חתם סופר/נדרים/עג/א

חתם סופר נדרים עג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין משקין ב' סוטות כאחת. עמג"א ססי' קמז ולמאי דמסיק דלרמב"ם עדיף כהן אחד משני כהנים יתיישב קושית התוס' סוטה (ח ע"א) ד"ה והא וכו' די"ל הכי פריך מנ"ל לר"ש טעמא משום לבה גס ומותר ברותתת דלמא טעמא דקרא משום חבילות שהוא ג"כ טעם נכון דהרי חזינן דרבנן חשו לכך וא"כ דלמא טעמא דקרא משום הכי הוא ואסור אפי' רותתת ומשני הש"ס בכהן אחד לא שייך חבילות וקרא איירי להדיא בכהן אחד ועמ"ש בס' משנת דר"ע במס' סוטה:

ובישובי הרמב"ם דנדרים ודסוטה והפרה ציויתי להעתיק פה קצת מחידושי ושם מבואר יותר והנצרך לכאן יועתק פה:

תנו רבנן אין משקין ב' סוטות כו' ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא דכתיב אותה וכו' ופי' רש"י דכתיב והשביע אותה. הא דלא מייתי מקרא דמוקדם והקריב אותה וכן מייתי ברמב"ם [אלא שנדפס בטעות והעמיד אותה וצ"ל והקריב אותה] וי"ל משום דבספרי יליף מאותה שלא יעמיד עבדיה ושפחותיה אצלה כדתנן במשנתינו. וההיא ע"כ מוהקריב אותה יליף דמוהשביע אותה לא שייך למילף שלא ישביע עבדיה ושפחותיה עמה דמה ענין להשביע אותם. אע"כ מוהקריב אותה יליף שלא יעמדו הם אצלה וא"כ הכא דפליגי רש"י ור"י בדרשא דאותה ע"כ אוהשביע אותה קאי דסתם ספרי ר"ש מפיק והקריב אותה להנ"ל. אלא הא קשה דבנדרים (עג ע"א) מייתי ברייתא דמפורש דטעמא דר' יהודה מקרא והשקה מפיק ה"א דה"ל כאילו כתב אותה. וצ"ע התם מ"ט שביק קראי והשביע אותה דמוקדם טובא ומפורש ביה אותה להדיא ונקיט והשקה דמאוחר שאינו מפורש ביה אותה אלא מדמפיק ה"א:

תו קשה לי טובא הא לעיל ז' ע"ב אמרי' דעד כאן לא מאיימין עליה אלא עד שלא נמחק השם אבל משנמחק אדרבא מפתין אותה שתשתה שלא תהי' מחיקת השם על מגן. א"כ הא דאר"ש אין משקין ב' סוטות היינו העמדה והשבועה שאז שייך שלא יהיה לבה גס. אבל אחר השבועה ומחיקה בשעת השקאת המים שפיר יכולין להשקות שתיהן כאחת דלא שייך שלא יהיה לבה גס ולא תודה דזה אנו מבקשים. וא"כ פליגי ר"ש ור' יהודה אקרא דוהשקה הא בשעת השקאה לא שייך דשלא יהיה לבה גס:

תו צל"ע מ"ט מייתי הש"ס בנדרים מברייתא דסוטה ולא ממשנה שלמה דמס' פרה לא רצתה פרה לצאת וכו' דפליגי ממש כגוונא דסוטה. ולהשיטות דמייתי הר"ן דנדרים דרבינא פשיט מת"ק וס"ל דלת"ק אותה לאו דוקא ופליג סוגיא דנדרים אסוגיא דסוטה דמפרש טעמא דת"ק משום דאתיא כר"ש דדריש טעמא דקרא. אלא ס"ל לרבינא דטעמא דת"ק משום דאותה לאו דוקא. א"כ לשיטתם הא לא קשיא דלא הו"מ למיפשט מת"ק דפרה דההוא ע"כ ס"ל אותה דוקא דהרי קאמר שלא יאמרו שנים שחטו ומה בכך וע"כ משום דכתיב ושחט אותה ולא שנים וא"כ אותה דוקא רק דאתיא כר"ש דדריש טעמא דקרא מש"ה מייתי מההיא דסוטה. אלא דלפ"ז קשה מנ"ל לרבינא לחדש פלוגתא דכיון דת"ק דפרה היינו רבי שמעון נימא ת"ק דסוטה נמי היינו ר"ש ודכ"ע אותה דוקא. אלא טעמא דקרא דריש:

ליישב כל הנ"ל נ"ל לדין בדבר חדש ע"פ מ"ש הר"ן דנדרים שם דבמתני' דשלהי נדרים דרשינן נמי אותה שלא יפר לבתו וסבור שהיא אשתו. והשתא י"ל דהכי קאמבעי' אי אותה דוקא רצונו לומר משמעותיה דאותה בלי שום יתור ודרש כגון אי הוה כתיב יניאה ויפירנה במפיק ה"א דה"ל כאילו כתיב אותה. הוה משמעות ולא אחרת ואייתר אותה לדרוש ממנו שיכוון לבתו או לאשתו ונמצא תרתי שמעת מיניה או דלמא משמעותיה דאותה לאו דוקא וליכא למדרש מיניה אלא חדא מדלא כתיב יניאה במפיק וכתיב יניא אותה למדרש שיכוון על בתו או אשתו. כמתני' דשלהי נדרים אבל מיפר הוא לב' נשיו בבת אחת. והשתא לא הו"מ למפשט ממתני' דפרה דהתם כתיב להדיא אותה ואיכא למימר מייתורא דריש מדלא כתיב והוציאה ושחטה במפיק. אבל הכא הא אמר להדיא דדריש והשקה במפיק א"כ לר' יהודה ה"נ אין אדם מפיר לב' נשיו כאחת דתרתי שמעת מיניה דאותה. ות"ק דפליג ע"כ ס"ל אותה לאו דוקא דאל"כ תקשי מאי יהיב טעמא שלא להשקות הא בשעת השקאה כבר נמחק השם. ועוד מ"ט מייתי רבי יהודה קרא דוהשקה ולא מייתי והשביע אותה דקדים טפי. אע"כ הכי קאמר ליה ר"י לת"ק בשלמא בוהשביע אותה מצית למימר דטעמא משום לבו גס א"כ בוהשקה מא"ל הא כבר נמחק השם. אבל ת"ק לא חש להך ק' דס"ל אותה לאו דוקא ר"ל משמעותיה דאותה הוא לאו דוקא אלא מייתורא דאותה דרשינן ולא אחרת א"כ בוהקריב אותה דהומ"ל והקריבה וכן בוהשביע אותה דהומ"ל והשביעה דדרשינן מיניה שלא יעמוד אחרת עמה ובהא איכא טעמי' שלא יהיה לבה גס. אבל בוהשקה דליכא יתורא דאותה לא דרשי' מיניה דידי' ואה"נ אי הוה במציאות שהשביע כל אחת לבדה ואח"כ בשעת השקאה יכול להעמיד שתיהן כאחת כי אז לא שייך לבה גס. ולשון אין משקין לא אהשקאה קאי אלא כוליה מעשה דהעמדה ושבועה נקרא השקאה כמבואר. והשתא לת"ק הה"נ דמיפר ב' נשיו כאחת. ומיושבים כל הקושיות הנ"ל:

ובזה מיושב פסק הרמב"ם דפסק אדם מיפר לב' נשיו כאחת. דס"ל דרבינא מת"ק פשיט ובסוטה פסק דאין משקין ב' סוטות מוהקריב אותה ולא שתים משמע דאותה דוקא והא"ש דס"ל כנ"ל וא"כ ת"ק ור' יהודה בתרתי פליגי לת"ק אותה לאו דוקא אא"כ איכא יתורא ולרבי יהודה דוקא וכנ"ל. ועוד דהיכא דאיכא יתורא דמודה ת"ק דדרשינן ולא אחרת. מ"מ איהו דריש טעמא דקרא ור' יהודה לא דריש טעמא דקרא. והנה בהא דטעמא דקרא קיי"ל בכל מקום כרבי יהודה. אבל מ"מ בהא דאותה לאו דוקא הלכה כת"ק וכדפשיט רבינא. וע"כ בהפרה פסק דמפיר משום דליכא יתורא דהא אצטריך קרא לנדרה אשתו וסבור שהיא בתו. אבל בהשקאת סוטה דאיכא יתורא דהומ"ל והקריבה וכתיב והקריב אותה פסק דאין משקין בלי טעמא דקרא וא"ש:

ומיושב נמי מה שפסק בהלכות פרה בשחט אחרת עמה שניהם כשרות וכת' הכ"מ דהיה לו כן הגירסא בחולין (דף לב) דבעי דוקא אותה ולא אחרת דומיא דידה דהיינו פרה אבל בהמת חולין לית לן בה. וצ"ע מש"ס דיומא (מב ע"ב) דאמרינן חמור איכא בינייהו. משמע דלא בעינן אותה דומיא דידה דוקא. והא"ש דאיכא למימר התם ביומא מדלא אשכחן שום איכא בינייהו בין ת"ק לדרבי א"כ אית לן למימר דרבי נמי ס"ל כר' יהודה הנ"ל דאותה דוקא וא"כ א"נ הוה כתיב והוציאה במפיק ממשמעותיה נמי הוה ידעינן ולא חברתה דומיא דידה ומיתורא דאותה מרבינן נמי לאסור חמור. והה"נ גבי ושחט אותה מדהו"מ למיכתב ושחטה במפיק והוה ידעינן ממשמעותא ולא חברתה דומיא דידה וכתיב יתורא ושחט אותה מרבינן נמי לאסור אפילו בהמה אחרת של חולין וכגירסא שלפנינו בחולין (דף לב). אך אנן קיי"ל כדפשיט רבינא בנדרים דאותה לאו דוקא. ולית לן אלא חדא דרשא בין בוהוציא אותה ובין בושחט אותה למידרש ולא חברתה דומיא דידה. אבל בהמת חולין הנשחט עמה לא אימעט כלל. וכן הוצאת חמור וכאשר יתבאר בסמוך אי"ה:

וא"ש נמי מ"ש שם דאין מוציאין ב' פרות ולא שחורה שלא יאמרו שנים שחטו או שחורה שחטו. וקשה הא קיי"ל בעלמא לא דרשינן טעמא דקרא ונפקא מיניה טובא דחמור איכא בינייהו. וכן הקשה התי"ט ואפילו למ"ש לעיל דלמאי דקי"ל אותה לאו דוקא א"כ תו ליכא בינייהו חמור דבעי' דומיא דידה דוקא א"כ שחורה נמי לשתרי בשלמא לר"ש אע"ג דס"ל אותה לאו דוקא ומ"מ אוסר שחורה היינו משום דאזיל בתר טעמא דקרא וכיון דטעמא דלא שנים שלא יאמרו שנים שחטו א"כ ממילא לאסור שחורה מה"ט גופיה. אבל להרמב"ם דלא דריש טעמא דקרא א"כ מנ"ל לאסור שחורה ולחדש גזרה מעצמנו. וי"ל דקשיא ליה אכתי מנ"ל להש"ס לאוקמי רבי דלא כהלכתא דס"ל אותה דוקא וחמור איכא בינייהו. לימא אותה לרבי נמי לאו דוקא ושרי להוציא חמור. ולימא שחורה איכא בינייהו לר"ש דדריש טעמא דקרא שחורה נמי אסורה דזיל בתר טעמא ולרבי אמרינן דומיא דידה דוקא. אע"כ פשיטא להש"ס דלכ"ע איכא למיגזר מדרבנן מיהת לאסור שחורה משום שלא יאמרו. וא"כ ע"כ חמור איכא בינייהו. והשתא נקט הרמב"ם טעם דשויא לתרווייהו. בין לשתיהן אדומות ובין לשחורה כיון דלדידן ליכא חמור ביניהן כיון דבעינן דומיא דידה דוקא לא הקפיד לאתויי כלל קרא ומייתי טעמא דכ"ע מודים בו לאסור נמי שחורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף