חתם סופר/שבת/כו/א

חתם סופר שבת כו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלו מלקטי אפרסמון וכו'. דאלו כורמים ויוגבים ממש לזה לא היה מניח אפי' דלי עם הארץ אלא הי' מגרש אותם והביא לשם נכרים אע"כ מלקטי אפרסמון שאיננו גדל אלא בא"י כמבואר בס' יוסיפון וכן ציידי חלזון. ובמלאכות הללו לא הורגלו ולא למדו בהם אלא דלי עם הארץ בא"י ושארי הארצות אינם בקיאים במלאכה זו:

תניא רשב"א אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו וכו' בירושלמי מפרש דעשאוה כבגדים העבים ורכים פי' דבמשנה ח' פ' כ"ח דכלים תנן בגדים העבים ביותר והרכים הדקין ביותר וחשובים מאד בכל אלו אין בהם דין ג' אצבעות על ג' אצבעות ואינם מטמאין כ"א מג' טפחים ומעלה אפי' בצמר ופשתן ע"ש. וכל החלוקים בין גע"ג לשלשה על שלשה לא שנו אלא בבגדים אמצעים לא עבים ביותר ולא דקים ביותר. ורשב"א ס"ל דכל הבגדים הנעשים מהיוצא מהעץ אין בהם בגד אמצעי כלל כי כולם או עבים או דקים ביותר. משמע מזה דס"ל כאידך תנא דבי דר"י ואליבא דאביי דכל הבגדים מטמאין בין בג' על ג' בין בשלשה על שלשה כמו צמר ופשתים וכרב פפא ורק בטבעי הבגדים היוצאים מן העץ אין עושים מהם בגדים אמצעים אבל משי וכלך ונוצה של עזים אפשר בהם אמצעים או הכל לפי הזמן והמקום. ורשב"א לפי מקומו וזמנו העיד והוא דבר חידוש יש לעיין בו:

ומסככים בו הרמב"ם פ"ה מהל' סוכה כ' הא דאין מסככי' באניצי פשתן משום שנשתנה צורת גידולי קרקע ע"ש בראב"ד וה"ה. וא"כ מכ"ש בכל מיני אריג שכבר בטל ממנו תואר גידולי קרקע. וצ"ל הא דאמר הכא דכל היוצא מן העץ מסככים רשב"א ס"ל הכי אבל חכמים פליגי ואוסרים הכל לא מטעם טומאה אלא מטעם שאין צורת גידולי קרקע ניכר ורשב"א להקל יצא. וכן פי' רשב"א בחי' בשם י"מ לקמן כ"ז ע"ב גבי הא דאמר אביי רשב"א וסומכוס אמרו דבר א' ע"ש שכ' פלוגתיי' בטומאה וטהרה. ולרמב"ם פליגי בסברא הנ"ל. והנה הא דאמר רב אמי בסוכה י"ו מבלאי כלים אין מסככי' בהם היינו מטה ושתי כרעיי' או מחצלת של קנה עגמי שניכר בהם שהמה גידולי קרקע ואצטריך לאתוי' עלה משום גידולי קרקע אבל מבלאי כלי אריגי תיפוק לי' אפי' טווי שלהם אין מסככי' משום שנשתנה צורתם. אך אי קשיא הא אמר אביי התם להדיא דהא דר' אמי היינו נמי מטלעי' שאין בהם גע"ג. ובשמעתין יבואר זה אי"ה:

ודעת רש"י לקמן כ"ז ע"ב דמדאמרינן השתי משישלק ע"כ של פשתן קאמר דשל צמר אין שולקים וע"כ של פשתן קאמר וא"כ אונין קודם שיטוה. וס"ל לרש"י דאותו שטוין לשתי וערב אין מלבנין אותו בתנור וגמר מלאכתו אחר טוי' ושליקא ובהא מיירי קרא שתי וערב וה"ה אותן שרוצה לטוות לתפירה ולא לשתי וערב אותן מלבנין בתנור והיינו גמר מלאכתו דידי' ועיין בקרבן אהרן בשם רבינו הלל. וקרא חדא מיניהו נקט שתי וערב או אונין אחר הליבון ובזה נתיישבו כל קושי' תוס' על רש"י. ועיין לעיל י"ז ע"ב תוס' ד"ה אונין וכו' ולא ידעתי כוונתם:

חוץ מן הפשתן. כ' תוס' דהא דמטלני' וכו' מיירי בנקרעו מבגד גדול ואריג כ"ש מיירי אין דעתו להוסיף עליו. ודע לכאורה דלענין סכך גרע בא מבגד גדול שכבר הי' ראוי לקבלת טומאה מאריג בתחלה שדעתו להוסיף עליו. וה"נ לענין קבלת טומאה בא מבגד גדול נהי דלא אחשבי' במחשבתו להיות בגד גמור מ"מ גם בהיפוך לא חשב עליו משא"כ כשדעתו להוסיף אפשר לא יקבל טומאה שבמחשבו בטלה מהיות בגד שדעתו להוסיף והרי קמן דגבי שק פליגי בי' ת"ק ור"מ בפ' כ"ז מכלים משנה ב' ר"מ אומר השק שירא' ד' ותחילתו משיגמור. אמנם סוגיא דשמעתין לא משמע כן אלא בהיפוך כל שדעתו להוסיף ראוי לטמא יותר מק"ו דשתי וערב לשיטת התוס' סוף ד"ה השתא וכו' עיין מהרש"ל ומהרש"א. ומשמע דשתי וערב כשיש בהם שיעור גע"ג דחזי השתא מיהת לבגד עניים וראוי נמי להוסיף עליו שיעשה ראוי לעשירים מטמא בנגעים ומכ"ש אריג גע"ג שדעתו להוסיף עליו לא כ"ש שיקבל נגעים וכל עצמו לא מיירי בש"ס אלא מגע"ג הבא מבגד גדול אבל כל שדעתו להוסיף עליו עדיף לענין קבלת נגעים והוה בכלל שלשה על שלשה שהרי ראוי להוסיף עליו עד שלשה. ובזה יתיישב בשמעתין אי"ה שיטת רש"י ד"ה ואימא לרבות שלשה על שלשה ואין כאן מקומו:

כתבתי זאת יען ראיתי לשון רמב"ם בפ' כ"ב מהל' כלים כמה שיעור בגד להתטמא וכו' ג' אצבעו' על ג' אצבעו' בבגד צמר ופשתן אבל בגדים של שאר מינים וכו' שלשה על שלשה וכו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפ"ע כ"ש הרי זה מקבל שאר טומאות וכו'. ולקמן בהלכה י"ב כ' מאימתי מקבל הבגד טומאה משיאריג בו ג' אצבעות על ג' אצבעות עכ"ל. והי' ראוי שנדחק בכוונתו דאבגד צמר ופשתים קאי שכבר קמ"ל לעיל בקרע הבא מבגד גדול שיעורו גע"ג והכא קמ"ל דבשיש בדעתו להוסיף עליו נמי שיעורו כך. ולאפוקי מדר"מ בשק הנ"ל והה"נ בשארי בגדים בשלשה על שלשה אין חילוק בין בא מבגד גדול לדעתו להוסיף עליו יותר כן הי' נראה לדחוק בכוונתו. אלא שראיתי בכ"מ שם שציין על מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו'. ופסק ושדי ולא כתב עליו כלום וידוע שזה היה דרכו בקודש בכ"מ ובב"י כל היכא דלא ידע מראה מקומו ציין עליו והניח פנוי אולי עוד ימצא מקומו אי"ה ויוסיף עליו ולבסוף כשלא מצא מקומו נשאר מקומו פנוי. וא"כ נראה מזה שהכ"מ פי' כוונת הרמב"ם דבשארי בגדים נמי נהי גע"ג אינו מטמא היינו בבא מבגד גדול אבל בדעתו לארוג יותר מטמא וזה דבר חידוש ולא מצא כ"מ מקום מוצא זה הדין:

לכאורה לפי הנ"ל י"ל עפ"י מ"ש תוס' סוף ד"ה אתיא בק"ו וכו' וז"ל אבל השתא דאיכא ק"ו גלי לן דבכל מקום דכתיב בגד הוה שלשה על שלשה עכ"ל נמצא מאי דאמר רבא או בגד לרבות שע"ש בשאר בגדים היינו מדאתי' בנגעים מק"ו דשתי וערב שוב הוה בכלל בגד אפי' בשארי טומאות ובשאר מיני בגדים. וכי היכא דכתבו תוס' כן אשע"ש בבאו מבגד גדול הה"נ גע"ג כשדעתו להוסיף עליו דהוה נמי ק"ו משתי וערב ולא אימעט אלא גע"ג מבגד גדול. נמצא לפ"ז או בגד מרבה ג' דברים ושקולים הם. א' שלשה על שלשה אפי' בא מבגד גדול. ב' גע"ג שדעתו להוסיף עליו שהוא בכלל שלשה על שלשה כיון שיכול לעשות ממנו שלשה על שלשה כמו שתי וערב. ופחות מגע"ג ואין דעתו להוסיף עליו דמחשבתו משוי' לי' בגד שלם. נמצאו דברי רמב"ם מבוארים לכאורה. אלא דלפ"ז צ"ע אהא דאמר רשב"א כל היוצא מן העץ אין בו משום גע"ג ומסככים בו במאי איירי אי בבא מבגד גדול הא מטלני' שאין בהם גע"ג הבאים מבגד גדול אין מסככים בהם כמ"ש תוס' ואי בלא בא מבגד גדול הא לרבא טמאים הם בשארי בגדים. מיהו לפמ"ש לעיל דרמב"ם מפרש כרשב"א בחי' בשם י"מ דרשב"א הוא דס"ל הכי דשאר בגדים מסככים בהם הואיל ואינם מטמאים בנגעים מיהת דבעי' שיטמאו גם בנגעים ורבנן פליגי וס"ל בשום יוצא מן העץ אין מסככים משום שנשתנה צורתה א"ש ולק"מ קו' תוס' כלל דרשב"א מיירי לעולם בין בבא מבגד גדול בין דעתו להוסיף עליו וכל שאינו מטמא בנגעים מסככים בו ואנן קיי"ל כרבנן דאין מסככים ולק"מ קו' הנ"ל:

והשתא י"ל עוד דודאי אביי דאמר לקמן רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד בודאי כוונתו כפירש"י וכרוב המפרשי' דרשב"א חומרא אתי לאשמועינן וס"ל כמ"ש תוס' דבבא מבגד גדול לעולם אין מסככי' ואונין של פשתן היינו אניצי פשתן ומשום טומאה הוא. אך לרבא דס"ל שלשה על שלשה דאתי' בק"ו משתי וערב בנגעים מטמא נמי בשרצים והה"נ גע"ג שדעתו להוסיף עליו. א"כ לדידי' ע"כ רשב"א לקולא פליג ולרבנן אין מסככים משום שינוי צורה. ואביי לשיטתו אמר בסוכה ט"ז דרב אמי אמטלני' קאי אבל לא קיי"ל הכי דמטלני' בלא"ה אין מסככים בהם משום שינוי צורה ורב אמי אמטה ושתי כרעי' או אמחצלת קאי וא"ש פסקי הרמב"ם. הקצרתי במובן ודי לחכם שמבין ומסיק מדעתו. ואך מה שצל"ע בפסקי הרמב"ם הוא מה שאכתוב ובתחל' נבאר מתני' דר"פ כ"ד ממס' כלים יען ראיתי לגאון פני יהושע ז"ל שכ' דאריג כ"ש הוא מטעם כלי קבול ואבנט מטמא מטעם אריג כ"ש וכ' והאריך בשמעתין בכמה ענינים עי"ז ע"כ אפרש תחלה מתני' הנ"ל:

איתא התם הבגד מטמא משום ה' שמות וכו' וע"ש. והענין כי כל דבר שיש לו בית קיבול יהיה מה שיהי' מטמא משום כלי. יהי' עץ או חרס או מתכת. וה"ה ומכ"ש אי ארג שק או בגד שיש לו תוך כמו כתונת תשבץ או כיס ארוג מתחלתו אפי' אינו מקבל אלא חרדל הרי הוא טמא משום כלי קיבול ואפי' לא נכתבה בתורה דיני כלי אריג כלל מ"מ אריג שיש לו תוך לא גרע משארי כלי קבול. ואין זה נלמד מאו בגד לרבות אריג כ"ש כי אין זה ענין לכאן כלל. השק מוסף על זה שאם ארג ממנו קלקלי וחבק וה"ה וכ"ש שארי אריג החשובים מהשק הנעשה משער אם עשה מהם אבנט אעפ"י שאין ברחבו ג' אצבעות אלא שארכו כדי לחגור מתניו ולא איתפרש שיעורו ואפשר אפי' של קטן בן יומו ודעתו נמי להוסיף עליו למאי דקיי"ל כרבנן דר' מאיר שם סוף משנה ב'. ה"נ כל שראוי לחגור מתני אדם זהו בכלל כלי אריג ואפי' לא נאמר או בגד לרבות אריג כ"ש שאין דעתו להוסיף עליו מ"מ באבנט דהיינו קלקלי וחבק מטמא דילפי' בגד משק לענין זה. ובכאן תפול קו' דהרי אע"ג דלא בכלי קיבול איירי מ"מ בעי' כל הכלים דומיא דשק שתהי' ראוי לטלטל מלא וריקם וגם שלא יהי' עשוי שלא ע"מ לקבל. והכא באבנט אינו נעשה לקבל כ"א לחגור בו מתנים. קושי' זו הקשה תוס' שבת דף ס"ד ע"א ד"ה מנין וכו'. ותי' לשם כל צורכן הם עשוים מתחלה ע"ש ולאו מטעם כלי קבול אתאים עלה אלא אפי' מה שאינו כלי קבול מ"מ בעי' שיהי' עשוי לטלטל מלא וריקם ולא יהי' נעשה שלא ע"מ לכרוך בתוכם דבר. אמנם אידך ק' איך אפשר לכרוך דבר בפחות מג"ט רוחב לק"מ אאבנט כיון שהוא ארוך אע"פ שהוא קצר ברחבו שפיר יכולים לכרוך בו אפי' כלי גדול כמובן. והתיו"ט שם לרוחא דמילתא העתיק דברי תוס' שבת ס"ג ע"ב ד"ה מנין וכו' מ"ש על אריג כ"ש העתיק הוא על אבנט ולא הי' צריך לכך:

מוסיף הבגד על השק דמטמא באריג כ"ש היינו אפי' בפחות מג' על ג' כשאין דעתו להוסיף עליו אלא שבשום משנה לא הוזכר אריג כ"ש ורק בברייתא ובדברי ר' יוחנן לקמן ס"ג ע"ב הנ"ל ומתני' נקט גע"ג בצמר ופשתים ושלשה על שלשה בשאר בגדים בבאים מבגד גדול וה"ה פחות מגע"ג ואין דעתו להוסיף שכולם מקרא א' נדרשו או בגד ושקולים הם ויבואו כולם. ולכאורה השתא דאתינן לאו בגד שאפי' גע"ג מרובעים שאינם ראוים לאבנט וגם אין להם תוך רק שראוי לטלטל מלא חרדל וריקם א"כ שוב לא צריכים למילף אבנט משק ולא כתבו דאבנט אתי משק אלא בתחלה כשמונה ה' מעלות וקאמר אבנט מטמא אפי' לא הוה אריג כ"ש מטמא דהוה אתי' משק. אבל למסקנא לא צריך למילף משק. וכן משמע בפי' הרא"ש למס' כלים שם דלמסקנא אין חילוק בין אבנט לאריג כ"ש. אלא שלולי דברי הרא"ש הייתי אומר דעדיין איכא נפקותא לפמ"ש לעיל דאבנט אפי' דעתו לארוג יותר כל שראוי לחגור מתניו מטמא מטעם קלקלי וחבק משא"כ אריג פחות מג' על ג':

והנה בנגעים לכאורה לפי גרסתינו ס"ג ע"ב דילפינן מאו בגד דשרצים מ"מ י"ל ילפינן נגעים משרצים לענין אריג כ"ש בצמר ופשתים. ויש ליתן טעם מ"ט נכתב הרביי בשרצים ולא בנגעים או עכ"פ מ"ט הזכירו חז"ל דין זה בשרצים ולא בנגעים ונילף שרצים מנגעים משום דבנגעים נהי דכ"ש מטמא מ"מ בעי' רוחב כגריס וה"א דן מיני' ומיני' גם בשרצים בעי' כגריס אריג קמ"ל בשרצים סגי' אפי' כדי לכרוך בתוכם חרדל ולעולם ילפינן מהדדי. וא"כ מכ"ש דילפי' מהדדי לענין אבנט אע"ג דנגעים לא אתי' משק וקלקלי וחבק מ"מ כיון דשרצים אתי' מיני' הדר ילפינן נגעים כמו שכתבתי לעיל דשלשה על שלשה אתי' בק"ו משתי וערב ושוב ילפינן שרצים מיני' אע"ג דלא שייך שתי וערב בשרצים ה"נ גבי אבנט. ובאמת כן פסק רמב"ם להדיא פי"ג מטומאת צרעת ה"ו כל המתטמא וכו' שהוא לשון המשנה פ' י"א דנגעים והזכיר במשנה קלקלין ומזה כ' רמב"ם אבנט שכך פירשו בפירושו וכיון שיליף נגעים משרצים לענין אבנט ה"ה ה"ל למילף לענין אריג כ"ש שאין דעתו להוסיף עליו ובאמת משמע מרמב"ם שאינו מטמא בנגעים וכ"כ להדיא משנה למלך שם הלכה יו"ד וצל"ע ע"ש. ובלא"ה נמי קשה מ"ש נגעים משרצים כיון דפחות מגע"ג שאין דעתו להוסיף עליו שקול עם גע"ג א"כ גם בנגעים מטמא. וצ"ל כיון דעכ"פ בנגעים א"א לטמא בכ"ש ממש בכדי שיקבל חרדל. זא"א דהא בעי' כגריס מרובע ומדאפקי' מחרדל אוקמי' אגע"ג ודוחק:

עוד רגע אדבר מ"ש תוס' בשמעתין דמשמע עדשה הוא פחות מגריס ובפסחים משמע גריס הוא פחות מחתימת פי אמה. י"ל דודאי עדשה בעינא פחות הרבה מגריס שהוא ט' עדשים שאפי' אם מרדדים אותו בטסים במקבות וכלפות לא יתפשט לט' עדשים אך אם יהי' נמוח ויעשה כעין צבע בודאי מתפשט הצבע בכגריס ויותר כמו דם מאכולת לענין כתם. והכא בשרץ לא מיירי בודאי אם נמוח ונתפשט כל כך דשוב אינו מטמא טומאת שרצים עיין חולין ק"כ דבעי' ריבוי שיהי' מיחוי שרץ מטמא והיינו בעינו אבל כשנתפשט ונבלע כל כך בבגד כמו גריס נגע לא שמענו ושפיר הוה עדשה בעינא פחות מגריס והתם בפסחים מ"ש שנתפשט בבגד מיירי שמתפשט חתימת פי אמה יותר ממה שמתפשט נגע כגריס והבן זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף