טורי אבן/חגיגה/ג/א

טורי אבן חגיגה ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ג' ע"א

חרש באזנו ח' פטור מן הראי' שנאמר באזניהם. פירוש בלשון רבים ופריך הא לשון רבים אאזני כל ישראל קאי ולא מיירי באדם יחיד ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקי ופריך אי מנגד ה"א אע"ג דלא שמע מש"ה כתיב באזניהם והוא דשמע ולעולם אאזני דכ"י קאי ואכתי אין לנו למעט חרש באוזן א' דהא שמע ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא שצריך שישמע וממילא אימעט נמי חרש גמור בב' אזניו דהא לא שמע וכי אתי באזניהם בע"כ למעוטי חרש באוזן א' ובאזניהם לשון רבים איחיד קאי דבעי ב' אזנים וק"ל כיון דכתוב באזניהם למעט אפי' חרש באוזן א' ולא נאמר למען ישמעו אלא לגלוי על באזניה' דלמעט באוזן א' אתי דאי בב' אזנים ל"ל מלמען ישמעו אימעט. וכיון שכן איך דייק ר' אשי בסמוך ודאי למען ילמדו דאס"ד למען ילמדו וכיון דלא משתעי לא גמר וכיון דלא שמע ל"ג ההוא מלמען ישמעו נפקא הא כיון דסופנו למעט אפי' חרש באוזן א' אע"ג דשמע וגמר. ולא כתי' למען ישמעו אלא לגלות על באזניהם דלמעט לבאזנו א' אתי ובע"כ הא דממעט באוזן א' גזה"כ הוא א"כ א"א למעט מכאן לאינ' מדבר אפ"ת אפי' כי לא משתעי ל"ג. כיון דטעמא דחרש לאו משוה דל"ג הוא מדפטור אפי' באוזן א'. אע"ג דגמר כיון דשומע בא' מב' אזניו אטו משום דלאו באזניה' ה"א דלמען ישמעו אתי למעט חרש גמור ומשום דלא גמר וממילא לה"ט אי אמר לא משתעי ל"ג נמי נפקא מהא לפטור. כיון דלפי אמת אינו כן דהא כיון דממעט מבאזניה' לחרש באוזן א' נמי אזלא לי' לגמרי לה"ט דחרש משו' דלא גמר הוא אלא בע"כ גזה"כ הוא ואי לאו למען ילמדו לא אימעט א"מ מיני' אפ"ת דל"ג. וי"ל דלהאי מסקנא דאפי' חרש באוזן א' נמי פטור מגזה"כ. מ"מ מוכח רב אשי שפיר דלמען ילמדו לאחרים ואע"ג דלא משתעי גמר לעצמו ואע"ג דגמר ויש לו תועלת בביאתו אפ"ה פטור מגזה"כ. דאי ל"ג בדלא משתעי ופטור מה"ט דל"ג. א"כ ל"ל למען ישמעו וחרש גמור בב' אזניו מלמען ילמדו נ"ל כיון דל"ג וא"א לו ללמוד לעצמו כמו שאינו מדבר פטור מה"ט וממילא באזניהם למעט לחרש באזנו א' אתי דלחרש גמור ל"צ א"ו למען ילמדו דממעט לאינו מדבר היינו משו' דא"י ללמד לאחרים אבל לעצמו גמור שפיר ומגזה"כ קא פטור וא"א ללמוד ממנו לא"ש אפי' בב' אזנים ומצטריך קרא למעט חרש גמור. ואי לאו באזניה' ה"א דלמען ישמעו למעט חרש גמור וכן מבאזניה' לחוד ה"א נמי דלמעט חרש גמור. השתא דכתב רחמנא תרתי למען ישמעו ובאזניה' בע"כ חרש באוזן א' נמי אמעט מגזה"כ. והא דאמ' ר"א בתחילת הסוגי' איפכא אי לא משתעי ל"ג מלמען ישמעו נפקא ולמען ילמדו ל"ל. היינו בתחילה קודם הא מימרא דר' תנחום דנ"ל מבאזניהם לחרש באוזן א' והוי אמינא דלא נתמעט מלמען ישמעו לחוד אלא חרש בב' אזניו. ומשו' דל"ג הוא ממילא אימעט אינו מדבר נמי אי הוא ג"כ ל"ג אלא ע"כ למען ילמדו לאחרי' אבל למסקנא דחרש באוזן א' נמי פטור דיוקא דר"א לאידך גיסא. וכדפי'. ובירושלמי תלה להא דחרש באוזן א' בפלוגתא דתנאי ולבני אהרן תעשה כתנו'. רבנן אמ' ב' כותנות לכל א' וא' רי"א אפי' לכל א'. ה"נ רבנן אמר באזניהם ב' אזני' לכל א' וא'. ור"י אוזן לכל א' וא' והתוס' הביאו ירושלמי זה. ולמאי דפי' נ"ל דגמ' דידן אתיא כר"י דאפילו כתונת לכל א' וא'. וה"נ אי לאו למען ישמעו. ה"א באזניהם אוזן לכל א' ולשון רבים אכל ישראל קאי דאלו לרבנן כמו דכתונת לשון רבים בלא יתורא דקרא אכל א' וא' מבני אהרן קאי. ה"נ באזניהם אכל יחיד קאי ולמען ישמעון ל"ל בלא"ה אימעט לחרש באוזן א' מבאזניהם לחוד בלא למען ישמעו ונ"ל דגם סוגיא דפ"ק דמגילה לכאורה נמי כר"י אתיא דאמ' התם ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים:

לרבנן הל"ל ב' מתנות לכל א' מב' אביונים. כדא' הכא ב' כתונת לכל א' מבני אהרן. וכ"כ שם מזה בחי':

מיהו ק"ל לגמ' דידן נגד כ"י ל"ל מלמען ישמעו ובאזניהם לחוד סגי למעט חרש אפי' באוזן א':

חיגר ברגלו א' פטור מן הראיי'. שנאמ' רגלי'. פי' שלש רגלים תחוג לי בשנה ואע"ג דרגלים מבעי' לגופי' דהיינו ג' פעמי'. כמו למה זה הכתני זה שלש רגלים גבי אתון דבלעם. י"ל דקרא יתירא הוא דכתי' (לעיל מיני') [צ"ל בתר הכי] את חג המצות תשמור וחב הקציר וחג האסיף ג' רגלים ל"ל. א"ו למעוטי חיגר אתי:

אבל אין לפ' דנ"ל הא מדשני קרא בדבורי' ולא כתוב ג"פ כדכתיב גבי ראי' אלא למעוטי, חיגר. דא"כ לא א"ש הא דדרש מפעמים דגבי ראי' דאין פעמים אלא רגלי' ובע"כ מדשני וכתב פעמי' ולא רגלי' כמו גבי חגיגה ש"מ דפעמים דשנה לרגלים אתי א"כ בע"כ הא דדרש רגלים למעוטי חיגר מיתורא אתי:

והא רגלים מיבעי ליה למעוטי בעלי קבין. פי' שאין לו רגל כלל אבל חיגר לא תמעט מיני' ומשני ההוא מפעמים נפקא אף על גב דפעמים גבי ראי' כתיב ורגלי' גבי חגיגה מ"מ ראי' וחגיגה ילפי מהדדי וכמ"ש במשנתינו. והא דמייתי להא דאין פעמים אלא רגלים תחילה מקרא דרגלי פעמי ואח"כ מפעמיך בנעלים. דאי מרגלי פעמי ה"א למעוטי חיגר אתי דא"י להלוך ברגליו אע"ג דחיגר קל מבעלי קבין א"כ מקרא חד אין לך למעט אלא ב"ק החמור לחוד אבל לא חיגר דקל מיני' מ"מ אימא איפכא רגלי' למעוטי ב"ק החמור ופעמי' חיגר הקל דהא לא מסיימי קראי הי לב"ק והי לחיגר. ועוד מסתברא דרגלים דכתב בס' שמות דקדים לפעמים [דמשנה תורה] אתי למעוטי ב"ק האמור ופעמי' דכתב מאוחר למעוטי נמי חיגר הקל מש"ה מייתי נמי לאידך קרא לפעמיך בנעלים דאין לשון פעמים שיי' אלא בבעלי מנעל וממעט מיני' ב"ק דלאו בר מנעל הוא דאלו חיגר בר מנעל הוא. ומהשתא קרא דג' רגלי' ע"כ רגלי' למעוטי חיגר דלב"ק ל"צ דמפעמים נפקא וכ"ת כיון דפעמי' משמע למעוטי ב"ק כדכתיב פעמיך בנעלים. ולמעוטי נמי חיגר כדכתיב רגלי פעמי. ל"ל רגלים נמעט ב"ק וחיגר תרוויוהו מפעמים. וכה"ג פריך רפ"ק דב"ק [דף ג] לכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער דמשמע הכי והכי. משמע שו דכת' ושן בהמות אשלח ומשמע רגל דכתיב משלחי רגל.

וי"ל דש"ה דשן ורגל שקולין הן ואין לך לרבו' לחד ולא השני מש"ה אתיא שניהם כיון שהן ב' עניינים שן ורגל ואין א' חמור מחבירו אבל הכא ב"ק חמור מחיגר. ואע"ג דאפשר למעט לשניהם מפעמים מ"מ תפסת מרובה ל"ת. ודי לך למעט ב"ק החמור לחוד ולא אף חיגר הקל:

מ"מ זה נ"ל דוחק כיון דשניהם במשמע למעוטי מפעמים. אע"ג דא' קל משני אפ"ה ממילא שניהם במשמע למעוטי אבל למאי דפי' בסמוך דהא דממעט ב"ק מפעמים היינו מדשני ולא כ"ר רגלים כמו באידך קרא מהשתא בע"כ איצטריך רגלי'. דאל"כ אין כאן שינוי ולא הוי ממעטינן מפעמים מידי אפי' ב"ק כ"ש חיגר:

[אבני שהם] ההוא מפעמים נפקא. מכאן נ"ל לה"ר דחגיג' וראיי' לא שווין ונלמד חד מחברי' דהפטור בזה פטור מאידך דהא פעמים גבי ראיי' כתיב ג"פ יראה ורגלים גבי חגיגה כתיב ג' רגלים תחוג ואי לא ילפי מהדדי דילמא תרווייהו למעוטי בעלי קבין חד מחגיגה וחד מראיי'. א"ו ילפי לה מהדדי וה"נ אמר בסמוך חיגר ברגל א' פטור מן הראיי' שנ' רגלים והא רגלים גבי חגיגה כתיב ויליף מיני' לראיי'. מכאן ק"ל על הא דפי' התוס' לעיל גבי שומע וא"מ או מדבר וא"ש שפטו' מן הראיי' דחייב בחגיגה ולא נקט אלא חייב בשמחה שנשים חייבת וח"שו פטורין ותקש' מהא דאמרן דהא ילפי' מהדדי ול"ל דראיי' מחגיגה לפטו' שפיר ילפי' להקל מק"ו דראיי' קילא מחגיגה דישנה לפני הדיבור משא"כ בראיי' כדאמר לקמן אבל חגיגה מראי' להקל לא ילפי' דאין דנין חמור מקל להקל ואע"ג דקא' לקמן יש בראיי' שעולה כולה לגבוה מה שאין בשניה' פי' בראיי' ושמחה הא לאו חומר הוא לב"ה דאמר הא דאמר ראיי' עדיפא דעולה כולה לגבוה אדרבה חגיגה עדיפא דאית בה ב' אכילות מש"ה כל הני דאמרן דכ"ר פטורי דידהו גבי חגיגה החמור שישנו לפני הדיבור כ"ש דפטירי מראיי' הקל אבל מדבר וא"ש או שומע וא"מ דבראיי' נ"ל דפטירי בגז"ש מהקהל לא ילפינן חגיגה החמור מהקל. והא דקאמר הכא ההוא נפקא מפעמים לאו למימרא דמפעמים דראיי' הוי נ"ל לחגיגה לפטור בעלי קבין ובע"כ רגלים למעוטי חיגר דליתא דוודאי חגיגה דחמור לא אתיא להקל מראיי' הקל. אלא ה"ק כיון דכתיב פעמי' גבי ראיי' אע"ג דכבר כתיב רגלים גבי חגיגה החמור ואתיא ראיי' בק"ו מחגיגה החמור לפטור בעלי קבין מראיי' בע"כ פעמי' דראיי' למעוטי חיגר מראיי' ומ"מ חיגר בחגיגה אה"נ דחייב ולא אתיא לפטור מראיי' הקל. א"נ י"ל דפעמי' מסיימי קר' גופי' דלמעט ב"ק אתי דלאו בר מנעל הוא דאי לחיגר וחבריו בני מנעל נינהו ומהשתא בע"כ רגלי' דחגיגה למעט חיגר דאי למעוטי ב"ק פעמים ל"ל גבי ראיי' למעט ב"ק ק"ו מחגיגה דחמור אתיא וכיון דרגלים דחגיגה אתי לפטור חיגר מחגיגה ק"ו דפטור חיגר מראיי' הקל. ובהכי ניח' דכ"ר פעמי' גבי ראיי' דקילא ורגלים גבי חגיגה דחמור דאלו כתיב רגלים גבי ראיי' ופעמים גבי חגיגה ה"א דפעמים דמשמע בר מנעל דמעט ב"ק מחגיגה אבל חיגר חייב בחגיגה החמור ובראיי' דקל אתי רגלים למעט אפילו חיגר וחבריו דאלו ב"ק מק"ו מחגיגה אתי' השתא דכ"ר רגלים גבי חגיגה ופעמים גבי ראיי' ש"מ דב"ק וחיגר פטורין בין מראיי' בין מחגיגה מדין ק"ו וכדפי'. הא ליתא דהא תשלומין כל ז' גבי חגיגה כתיב וחגותם אותו ז"י וגבי ראיי' כתיב אפ"ה יש לו תשלומין כל ז' וכדאמ' לעיל הכל חייבין בראיי' לאתויי חיגר ביו' א' ונתפשט ביו' ב' ובע"כ תשלומין דראיי' מחגיגה נ"ל. והרי הא דיש לו תשלומין לאו קולא לחוד היא לומר דאם רוצה שלא להביא קרבן ביו' א' שהרשות בידו להקריב למחר וליומא חרא דתימא דאתיא ראיי' לתשלומין בק"ו מחגיגה החמור. אלא חומרא נמי איכא דאם לא הקריב א' של חג מחוייב להקריב כל ז' וכיון דק"ו זה תחילתו להקל דא"ל להקריב ביו' א' דווקא וסופו להחמיר דאם א"א לו להקריב ביום א' חייב עדיין להקריב כל ז' א"א ללמד ראיי' מחגיגה לתשלומין בהאי ק"ו כלל כדאמ' בפ"ב דפסחי' [דף כח] דיליף ר"י חמץ בשריפה ק"ו מנותר ובפ"ג דסוכה [דף לו] יליף ר"י דאין סוכה נוהגת אלא בד"מ שבלולב ק"ו מלולב ואהדרו לי' רבנן כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל א"ד דאי ל"מ עצים לשורפו א"נ ד"מ דלולב יהא יושב בטל ואם תדקדק י"ל בכה"ג אפילו ר"י מודה דאינו דין. מיהו אכתי י"ל לדעת התו' דאע"ג דילפי' ראיי' וחגיגה מהדדי בבנין אב ליתן את האמור של זה בזה ה"מ בדבר שכתוב בא' מהן בפירושו אבל הא דשומע וא"מ או מדבר וא"ש לא נא' פטורי דידהו גבי ראיי' גופי' אלא אתיין לפטור ראוי' מהקהל בגז"ש ראיי' ראיי' ה"ל דבר הלמד בגז"ש ראיי' מהקהל ואין חוזר ומלמד ראיי' על חגיגה במה מצינו שהוא בנין אב דקי"ל אין למדין למד מלמד בקדשים כדאמ' בפ"א דשבועות (דף ח) מיהו בפ"ה דזבחים (דף נ) מבעיא לן אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בבנין אב ועלתה בתיקו את"ל חוזר ומלמד א"א לקיים שיטת התוס' והמחוור נ"ל דראיי' וחגיגה למדין זה מזה בין להקל בין להחמיר וכן כתבו החו' בפ"ז דפסחים (דף פ) בשם הירושלמי דחגיגה איתקש לע"ר ורב פפא ס"ל התם בפ"ה דזבחים דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש ואפילו מאן דל"ל הא דר"פ י"ל דכלהו בחד זימנא גמר דהא דטמא פטור מראיי' נ"ל לקמן מובאת שמה והבאת שמה ומהקישא דחגיגה לראיי' נ"ל דפטור מן החגיגה נמי כדפי' התו' שם בשם ריב"א. וכיון דלמד חגיגה בהאי הקישא מראיי' לפטור טמא דכתיב גבי ראיי' גופי' לפטור בחד זימנא אתיא נמי חגיגה מראיי' בהיקש זה לפטור שומע וא"מ או מדבר וא"ש ואע"ג דראיי' גופי' אתי' בגז"ש מהקהל כדאמ' בפ"ג דיומא (דף ס) ובפ"ה דזבחים ובפ' דמנחות חוץ מפוי' בחד זימנא גמר. א"נ י"ל הא דאין למידין למד מלמד בקדשים ה"מ בגוף הקדשי' אבל לענין חיובי ופטורי שפיר למדין וכן כתב הרמב"ם בה' חגיגה דא"ש או א"מ פטור מן הראיי' ומן החגיגה וכן עיקר:

מה שה"ר התוס' מדאמר לקמן יש בשמחה מ"ש בשתיהם שנוהגת בנשים כבאנשים ולא חשיב שאינו שומע או א"מ שיש בשמחה מ"ש בשתיהם ש"מ דבחגיגה חייבין נ"ל דא"ר דהא חיגר וחבריו דפטורי מראיי' וחגיגה אע"ג דוודאי חייבין בשמחה ואפ"ה ל"ח לה ביש בשמחה מה שאין בשתיהן [ע"כ מאבני שהם]:

שהי' תחילה לגרי'. תוספו' שנצטוה על המילה טפי מכל אותן שלפניו. ול"נ משום דב"פג דיומא (דף כח) אמ' קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפי' עירוב תבשילין. ותנן נמי שלהי מסכת קדושין מצינו שקיימו א"א להת"כ עד שלא ניתנה שנאמ' עקב אשר שמע אברהם וגו'. עכ"ל הא דקאמ' שהי' תחילה לגרים היינו שהי' ראשון שיצא מתורת ב"נ ובא לכלל קדושה כדא' בספי"א דיבמות (דף ק) עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהן ובעל הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה מ"ט דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלקי' וזרעך אחריך. התם מאי קא מזהיר לי' רחמנא ומשני ה"ק לי' לא תנסיב נכריות ושפחה דלא ליזל זרעך בתרה. פי' שזרעה מתייחס אחרי' והיינו כישראל דאלו בן נח ובת נח הזרע מתייחס אחר הזכר כדא' בפ"ו דיבמות (דף סב):

ואע"ג דבמסקנא התם בפי"א דיבמות קא' אהא דעשאה כהנים זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ כיון דלא דרשינן לזרעו אחריו למיוחס אחריו אברהם נמי לא דרשינן להכי. וא"כ אין לנו מכאן שאברה' יצא מכלל ב"נ:

י"ל דהא דקא' קרא אסמכתא לאו דלא דרשינן להא דלזרעו אחריו כלל. אלא דאהא דעשרה כהנים הוי אסמכתא ומבעי לי' להא דדריש שמואל בספ"ג דקדושין (דף מ"ג) דחלל עבודתו כשירא דאמר קרא ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול ופי' הריט"בא דלאו מזרעו נ"ל דהא זרע לא מיקרי אלא זרע כשר כדא' התם בפ"ק אלא מדכתי' ולזרעו אחריו פי' המתיחס אחריו וחלל מתיחס אחריו ודלא כפי' התוס' וכיון דלזרעו אחריו המתיחס אחריו דאברהם נמי משמע הכי וה"נ משמע דהאבו' קצת דין ישראל עליהן דבפ"ק דקדושין רצה למילף דנכרי יורש את אביו מדכתי' כי ירושה לעמו נתתי ודחי דילמא ישראל מומר שאני. אע"ג דבכמה מקומות מצינו שדין בן נח עליהן כדא' בפ"ז דחולין (ד' ק) והלא מב"נ נאס' גיד הנש' ועדיין בהמ' טמא' מותר' להם והאי מבני נח דקאמ' אבני יעקב לחוד קאי כדפי' התוס' פ"ב דפסחים (דף כג) והא עמרם נשא דודתו ואברהם אמר אחותי בת אבי היא כדין ב"נ כדא' בפ"ט דסנהדרין מ"מ יש לומר אע"ג דלכלל ישראל לא באו מ"מ מכלל ב"נ יצאו מימי אברהם וה"נ תנן בפ"ג דנדרי' (דף לג) שאינו נהנה לב"נ מותר בישראל ואסור באומות העולם. ובגמ' אטו ישראל מי נפקא מכלל ב"נ אין כיון דאתקדש אברהם איקרו על שמו ובמ"א יש להאריך בזה. והשתא א"ש הא דקא' הכא שהי' תחילה לגרים:

שבת של מי היתה. רש"י לא פי' והדבר מבואר מהא דאמ' בפ"ד דברכות (דף כח) דהורידו לר"ג מנשיאתו מפני שציער לר"י ומינו לרא"בע אח"כ פייס לר"י ועשו שר"ג דרש ג' שבתות וראב"ע שבת א'. מש"ה שאלו שבת של מי היתה של ר"ג או של רא"בע:

כדי ליתן שכר למביאיהם. לא נתבאר לי' הבאת הטף על מי מוטל החיוב אי על האב דוקא או אף על הב"ד. וכ"ת אי דוקא על האב הא יליף לעיל לפטור פטורי ראי' מהקהל בגז"ש ראי' ראי' ולקמן אמ' נמי דמש"ה כתיב זכור להוציא את הנשי' גבי ראי' דלא נילף מהקהל וא"כ איפכא נמי שפטורי ראי' פטורה מהקהל בהאי גז"ש והא בפ"ק דפסחים (דף ו) א"ר אמי מי שאין לו קרקע פטור מן הראי' ונ"ל מולא יחמוד איש את ארצך ובודאי על קרקע של א"י קפיד קרא וא"כ ה"ה דפטור מהקהל והשתא אי הקהל דטף חל על האב דוקא מאין לו קרקע לטף בא"י אם אביו קיי' ובע"כ מיירי ממת אביו וירש ממנו קרקע דהא קרא דהקהל סתמא כתיב דמשמע אפי' בזמן שיובל נוהג ועוד שנת השמיטה אמור בב"פ הקהל ואיכא למ"ד בפ"ד דגיטין (דף לו) דאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובודאי אין להחמיר בטף יותר מגדול דפטור כשאין לו קרקע. וכיון דלמ"ל לחייב טף בהקהל אלא במת אביו וירשו ש"מ דחיוב על ב"ד. דאין זה ראי' דלעולם מיירי באביו קיים ואפ"ה מ"ל דיש לו קרקע בא"י במתה אמו והיא היתה בת יורשת וירשה הוא ולא אביו למ"ד ירושת הבעל דרבנן. א"כ בנולד מן האנוסה וד"ה. א"נ בנתגרשה ותדע דהא כתיב בהקהל וגרך ומניין לגר קרקע בא"י אי בקנה הא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לאו ארצך קרוי כדא' בספ"ד דגיטין (דף מח) ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה למ"ד ירושת הבעל דרבנן מא"ל אלא ע"כ איירי בגר שנתגייר אביו ואמו מישראל וירשה:

ובזה נ"ל ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב (בפ"ג מה"ח) כל פטורי ראי' והשמיט הא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אע"ג דליכא מאן דפליג עלי' והיינו משום דנ"ל דוחק לאוקמי גרך דגבי הקהל בנתגייר אביו ולא הוא בעצמו א"ו בנתגייר הו' בעצמו מיירי קרא והא קיי"ל ירושת הבעל דרבנן וגם קי"ל קנין פי' לאו כקנין הגוף דמי. א"כ אי ס"ד דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר א"כ ה"ה דפטור מהקהל דהא מילף ילפי מהדדי. א"כ למ"ל גר שנתגייר בעצמו שנתחייב בהקהל ור' אמי י"ל או דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ומ"ל בנשא בת ישראל וירשה או קני' פי' כקנין הגוף דמי אבל למאי דק"ל א"א לומר כן וכמש"כ ובע"כ ליתא לר"א. מ"מ נ"ל דאין בזה כדי לדחות למימרא דר"א דליכא מאן דפליג עלי להדיא ושבקי' לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשי' דגרך דקרא בנתגייר אביו ואמו ישראלית וירשה ועוד שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ד מה"ב שהמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכו דעתי' דמוכר שתחזיר לו את הקרקע אבל אם חזר ומכרו ביובל ב' אינו קורא שהרי סמכה דעתי' שא"ל אלא קנין פי' וקנין פי' לאו כקה"ג א"כ מ"ל לגר שנתגייר בעצמו שיהי' לו קנין הגוף בקרקע של א"י לעולם בכל היובלות דהיינו ביובל א' מקניות הקרקע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף