר שדהי למהרי' קמא כלל ורק כמראה לי מקים הוא ועיקר הטעם והא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידי והכי קאמר לי' אנא חשיבנא כד' כיין דמכה ד' קאתינא זה תיכן כיינתז בקצרה עיי"ש, והנה דבריו בסיניא דדן מבואר הדיחק לדיזית כל שקלא וטריא דשמעתין מסברות ענמנו במה שלא נמצא לזה שום המך משום מקים בתלמוד וכן לא יעשה: ולע"ד נראה לומר ע"ד הרמב"ן רק בדרך ששיט יותר מבלי דוחק דס"ל להרי"ף והרמב"ס בפי' מהדרנא שטרא הוא כפשטא דלשנא דמשמע שבחזרת השטר נתבטל המכירה מעיקרא ולכך לא אמרינן כן בכל נזקין דעלמא דיזבין לעלמא דוודאי לא שבקינן לי' לעשות מעשה מחדש ולהפסיד לנזקק ובע"ח רק הינא שיוכל לבטל המכר מעיקרא הוא דיכול לטעון כך והא דהקשי ע"ז הרא"ש והרמב"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן כמם' ב"ב (קכהנ'זדאין אותיות ניקנות כמסירה וא"כ בחזרת השטר לא נתבטל המכירה לא ידענא מאי קא ק שיא להו דהן אמת דאנן קיי"ל כרבנן וזהו באמת טעמם של הרי"ך יהרמב"ם ד השמיטו להך אוקימתא דביתמי מ"מ שפיר מצינן למימר דם"ד דסיניא דיון הו. דהך ברייתא אתית כרשב"ג והתם דס"ל דבחזרת השטר נתבטל המכר מעיקרא כי מחמת חומר הקושיא דאי הכי ליתי כולהו וליבו מעדית לא הוי מגי לשנויי בטעימא דאי שתקת ואליבא דדשב"ג וע"ז מקשה א"ה בנזקין כוי יהיצרך לשנויי ביתמי וכל זה היא לתום מאי דלא ידע עדיין משינויא דמסקינן אלא לא ניחא ■לי בתקנתא דרבנן אבל לבסיף דאסקינן בשינויא דלא צרכיק תי לטעמא דאי שתקת ממילא אמרינן דאתי הך ברייתא כרבנן ולא צרינין תו לאוקמי דלא כהלכתא ולכך שפיר עבדי הרי"ף והרמב"ם דהשמיטוהו להך אוקימתא דכיתמי וזה נלענ'־ד ברור ואמת בדבריהם חשים רהכי משמע פשטא דלשנא דתלמידא דקאמר מהדרנא יכו' דמשמע שנתבטל המכר מעיקרא. אך לפ"ז יהי' צריך לפרש הך שינוייא דביתמי דאיירי ביתומי' קטנים דאל"כ הא מלי למינבי מהיתומים דיתומים שכבו שדה בהוב אביהם מלי בע"ח למגבי מיגייהי ואדרבה הך עדיפא טפי ואתית במכ"ש כיו; דקא מבטל המקת מעיקרא ולמפרע קיימא ברשותייהו ידו"ק וכן נתב הרשב"א דמיירי בקטנים והוכיח כן מלשנא דגת' בלא הך הכרח שכתבנו וכיון דלא מצי למיגבי מיתמי לכך גובה מהלקוחות כיון דנכם. דבר נש אינו; ערכין בי' ולפ"ז לא תיקשה על הרמב"ן דלמה נכנס בפרצה דחוקה ולא רצה לפרש כמו שפרשנו משום דהרמב"ן אייל לשיטתו דס"ל לגבי ערב או קבלן דליה שמת והניח בנים קטנים אינו יכול ליבות המלוה מן הערב עיין במ"מ פרק כ"ז מה' מלוה ולוה ה"ג לכך לא רצה הרמב"ן לפרש הסוגיא נרשב"ג דא"כ תקשי מחי קמשני ביתמי דהא מ"מ יוכלו לגבות חהיחומי' כיין דקא מבטל המקח מעיקרא וע"כ צ"ל דמיירי בקטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דיכיל לטעון אי שתקה ואי לא מהדרנא שטרא ליתמי ולא יוכלו לגטה החנו לכך הוכרח לפרש במזנא אחריגא אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק שם בפרק הנ"ל דייכל לגבות מן הערב החילה ואע"ג דאיכא יתומים קטנים לכך שפיר מצינן לפרש כמו שפרשני ומיירי ביתומים קטני' וכמ"ש. ועיין באו"ת ו־.' ק-א כ^ו. ע; שכתב שם שרוב הפוסקי' אינם משכיחים להרשב"א ולפי מה שכתבנו גם הרי'יך והרמב"ם מסכימים לדבריו נם מש"כ שם לחלק בין ערב לקוחות עיי"ש ולפי דבריו אזדא לה דבריני מה שכתבנו שהרמב"ן לשיטתו והרמב"ס לשיטתו אמנם לפע"ד ליתא לדבריו דחה שהוכיח מדבר. הרשב"א שהוא בעצמו בע"ד זה ולענין ערב הביאו הב"י להיפוך דאיני יכול לגבוה ממנו תחילה ליהא דהא הה"מ והנ"י זהב"י בעצמו הביא מקודם 1 דברי הרשב"א שיכול לגביח מן הערב תחילה ומה שהוכיח מדברי השי"ע שבסי' ק"י כתב הב"י דברי הרמב"ם לענין ערב ולא הגיה הרמ"א עליו כלום גם זה אינו מוכרת דהרמ"א כחך עצמו על דבריו שבפי' קי"א נמצא מעתה כיין דדברי האו"ת אינם מוכרחים שפיר איכא למימר דהרמב"ן אזיל לשיטתו ולכך לא פי' ה סוגי א כרשב"ג והרמב"ם לשיטתו ודו"ק: אך בסוגיא דכתובות בחד דאת־ מכת ד' דפסק שש הרי"ך דאמרינן לטעמא דאי שתקת הדבר צריך הלמוד ולכאורה עלה ברוחי גס בזה דלא נהדמב"ן רק דהחס טעמא אחרינא אית בהא מלתא כיון דלדבריו הרי מכרו לו הד' שדה ש־ש לאחר דרך עליה ואילו הי' ידע מזה ודאי דלא הי' קינה ונמצא דנהבטל המקח מעיקרא אפי' לרבנן דרשב"ג ואך דאם יבוא הלוקח לטעון עם החוכרים לא יוכל לבטל המקח ני כל אחד יאמר לו בשדה שמכרתי ליתא לדרכו של פלוני ח"מ שפיר מלי טעין ליה לדבריך שאתה ריצה ליקה מחני דרך בממ"נ א"כ מאיזה שדה שאתה רוצה ליקח הדרך יתבטל מאותה שדה מקתי מעיקרא משוס דהר מקח טעות וממילא לא הוי דינך עמי רק עם המוכר כיון שנתבטל הרקת ימהמיכר וודאי דלא מטול כלים ואך דבהגהת רח"א בסי' רל"ב הביא בשם הגהות מרדכי דדרך אינו מבטל החקח שאני התם רמיירי שהמוכר מסלק מעליו הדרך משא"כ הכא ועוד דהאי דינא גופא דהגמר' לא ברירא כ"כ וברווחא נוכל לומר דלא ס"ל להרי"ף זהרמכ"ס ק זזה הי' נלע"ד נכין מאיל יבזה ה.ו דברי הרי"ף מיושביס בלי שוס דוחק ונס לא תקשה לפ"ז על הרי"ף מסוגייא רבכזרות דכיון דהתס וידא, דלא נתבטל המקח מעיקרא דכ"ז שלא גיבה הבע"ח מכירתו קיימת דבע"ח אין לו קנין בגיף הקרקע רק שעבוד בעלמא ולכך ליתא לטענה דאי שתקת החס לרבנן דקיי"ל ניותייהו אבל דינו של הש"ך בתכ וודאי דליתא דניון דאתי בטענה מל גוף השדה א" נ נתבטל המקח מעיקרא ושפיר איתא לטעחא דאי שתקת אבל לסברת הרמב"ן לכאורה קשיא ההיא דבכזרזת דגם התם איכא למימר שהוא לבדו יחשב כשנים כמי בחד דאת. מנח ד' אלא שעומד לנגדי סוגיא דיבמית ויי' בספק ובני יבס דאפלגו התם ר' אבא זר' ירמיה אי קס דינא או הדר דינא ואמרינן החס לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלני דר' אבא כרבנן כו' ודחי אמר לך ר' ירמי' אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמר רבנן אלא משוס דא'יל אי שתקת כו' אבל הכא מי מצי למימר הכי ולפי מאי שפרשנו בטעמא דאי שתקת דכתובות א"כ איט ענק כלל ההיא דכתובות להא דספק זבני. בס: ק אמת דנס הרמב"ן במלחמותיו למס' יבמות נדחק הרבה בההיא סוגיא דיבמות ליישבה אליבא דהרי"ף דשם ותיכן כוונתו בקצרה דהמקשה הי' סבור דטעמא דאי שתקת היינו טעחא דקס דינא ולכך הזה ס"ד דפליגי כי' והמתרץ השיב לו דטעמא דאי שהקת הזה משום דאמר אנא חשיבנא כד' מכר כו' וכמו שהוא לפי האמת משא.כ בספק זכני יבס דלא מלי למטען כן דאנן חשבינן כתרחי אלא שהוקשה לו דברי הרי"ף דשס דכי דקיי"ל כר"א משום דקס לי' כרבנן כו' ולפי דבריו לפי האמת שפיר דחי לה הנח' דגם ר' ירמי' חצי סבר כרבנן ולא העלה לזה שיס ארוכה במלחמותיו ■שם אלא שהפליג לצד אחר וקייס דברי הרי"ף מטעם כיון דספיקא דדינא הוא אין להוצא מבני יבם וגם ר' אבא דיינא הוא וכל אלו הס טעמים . אחרים שלא היזכרו ברי"ף כלל ולפי זה נוכל לזמר שסיר גס כדברינו בכוונת הרי"ף דסוגיין וסוגיא דיבמזת יתפרש כמו להרמב"ן אך לא נתקררה דעתי ביה כי מה ימריצני שנס לפי' הרמב"ן הוא דחוק אם גס לדבריו היצרכחי לדיזק בכל אלה. ?212 ראיתי כס גי־ין גוזם'. גיזות שמפיש לסיניא דשם ע"ש דגי' הרמנ"ן דשאן ומפרש דנם החם ש"ך האי טעמא דנכי. נש חצי אמי. דא:ן תשנינן שאנו:א עיי"ש שש' דנב:♦. נש הי. תא. הניא כ"ם טפי מנחד דאת. משח ד' ולפ"ז עילץ דני. הרי"ף דשם שתינן ימיישנים היגע ותש. מחפיישא סיג־א דהתם יהמקשה חית. ודע האמת דטעמא ראי שתקיז ישחונית היא חשים דאיגר אנא חשיננא כדי יהא. טעמא שייך נש נשפק ינ:.י ולבך שפיר מימי נהי להדדי ואמר דפליני ר'יא. ר". נעלוגחא דאדחון וינ:ן יאמחרן דדה■ ליה ואתי ע.כ לא אמיינן התה אלא וישים א. שחקת היי הנר נטעמא דאי שתקת שמו המקשה דהכא או בפירישיני או כהרמנ'ן. באן ולבך שפ"ר כ' היי'יף דקי.: כי' אנא משום דקם ליה שיג:[ וכדגיי המקשה משום דלפי האיות ליחכתי ■דגר. המתרץ יגשך עלה נדעתי לעיש נועמא דאי שהקת דנתימח כתימני ן רק נמאי רדת. לשקלא וטריא דשיגיא ד>דן תא ודאי דתני־ור היא כמש־'ש יש"ל להיי'ין) דשיגיא דידן נסי י אזלא כישנ"ג איל משיה לפיש נטעמא דא. שחקה דכתינית :ראה ייתר. עיש כהימנ'ן דמעתה. חפי ש היטג עיייא דינמית לעי' הרי"ןז ע"ד משיש הל"ן אלא עדני' הרין עצתם דמה' ■נימת אי:ס מתקנליס על הדעת כלל וייתר :ראיס נזה דני' הימנ"ן דחק'. נמית דלא שייך התם טעמא נספק ונ"י תך נגע יו א דא:א חשינכא כד' שש' הרמנ"ן יכיין שק דדני' היי.ן> דינמית מיקפין גם להי־מנ"'ן א"ש מרי הר"ן> דהאן ייתר :ראה כמש"ב דלניטיל מקת יזליא ".לתא יסוניץ דינמית נלא ינר. הרי"ף דשם ודאי דמתיישג היגע לדני־ינו ע'ד משיב הימניין ינזה אין שדה דיחק א־-א שתיני הקשה הוא דני־י הרי'ין. דשה יזה אינו מתיישב גם להרמב'ן זכ'יע מ-הו מה שהקשינו לעיל על הימנ"ן משונ-א דנכויית יש ליישב נפשיטיה דשא:. התם כ-ץ דלפי דבריו שהיא א.:!־ תליה א"ש י-~י ־תגי־ו הוא החייב יא"ש איך מל- לח־טען דא:א חשיננא שש:. יביש כיין שהיא משיי נצייוי נשקי־י של תנל' איך מלי לעמוד במקומי וזה סשיט יעי". :■.ן דה־א. ה־ שמעחא היא ר"' וי'. ■מיה :־ת ני' בעמית לטעיזא דר. שתקת ויבא לדנייי די"■ רמהדר יתייוץ זה א-;י רק להר"ן אנינא דהלמג' ן ידי"ק ועכ.פ איך שיתי' תשיונת בדנר. היי"ף נעגין ד־:ו של הש"ך ז"ל נ"ל נייי־ שיי; -מתורת נזל עי. גין. השדה קאתי לא. יכל לנא עליו נממ.כ דאס אמת הינד דמשר לו ש־ה נזילה א"ש ודא. דנתנטל המקיז ותו הוי דינו עם המיכי היאשון ינידא. לא. טול שלים ישן להיא'ש ליתא לדיני כל הש"ך וכמש"ב לעיל ו4ע. ודע דנקפר :"יו נשי' קמ"ה האריך להקשות הרנה על הך דיכא דחד ד6חי מכם ד' ומכין קיכ"תי ילא לי דין מדם דתך דאנדת לו דרך שדתו תיירי כאין לו מלק בכיף תפדה יק ■'שעבוד בעלמא וכל דבריו שם אעם ■וווכיחים נס דברי הסמ.ע נס"ק נ' תמוהים וכלאתי להאייך. ודע דיש עיד לעיין בחך סני־א דאי שתקת תהא דמק' בי'ב (ל' ב') מקיגיא דאת לאו קמודית לי כי' אמא. לא אמליץ התם להך מביא דאי שתקת ילפייכ"י לק"ת דשאני התם שנא להפסידו לנמרי ואיני עושה עמו שום עונה לכך לא מלי עעין אי שתקת אבל להרא"ש קשיא וצ"ל דשא:. התם כיין שהוא ♦ודע בודאי שחנירו רוצה לובית בעענוז שקר היינו במיני שלא היתת שלך והיא יי־ע שתיתה שלו ואין לתמיכר בת לא שעי ילא חוקת לכן איני ישאי למוסרו ♦המוכר מיהי לתך סביא שכתבנו שנתבטל היוקח קשיא ועדיין לא :תגידו אללי הדברים כל הכירך גקוג־א דלאו קמודית ל♦ ונא הספיק הזמן בידי לעיין נהם כל הצורך ויבואר אי"ה לעש אחר יעיין תיעב נכל אלת: והנה בהך שכתבנו לעיל בשם הרז"ה ומיישב דברי הרי"ף משים ופוסק כרבא בפ' הנזקין וניזק גובה מעדת דיתמי עיין בזה באירך ברא"ש שהביא דעת הראב"ד ור"י שחלקו בין יתומים ללקוחות וראיתי כס' קצות החיש! שתמה עליהם דא"צ לחלק כלל וגס בלקותית כה"ג דקנה הכל בב"א גיבה מהעדית והאריך שס בפלפולו טד"ז ולא דק כלל ולדבריו יגבה גס בע"ח מיתומים בבינונית כיו; וירשו הכל בב"א דבלקוחוחית כה"ג וקני הכל בב"א גובה מבינונית ולהדיא חנן אי; נפרטין מן היתומים אלא מן הזיבורית אלא וודאי והא דמדמיגן יתמי ללקוחות היינו ללקוחות שהניחו בני חורין ורצה לומר ריתמי אך דלא שייך גבייהו שהניחו ב"ח מדמינן להו ללקוחות במקום שיש בני חורי; ועיקר הדמיון ילפינן ממתני' דהנזקין והנן אין נפרעים מהיתומים כי' ואין נפרעין מן הלקוחות כו' מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבורית א"כ ש"מ ויתומים דמו ללקוחות שהניחו ב"ח ובזה נתבטלו שם כל דבריו וזה ברור ופשוט: שם ע"ב ליתו כולהי וליגבי מעדית דהא אחרונה היא כי' ויש לוקוק ולמאי קתלי הך דינא במאי והיא אחרינה אפי' אס לקחן בכ"א וחכר בינונית וזיבורית נמי יכולים כולם לגבות מהראשון ואפי' הבע"ת וכתובת אשה ולא יכל לדחיתס אצל השני משים והרחיק לשעבודם וכדאמרינן לקמן רצה חז"ג רמז"ג ובישוב זה יש לומר שתי פנים או רלהכי קאמר יהא אחרונה היא כדי שלא יוכלו לגבוה רק מהראשון ולא מהשני דאם לא היתה אחרונה היו יכולים לנכות נם מהשני אם ירצי כראמרינן לקמן רמ"ג והיינו משום דעיקר שעבודם הוא ביד השני לכך אס ירצו ניבים ממנו משום שלקח לשעבודם אבל היכא דלקת עדית באחרונה נמצא דעיקר שעבודם הוא על הפדית רק כל זמן שהיה בידו נם הבינונית וזיבורית היה יכיל לדחותם בטענת אי אפשי בתקחז"ל אבל עתה דאינם בידי ולא מני למימר הכי שוב חזרי לעיקר דינם ליטול דווקא מהעדית שלקח באחרונה ואין להם על השני כליס והייני מאי דחסיים למלתיה ובינונית וזיבורית כו? ועוד י"ל דלהכי נקים דהא אחרונה היא לומר לך דיכיליס לגבות מהראשון ואפי' מהעדית דאילו בדינא דלקמן שלקחן כב"א ומכר בינונית דאמרינן רמ"ג רמ"ג לא יוכלו לנבוח מהראשון רק זיבורית אם יש לו אבל היכא דלית ליה זיבורית כנין שלא לקח הראשון מהליה רק עדית ובינונית ילא היה ללוה כלל זיבורית ומכר הראשון הבינינית בכה"ג לא אמר רבא דאס רצי נובין מהראשון עדית משוס שהרחיק שעבודם דלענין ליטול יותר מדינם לא אמרינן כ; ידוקא אם יש ביד הראשון זיבורית והמה רוצים ליטול זיבורית מהראשין דהוא פחות מדינם בזה הוא דמהני סברת הרחקת לשעבוד. אבל לא לענין ליטול יותר מדינם ולכך שפיר קמדייק הנח דהה אחרונה הוא לימר לך שאפי' מעדית יכולים לנכות מהראשין ואין להקשית ע"ז דאי אינו יכיל ליבות רק מהזיבירית מהראשון אכ מאי אריא דהרחיק לשיעבודו הא בלא"ה נס אס היה הבינונית ביד הראשון שלא מכרן חפ"ה אם רוצה הבע"ח ליטיל זיבורית הוא ניטל בע"כ כדאמרינן לעיל בשמעתא דא"כ נעלת דלת בפני לוין וכשלמא להרא"ש דס"ל דאינו נוטל אלא א"כ נילה דעתו וכי' ניחא דמשים דהרחיק. לשעבודו שקיל בע"כ נם בלא גילוי דעת אבל לרש". דחמיד שקיל בע"כ אס רונה בפחות מדינו א"נ לכאורה ליכא לשנויי כדשנינן. אך אי משים הת לא מברא דים לשיטת רש"י דלעיל נוכל לפרושי כאן כדשדנן ובאמת לא. היה עיקר הרביתא במימרא דרבא בחא. דרוצה גובה מהראשון רק במאי דיינל לגבות מהשד יקמ"ל דלא אמרינן גבי לוקח שד אי; נפרעין מנכסים משועבדים נו' טון דשניהם משועבדים ונמש": כאן בד"ה רצה ובכתובות עיי"ש אבל במאי דנובה מהראשון לא ■יהיה רבותא כלל דהא הך הברא דהרתקת לשעביד. ליתא בדבר. דבא ומיהי רש"י שפי' רצה משמעי; גובה מזיבורית דא"ל את כע'יד דידי את דשקלת כולהו ננסי דראיבן ענ"ל והיינו עעמא דהרחקת לשעבודי דאל"ב הל"ל לרש"י לפרושי בקצרה דא"ל גם בידך שעבודי דהא אי בעינא שקילנא זיבורית אלא ענ דכוונת רש"י הוא לעעמא דהרחקת לשעבידי ינן הבין גס הרא"ש בניינה רש"י דניק להאי סעמא ולפי"ז ע"כ דס"ל לרש"י דשקיל גם מהעדית דקמא אי ליתא לז־בירית דאילי ליעיל מהזיבירית לא היי. צריך להא. עעמא דהרחקת לשעבודי וכן כ' רש"י להדיא ב5' מי שהיה נשיי ■ודלא נהראיש שנסתפק בכיונה רש"■ אי דעל מעדית א"ל דלפמש": הדבר מוכרח מדברי רש"י דשמעתין יא": אף אם נאמר דלא היה להרא"ש כן בנירסת רש'יי בכתובות וכמש"ב מ"מ לא היה לו להסתפק בדברי דש"י כיין שנן מינרחין דברי רש"י דשמעתין ואפשר דלא רצה רש"י לפרש דהרבותא הוי במאי דגו בה מהשני ולא מהראש־ן דא"כ לא היי ליה לומר רק רצה גיבה מהשד יצא יותר ולמאי קאמר נלל רצה גובה מהראשין אלא ש"מ דגש בזה יש רבותא ואילו ליעיל מהזיטרית אין כאן רבותא כלל לשיטת רש"י ז־בלא"ה נועל בע"נ לנך צ"ל ע"כ דשקיל גם מעידית. כמו שב' רש"י בפ' מי שהיה נשוי והיינו מעעמא דהרתקת לשעבודי ש:' רש"י. בשמעתין ולפ"ז לרש"י ע"כ צ"ל נשינויא קמא. )כתבנו. מיהו אף להרא"ש דניכל לשנויי כשינויא בחרא ח"מ יהיה רבותא גם במאי דרוצה גיבה מראשון אף בזיבורית וא"כ איני מונח כלל מסוגיין אי נטיל מקמא בעדית ח"מ הכרית הרא"ש כן מסברא דשקיל מקמא בעדית אי ליכא  ע"כ נ"ל כשינויא קמא שכתבנו: קצר? של דברים דלישנייא קמא שכתבנו הדן ברור דלקת עדית באתרינה ומכר ביניניה חיבוריה לא יוכל לנכות מהשני רק מהראשון אבל הרק היוצא משיצויא בהרה אק לו הוכהה מהך דלקת עדיה באחרונה זלשיטיא בהרא ליכא היכחה לדין היוצא משינויא קמא דמציק למימר דהא דאחרק יל־יזי כילהו יליגבו מעדיה היינו דמסחמא הם רוצים בכך לימה מעדית יאה"ג דאם רוצים לגבוה מהשני בינינית הכי נמי דמל■ ואף דעיקר שעבודה על העדה שלקח באחרונה מ"מ כיון שכל זמן שהיה ביד הראשי; מסתמא לא היה נותן להם עדית רק בינונית וזיבורית נמצא דחל שעבודת גס על הבינינית וזיבירית ומלו לגביה מהשני אס ירצו. ידע דבדי; היוצר משינויא דלא מצי גבי מעדיה שביד הראשון ובדק היוצא משינויא בהרא נחלקו בי המהרש"ל עס הראי'ש דדעת הרא"ש דשקיל מעדיה זהמהרש"ל נחלק עליו וכתב דלא שקיל מעדת דלא אל־מא הך סברא דהרחקה לשעמדי למשקל ביותר מדיני ולש"ז אפש~ לומר בדי, היוצא משינויא קמא נהתים' נ יין שאין ליה הכרח משיגיין ימ"מ פשק ביה מהרש'יל דלא כהתים' ואפ"ה אין ביה סתירה דאה שתק די; יה מוכרת לפי מאי דפסק דלא כרש"י לענק עדית מקמא מ"מ אין סתירה ליה ג"כ ודו"ק : אמנם דברי הש"ך צ"ע דכס"ק י: ) תכריע כרש"י והרא"ש דשקיל מעדת משעם דהרחקת לשעבידי יבס"ק ידיו כתב דלא כמהרש"ל יבן עדית וזיבורית לא דא'ל להכי דייקי וזב;, ארעא דלא חזי לך כו' אבל שבק בינונית דכוותיה מלי א"ל הנחתי לך מקים לגבות הימני ואפי' לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דאם רוצה הבע"ח כזיבורית הוא ניטל בע"כ של לוה מבלי שוס גילוי דעת מ"מ מיקרי ארעא רלא חזי לך כיון שמן הסתם לא היה לו ללוקח שני לידע שירצה הבע"ח בזיבורית לכך בכה"ג גם לנבילוקח שניאחרינןאין נסרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אף דבלא"ה לא אמרינן כן לגבי לוקח שני כמש"כ התום' מכל מקים בכהאי גוונא דלא פשע מידי שלא היה לו לידע דיחפוש בזיבורית אחרינן גם בלוקח ב' אין גפרעין וגבי שבק בינונית דכוותיה אמרינן דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות פירשו בו החום' דהכוונה היא משום מה מכר וכו' והאי טעמא דלא מלי אמר ליה לענין זיבורית כיון דהראשון לא יכול לדחות! מזיבורית לשיטת רש", אבל להרא"ש דש"ל דבלא גילו דעת אינו ניטל זיבורית בע"כ א"כ אתי שפיר לשנא דלהני דייקי כו' ארעא דלא חזי לך כפשיטו דההיא ארעא נא חזיא ליה כלל דהאאם לא ירצה הלוה ליתן לו לא מלי שקיל מיניה בע"כ בלא גילוי דעת : אך קשה להרא"ש דא"כ למה ל! לטעמא דלהכי דייקי ולא סגי בטעמא דהנחתי לך מקום ט' דאמר לקמן גבי שביק בינונית דטותיה וכפי מה שפירשו בי החיש' דהכיונה היא מה חכר ראשי; לשני כל זכית וכו' וה"נ כיון רהראשון יכול לדחותו מזיבורית ה"נ נם השני יכול לדחותו דמה מכר וכו' וכאו"ת נתקשה בזה וי"ל בפשיטות דלק"ח כיין דכבר מכרם הראשון לשני הרי גילה דעתו שאינו חשוב עליו ובגילוי רעת שפיר הוי מלי ליקח מהראשון בע"כ ולא שייך טעחא דמה חכר ט' ולכך הולרך לטעמה דלהכי דייקי ט' דלא חזיא לך ורצה לומר דנהי דהשתא מיקרי גילוי דעת כיון שחכר לו מ"מ בזולת קנייתי לא היית יכול ליעיל בע"כ אס לא גילה דעתו וא"ש לא הזקתי לך כלים בקנייתי דמאן "מר רהיה חגלה לך דעתו בזולת קנייתי ולפ"ו יש ליישב דאצטריך לטעחא דלהכי דייקי גם לעדית והייני לפי אותה גירסא דגרסי' לעיל או עדית בציר פורתא דגם לעדית מהני גילוי דעת וכחש"כ לעיל באריכות לשיטת הדא"ש וכאן כיון דמכר עדית הדי :'לה דעתו דנם העדית אינה חביבה עליו ולכך שפיר צרכינן לטעמא דלהכי דייקי גס לעדית ידלא כהתום' שדחקו עצמם בזה והבן ואפ"ה שפיר קאמר להכי דייקי אפי' לענין עדית כפי מה שפירשנו לעיל בזה להדא"ש ורו"ק. מיהו קשה דא"כ נם בשביק בינונית דכוותה נמי חתני גילוי דעת ונמו שכתבנו לעיל והוכחנו דלהרא"ש מהני גילוי דעת גם לעני] עדית ועדית וכמו ש כ' ההמ"ע ודלא כהע"ש והש"ך וא"כ גם בבינונית יכינינית נמי דכייתיה וא"כ איך קאמר בשבק בינינית דכויתיה טעמא דמה מכר ראשין כו' כיין דהראשון לא יכול לדחיתו כיו; דגילת דעתו במכירתו כבד משדה בינונית זאת ואפשר דהרא"ש אינו מפרש הגח' בטעמא דהנחתי לך מקים לגבות כח! התום' דהכוינה הוא מה חכר ראשי; כי' רק כגון דשביק ביניגית דכיותיה שפיר אחרינן גם לגבי לוקח שני אין נפדעין כו' וכמי שפרשנו לרש"י בעעמא דלהכי דייקי ה"נ יתפרש להרא"ש בעעמא דהנחהי לך מקום לגבות ופירוש זה מיושב טפי בלשנא דהש"ם מהך פירושא דפירשו בי התום' ובאחת לא ידעתי מי הכריחם להתים' לפרש כן בפשטא דהנחתי לך מקים ליבות יאמאי לא פירשו גס לשיטתה כמי דהזא אליבא דרש". כמו שפרשנו דגם לשיטת רש"י נוכל לפרושי כן. מבלי שיה רוחק ועי'. ודע דלשיטת הרא"ש וסייעתי בסוגייא דלעיל דפסקו לדינא כהך איקימתא דביתחי ע"כ צריך לאוקמי גם הא שמעתהא דרבא ג"כ ביתחי דאל'יכ □בין בינונית ישייר עדית !זיבורית לא מצי לגבית מהשני כיון דהראשין היה יכול לדחותו אצל זיבורית בטענת אי שתקת א"כ גם השני יכול לדחותו דמה חכר ראשון לשני כי' וכן כתבי התום' להדיא בש' מי שהיה נשוי וזה וודאי דוחק גדול מיהי לא נריכינן לזה רק לשיטת הדא"ש דס"ל דגם לבע"ח חצי למידח. בטענת אי שתקת אבל לשיטת רש"י דלגבי בע"ח לא מהני טענת אי שתקת ריאמר לו לכי תהדר אתי שפיר כפשימז בלא יחמי וכן לשיטת הרי"ף והרמב'ים נמי אתי שפיר וכל זה פשיט ובספר מ'יע שנה בזה ואשתחיטתיה דברי התום' דש' מי שהיה נשוי ומחמת יה האריך ביה בקישיות שינות וכל דבריו צ"ע:

דה ט' כנח' רב הונא אחר או נסך או מיטש איתביה ר"נ לר"ה ישיב לרבות שיה כסך אפי' סובין הב"ע בדלית ליה. ב' שיניית בזה ר"ת פסק כרב הונא דבגיקין או כסך אי מיטב ואי לית ליה אפי' סובין ונסתפק הרא"ש בטעמו של דבר מדוע פסק נר"ה אי ס"ל לר"ת דלא פליגי אהדדי ר"פ ור"ה בריה דר"י עס רב הוגא דשחעתין דנם אינהי ס"ל דלא יהיב לי' סובין רק בדלית ליה כסך אי מיטב יהא ז־קשיא להו רוחיא דקראי אהדדי הכי קא קשיא להו אמאי כשמגביהו קרקע צריך ליתן לו דווקא מיטב שדיהי וכשמנביהי חטלטלין [יה.■:. גדל-. ;.? ירקע אין צריך ליתן לי מיטב חטלטלין רק דיכול לסלקי אפי' מהנרזע שבחטלטלין שלי דהכי משמע לישנא דברייתא דואפי' שבין וע"ז קא משני ר"פ ור"ה בר". דמעלטלין שאני מקרקע משוש דכל חילי מיטב הוא ולכך שפיר פסק ר"ח כר"ה כיון דלית חאן דפליי עליו ולפ"ז צ"ל דרב הזנא לא בא לשנוי. ריחיא דקראי דלעיל דהא אין בדבריי שי ס תירוץ לקושיא קמייתא רק דר"ה מילהא באפיה נפשיה קאחר ואמתניתין קאי ויותר יש לחירם לפי יה אחר רב הינא ועוד ל הרא"ש די"ל דיס ר"ת פ"ל דפליגי אהדדי משוש דר"ה בא לתרץ קראי דלעיל וכפרש"י וגרסי' ר"ה אמר ואפייה פסק כר "ה משוש דרב אשי קבע דבריו באחרינה מכלל דס"ל דהלכתא כוותיה דאל"ב היה לו לקביט דבריו. מקידם כיון רהוא קמא טפי חר"פ ור"ה בריה דר"י אלא עכ מדהבע דבריו באחרונה מכלל דס"ל להלכה כן ולכך קבעו באחרונה. יג' ע"ז הרא"ש דנראה לו עיקר כהרי"ך דפסק דלא כר"ה והביא מדא"ל רב כהנא לרבא לקחן ■טפמא דכי רחמנא והמת יהיה לי כו' ואש איהא לדר"ה א"כ לק"ח אלא ע"כ דיס רבא ור"כ ם"ל כר"פ ור"ה בריה בדר"י ולכך יש לפשות טפי כר.פ ור"ה בריה דר"י ור"ל דמהך דא"ל <.כ לרבא נידחו ל הטעמים של לפסק ר"ח דליכא למימר כפירושא קחא דלא פליגי אהדדי דא"כ יהיה דכי.. ר"נ לייכא ךלא 5יןאן אלא ע"כ דפליגי אהדדי ימדס"ל לר"כ ורבא נר"פ וריה בדיה דר"י נדחה גם הניעם השני שג' לר"ת כיון דגם ר"כ ודבא ס"ל כן וודאי יש לפסוח כוותייהי ומשים דאגתי קשיא ליה להדא"ש דניכ. לומד דמה בכך דד"נ ורבא ס"ל כר"פ ור"ה כריה דד"י מ"מ מדקבע דב אשי לדברי ר"ה באחדונה אימא דהלכה כר"ה וכפסק של ר"ת לזה כ' עוד ונראה יותר דגרסינן אמד רב הינא ואמתניתין קאי נו' והשתא אין ראיה גלל לפסק ר"ת כי' עיי"ש יר"ל דאפי' לפי גירסח אמר רב הונא מ'־מ ע"כ צריכינן לפרושי דפליגי אהדדי מהכרח ראיה דלעיל מדא"ל ר"ג לרבא דאל"ב יהיה דברי דיג דלאנחאן רק דהנ"ח בין גירסת אריה לגירסת רה"א דאילו לגירפת רה"'א אמרה ר"ה למלתיה אדומיא דקראי וא"כ היה לו לר"א לקבוע דברי ד"ה תחילה וחדקבעי לכפוף ש"ח רהלגה כוותיה ואלו לנירכת אמר רב הונא לא אמדה רב הינא למלת,' אהך רומיא דקראי רק אמדה אמתניתין אבל מ"ח בדברי רב הונא מתורצים גם הך רימיא דרמי לי' אביי לרבא משום דאין הפירוש בהך רומיא כמו דרצה לפיש הרא"ש בפירושא קמא דאמאי לא יהיב לי' מיניב מנילנילין רק דהפירוש הוא כפשוטו אמא. יהיב ליה מנילנילין ולא מיטב קרקע וא"כ ממילא מתורצת סך רימיא בפירוקא דרב הונא דמיירי בדלית לי' וממילא ע"ג דפלייי ר"פ ור"ה בדד"י עם ר"ה ולפ"ז אין כאן שום ראי' נפסק ד"ת דחה שקבע רב אשי דבריו באחרונה הייני מפני שנאמרו אמהניתין זהו תיכן :זינת הרא"ש אלא שקיצר קצת בלשוני וכדרבי במס' ב"ק לקצר מאוד. ובזה נסתלקו מעליי חלינת הש"ך שהשיג עליו בסי' תי"ני ס"ק ג' דמש"כ ועוד קשה דד"פ ור"ה בדר” היי בתדאי שיפי מרבא וכוונתו בזה ואפ"ה פסק דלא כייתייהי א"ג מאי אולמי' שיפי דרבא ור"ג מדר" פ יר"ה כדריי ועוד דע"ג גרפי' התם אמר ד"כ לרב ולא רבא והאריך בזה דר"ג הי' תלמידי' דרב לא דרבא וכתב שנוסחה חועעת נזדמנה לו להרא"ש אין מזה שום תפיסה טל הרא"ש דמש"ג דר"ג לא היה תלמידי' דרבאכבר הגיה המגיה בש"ך דפזס פיורדא דתרי ר"כ הי' ירב כהנא חמוהי דרב משרשי' היה תלמידיה דרבא ואדרבה מוכח שס הגט' רר"כ אחר היא המקשה לרבא ולא ר"כ דלעיל שאמר ר"כ אס טרקה יטרף כו' דאל"כ מאי מקשה לרבא ולא היקשה לי' אדידיה ונס למה נקיט בקוש"תיה קרא דחזקיה ולא קרא דאם טרוף יטרף דאמר איהו נופי' וכן נתבו החהרש"ל והמרמ"ש בחיבוריהם עיי"ש יפשיט. ומשכ דהא ר"פ ור"ה בדר"י הוה בתראי טפי כבר נתיישב בדברינו דלעיל דעיקר כיונת הרא"ש דמדר"פ יר"ה בדר"י לחוד לאו ראיה כ"כ למפסק כוותייהו כיון דר"נ נמי משמע דס"ל כר"ה דהא קשקיל וטרי בהדי' וקיי"ל הלכהא כר"נ בדיני ומה"ט פסקינן בניטין בהא דתני אביה חוזאה כר"נ ולא כרבא דהיא בתראה ועיין במשכ"ל רק כיי, דיה ר"כ ורבא ג"נ ס"ל כר"פ ור"ה בדר"י א"כ מסתבר טפי לפהיק כיותייהו כיון דהס הרבים לגבי ר"ה יר"נ וגס בתראי נינתו ונס סתמא דתלמידא הביא בכתה לקמן להא דר"כ ורבא בלי שום חילק. מכל הלין טעמי נראה לי לפסיק כר"פ כי' ומתא יקבע ר"א לדברי רב הונה באחרינה נ"כ אק ראי' לנירסת אמר ר"ה וא"כ ליכא שוס ראיה. לפסק ר"ת לכך נראה לי כהרי"ף ועיין : £יך,ן בעיקר ראיית הראש מהא רר"כ ורבא יש לדק בה ד אד רב ה לפי נ ירם ת רבא אק ראי' כלל ריש לומר דרבא אידל לשיטתו דלעיל דמשני אהך רומיא דקרא דרמי אב" דבל מיל' דיהיב ממיטב ליתב ליה ור"ל דלעולס הרשית בידי ליתן לי כל מה שירצה ואפי' המק הגרוע שבמטלטלק שלי רק דמאיתו המין שנותן מחיייב ליתן לו המיטב שבאותו המין דאי יהיב היבין חתיייב ליהן המיטב שבסובק שלו ולפי האי שיניייא דרבא שפיר מקשה לי' ר"נ תלמידו השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות כו' ומשוס דאין שייך כ"כ לומר מיטב גבי נבילות לימר נבלה זו יפה וזו אינה יפה עד דינטרך קרא להשמיענו דיהיב ליה השור המה אפיי היכא דאיכא נבילה טובה הימנה מיהו י"ל דסברח הרא"ש הי' דנם גבי נבילות שייך לומר מיטב וא"כ ע"כ דתזר בו רבא מדבריו מכח הך קושיא דפריך לי' הש"ס והא מיטב שדהו כתב דאי לא חזר בו לא הוי מקשה לי' מידי וכיון שכן הוכיח הרא"ש דע"כ ס"ל כשינויא דר"פ אחרי חזרתו מדבריי. נמצא דלשיטת ר"ת א. אית לי' כסף או מיטב איני יכול לסלק בסובין בנזקין ואי לית לי' הוא דיהיבלי' אפי' סובין יכסף אי מיטב המה שווים דמאיזה מהן שרוצה המזיק יהיב וסובין המה גרועים במדריגה מכסף או מיטב ולכך לא מצי יהיב לי' אלא בדלית לי' ילהרי"ף כסף או מיטב או סובין המה כולם שווים במדרגותיהם דמאיזה מהס שירצה

כ; ינמצא דעילים דברי הרמב"ם יפה כר"פ יכר"ה בדר"י ואף דלר"פ הם שווים ולהרמב"ס הם פחותים זה אינו כלום דר"פ לא קאמר רק דהס שווים לעני! שביד המזיק לתת מהם אס ירצה אבל וודאי דהס פחיתים במעלה אצל כני אדם ממיטב תדע דהא בברייתא נמי קאמר כהאי לישנא ואפי' סובין שמ דהיא רבותא וכיין שכן וודאי דאמדינן דעת המזיק שלא בפניו דמסתחא רוצה ליתן לי סיב־ן טפ־ ממיעב אך כבר השיגו הש"ך לאי אפשר לפרש כן בדבר■ הרמב"ס ואין זה במשמעית לשוט כלל ועוד דברמב"ם ה' גנבה ליכא לפרוש־ כן עיי"ש ועוד דלז יהא הפירוש כן בלבדי הרמב"ם מה נעשה לדברי הרמ"ה הובא בנ"י שכתב להדיא דמחוייב ליק לו מעלעל־; אס יש לו קודש לחיעב והוסיף עוד לומר דכסף קולס לכל עיי"ש בנ"י וא"כ הדק"ל מאי! 'לא להס כל אלה אשר ה־א לכאורה כיתר לסוג־א דידן: רהש"ך נסי' יזי"ג־ ?"ק נ' האייך ל-שב דבי־ הדמנ"ס והרמ"ת והב דבריו גזה הם תמיהים ולאור ולא הועיל כלים דתש"ב הש"ך אבל לדעת הרמנ"ם :'ל לפרש יהא דאמי י"~ או כסף או מיטב או דינא על כשף היכא דאית לי מטלטל' או די:. על מיטב קרקע היכא דלית ל.' מעלעל. ינהא דבשן. לא קיי'ל כריה אלא אשיי שיני; מיטב :־:הו עכ"ל יה:ה דבריי כס מתיסיי הנגה דמה ענץ ניטלטלץ שהזכיר בדבריו במליזא דר"ה ואיך נופי- על הלשין לימד שתחיייב ליתן לו כמן) היכא דאית לי' מטלטלי ועי- יהא מעלעלין לרב הונא המה זמירינה עמיתה למעה יובשן. או מיטב מיהי אף אשנביה בדבריו ולמחות מילת מעלעלי שהזכיר פעמיים נדבר. יב הי:א יבם נשיים דבריי :ביה מילת יכשן. ילכתיב תמירתי דמטלטל. מיהי נשין> יביי. משמע דמילת בכסף היא דווקא ילא ידענא כוונתו ומעתה הכי. תשרש כיונתי דריה אמי כשן. קידם זאחל־מ תיעב ואמריהם תטלטבין ונהא דמטלטלין עליני עליז יי! וי-י־ה נדר"י דהוי כמיטב וכיוחייהי. ים לנו לעשוק אבל בראשית דברי ר"ה דאי כשף או מיטב לא מי.:! מאן דעליג עליו נזה יכשף קידש למיטב :מצא דלדידן דס"ל כר"ע דמטלטלי תביני תי היי ככסן> וקידמי' למיטב זה! נראה תוכן כיונתי. גזה אך בם זה אינו מי־א דלו יהא כדבריו דנר"ה כשף קידם למיגיב מ"ת מנ'ל דלדידן יהא מטלטיין משובץ כ"ב כמו כשף וננדיעי ממיטב דלתא אי:ס משונים רק כמיטב יבעשטא יליש:א ןרפ ור"ה נדר"י ראמיי רכל חילי מיטב 'הוא דמשמע דלמיטב קתדמו מטנננלין ובא לכסף ואי משוס דהיינוי נכתב אצל כשן. א"כ איך רב הינא לא מש להאי ליוקא ושמם למדריגה עחייזה אן. ממיטב ומכ"ל דל'יע ור"ת כדר"י עליני עבי' דיי"ה בהן דיוקא ולעשות ביניהם עליגתא רחוקה כ'יש כיון דפשטא דלשנ"הי לא יישמע כן ואדיבה משמע מנשינס די. א משיבי יק כמיטב. יעיד תחיה שיובא דתנב" שאין מייה מסטא דלשנת יאי ככף או מיטב הפרישו עי־ א:י איתר מאי אעשר לאומרו כלל דהא רב אשי יאמר כששים הרי חן כקרקע ודאי דאי אפשר לערש כדבריי יק דשיייס חס יהגה' קאתר אינימא לענין מיטב היינו דרב הו:א

יכן מסקיזן נס נאמת בסיף שוגיץ וכן אמר רב אס. יא'כ עיש "גם דני. י"ה תתפרש; הבי דשייין הם ודנא כהש"ך יזה' קישיא עלמה לדנייו זהיאי' שהניא נפסין היימנ'ם מהא -לקמן י"ר נ' ריר לי' כי' ת:א שיה כסף הליו־ שאץ ג"ד נזקקין אלא לנכשים ־.פ <הם אחריויז יהיזניא ישיב לינות ש"ב יאכי' שיבין ומשר הנ'יע נימיי' יהוש־ת השיך דע"5 לא היתה כוונת המקשת מעיקרא לכריש' נניייתא דאי; נזקקין לתענעיין כלי. יאש א'ו לי קרקע. כעור לגמרי אף שיש לו תעלנלין שימשמע תפירש.. דזה אין הברא כלל ועוד דא'ב :9) שנקת חיי לשל נרי' ימי שאין לו קיקע יכך ויזיק שיין שהיא כעור ועיד יהא נקוניין כרשיון לר"ה א. נדלית לי' פש"יא אימא דאינו עולה ע. הדעת דכ-אץ לו רק שינין דיפעיי דאל.כ תא. כריך עשיעא אלא וידא. ימעיקרא ש.ד דנזקקין לקרקע היינו שק-קע קידם לתעלעלץ נע"כשל תזיק הישא דאית לי' ו!רויי. תי ומשיק דמעלעיץ קודמים עש"ד ולא אנין שם דתלנד שאין קושיותיו תישיתית נ"כ דתה שהקשה דא"ב לא שבקת ת" לכי גי־ית אף אני אותר ומה נעשה לזה שאין ל' שלום לא קרקע ולא יועלעלץ דינך וירק אעו לשילם יש תעלגילין ניודאי אלא דאתזוק♦ אינש. נתרקים לא מחזקי:; ולא תיישינן שילך ויזיק נשיינה. מה שהקשה ויהא דכרין נשמעתי; א' דלית ני' פשיעא נריויזא ניכל לכריש. דאין כיונח הגת' בקושיית פשיעא דלא לכתוב כלל נריגויא דישיג יק דכוינת השיש להקשית על לשנא דהברייתא דאתי ואכי' שינץ דמשמע מינה דיש נזה רבותא דיוכל גהננותי אכי' שיבין דאל"ש תאי אפי' שובץ דקאמר י:א שגי לי' בישוב לינות שוה שכף לחוד ואי בילית לי' מאי י־נויזא יש בהא דאתי יאכי'  ני־נייז יכי' דתכתע מצת דתרבו־ז ניד המזיק :שלקו נמטלטלץ אן. אש יש לו קרקע דלא רצה נפרה קרא דישיב נדלית ליה כי־נ הו:א רק כר'יש ור"ה גרי' דר"' דהלכתא כיוחייהו דאפי' נראית לי' תיירי ועי; תכני דני־ייתא דאין נזקקין תיירי ניתווי וברייתא דיע־נ תיירי תצי' יניד המזיק ניתן לי יוה שירצה ואפי■ מעלעלין אנל כיה־ה ציייך ניתן לי דוקא מט־טיין אין כאן שיה יתז לזה ונאתת קצרת דעתי מהנין מה עלה צל דעתי כל הש'"ך בזה נס ית<־ דנית כס הוווהיה י:לא־זי להאריך ועכ"פ לא הצלה בדני— כיס ארוכה לדבר. הימנ“ה והימ"ה : דייזי הו. פירעון טשי מעליא מקרקע ואין לומר דדווקא מבינינית הוי פירעון מעליה אבל לא מעדית דז"א דהא החמא אמרינן דצריך לזבוני ארעא ולמיתב דמי דמשמע אפ'הוה ההיא ארעא עדית וכן פסקו כל הפוסקים לענק בע"ח דבדאית לי' זוזי לא מצי לסלוקי אפי' בעדית ויצא להם כן מההיא סיגיא והיינו ע"כ כמש"כ משוס דסתמא אמרי' ואפילו עדית וכיון דחזיצן דלענין בע"ח הוי זוזי פירעון מעליא טפי ממיטב א"כ גס לענין נזקין וודאי דזחי עדיפי ממיטב דבאיזה סברא יש לחלק בזה בין נזקין לבע"ח דאטו אנן דיכא קגמרינן מהתם דנחלק ביניהם אנן סוגיא דעלמא קגמרינן מהתם איזה מהן חביב אצל בני ארם יותר ובזה אין שייך לחלק בין בסף למיטב ואף דהר"'ת חילק בזה דשאני כע"ח דזוזי יהיב וזוזי שקיל אין נראה להרמב"ם והרמ"ה לחלק בזה כמש"כ דאין סברא כלל לחלק. בזה ועוד דא"כ גם גבי נזקין נחלק בין אם הזיקו קרקע להזיקו מעות אי חטלטלין ומעולם לא מצינו בש"ס בשום דזכתא שיהי' שוס חילוק בזה בנזיקין בין הזיקו מעות או מטלטלין להזיקו קרקע זעיד אמאי לא משני לרימיא דרתי אביי ט' בהכי ונימא דקרא דמיטב איירי בהזיקו קרקע דגבי שן ורגל הוא דכתיב וביער בשדה אחר הרי דמיירי קרא כהיזק קרקע ולכך כתיב מיטב שדהו גבייהו דשלם נמי מקרקע וקרא דישיב כתיב בשר שנפל לבור דהיינו מטלטלין ולכך מלי לסלוקי נמי במטלטלין אלא ע"כ דאין לחלק בזה כלל וכיון שכן דע": זוזי הוי פירעון חעליא טפי ממיטב ליכא למיתר דקרא אשמעינן דהרשזיז ביד המזיק ליתן לי מה שירצה דכי הדדי נינהי לעני; דינא דפרעי; נזקן דא"כ קשה דלכתיב מיטב ואנא ידענא-דכ"ש כסף הרשות בידו ליתן כיו; דהיי פירעון מעליא טפי אנל בני אדם ועיד דאין סברא כלל שיהי' יפה כת בע"ח מניקין דהא חזינן דאדרבה התורה החמירה טפי בנקי; להגבותו תעדית ובע"ח מדאורייתא דינו בזיבורית וא"ב איך לעני; כסף יהי' יותר יפה דינו של בע"ח מנזקי; יגס אין לימר דהנך רשקלו יטרו ברוחיא דקראי בשמעתין לית להו הא דאמרינן בסיגיא דטזיבות דזוזי הי. פירעין מעליא טפי דז"א דהא מרא דשמעתא דכתוטת הוא רבא ור"פ ואינהו הוא דקשקלו וטרו בסוגיין ררמי לי' אביי לרבא ור"פ בא לשנוי. וא"ב הדק"ל בלא ברייתא קראי ליזוד"הו מי הו. ניחא להו ותו קשה במימרא דר"ה דאמר או כסף או מיטב דלאיזה צורך אמר כלל להך מלתא דאו כסף או מיטב כיון דאינו צריך לזה כלל להך שינויא דמשני אח"כ לעיקר רומיא רקראי דעיקר שיגויא דידי' הוא דקרא דישיב מיירי בדלית לי' וזה הי' יטל לשנויי בלא הא דאו כסף או מיטב שהקדים בראשית דבריו והתום' כתבו דרב הונא לא הספיק לסיים דבריו ער שהקשה לו ר"נ זזה באמת תלינו בכמה חכתי בש"ס דלא הספיק לסיים דבריו עד דמקשה לו אבל זה הי' ניחא אי הוי צריך להך רכסף או מיטב להך שינויא דמשני אח"ז אבל כיון דאינו צריך לזה כלל א"כ קשה דלמאי איצטריך לי' למימר להא חלתא כלל כיין שאיני ענין לשינזיא דידי/ ולכך קמפרש הרמב"ס והרח"ה פ"ל לאביי ורבא ור"פ דזוזי הד פירעון מעליא שפי ממימב זמדכתיביתרי קראיכסףומיטב ש"מדה"קראס יש לו כסף צריך ליחן לו כסף דווקא ואינו יכול לסלקו דמיטב ואי לית לי' יהיב ליי מיטב דליכא למימר בהרשוח ביד המזיק ליתן איזה שירצה א"כ לכתוב מיטב ולא לכתוב כסף כלג ואנא ידענא דכ"שכסףמצי למיתב לי' אלא ע"כ מדכתיב כסף ש"מ דכסף קודס למיטב ולכך הוי ניחא להו הנך תרי קראי בלחוד ייהו אבל מהברייתא דדרשה ישיב לרבות ואפי' סובין שפיר הוי קשיא לי' משוס דהוי מסתבר לי' מסברא דסובין וודאי דהוי פירעון נריע ממיטב וליכא לשנויי דחיירי בדלית לי' נמו דהוי ניחא להו בקראי דכסף ומיטב רזה אינו דהא מדנכתב להך ריבויא בקרא דכסף דהיא קודם למיטב שמ דגם סובין קודמי! דחיטב דאל"ב הי' לו לכתיב להך ריבזיא גבי מיטב ומדנכחב גבי כסף שמע מינה דגם סובין קדמי למיטב ועוד י"ל דהוי ס"ל דאין סברא לאוקמי ריבויא דישיב בדלית לי' דהריבזי דכסף הוא כאותו הדבר טצמו ודווקא בקראי דכסף ומיטב הוא דהוי ס"ל כן משים דהמה שני כתובים נפרדים אבל בריבי' אפשר דהוי ש"ל דלא שייך לומר כן אצא דהוא עדיף ככסף וביד המזיק לתת לו מבין אס ירצה אפי' אית צי' מיטב ולכך היי קשיא צי' דרחמנא אמר מיטב דמזכח מיני' עכ"פ כל דאית לי' מיטב לא מצי ליתן ,בפחות מזה ומקרא דישיב מוכח דמצי צמיתב לי' סובין דהזא גרוע טפי לפי סברתו אפי' היכא דאית צי' מיטב וא"כ קשיין אהדדי וע"ז קמשני ר"ס ור"ה בדר"י דלאו כסברת דמטלטלין הו♦ פירעון גרוע מובא דאין הדבר כן רק כל מילי מיטב כו' וממילא דהזא עדיף ממיטב כיון דנכתב אצל כסף [וגג ?ימי► 7דנה תני■ יינא. תסרב לש.ז נחפע עץ; ונל^ת' ל^דין'. ורב הונא בא להחזיק בסברת אביי דלעוצם הוי מבק פירעון גרוע טפי מכולהו וריבויא דישיב מיירי בדלית לי' ובכדי שלא תקשה עליו רא"כ אמאי נכתב הך ריבויא אצל כסף ולכך הוצרך להקדים דכסף ומיטב שווים הס משים דס"ל לר"ה דגם בסברא ובסוגיא דעלמא לא הוי זוזי פירעון מעליא טפי ממיטב ופלגי נחי אהא דר"פ ורבא בכחוכיח לענין בע"ח כתולה מעותיו בנכרי כי' וכיון דס"ל לר"ה דשירם הם בסברא מעטה שפיר מיקים לקראי וכסף ומיטב ג"נ דאשמועינן ושווים הם וביר החזיק ניתן לו איזה שירצה ותו לא קשיא לדידי' דאמאי נכתב לריבייא אצל כסף ולא אצל מיטב כיון דאין נ"ח כלל ביניהם והשתא את־ שפיר דהוצרך ר"ה לומר או כסף אז מיטב דבלא"ה לא הוי חצי לשנויי כדשני רק שלא הספיק לנחור ולסיים דבריו עד שהקשה לו ר"נ אבל עיקר שיבריא דירי' תלוי בזה במאי דתידש רכסף שוה למיטב ואין שום מעלה בסברא לכסף על מיטב והיינו דאמרינן בדרב אס. אלימא לענין מיטב היינו דר "ה דמשמע דר"ה השתיעט חידוש בזה ולפי פירש"י ותום' אין בזה שוס חידוש וכי מי לא סבר כן אבל לפמש"כ ניחא דר"ה פליג בהך מילתא אכולה וחידוש גדול השמיענו בזה ושפיר קאמר היינו דר"ה וגם דברי רב אשי דאמר כספים הרי הן כקרקע נמי הכי מתפרשן דקח"ל דלא עדיפא מקרקע ודלא כפירש"י שפירש בהיפוך עיי"ש בדבריו ודו"ק: ומסתה יבואו על נכון פסקי הרחב"ס והרמ"ה ד פסקי כר"פ וכר"ה בדר"י וכהרי"ף ולכך נתנו דין קדימה למטלטלין על קרקע מרנכתב להך ריבייא אצל כסף ש"ח דהוא עדיף ממיטב אלא שלענין כסף נחלקו הרמב"ס והרח"ה דהרמ"ה ס"ל כיון דחזינן בדר"ה דהך דמרבינן מישיב הוא במדריגה לחטה מהדבר המפורש בקרא נמו כן נימא גס לר"פ ור"ה בדר"י. לפיס מאי דסבירא להו דג"כ סובין המה במדריגה למטה מכסף עצמו המפורש בקרא דכזה לא פליגי ר"פ עם ר"ה ונמצא דאיכא ג' מעלות כסף ואחריו סובין ואחריהם מיטב יהרמב"ם ם"ל דלר"פ ור"ה בדר"י לא מחלקינן כלל בין הך דאתי מריבויא להך דחפירש בקרא יר"ה הוא דחידש זה ככדי לשנויי רוחיא דקראי אבל לר"פ ור"ה בדר"י דקראי ממרצי בלא"ה וממילא אית לן לימר דהך דאתי מריבויא תשיב כ"כ כמו דבר המפורש בקרא כמו שהוא כן ככל רינת.. והכריחו להרחב"ס עוד שלא לחלק לר"פ בין כסף לםובין מהא דא"ל ר"כ לרבא ניטמא דכיזב רחמנא כו' ואס איתא דכסף קודם לדברי הכל א"כ יהי' דברי ר"כ ורבא דלא כמאן וליכא לשנויי כמי דשנינן דלשינוייא דלרבא עצמו פריך רהא עכ"פ נם לרבא ע"כ דכסך קודם לסובין כיון דסובין לא אתי רק מריבויא דבזה גם רבא לא פליג אלא ע"כ רלריפ סובין שיה לגמרי לכסף ולכך גם לטנין בע"ח אך דמפירש בסוגיא דכתובות דמחוייב ליתן לו זוזי אם יש לו מ"ח הרמב"ס כפי"א מהלי מלוה ילוה הל' ז' לא מילק כלל כין כסך לחטלטלי! ע"ש בדבריו ודו"ק. והיינו דיצא לו כן חסוגיא דידן לענין נזקין דמררבי קרא לחטלטלי שיהיה שוה לגמרי ככסף ולכך אין סברא להרמב"ס כלל ליפות כח בע"יז מנזקק וכחש"כ לעיל ובאמת צע"ג להרמ"ה ליישב אליביה הא רא"'ל ר"כ לרבא דלקמן [ואפשר לומר ברוחק רגרסי' שם א"ל ר"כ לרב וכפי מש.כ הש"ך והמה ס"ל בחרא מלתא כרב הונא דכסך שיה למיטב בקרא ומסברא ובהא וסובין אית להו כר"פ ור"ה בדר"י דסובין נמי מיטב היא ודלא כר"ה נמצא דאין שוס מעלה כלל והכל שווים כסף או מיטב או סובין ולכך שפיר קשיא לי' טעחא דכי רחמנא וכו' וזה דחוק ועוד כבר כתבתי לעיל בשם המהרש"ל והחהרמ"ש דגירסח הרא"ש עיקר) ולכך העיקר כהרמב"ם ועיין היטב בכל זה כי היא לענ"ד ברור ואחת בכוונת פסקי הרחב"ס והרמ"ה ומעתה גס סוייין דלקמן יתפרש כחש"כ הש"ך ממש אבל לא כמש"כ הוא ראותה סוגיא הכריחו להרמב"ם לפרש כן רבאמת מאותה סומא אין שום הכרח לזה רק דמהכרח פירישא בסוגיא דירן מתפרשא נם החס כמש"כ הש“ך ודו"ק : מיהו גס לשיטת רש"י יחוס' כשם ר"ת נמי יש ליישב הך קושיא ב' שהקשינו דלאיזה צורך הוצרך רב הונא לומר כלל להא דאו כסף או מיטב גס מה שאמר בגמ' היינו דרב הונא הא כ"ע סברי כן וליה חאן דסליג ע"ז דזה אינו קושיא דמשיס דרב הונא בעי לחידושי דריכוייא דישיב אתי בדלית לי' ובכדי שלא ניחא דלפ"ז גס עיקר קרא דכסך גמי מיירי בכה"ג דלית ליה בכדי להשיותו לריבוייא דישיב כמו שהוא בכל דוכתי דהריבוי שיה להדבר המפורש בכתוב ע"ז בא ר"ה להשמיענו דכאן אין הדבר כן דכסף המפורש בכתוב הוא השוה למיעב ורק הרבויהוא בדל"ל ואין להקשות ע"ז דא"כ איפכא ה"ל לר"ה לומר מתחילה שינויא וישיב דמיירי בדל"ל ואח"ב לומר למימרא דאו כסף או מיטב דז"א דאטי ר"ה בא להשמיענו דנסף שוה לקרקע כמו רב אסי דלקתי' הא עיקר רבותא דר"ה הוא להשמיענו שאינו יכול לסלקו בסובין היכא דאית לי' סובין ולאפלוני אתא על מאי דמסקינן לעיל לר"פ ור"ה בדר"י דסובין שוה לכסף או מיטב ע"ז בא ר"ה לאפלוגי ולומר דאינו יכול להגבותי רק כסף או מיטב ולא סובין ולא הספיק לסיים דבריו מ' יא"כ גם קורס שאמר להך שיגויא דמיירי בדל"ל יש חידוש גדול בדבריו דאתי למעיטי סובין ורק דממילא נשמע מדבריו רמשוס עכ"ס כסף למיטב. ומעתה אין כאן אפילו התחלת קושיא. ורב אסי דאמר כספי' הרי הן כקרקע יתפרש כפירש"י והיינו משום דס"ל ע"כ בשינוייא דישיב כר"ה דמיירי בדל"ל ובכדי שלא נטעה לומר דגם עיקר קרא דכסף נמי מיירי בדל"ל לכך קאמר דאינו כן רק כספים הרי הן כקרקע דאי לא סבר כר"ה אין שוס חידוש בדבריי ולזה שפיר קאמר הגמ' איליחא לענין מיטב היינו דר"ה ור"ל דע"כ ס"ל גם בעיקר שינויא דישיב כר"ה וכמש"כ ולפ"ד שפיר מתפרשין דברי ר"ה ורב אסי גם לשיטת ר"ת ואדרבא לשנא דכספיס הרי הן כקרקע משמע טפי כפירש"י (מיהי נ: להדמנ"ס 4רני דקיק ;.:. יעיד א6:ר לפי: נ; נהדמכ'ס נ:' מה :דד: דרג 4.כ' ימ.ד ':־: לפיי"ת ידי.־,] רקדעיקר ההכרח לשיטת הרמב"ם הוא מסוגיא דכתובות וכמשכ"ל. ולדינא נראה עיקר כהרמב"ס דשיטת ר"ת דחיקא טובא ליפות כת בע"ח חנזקין וכיון דברווחא מתפרשא סוגיא דידן כשיטתו של הרמב"ס באופן שלא יהיה לבע"ת שוס יפוי נח יותר מנזיקין בלי ספק דאית לן לפרושי כן ועיין :

'שם בגמ' פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד כו'. הרי"ף פסק כלשנא קמא והביא ראיה מהא דפסקינן בב"ב והלכתא בטלה מחלוקת א"ב ממילא איה לן למיפסק כל"ק והרז"ה הקשה עליו