חתם סופר/עבודה זרה/נז/א

חתם סופר עבודה זרה נז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הוה עובדא בבירם עיין ר"ן שכ' ר"ת קורא לו שם חדש אשר פי יעקב לא יקוב כי כחו הוא ולא מגע ומצוה להסביר מה רצה ר"ת בקריאת שם חדש המן הקוראי"ן או מן היקו"ב אבל הר"ן הקשה דלא הועיל תוס' כלום דאכתי ק' מה עלה על דעתם דתינוק בן יומו יאסר בהנאה הלא נכרי שנפל לבור אינו אוסר בהנאה והנה כבר תירצו תוס' דתינוק בגדול מיחלף אבל אונס דנפילה לבור ניכר וצ"ל דס"ל לרב כהנא ור"א כי היכי דגזר תינוק אטו גדול ה"ה יש לגזור נגיעה דיד שלא בכוונה אטו נגיעה בכוונה דנגיעה בנגיעה מיחלף וכר' נתן ולק"מ ק' ר"ן אלה דלפ"ז גם לרש"י נאמר כן לפי ההנחה דהוה ס"ל לאו דוקא מדדו ביד אלא אפי' בקנה אוסר ר"נ בהנאה ושוב גזרי' מגע לוליבא שלא בכונה אטו לוליבא בכונה כמו בתינוק בן יומו אטו גדול ומשו"ה אמר ר"ת דהאי לאו נגיעה אטו נגיעה הוא אלא כחו אטו נגיעה וכחו בנגיעה לא מיחלף:

ודע דצלע"ג מ"ש תוס' טפי איכא למיגזר תינוק אטו גדול ממאי דגזרי' אונס אטו רצון ולמסקנא קיי"ל איפכא תינוק בן יומו אינו עושה יי"נ ונפל לבור אסור בשתי' והנלע"ד בהא פליגי רב ס"ל גם מגע ביין שלנו איכא משום גזירת בנותיהן ומשו"ה שפיר מיחלף קטן בגדול ושמואל ס"ל משום בנותיהן ליכא כולי האי אלא משום דביין שלנו מוסר נפשו טפי לנסך כמ"ש הרמב"ן לעיל פ' אין מעמידין ע"ש ולענין לתא דע"ז קטן שאינו יודע ניכר טפי מהיכר אונס נפל לבור ועש"ך סס"י קכ"ג בענין שיווי' מגע ביין שלנו וסתם יינם ע"ש:

הלוקח עבדים מן הנכרים שמלו ולא טבלו דקדק למינקט הלוקח ולא אמר סתם עבדים שמלו ולא טבלו להורות נתן דאי מלו וטבלו דאין עושים יי"נ מיד שלוקחים מן הנכרי אבל אי הוה תני עבדים שמלו וטבלו ה"א אחר שכבר שהו בבית ישראל איירי אבל אי מלו מיד שלקחום מהנכרי לא עיי' תה"א ותבין:

רוקן ומדרסן בשוק טמא לעיל ל"ז ע"א מבואר דהיינו בן ט' שנים ויום א' ועלה קאי קטנים שאינם יודעי' בטיב ע"ז אין עושים יין נסך והש"ס פריך לרב מכח כ"ש דהשתא בן ט' שנים אין עושה יי"נ מכ"ש בן יום א' אבל למסקנא צריך קצת יישוב דהא עכ"פ בן ט' שנים אית לי' כוונת מגע ואיך ס"ד דלא יאסר בשתי' מיהת ולר"נ אמר שמואל אתי' לאפוקי מדרב ואמאי לא יאסר בשתי' עכ"פ:

קתני מיהת גדולי' אין קטנים לא נ"ל עיקור קושי' דהא רב גזר קטן אטו לכשיתגדל ומשו"ה בקטנותו אוסר בשתי' מיהת וה"נ ליגזר כיון שגדול אע"ג דמל ולא טבל עושה יי"נ לאסור בהנאה א"כ קטן ליתסר בשתי' משום גזירה לכשיתגדל ומ"מ שפיר הקשו תוס' דלמא מלו שאני אע"ג בגדול לא שאני לן משום דמל כיון דלא טבל מ"מ למיגזר קטן אטו גדול איכא למימר במל לא גזרי רבנן בקטן במידי דלא שכיח וכמ"ש רש"י ד"ה ואמרי לה טהור ועל זה יפה תי' תוס' דלענין טומאה הקילו ולא לענין ניסוך וא"ש אך הא קשיא מאי משני תרגמא אשפחו' כיון דעכ"פ גדולי' אוסרי' בהנאה א"כ לגזור קטנים אטו גדולים אע"כ מוכח מזה כדעת הרב"י דבני שפחות גדולים הואיל ונולדו בבית ישראל אינם עושים יי"נ לאסור בהנאה רק בשתי' וממילא בקטנים נחתינן דרגא דמותר אפי' בשתי' ומיירי בבני שפחות גדולים שאחרים כיוצא בהם יודעי' בטיב ע"ז ומשמשי' אבל אינהו לא ידעו שהרי נולדו בבית ישראל ואי ידעו ולמדו מאמותם א"כ פשיטא דגריעי טובא מעבדים דהם ידעו בטיב ע"ז דמעשי אבותיהם עדיין בידיהם ואחת לאחת תשתקע שם ע"ז מפיהם ואלו שנולדו בבית ישראל ולכשנתגדלו אחזו מעשי אבותיהם פשיטי דגריעי ומהנהו לא מיירי הרב"י אלא ע"כ נהי דבפשטיו' הברייתא דכולל עבדים ושפחות וא"כ כשם שגדולים עבדים אוסר בהנאה ה"נ בני שפחות ומיירי כשהם בעצמם יודעים בטיב ע"ז וגריעי מעבדים מ"מ למסקנא דתרגמא אבני שפחות מיירי בבני שפחות שהם עצמם אינם יודעים אלא שהם גדולים כל כך שאחרים כיוצא בהם יודעים בטיב ע"ז ואינם אוסרים אלא בשתי' וקטניהם אינם עושים יי"נ כלל וכשיטת הב"י ולחנם השיג עליו הש"ך:

ולשיטת הב"י מיושב נמי מה שמקשי' אהסוברים דשמואל נמי דבעי שיקוע היינו להיתר גם בשתי' אבל הנאה לא מיתסר אף ע"ג דלא שהו יב"ח עיין הרא"ה בבד"ה וקשה א"כ מה מקשה לשמואל מלו וטבלו לא דלמא מלו וטבלו אינו אוסר בהנאה אבל בשתי' מיהת מיתסר וכן הקשה בלחם סתרים ולפע"ד על הש"ס לק"מ אה"נ הו"מ למימר הכי אלא ניחא לי' למינקט כשיטה ראשונה כמ"ש תוס' ד"ה תרגמה וכו' ועיקר הק' אמאי אמר רב לאפוקי משמואל האיכא למימר כנ"ל וכן לא הוה אמר שמואל לאפוקי מרב הא אפשר לקיים שניהם כנ"ל והא"ש כיון דאי אמרי' כרב דקטנים אינם עושים יי"נ ע"כ בבא דיינם קאי אבני שפחות שאין גדוליהם אוסרים אלא בשתי' ועל זה מדייק מלו וטבלו אין עושים אפי' בשתי' וה"ה מלו ולא טבלו דגבי עבדי' נמי הכי דייקי' דלגמרי שרי' והוה שפיר לאפוקי משמואל וק"ל:

הא קטנים אין עושים וכו' דעת רמב"ם בקטנים בני שפחות לחלק נמי בין מלו לערלים והרשב"א פליג דכן איתא בהך ברייתא בתוספתא בהדיא דבנולדו בבית ישראל אין חילוק בין מולים לערלים וכ"מ כ' דעת הרמב"ם דוחק לומר דדיוקא מלו אין לא קאי אלא ארישא גדולים ולא אסיפא אקטנים והנה דבריו צ"ע דהא ע"כ בתוספתא נסבול זה הדוחק ולח"מ הקשה נמי דהא לר"נ אמר שמואל דתינוק ב"י אינו עושה יי"נ כלל ולפע"ד להכריע דוודאי ללישנא דטהורים קאי וכן אבבא דיינם כלל וכל עצמו של מלו ולא טבלו הכל משום בבא דיינם הוא א"כ דוחק הוא לומר דקאי דיוקא ארישא אגדולי' ולא אסיפא קטנים וכהרמב"ם אך התוספתא גרס רוקן טמא א"כ וכן אשפחה הכל משום רוקן ומדרסן ולא קאי רישא מלו ולא טבלו אבבא דיינם א"כ מסברת חוץ אין כאן דוחק אם נאמר בני שפחות אפי' ערלים אין עושים יי"נ וכן י"ל ק' לח"מ דהרי ר"נ אמר שמואל לא צריך למימר תרגמא אשפחות אלא הו"מ למימר תרגמא ארוקן כמ"ש תוס' ד"ה תרגמה א"כ לא קאי מלו כלל אבבא דיינם וכנ"ל הקצרתי וק"ל:

אעפ"י שמלו וטבלו וכו' עד שתשקע וכו' עיי' בהחולץ מ"ח ע"א לשיטת תוס' למסקנא המילה לשם עבדו' תלי' בפלוגתא ולשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך שחרור לית לי' דרשב"א דאדם מל עבד בע"כ והיינו דכ' תוס' בשמעתין ד"ה עד שתשקע שאין אדם מל עבדו אלא מרצונו וכו' דהרי לשמואל קיימינן אמנם מבואר התם בתוס' דלריב"ל אדם מל עבד בע"כ ע"ש א"כ לפ"ז יש לקיים הכא דברי ריב"ל דקאמר עד שתשקע היינו במל אותו בע"כ ממש דכ"ע מודו דבעי' שיקוע ולא פליגי אלא במל אותו מרצונו דשמואל ס"ל אפ"ה בעי' שיקוע דגרע מגר דעלמא ומטעם שכ' תוס' ורב וריב"ל לא חיישו לזה במל ברצונו משא"כ אם בע"כ ובאונס ממש נימול גם המה מודים דבעי' שיקוע והא דקאמר לאפוקי מדשמואל הא לרב נמי תקשי דבע"כ ממש מודה דבעי שיקוע י"ל כמ"ש רשב"א במשמרת הבית דעבדי' גדולים דומי' דקטנים ודומי' דבני שפחות קתני ואין אונס לקטנים וע"כ מיירי בדלא אניסי ונהי נמי דאין רצון לקטנים ופתוי קטן אונס הוא מ"מ מיירי באמצעי שא"א להכיר אונסו ולא רצונו דרב וריב"ל לא חשו שמא אין לבבו שלם ושמואל חייש ובעי שיקוע אבל מרצונו ממש מבואר בראב"ן דלכולי עלמא לא בעי שיקוע וצ"ל כנ"ל דברייתא מיירי דומי' דקטני' דאין להם לא אונס ולא רצון והשתא לפי מאי דלא קיי"ל כשמואל א"כ דינא הכי בע"כ ממש בעי' שיקוע וברצון לא מיבעי' ברצון ממש אלא אפי' בי מיצעי נמי לא בעי שיקוע והן הנה דברי פסקי תוס' שנתקשה בהם הש"ך והם מבוארים לכל מעיין בהם אלא שאח"כ הוסיפו שאנו מניחים אותם ליגע ביין שלנו דהוה סד"א דאך רק מס"ס מתירי' היין שמא הי' גרונו שלימות ואת"ל שלא הי' בשלימות שמא בנגיעה זו לא נתכוון לנסך וא"כ לכתחלה אין מניחי' אותו ליגע דאין עושי' ס"ס לכתחלה כמ"ש מג"א רס"י תס"ז קמ"ל דמניחי' אפי' לכתחלה ליגע ובסברא זו הבנתי דעת הרא"ה בבד"ה דס"ל כשמואל אך אינו אוסר אלא בשתי' קודם שיקוע. ונ"ל היינו טעמא דס"ל דספיקא הוה כנ"ל ולענין שתי' הוה חד ספיקא ולענין הנאה דבעי כוונה ע"ז הוה ס"ס ומותר בהנאה ואסור בשתי' וס' כזו כ' לח"מ לענין מפקיד יינו בחותם א' ע"ש ואמנם כל זה במל בסתמא אבל מל בע"כ ממש מודה לאסור בהנאה, וברצונו ממש מודה בהתיר שתי' ובזה מסולקי' תלונו' משמרת הבית מעליו:

נחזור להנ"ל דלשיטת הרי"ף ונ"י שם יבמות מ"ח לא פליגי כלל בעבד דמלין אותו בע"כ לכ"ע ולא פליגי אלא בשחרור בע"כ אבל לשם עבדו' לכ"ע מלין בע"כ והיינו דכ"ע הר"ן בשמעתין בפשיטות דמלין עבדי' בע"כ דלא כהתוס' והוא מבואר בעזה"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף