חתם סופר/נדרים/עט/א

חתם סופר נדרים עט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלין על ההקם. דעת הטור סי' רל"ד דיש לו דין יום שמעו משאלת ההקמה ואילך. וכתב הכ"מ שכן נראה דעת הרמב"ם. ולפע"ד שכן דעת רבי יהונתן שבהגהת מרדכי ס"פ כירה דאין האשה יכולה להתיר ע"י חכם או ג' כיון שהיא ברשות בעלה דוקא מדלא משני הש"ס שם אי לא מזדקק לה בעל יזדקקו לה ג' הדיוטות ע"ש והר"י שם הקשה עליו מסוגיא ר"פ המדיר דמיירי בנדרה היא וקיים לה בעלה ונותנים זמן חדש שמא תמצא פתח לנדרה ש"מ שיש לה היתר במקום בעל ועיין במהרי"ק שורש נ' מבואר יותר. וצ"ל רבי יונתן ס"ל התם משום שמא ימצא הבעל פתח להקמתו בתוך חדש ימים ולק"מ וס"ל כהטור הנ"ל. מיהו בכתובות (עא ע"ב) מסיק דבכה"ג מיסני סני לה ויוציא לאלתר:

ובתה"ד סי' רע"ט מוכיח ממתני' ס"פ ב' דיבמות החכם שאסר אשה בנדר וכו' ופי' רש"י וכן מוכח בש"ס התם דנדרה ולא מצא לה פתח. וצ"ל דס"ל לתה"ד אי ס"ד שהבעל קיים לה ולא מצא החכם פתח א"כ תפשוט מהכא דנשאלין על ההקם אע"כ לית ליה להש"ס כהספרי דמייתי במרדכי בפ' השולח דאין חכם מתיר לאשה. ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרי"ק הנ"ל טעם הסוברים כהספרי משום דעל דעת בעלה נודרת אלא שסיים ואין זה טעם נכון. נ"ל היינו למאי דקי"ל לא דרשינן טעמא דקרא ונהי דעושים סניף בעלמא מהא דרב פנחס דעל דעת בעלה נודרת מ"מ איננו עיקר וכמ"ש הר"ן לעיל (עג ע"ב) ד"ה והא דאמר וכו' אבל הספרי הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא אע"ג דמתני' שם ובירושלמי בפלוגתת רבי יאשיה ורבי יונתן מ"מ נ"ל מטעמא דקרא אתי עלה דעיקר טעמא משום על דעתו נודרת ולא יכול חכם להתיר אחר שהקים הבעל. וש"ס דילן ביבמות הנ"ל לא ס"ל הכי וממילא ל"ק מידי קושית רבינו יהונתן מפ' כירה הנ"ל דהתם הסוגיא לר"ש קאי כמבואר שם שהוא סתם ספרי ולא ה"מ לשנויי אי לא מזדקק לה בעלה יזדקקו לה ג' הדיוטות דלר"ש הא ליתא וק"ל:

האל אשר זיכנו באור תורה. בחי' פרק נערה. קרננו וזיונו ירים. בחידושי פרק ואלו נדרים:

ואלו נדרים וכו'. הרמב"ם פסק דוקא בבעל יש חילוק אבל האב מיפר הכל משום דכתיב גבי אב כל נדריה וכו' ודלא כספרי. ורבינו יחיאל שבסמ"ג וטור מקיים גם דברי הספרי ומחלק קודם שנתארסה מיפר האב הכל כדכתיב כל נדריה וגו' לא יקום. ואמנם אחר שנתארסה ומת הבעל ונתרוקן הרשות לאב שוב אין מתרוקן אלא מה שהי' לו בשותפות הארוס והיינו ענוי נפש ודברים שבינו לבינה. ועיין ט"ז בשם פרישה ובזה מתקיים הקישא דספרי מקיש בין אב לבתו לבין איש לאשתו ע"ש. ומקשים הא גבי בעל נמי כתיב כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה ואפ"ה מחלק בין ענוי נפש לשארי נדרים. ולכאורה מגופי' דקרא משמע לחלק מדכתיב גבי אב אשר אסרה על נפשה. וגבי בעל כתיב איסר נפשה. משמע גבי אב כל איסור שקבלה על נפשה אפי' שלא יהנה פלוני ממני הנאתי על פלוני נמי לא יקום. אבל גבי בעל לא כתיב אסרה איסור על נפשה כ"א איסר נפשה דבוק פי' שנפשה מאוסר באיסור ומעונה בעינוי. וא"כ מגופיה דקרא מבואר החילוק. והא דהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מדכתיב כל. היינו טעמא משום דגבי הפרת הארוס נמי כתיב אשר אסרה על נפשה כמו גבי אב ואפ"ה אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש. ע"כ הוכרח לומר בשלמא גבי ארוס נהי דכתיב על נפשה מ"מ לא כתיב כל וי"ל דסמיך עצמו על מה דכתיב להלן לענות נפש וגבי בית אישה דכתיב כל לעומת זה כתיב איסר נפשה בדביקות. משא"כ גבי אב כתיב כל וכתיב על נפשה להורות כל מה שהוא על נפשה אפילו הנאתי על פלוני ומיושב קושי' הנ"ל:

הקרבן נתנאל הקשה ממתני' דלעיל (ע ע"א) מת הבעל נתרוקנה וכו' בזה יפה כח האב וכו' ואי איתא נימא נמי בזה יפה שהאב מיפר הכל משא"כ הבעל וא"כ משמע מתני' כהספרי. ולכאורה י"ל להנ"ל דלכאורה מדכתיב כל אפקינן דלא נימא הקישא דהקישא דאב לבעל אצטריך בלא"ה עיין לעיל (סח ע"א) ובר"ן שם. וכיון דהקישא לא מייתרא דרשינן כל לאפוקי מהיקשא. אך לכאורה חזינן דכל דהאי פרשתא לאו דוקא דהרי גבי בית אישה נדרה נמי כתיב כל והתם אינו מיפר אלא לענות נפש ובינו לבינה וע"כ כל לאו דוקא וכמ"ש תוס' ר"פ אלו עוברין (מג ע"ב) ד"ה מאן וכו' ע"ש דאיכא דוכתא דלא דרשינן כל ועיין פ' תמיד נשחט פלוגתא גבי כל ערל לא יאכל בו. וא"כ ה"נ ע"כ כל דגבי בית אישה לאו דוקא וה"ה גבי אב ומנ"ל לאפוקי מהיקשא. וי"ל גם כל דגבי בית אישה אצטריך לומר כל נדר שהוא איסר נפשה פי' ענוי נפשה הוא מיפר וכת"ק דמשנתינו לאפוקי מדרבי יוסי דכוליה פרקין דמחמיר ולא מיחשיב אלא ענוי נפש גדול קמ"ל כל וכשמואל לקמן (פב ע"א) כל נדריה וכו' ודלא כרבי יוסי כדמסיק שם [פב ע"ב] וא"ש. ולפ"ז תליא זה בפלוגתא וי"ל מתני' מת האב וכו' בזה יפה כח אתיא כר' יוסי דס"ל אין הבעל מיפר כל נדרי ענוי נפש וא"כ כל לאו דוקא וה"ה כל דגבי אב לא אלים לאפוקי מהקישא דאב לבעל ואנן קיי"ל דלא כרבי יוסי כמ"ש כל הפוסקים לבד מהרמב"ם א"כ י"ל כל דוקא הכא והכא ומפיק מהיקשא והקישא אצטריך לדתנא דבי ר"י לעיל ס"ח ע"א:

וי"ל עוד לרבה (סח ע"א) דדריש שותפות הארוס מהיו תהיה ולא אצטריך הקישא דאב לבעל אלא להספרי וכמ"ש הר"ן שם א"כ ע"כ כל דאב לאו דוקא דא"כ הקישא למאי אתי. וה"ה כל דבעל לאו דוקא וכר' יוסי דאינו מיפר כל מין ענוי נפש. ותנא דבי ר"י דצריך הקישא לשותפות דארוס א"כ ממילא לא מייתר הקישא ונימא כל דאב דוקא ודלא כספרי וממילא גם דבעל דוקא וכת"ק דמשנתינו דלא כרבי יוסי:

אמנם כל זה להפוסקים כרבנן אך הרמב"ם פסק כר' יוסי וכאשר החליט הלח"מ פי"ב מנדרים והנה אמת נכון הדבר. וא"כ מ"ט שביק להספרי וליתא לכל הנ"ל להרמב"ם. ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם סתם ספרי ר"ש דדריש טעמא דקרא וע"כ הטעם דהאב והבעל מפירים משום שנודרת על דעתם. וכיון דגלי רחמנא גבי בעל שאינה נודרת על דעתו אלא נדרי ענוי נפש ומה שבינו לבינה ה"ה גבי אב נימא הכי ואזלינן בתר הקישא ונימא כל לאו דוקא. אבל למאי דקי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא נימא אע"ג דכל הנדרים נודרת על דעת אביה כדכתיב כל מ"מ גבי בעל גז"ה הוא אע"ג דנודרת הכל על דעתו מ"מ אינו מיפר אלא ענוי נפש ובינו לבינה ולענין שארי נדרים שנודרת הוה כנודרת ע"ד אדם אחר מגז"ה וסברא זו כתב הר"ן לעיל (עג ע"ב) ד"ה והא דאמר וכו' ע"ש באריכות וא"כ נהי דקי"ל כר' יוסי בנדרי ענוי נפש מ"מ לא קי"ל כספרי כיון דלא דרשינן טעמא דקרא. ומתני' דיתר עליו האב דלא נקיט נמי האי יתר דאב מיפר בכל משום דלא נחית נפשיה לפלוגתא:

עוד נ"ל בהנ"ל דלכאורה יש ראיה לפסק הרמב"ם כר' יוסי מש"ס כתובות פ' המדיר (עב ע"א) גבי נדרה שלא תשאיל דיוצאת בלא כתובה וכ"מ פי"ב מנדרים הלכה ה' כתב דהוצאת שם רע הוה דברים שבינו לבינה והלח"מ הוכיח מסוגיא זו דלאו הכי הוא דא"כ יפר לה ע"ש וקשה באמת מ"ט לא יהיה מדברים שבינו לבינה כסברת הכ"מ אע"כ אתיא כר' יוסי דמחמיר בענוי נפש ובדברים שבינו לבינה במדרגה כמ"ש הר"ן בשמעתין דלעולם נחתינן דרגא והאריך בזה הלח"מ שם הלכה ז' וא"כ אתיא הך סוגיא בהא כר' יוסי אע"ג דבענין נתנה אצבע בין שיניה לא אתיא כר' יוסי מ"מ בהא אתיא כר' יוסי דבעי' ענוי נפש גדול וה"ה להחמיר בדברים שבינו לבינה ונמצא הוצאת שם רע תליא בפלוגתא ולרבנן הו"ל דברים שבינו לבינה. ועיין לעיל ר"פ ר"א (סד ע"א) במתני' ור"ן שם דהנודר קורין לו רשיעא בר רשיעא ומשיא לאבותיו שם רע ונהי דאפ"ה אין פותחין להתיר הנדר מטעם זה משום אין נדרים ניתרים יפה ע"ש מ"מ האב רוצה להפר ואע"ג שאינו אלא מיגז גייז ואינו עוקרו מעיקרא. מ"מ הועיל בהפרתו שלא יתפרסם בין העולם שיש עליה נדרים ויאמר עליו שמגדל גידולים רעים וא"כ א"ש דכתיב כל גבי אב דליכא שום נדד בעולם שלא יהיה בינו ובינה ומועיל הפרתו אפי' לאחר שתצא מרשותו נמי דהרי בושתו לעולם קיימת וחרפתו עומדת לעד ע"כ מועיל הפרתו לעולם. ומ"מ אהני הקישא דמשכחת ליה באב רשע ופרוץ בנדרים ומומר וכדומה שלגבי דידיה לא הוה שם רע דברים שבינו לבינה ואין הפרתו מועיל מטעם הנ"ל. אבל לעולם גבי סתם אב מיפר כל הנדרים ומעתה א"ש דברי ספרי ואין ההיקש סותר קרא דכתיב כל נדריה. אך כל זה לרבנן דרבי יוסי דמקלינן והוה הוצאת שם רע דברים שבינו לבינה. אך הרמב"ם פסק כר' יוסי מדכולי פרקין כוותיה וכסתם תלמודא דפ' המדיר דהוצאת שם רע לא הוה דברים שבינו לבינה. א"כ א"א לפרש קרא דכתיב כל נדריה ואסריה לא יקום אם לא לאפוקי מהקישא ואתי שפיר הכל בעזהש"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף