טורי אבן/ראש השנה/ו/ב

טורי אבן ראש השנה ו ב

דף ו' ע"ב

מאי ואכלנו וולדה שלמים בחג דקתני חג השבועות. ק"ל הא קימ"ל בפ"ק דביצה (דף י"ט) דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט וכ"ת דר' פפייס ס"ל כמ"ד דקריבין בי"ט א"כ מה פריך התם בפ"ג בתמורה (דף י"ח) א"כ מה אסהדות' דרב פפייס פי' מאי קמ"ל כיון דמייר' שהיו חולה בעצרת. א"נ כדר"א שאכלהו בעצרת טובא קמ"ל דנו"נ קריבי' בי"ט. ול"ל דאשנויי קמא (דר"א) [צ"ל דרב זביד] לחוד פריך הא ולא אשנויי דר"א. דא"כ ה"ל להגמ' למקבע הא קושיא בתר שנויי קמא דר"ז ולא בתר שנויי דר"א כיון דלאו עלי' קאי ואפשר לומר כיון דקי"ל בפרק קמא דחגיגה (דף ח') דישראל יוצאין י"ח בנו"נ משום מצות שמחה דרגל וההיא דאין נו"נ קריבין בי"ט פי' שם התוס' דמיירי בדקרב כבר לשלמי שמחה א"נ הא דיצאו י"ח שלמי שמחה בנו"נ היינו בהקריבן לש"ש דווקא והא שמחה שהיא מחובות הרגל לכ"ע קרב בי"ט והשתא כיון דלא מסתיים מהא דר"פ דהאי וולד הקריבו בתורת נו"נ וא"ל שהקריבו לצאת ידי חובת של ש"ש דלכ"ע קרב בי"ט. משום הכי פריך שפיר מאי אסהדותי' ומאי קמ"ל:

מיהו למאי דפי' בחידושי בפ"ק דחגיגה דאפי' אם רוצה להקריב נו"נ בי"ט כדי לצאת ע"י אכילתן ידי מצות שמחה אפ"ה אין קריבין בי"ט הואיל ועיקר הקרבתן הוי משום שנדר ונדב כבר לא א"ש:

והמחוור נ"ל מדקאמר ואכלנו וולדה שלמים בחג ולא קאמר והקרבנהו בחג ש"מ לא הקריבו בי"ט אלא מעינו הקריבו ואכלו בי"ט דזמן אכילת שלמים לב' ימים ולילה א' והשתא פריך שפיר מאי אסהדותי' דר"פ:

וכ"ת אי לישנא דואכלנו משמע אכילה ממש והקרבה היתה מעי"ט א"כ רישא דקאמר ואכלנוהו בפסח דקאי אאם נמי ה"פ שאכלוהו בפסח והקרבתה הי' בע"פ. ובע"כ נולד כבר הוולד קודם הקרבה מחיים דאל"כ ה"ל יוצא דופן ופסול להקרבה כדאמרי' בפ"ב דחולין (דף ל"ז) וא"כ היכי קאמר בשלמא בפסח לא אכלנוהו אימר מח"ז הוי הא כיון שנולד עכ"פ בע"פ ראוי לאקרב' בוודאי בשביעי של פסח דה"ל משביעי ואילך לילדתו ואמאי לא אקריבו בשביעי לק"מ דכולו החג בעינן ללאו ועשה דב"ת ואפילו אם אינו ראוי יום אחד מן החג להקרבה א"ע בעשה וכ"ש (כז') [צ"ל בז'] ואפי' לא הי' מח"ז אלא ביום ראשון של פסח אינו עובר בעשה זו עד לאחר עצרת והאי בפסח ל"א אימר מח"ז הוי דקאמר לאו דא"א הי' להקריב בפסח משום איסור מח"ז דוודאי ביום ז' של פסח בע"כ הי' מותר להקריבו אלא ה"ק אימר מחוסר זמן הי' במקצת הפסח ושוב אינו עובר בעשה בפסח זה מש"ה לא חש להקריבו בכל זה הרגל אע"פ שמותר:

ליתני בכל יום עובר בב"ת. ואע"ג דבשנה בלא רגלים וודאי עובר עליו בכל יום ויום כמ"ש לעיל מההיא דרפ"ד דבכורות ואפ"ה לא קתני לה. י"ל דהאי תנא לא קתני אלא במאי דשוו שנה בלא רגלים לרגלים לבלא שנה אהדדי דהיינו לענין ב"ת. אבל לענין לעבוד עליו בכל יום ויום דלא שוו להדדי אע"ג דבשנה בלא רגלי' עובר בכל יום כיון דברגלי' בלא שנה אין עובר לא קתני מ"מ צריך טעם למאי דס"ד דברגלים בלא שנה אינו עובר בכל יום ובשנה בלאו רגלים עובר בכל יום דמאי שנא הא מהא:

הניחא למאן דאית ליה כסדרן. ואע"ג דר"ש אמר לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה'. האי תנא ס"ל כר"ש בחדא דבעי ג' רגלי' כסדרן ופליג עליו בחדא בשנה בלא רגלים כפרש"י ובספ' המאור. תי' הא דקתני ברייתא עובר בב"ת דווקא ברגלים בלא שנה דסמיך לי' אבל בשנה בלא רגלים עובר משום תאכלנו שנה בשנה ואין שם ב"ת ומ"מ בין בזה ובין בזה עובר ולא חש התנא לפ' אלא על מה דסליק מיני' אע"ג דאמ' מכדי תנא אלאוי קא מהדר. חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה וכמ"ד אאיסורי' קא מהדר וזה דוחק לפרש דעובר בב"ת דקתני אסיפא קאי ולא ארישא ועוד שנה בלא רגלים דרישא שיירי' לא פי' במאי קמיירי כלל כיון דעובר בב"ת לאו עלי' קאי ועוד דאין נראה לומר דאיסורי נסיב ליה תנא בלשון לאוי:

וכ"ת הא ודאי תאכלנו שנה בשנה אינו אלא עשה ולאו דב"ת לשנה בל"ר מנין נ"ל דהכי נפקא ליה מדקבע רחמנא זמן שנה לבכור וכל הקדשים ונפקא לן מדכתיב כל וכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי בב"ת כדאמ' לעיל אדר"מ דברגל אחד עובר בב"ת משו' דכתי' ובאת שמה והבאת וכיון דאמ' רחמנ' אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת. ואע"ג דרבנן אמרי ההוא לעשה היינו משום דנ"ל מקרא אחר לזמן (קב"ת) [צ"ל ב"ת] דאין עובר ברגל א' בע"כ קרא דובאת שמה דחיק אנפשי' דאינו אלא לעשה דאל"כ אינך קראי לב"ת ל"ל. אבל בעשה דשנה בשנה א"צ לדחוק בזה דקמ"ל דבשנה בלא רגלים נמי עובר וכיון דאמר רחמנא אייתי ממילא קם לי' בב"ת עוד תירץ בספר המאור הא דקאמר רגלים פעמי' ה' ה"מ לעבור עליו בכל יום ויום דכיון דעובר על ב"ת דרגלים מאחר דבראי' פנים הוא יום אחד כך בכל יום עובר בב"ת אבל התלוי בשנה אינו עובר אלא על כל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה. וק"ל הא האי שנה בשנה מיבעי ליה לאיזה שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר זה שנה דידי' ולא של מנין עולם א"נ ליום אחד בשנה זו ויום א' בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לב' ימים ולילה אחד כדאמ' רפ"ד דבכורות (דף כ"ז) ולא ללמד שא"ע אלא על כל שנה ושנה ועק"ל דמשמע וודאי דבכור לאחר שנתו נמי עובר על כל יום ויום דהא מסיק התם בנולד מום בבכור בזמן הזה לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' שעה א' וש"מ דעובר עליו על כל יום ויום ואפי' למאי דפי' לקמן דהא דבכור בעל מום נאכל בתוך שנתו אינו אלא מדרבנן מ"מ כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן ואי בכור תם מן התורה לאחר שנתו א"ע עד תשלום שנה שני' אמאי ב"מ דרבנן אינו רשאי לקיימו אפי' שעה א' יקיימנו עד כלות שניה אלא וודאי פירש"י עיקר:

ול"ל דהאי תנא דשנה בלא רגלים לא פליג אדר"ש דאמר פעמים ה' דע"כ ל"ק דשנה בל"ר עובר בב"ת אלא באפריש ולא אקריב דומיא דבכור אבל אמר ולא אפריש א"א ללמד מרבוי דכל לשאר קדשים כיון דלא משכחת לה כה"ג גבי בכור גופא א"א לך לרבוי מכל אלא דומיא דמ"ל גבי בכור כה"ג ליתא דהא (איצטריך) [צ"ל דאיצטריך] קרא לאמר ולא אפריש היינו טעמא משום דה"א דיבורא לאו כלום הוא ומהשתא כיון דגלי קרא דדיבורא מילתא הי' וצריך לקיימו ממילא ילפינן אמר ולא אפריש מלא אקריב בכ"מ ולא עוד דעדיפא מלא אקריב דא"ל כל היכי דאיתי בי גזא דרחמנא איתא. וכיון דדומיא דבכור דהיינו בלא אקריב ואפ"ה עובר בב"ת. כ"ש ללא אפריש:

והשתא אי שנה בלא רגלים לר"ש עובר בב"ת פעמים ד' או ה' לא משכחת לה. מיהו אכתי י"ל דגבי בכור דכתב רחמנא בהדיא שנה אפי ר"ש מודה דעובר בלאו דב"ת בשנה בלא רגלים. ולא פליג אלא בשאר כל הקדשים ולא דריש כל לרבות כל הקדשים לענין שנה:

וכ"ת הא בהאי ברייתא דחייבי הדמים קחשיב בכור בב"ת בג' רגלים וקאי עלה ר"ש ופליג ואמר ג"ר כסדרן בעינן וחג המצות תחילה והא שנה בבכור בהדיא כתיב. י"ל דהא דנקיט כסדרן גבי בכור לאפוקי שלא כסדרן כגון עצרת או סוכות תחילה אע"ג דמלו ג"ר קודם לשנה אינו עובר ומיהו במלו שנה בלא רגלים דקדים שנה לג"ר כסדרן בבכור לחוד עובר ובכולן אינו עובר עד שעברו ג"ר כסדרן דוקא ועוד בלא"ה ניחא נהי דקדמי ב"ת דבכור לג"ר כסדרן אפ"ה שייך למחשבי בהדי אינך כיון דשייך בי' ב"ת לאחר ג"ר נמי וכה"ג פירשתי לעיל גבי צדקות:

עוד נ"ל דר"ש נמי אית ליה בכל הקדשים בשנה בל"ר עובר עליו כמו גבי בכור מרבוי דכל הבכור כדתני' בספרי וקי"ל סתם ספרי ר"ש. מיהו לא ללאו דב"ת מרבי להו אלא לעשה משום דס"ל בבכור גופי' בשנה בל"ר אינו עובר בלאו אלא בעשה דשנה בשנה לחוד וטעמא רבה איכא בהא מילתא דבשלמא לת"ק דבג"ר אפי' שלא כסדרן עובר בב"ת כ"ש למ"ד בב' רגלים או ברגל א' עובר א"כ כיון דקבעי רחמנא זמן שנה לבכור ולכל הקדשים כל כמה דעברה שנתו עובר בב"ת דכיון דדאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת אבל לר"ש כיון דס"ל דאצ"ל לחה"מ ולא לחה"ס וכתיב רחמנא לתרווייהו יתירא לומר לך דאפי' בד' רגלים שלא כסדרן אינו עובר על ב"ת ואפי' בה' רגלים שלא כסדרן א"ע. אע"ג שא"א להו בלא שנה. בע"כ שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' דתאכלנו שנה בשנה אינו אלא לעש' כמו קרא דובאת שמה להני תנאי דפליגי אדר"מ ונ"ל מקרא דברגל אחד אין עובר ב"ת מש"ה מוקי ליה לקרא דובאת לעשה מה"ט. ה"נ לר"ש האי קרא דשנה בשנה בע"כ לעשה אתי מה"ט גופי' ונ"מ למאן דליתא לא בראי' ולא בשמחה דליתא לעשה דובאת שמה אבל בעשה דשנה בשנה אית' דעשה זו לא תליא רחמנא בביאה אע"ג דאכתי בברייתא לא מתוקם כוותי' דר"ש מדתני רגלים בלא שנה ש"מ דאלאוי מהדר מדנקט רגלים דאלו עשה ברגל א' נמי איתא ורגלים דנקט ל"ל. מ"מ ניחא הא דקאמר הניחא למאן דאית ליה כסדרן דהיינו ר"ש דאהא דפריך שנה בלא רגלים היכי משכחת לה לחוד קאי עוד אני אומר דהאי תנא דמרבי כל הקדשים לשנה בלא רגלי' לבל תאחר ונפקא ליה מכל דכתיב גבי שנה דבכור היינו דווקא קדשי מזבח דומיא דבכור שהוא ק"מ אבל קדשי בדק הבית דלאו דומיא דבכור הן אין לנו ואין עובר עליהם בב"ת אלא ברגלים בלבד דרבינהו קרא בהדיא אבל לשנה דלא רבי לא תדע דמה"ט לא חשיב בההיא ברייתא דאיירי בה ר"ש ואמר עלה רגלים פעמים ג' פעמים ד' פעמי' ה' אלא קרבנות קב"ה בלבד ואלו מקרבנות מזבח לא חשיב אפי' אחד משום דלא משכחת לה בהו להאי פעמים ד' דר"ש דאי אפשר לד' רגלים מכ"ש ה' בלא שנה וכבר קדי' ב"ת דשנה קודם להם כמש"ל ומיהו לפי מה שהוכחתי דאע"ג דאית ליה לר"ש האי דרשא דכל דרבות כל הקדשים לשנה בל"ר מ"מ היינו דווקא לעשה ואע"ג דברגל אחד עובר בעשה דוהבאת שמה נ"מ להא דפרישת לעיל אבל בלאו דב"ת ר"ש ל"ל כלל בשנה בל"ר אפי' בבכור גופי' כ"ש בשאר קדשים דאלת"ה למ"ל בבכור ושאר קדשי מזבח לד' וה' רגלים דר"ש השתא הדרא קושי' לדוכתי' אמאי לא נקיט בהאי ברייתא דלעיל אלא קב"ה ולא קדשי מזבח לענין ב"ת הא כיון דבשנה בל"ר ליתי' ללאו דב"ת לר"ש אלא עשה בלבד וי"ל הא דלא חשיב מק"מ כלום משום ת"ק שייר להו דאמר כיון שעברו ג"ר עובר בב"ת דלא בעינן כסדרן ומשמע דאם לא עברו עליו ג"ר אע"ג דכבר עברו עליו שנה אכתי אינו עובר בב"ת דכולי מילתא בג"ר תליא והא ליתא אלא בקדשי בדק הבית לחוד אבל בק"מ לפעמים אע"פ שלא ע"ע ג"ר כיון שעברו עליו שנה ומ"ל כרבי או כדרב שמעי' כדאמ' לקמן מיד עובר בב"ת:

מ"ל לרבי דאקדשה בתר חה"מ כו' אלא לרבנן המ"ל. דאי בדאקדשי' תוך הרגל דכי מטא שתא אכתי ליכא ג' רגלים דשלימי' בעינן כדלעיל ה"נ איכא רגלים שלימים דסוף רגל ראשון דאשתקד מצטרף על תחילת רגל דהשתא כן פ' התוס'. ומכאן נ"ל להוכיח דשנה דב"ת מונין לו מיו' אל יום ומשעה אל שעה ואם נדר באיזה יום מן הרגל בו' שעות ביום אינו עב"ת עד שנה הבא בו' שעות של אותו היום דאי במיום אל יום לחוד סגי ומשעה אל שעה לא בעינן וכי מטא לשנה הבאה ליל אותו יום מיד עובר. מ"ל שנה בל"ר בנדר בתוך הרגל בתוך הלילה או ביום הא בכניסת לשנה הבאה ליל אותו יום שנדר שנה מלא ורגלים לו מלא עד אותו שעה ביום שנדר אשתקד דהא וודאי לענין רגלים משעה אל שעה בעינן כדמוכח לקמן גבי והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקא חשיב דאפי' נדר בליל יט"ר אין רגל זה עולה לו לענין ב"ת משו' דכולה רגל בעינן כדפי' התוס' וכמ"ש שם. וא"כ הה"נ בנדר בתוך הרגל אם אינו משעה אל שעה ליכא כולה רגל דמה לי אם חסר קצת שעות מן הרגל בתחילתו דאינו עולה לו. ומה לי אם חסר בסופו ואפי' אם תדחק לחלק בניהם אפ"ה מ"ל שנה בל"ר בנדר ביט"ר דרגלים לא מלו עד משעה אל שעה משנדר דהא היינו דקאמר הגמ' והרי רגלים דל"ח מאורתא ואלו שנה מלא עם כניסת ליל יט"ר. א"ו ש"מ דבשנה נמי בעינן משעה אל שעה דהשתא שנה ורגלי' באים כאחת ולא משכחת לה שנה בל"ר. וכ"ת מנ"ל הא דבשנה דב"ת בעינן משעה אל שעה הא בהרבה שנים של תורה במיום אל יום לחוד סגי כמ"ש לקמן בשם התוס' י"ל דכיון דשנה דקדשי' רבי רחמנא גבי שנה דבכו' מדכתיב כל הבכור כדתני' בסיפרי וכמ"ש לעיל דומיא דשנה של בכור רבי להו לכן אמרינן לקמן דשנה דבכור מונין לו משעת הרצאה דהיינו תחילות ליל שמיני משנולד והרי שנת הבכור לעולם אינו אלא משעה אל שעה כיון דאין שנתו מתחיל בכל פעם בתוך היום אלא בתחילתו אע"פ שנולד בתוך היום הה"נ גבי כל הקדשים אע"ג דמשכח' לה שנה בלא משעה אל שעה בנתחייב בהן תוך היום ולא בתחילתו דומי' דבכור בעינן משעה אל שעה דווקא ולא דמי להא דאמרינן בעלמא אין דנין אפשר משא"א דש"ה כיון דגלי רחמנא ב"ת דקדשים בשנה גבי בכור ע"כ דומיא דבכור בעינן. אבל אין לדחות ראיי' זו דהא דפריך שנה בל"ר המ"ל קאי אבכור לחוד דקתני א' בכור וא' כל הקדשים ע"ע בשנה בל"ר דהא בבכור משעה אל שעה לא מ"ל כדפי' דהא מדמשני לרבי מ"ל כגון דאקדשי' וכו' ש"מ דאשאר קדשי' קאי שקדושי' על פיו דאי בכור קדוש מאליו מרחם וא"צ להקדישו:

מ"ל לרבי דאקדשי בתר חה"מ. פירש"י בתוך הרגל ואית דאמרי לאחר הרגל בשילהי אדר בתרא לאו דווקא אלא לאחר שיצא אדר קאמר משום דק' לרש"י מבתר חה"מ עד שילהי אדר שני למ"ל להני שס"ה ימים דקרי שנה תמימ' לרבי מש"ה דחיק לפרש כן ואני תמה דהא מ"ל שס"ה ימי' מכוון מבתר חה"מ עד שילהי אדר שני ע"ד שאמ' שמואל בפ"ב דערכין (דף ט') אין שנת לבנה פחותה משנ"ב ולא יתירא על שנ"ו כיצד שניהם מלאים ששה שניהם חסרים שנים א' מלא (י"א) [צ"ל וא'] חסר ד' ופירש"י ב' מליאים ב' מן החסרים כגון מרחשון ואייר ב' חסרי' ב' מן המלאים כגון כסלו וסיון והשתא משכחת לה בשנה מעוברת ובשניהם מלאים דה"ל מר"ח אייר עד שילהי אדר שני שנ"ו ימי' ומבתר חה"מ שהוא כ"ב בניסן עד ר"ח ט' ימים דניסן לעולם מלא שנ"ו ו"ט הם שס"ה נמצא משכחת לה לפעמים מאחר חה"מ עד שילהי אדר ב' שס"ה ימים ואע"ג דרוב פעמים לא משכח' לה מ"מ כיון דמ"ל לפעמים נקט לה ול"ל בה. מיהו י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש למעלה דבשנה לענין ב"ת בעינן שנה שלימה מיום אל יום ומשעה אל שעה נמצא אפי' אי אקדשי בתחילת ליל מוצאי חה"מ שהוא ליל כ"ב בניסן לא מלא שנה בשילהי אדר שני דהא אע"ג דמלא שנה למנין ימים אם יצאת יום אחרון של אדר שני דה"ל שס"ה ימים מיום אל יום אכתי משעה אל שעה לא מלא בשילהי אדר עד ליל ר"ח ניסן עד אותו רגע שכבר עבר בליל מוצאי חה"מ קודם הנדר. מ"מ אפ"ת הכי לישני דהגמ' דווקא הוא ע"ד דפי' דחסרון משהו לאו אורחא דגמ' לדקדק בצמצם כל כך אע"ג דמשמע שם בערכין דאין עושין שמונה מעוברי' בשנה אא"כ היתה שנה שלפניה מעוברת והא דשניהם מלאי' דה"ל ח' מעוברין ואותה שנה מעוברת היכא מ"ל. מ"מ למדקדק היטב שם באותו סוגיא בפי' רש"י ותוס' יראה שאפשר להיות והדברים ארוכים ואין להאריך כאן בזה:

כדתני ר' שמעי'. פרש"י ומשכחת לה שנה בל"ר כגון שניהם מלאים ואירע עצרת בה' בסיון והקדיש למחרתו בו' בסיון ולשנה הבאה היו שניהם חסירים ואירע עצרת בז' בסיון והשנה מליאה ביום ששי בסיון משהקדישה ועדיין לא עבר עצרת עליו ואני תמה ל"ל לאוקמי בשניהם מלאים ולשנה הבאה שניהם חסרים הא אפי' אי בשעת הקדש הי' א' מלא וא' חסר ואירע עצרת זה בו' בסיון ולשנה הבאה שניה' חסרים. א"נ בשעת הקדש שניהם מלאים ולשנה הבאה א' מלא וא' חסר והקדיש בעצרת זה נמי מ"ל שנה בלא רגלי' דכיון דעצרת הבא נדחה יום א' לאחריו בחודש סיון מעצרת זה של שעת הקדש. כי הדר לשנה הבאה יום זה בחודש סיון. שנה מלא ועדיין לא עבר עליו עצרת דאע"ג דהקדי' אשתקד בי"ט עצמו של עצרת. אין עצרת זה עולה למנין ג"ר כדאמר רבא לעיל כגון שהומ' בתו' הרגל וחיללו ועבר עליו כל הרגל דש"מ דאין ב"ת אלא בכל הרגל לר"מ דס"ל ברגל א' עובר בב"ת ומדר"מ נשמע לרבנן דאמרי ג"ר לב"ת דג"ר שלמים בעינן ואי עבר כבר מקצת מן הרגל בשעת הקדישה צריך להשלים כנגדו מרגל זה לשנה הבאה. ולא תימא דווקא אם עבר מרגל זה קודם הקדשה יום שלם או יותר הוא דצריך השלמה כנגדו אבל אם לא עבר אלא מקצת יום מקצת יום הנותר הוי ככולו וא"צ השלמה והשתא בהקדיש בעצרת דאינו אלא יום א' למ"ל לשנה בלא רגלים דרגלים קדמה טובא לשנ' דהא ג' רגלים כלו בפסח הבא ליתא דאפי' נדר בליל ראשון של איזה רגל ליכא כולו רגל ואין רגל זה עולה למנין ג"ר כדמוכח לקמן (דף ז') גבי והרי רגלים דלא חייל מאורתא וכדפי' התו' שם וכמ"של:

וכ"ת דס"ל לרש"י דמיד כשמגיע ליל י"ט ראשון של רגל ג' לאלתר עובר בב"ת כדמשמע לכאורה ממה שפי' לקמן גבי ב"ת ממילא חייל ודלא כמו שפי' התוס' דבריו וכיון שכן בע"כ צ"ל דעצרת של הקדש קדים לשל שנה הבא ב' ימים דאי לא קדים אלא יום א' הא דתני בברייתא אחד בכור וא' כל הקדשים בשנה בלא רגלים עובר בב"ת והשתא בבכור שנה בלא רגלים המ"ל. דהא מונין שנה של בכור אלא בשעת הרצאה דהיינו מתחילת יום ח' ללידתו והא אם יום ח' שלו חל בעצרת רגל זה עולה למנין ג' רגלים דהא איכא כולה רגל ומיד בפסח שאחריו כלו ג' רגלי' וליכא שנה בל"ר דהא רגלים קודמים לשנה טובא ואי אירע יום ח' שלו ביום הסמוך לעצרת שלאחריו אי לא נדחה עצרת הבא מעצרת זה אלא יום א' לאחריו. כי מטא ליה עצרת הבא חל שנה ורגלים כאחת ואכתי שנה בל"ר למ"ל הא ליתי' דבע"כ אינו עובר בב"ת אלא עד שעברו ג' רגלי' לגמרי ולא בתחילת רגל ג' כדמוכח בפ"ב דביצה (דף י"ט) גבי (א') [צ"ל אין מביאין] תודה בחה"מ וכמ"ש שם וגם לישנ' דרש"י דנקט והקדשו ל"מ דמיירי בבכו' דהא בכור קדש ממילא ואין צריך להקדישו אלא ע"כ משאר קדשים איירי ובהא בנדחה עצרת הבא לאחריו מעצרת דשעת הקדישה יום א' סגי אפי' את"ל דבתחילת רגל ג' חייל ב"ת ובדאקדיש בתוך י"ט של עצרת עצמו כגון דאקדשה בשעה ו' לכי מטי שעה ששית של אותו יום לחודש שנה מלא רגלים לא מלו עד לאורתא:

מאן תנא דפליג אדרב שמעי'. פירש"י ת"ק דל"מ בשנה בל"ר אחרים היא. וק"ל הא לאחרים נמי מ"ל לשנה בל"ר בהני גווני גופי' דהא אמר בפ"ב דערכין (דף ט) אין ר"ה חלה אלא או ביום הנף או לאור עיבורו ומוקי ליה כאחרים ופריך לאחרים ביום הנף למ"ל ומשני כגון שהיתה שנה מעוברת ועיבור שנה ל' יום דל ירחא בהדי ירחא מ"ל ביום הנף. ופרש"י דל ירחא דקייטא ועביד לי' חסר לבהדי ירחא דעיבור דעבדת לי' מלא דכי היכי דעבדי שבט ואדר א' מלאים ביחד עבדינן נמי ניסן ואייר חסירן ביחד דהא אמר' ואם הי' שנה מליאה ה' וכיון דעיבור שנה ל' אי לא עבדינן תרי חסירן בהדי הדדי ה"ל ו' בין ר"ה לר"ה דהא כי מוספת חד ירחא מלא על ירחי שתא מאחרת לי' לר"ה תרי יומי הרי לאחרים במי זימנין דניסן ואייר שניהן חסירין בשלה מעוברת ועיברוהו ל' יום. והשתא מ"ל שנה בל"ר כגון בשנת הקדש היתה כסדר השנים כולן דאחד מלא וא' חסר והוא הקדישה בעצרת ואין עצרת זה ממנין ג"ר דב"ת כיון דכבר יצא מקצתו קודם הקדישה דאנן כולה רגל בעינן לענין ב"ת. ולשנה הבא היתה שנה מעוברת ועיברו ל' יום ועשאו ניסן ואייר שניהם חסירן. דהשתא חל עצרת בשבעה בסיון וכי מטא ששה בסיון שנה מלא רגלים לא מלאו עד למחר:

ורש"י נראה דלטעמי' אזל דבר"ש אסבר לה לשנה בל"ר בהיו שניהן מלאים ולשנה הבא שניהם חסרים דמתאחר עצרת השני מן הא' ב' ימים. ולאחרים למ"ל בין עצרת לעצרת אלא יום אחד בשנה מעוברת. אבל ב' ימים לא משכחת לה כלל אלא דהא גופי' קשה דאפי' אי ליכא בין עצרת לעצרת אלא יום א' בלבד נמי משכחת לה שנה בל"ר וכמ"ש בסמוך ועק"ל הא בלא"ה משכחת לה לשנה בלא רגלים לכ"ע. כגון בחלה הקרבן ברגלים או שהיו הבעלים פטורים מן הראי' ומן השמחה כדפי' לעיל וא"כ אמאי לא איירי הת"ק משנה בלא רגלים בכה"ג. לכן נ"ל לפרש הא דקאמר מאן תנא דפליג אדר"ש מילתא באפי' נפשי' היא ולא קאי אדלעיל כלל אלא ה"ק דהא דר"ש לאו כ"ע מודים בו אלא אחרים פליגא עלי' ואהא דאר"ש עצרת פעמים ה' דמיירי בשניהם מלאים קאי דפליגא אחרים דלדידהו שניהם מלאים למ"ל כלל אבל בשניהם חסרים לאחרים נמי מ"ל וכדפי':

או דלמא הא איתא בשמחה. ק"ל מאי ס"ד דר"ז כיון דפשיטא לי' דאשה איתה בשמחה ולית ליה הא דאביי דאשה בעלה משמחה פשיטא דאיתא בב"ת. ונ"ל דהכי מבעי' לי מי אמרינן דהאי ובאת שמה אביאת עזרה קפיד הא ליתא אלא באנשים שחייבין בראיית פנים בעזרה או ובאת שמה אירושלים קאי ואשה נמי מחוייבת לבא לירושלים משום שלמי שמחה שאינו נאכל אלא בירושלים. ואביי דאמר לי' תיפק לי' דהא איתא בשמחה פשיטא ליה דאביאת ירושלים קפיד דהא בהאי קרא דמעשר דגנך וגו' כתיבי ואין צריך ביאת מקדש אלא נאכל לפנים מחומת ירושלים:

וכ"ת מאי ס"ד דר"ז דאביאת מקדש קפיד הא מעשר כתיב י"ל דס"ד כיון דקרא אביאה קפיד א"ל בכל חד אביאת מקום הכשירו קפיד ומעשר דהכשירו בירושלים שהרי אין בו עבודת מזבח ומצות הבאתו כדי לאכלו בירושלים בביאת ירושלי' תליא הבאתו דכיון דבא לשם קרינן בי' ובאת שמה והבאה שמה דהא אוי להכשר מצוותו אבל קדשי מזבח כיון דקפיד קרא אובא' שמה א"ל דביאת ירושלי' כלום דהא א"א להביא שם אכתי להכשר מצוותו ומה לי ירושלים ומ"ל שא' עיירו' לענין קדשי מזבח ולא קרינן בי' ובא' שמ' אלא בביא' עזר' דראוי להביאו לש' ולהקריבו כמצוותו א"ד כיון דכייל קרא דקדשי מזבח עם מ"ש בא ביאה דובאת שמא נימא מה ביא' דמעש' מירושלי' איירי איירי אף ביאה דקרבנותכן:

לדבריו דר"ז קאמר. אבל לאביי גופי' אשה אינו בב"ת דהא ליתה בשמחה מ"מ לדידי' נמי נ"מ במאי דקאמר ת"ל דהא איתה בשמח' באיש דליתא בראיי' ואיתא בשמחה כגון מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכל הני דחשיב רפ"ק דחגיג' דפטורין מן הראיי' וה"ה נמי דפטורין מן החגיגה וכמ"ש שם בחידושי ומ"מ בשמחה חיבין דישנן בב"ת מה"ט דאביי דת"ל דהא איתא בשמחה ור"ז (דאין נקט) [צ"ל דנקט] בבעי' דידי' באשה לחוד דאגב אורחא קמ"ל דאשה איתה בשמחה לאפוקי מדאביי דאמר אשה בעלה משמחה וכן פי' התוס' בבעי' בר"ז דהא ליתא בראיי' וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיי' ול"ל דע"כ לא מיבעי' לר"ז אלא באשה דאע"ג דאיתה בשמחה מ"מ א"ל דאביאת עזרה קפיד קרא והא שלמי שמחה נאכלים בכל העיר וא"צ ביאת עזרה אבל איש אע"ג דפטור מן הראיי' אפ"ה כיון דאיתא בשלמי שמחה בע"כ צריך לבא לעזרה כדי לסמוך על ש"ש שלו והא קימ"ל רפ"ג דזבחים (דף ל"ג) כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס לפיכך א"א לטמא לסמוך כדאמרינן התם ואפי' למ"ד התם ביאה במקצת לא שמי' ביאה דראשו ורובו שמי' ביאה לכ"ע וא"כ הה"נ לענין ובאת שמה לגבי ב"ת שמיה ביאה א"כ אע"ג (איש דאינו) [צ"ל דאיש אינו] בביאת עזרה משו' אכילת ש"ש דהא נאכלין בכל העיר אפ"ה ישנו בביאת עזרה בע"כ משו' סמיכתן. ולמ"ד בפ"יא דמנחות (דף צ"ג) דהיינו טעמא דתנן התם סומא אינו סומך דיליף סמיכה סמיכה מעול' ראיי' ומשמע לכאורה דמאן דליתא בראיי' ליתא בסמיכה וא"כ פטורי ראיי' אינן אפי' בסמיכה דש"ש ומ"מ אין זה מוכרח בשאר פטורי ראיי' לבר מסומא שיהיה פטורין מסמיכה ויש לדון בזה כמ"ש בחידושי למס' חגיגה. וכ"ש למאן דיליף התם הא דסומא אינו סומך דאתי' סמיכה סמיכה מזקני העדה דאין ענין לפטור לשא' פטורי ראיי' מן הסמיכה וכיון דחייבן בסמיכה דע"כ צריכין ביאת עזרה משום סמיכה דש"ש משא"כ באשה דהא קי"ל בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות כדאמר לקמן בפ"ד (דף ל"ג). וע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דנשים סומכות רשות אבל חובה ליכא למ"ד הילכ' אשה אינה אפי' בביאה סמיכות ש"ש. הא ליתא דה' אמר בפ"ק דחגיגה (דף ח') ישראל יוצאין ידי חובתן בנו"נ וברור ומעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובחזה ושוק של שלמים והא בבור ומעשר א"צ סמיכ' כדתנן בפי"א דמנחות שם וגם מהא דכהנים יוצאין ידי חובת ש"ש בחזה ושוק של שלמי ישראל ש"מ דה"ה ישראל יוצאין ידי חובן בשלמים של חבירו וא"צ להקריב שלמים מיוחד לשם מצות (סמיכה) [צ"ל שמחה] וכמ"ש שם בחידושי הרי מצות שמחה משכחת לה בלתי מצות סמיכה וביאת עזרה. אלא ודאי דר"ז מיבעיא לי' מן כל פטורי ראיי' אפי' אנשים אי איתנו בב"ת ונקט אשה מטעמא דפי'. מיהו י"ל דמש"ה מיבעיא לר"ז מאשה לחוד ולא משאר פטורי ראי' משום דאשה פסיקא לי' לעולם אפי' אין לה בשר מנ"ונ וצריכא להביא שלמי' מיוחדים לשם שלמי שמחה. אפ"ה אינה בביאת עזרה כיון דפטורה מן הסמיכה משא"כ שאר פטורי ראי' שהן אנשים וחייבין בסמיכה לא פסיקא ליה דהא אם מביאים שלמים מיוחדים לשם ש"ש ישנן בביאת עזרה משום סמיכת הש"ש. וכבר פי' למעלה דאע"ג דלאביי גופי' אשה אינו עוברת בב"ת אפ"ה לא תני לה במתני' דפ"ק דקדושין גבי מצות ל"ת שנשים חייבות חוץ מבל תקיף דבדבר שאינו תלוי בביאת מקדש כצדקה ושאר מתנות עניים אשה נמי עוברת בב"ת. ועוד דשנה בלא רגלים אפי' בדברי' התלוים במקדש כקרבנות אפי' אשה דליתה לא בראיי' ולא בשממה עוברת בב"ת כיון דאין ב"ת זה תליא בביאת מקדש כלל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף