חתם סופר/נדרים/יז/א

חתם סופר נדרים יז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש נדר בתוך נדר וכו'. הריני נזיר אם אוכל כו'. הרמב"ם לא מייתי אלא לישנא דמתני' ספ"י מנזיר ומאי דמייתי פ"ג דה' נדרים הלכה ב' התם מילתא אחריתי היא דתלה בקרבנות שהם גופים מוחלקים ויכול להביא כמה בהמות לקרבן על תנאי א' אם אוכל. אבל הריני נזיר משמע הכל בזמן א' ואנו מחייבים אותו זא"ז בשלשים יום אחרים זהו מחודש בנזיר מקרא דנזיר להזיר והרמב"ם לא הזכיר דין זה להדיא אלא בתולה נזירתו בתנאי אכילה אם אוכל דמה שכ' פ"ג דנזירות הלכה יו"ד התם מילתא אחריתי דמיירי בשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה וההוא אפילו בשבועה הדין כן אע"ג דלא חייל שבועה על שבועה רק מיתלי תלי. ועוד התם בנוזר בבת אחת או הזכיר להדיא הריני נזיר שלשים יום ונזיר שלשים יום דודאי הוה זא"ז אבל באומר סתם הריני נזיר וחזר ואמר הריני נזיר שזהו דינו של שמואל דלא כר"ה זה לא נמצא בהדיא ברמב"ם. רק בתולה בתנאי אם אוכל וכלשון משנתנו וצ"ע די"ל כיון שתולה בתנאי אם אוכל אם כן לא יחול הנדר עד שיאכל וחלו שניהם בבת אחת וה"ל כאומר הריני נזיר ב' פעמים וי"ל למסקנא דמסיק דאצטריך קרא לבת אחת י"ל אה"נ דליתא לדשמואל ולדר"ה ומתני' דתלי בתנאי אכילה מטעם בת אחת אתינן עלה וצל"ע:

חייב על כל אחת אבל אם אמר קונם בשר עלי שלשים יום קונם בשר עלי שלשים אינו אסור אלא שלשים ימים הראשונים ותו לא. מיהו בשבועה כי האי גונא אסור ב' פעמים שלשים יום כמ"ש ד"מ בשם מרדכי ופסקו בהגהת ש"ע ססי' רל"ט. ונ"ל התם לאו משום דחיילי וכבנזיר אלא משום דאלת"ה הרי נשבע בשם לשוא אע"כ שלשים ימים אחרים קאמר אבל בנדר דליכא איסור משום שוא אמרינן לאותן שלשים יום בעצמם נתכוון ואין נדר על נדר חוץ מבנזיר דהוה נזיר ב' פעמים:

בגמרא הא תו למה לי. עיין פלוגתת רש"י ותוס' ולפע"ד התם בנדרים שייך להקשות מ"ט תנן לישנא שלילא אינו חייב אלא אחת דהא באמת חייב ב' מלקות א' משום לאו דביטוי ואחת משום שניה שהיא שוא. ואע"ג דהתם קאמר אכלה אינו חייב אלא אחת ורוצה על האכילה אינו חייב אלא אחת דאילו משום שוא לוקה לאלתר אי לאו הא דרבא דיכול לישאל על הראשונה ותעלה שניה ותשתנה לביטוי ולא ילקה וכמ"ש בתשובת רלב"ח. מ"מ אי לאו דרבא היה לוקה מיד וא"כ שפיר קאמר ע"י אכילה לוקה אחת מ"מ לא ה"ל למימר לישנא שלילא אלא ה"ל למימר לוקה אחת על האכילה אבל אינו חייב אלא אחת משמע דליכא שוא כלל. אע"כ כדרבא ובאמת אינו לוקה אלא אחת דנשאל על הראשונה ועלתה לו שניה בראשונה. וכל זה התם בנדרים דמיירי הכל ממלקות דנזירות ודשבועה. אבל הכא דמיירי מקרבן ובשוא דליכא קרבן שפיר קאמר אינו חייב אלא אחת כמ"ש הראשונים דאורחיה דתנא למיתני הכי כדלעיל במתני' כ"ב. וע"כ עיקר דיוקא מדשני ותני ג"פ שלא אוכל שלא אוכלנה שלא אוכלנה וכגי' רש"י:

והנה הרי"ף לא גרס במתני' ג"פ שלא אוכלנה וכהתוס' ולא מייתי הא דרבא בשמעתין דס"ל דלא גרסי' ליה בשמעתין כלל כ"כ הר"ן והיינו כנ"ל דאי לא גרסי' במתני' שלא אוכלנה יתירא ליכא למידק כלל הכא בשמעתין דשבועות. אך מ"מ קשה הא עכ"פ בנדרים איתא לדרבא ומדוע לא פסקה הרי"ף. והנה לכאורה אי בשמעתין לא גרסי' ליה א"כ גם ממתני' דנדרים אין להכריח מ"ט נקיט אינו חייב אלא א' די"ל אשגירת לשון דמשנתנו נקיט. רק רבא היה פשיטא ליה סברא דיליה ע"כ הוכיח כן ממתני' דמשום אשגירת לשון לא הוה ליה למיתני לישנא דאית ביה למטעי כדרבא אע"כ אה"נ הדין כן דעלתה ליה שניה בראשונה אבל אנן לדידן ליתא לסברת רבא וכאשר אבאר אי"ה דרבא לא אתי אלא לחדות לן דאע"ג דלכאורה השבועה יצאה לבטלה ועבר ובטל ואיך תחזור ותחול אחר זמן ולא דמי לשארי אחע"א דמתלי תלי וקאי כמבואר ביבמות דהתם שני האיסורים יש להם מציאות בעולם ומפי העליון יצאו ודברך מלכנו אמת וקים לעד. וכשיסתלק איסור אחד יחול השני. משא"כ הכא מה שע"י דבורו. ואם דברים בטלים לשוא דיבר כלה ענן וילך והיה כלא היה ואיך יחול אחר זמן וקמ"ל רבא דאפ"ה חל. ולזה נתכוון רש"י ז"ל ד"ה הכא גבי שבועות וכו' ע"ש וכן מבואר בשער המלך פי"ז מאיסורי ביאה ע"ש היטב וזה מבואר:

והנה נ"ל באמת טעמיה דרבא משום דעכ"פ לא יצאה לבטלה לגמרי דעביד הכי לאלומי שבועתי' דאם יתחרט וישאל על הראשונה תעלה שניה תחתיה וממילא אין כאן דבר בטל ושוא וסברא כזו מצאתי בתשובת רלב"ח. וא"כ תינח לרבא לשיטתו דס"ל אכלו כולו אין נשאל לו עליו. אבל למאי דקי"ל כאמימר אפי' אכלו כולו נשאל לו עליו ע"כ עדיין לא הועיל דלכשיתחרט יערים ויאכלנו כלו תחלה ואח"כ יהיה נשאל ושוב אין מקום לשניה שתחול שהרי לא נשאר כלום בעולם בשלמא ההיתר והשאלה חל על החיוב מלקות או קרבן כדאמר אמימר מחוסר קרבן ומלקות אבל לחול איסור חדש על לא כלום הוא א"א. באמת ברלב"ח מסופק בדעת הרמב"ם אי עבר על הראשונה והותר וחיילא שניה אי חייב מלקות או קרבן על שניה כמו בנזירות שהימים שנזר עברו שהראשונה עולה לו לשניה ואמנם הדבר רחוק מן הסברא שיתחייב מלקות או קרבן על האיסור שלא חל עדיין ולא דמי לנזירות שהיה לו מציאות בעולם והחילוק קל להבין. מ"מ לו יהיה כן בדעת הרמב"ם כהרלב"ח מ"מ י"ל הרי"ף לא ס"ל כן וא"כ למאי דקי"ל כאמימר יצאה שבועה שניה לבטלה וללא הועיל כלל ולא תחול למפרע ומש"ה לא מייתי ליה הרי"ף. ואמנם הרמב"ם דפסק להא דרבא או ס"ל כהרלב"ח הנ"ל או כהשגת הראב"ד בתמים דעים סי' רל"ז דהיכא דליכא מלקות כגון דלא אתרו ביה וליכא נמי קרבן כגון שהוא מזיד מודה אמימר לרבא דאינו נשאל לו עליו באכלו כלו א"כ גם לאמימר איתא להא דעלתה שניה בראשונה. וא"ש הכל בעה"י:

ובזה ניחא לן קו' הש"ך סי' רל"ח ס"ק כ"ב דהמעיין בתשובת רשב"א סימן תש"ב יראה דעתו נוטה עיקר כהרמב"ם דלא כהרי"ף. ונראה דמ"מ מספקא ליה בשבועה המתנגדת דאז אין לשני מקום לחול כיון שכבר נשבע שלא יאכל איך ישבע שיאכל ויצאה לבטלה לגמרי ואפשר מודה הרמב"ם לרי"ף ע"כ מספקא. ואמנם בהא דתשו' נשבע שלא למכור ושוב נשבע שיפרע אפי' נימא דלא מיקרי זה איסור כולל דלא כחכם צבי בהג"ה ט"ז בח"מ סי' ע"ג אלא כמו שכתב והאריך קצות החשן שם דנשבע שפרע לא מיקרי כולל מ"מ לשוא ובטלה לא מיקרי דעכ"פ יכול לקיים במזומנים בלי שימכור וכיון שאיננו לבטלה לגמרי ממילא מועיל עכ"פ שאם יתיר הראשונה תחול השניה וא"ש בעזה"י. ואמנם מו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר אב"ד דק"ק פוזנא כתב לי די"ל דרי"ף ס"ל דהא פשוט מאד דאי משכח רווחא חיילא ומ"ש מכל איסורים. אך רבא אתא לאשמעינן דה"א ליתא בלאו והן שהרי אינו יכול לשבע שיאכל שכבר נשבע שלא יאכל קמ"ל רבא כיון דעיקר נדר מעיקרא ה"ל בהן. וס"ל כהרז"ה דלאו והן לא בעי' אלא לענין קרבן ולא לענין לאו דביטוי וממילא אין נפקותא בדה"ז. דלענין איסור פשוט שחל אפילו לא עקר רק מיגז גייז. אלו דבריו והשיג על הש"ך ס"ק כ"ו ע"ש. ודבריו צל"ע דא"כ מאי מייתי הש"ס לימא מסייע ליה מנזירות הא עיקר חדותי' דרבא דע"י עקירת הנדר מיקרי איתא בהן וזה לא נשמע מנזירות דהתם לענין איסור חע"א פשוט הוא אפי' בלי עקירת הנדר אפילו מיגז גייז נמי לדעת מו"ח הגאון נ"י. אע"כ הא ליתא ושפיר איתא בהן לכשירצה לאכול וישבע שיאכל ויתחרט על נדרו הראשון וקיים שבועתו השניה וישאל על נדרו הראשון ועל זה נשבע שיאכל פי' שימציא לו מתירי שבועתו הראשונה. אע"ג דאין זה הכרח שיתחרט על נדרו הראשון מעיקרא דהרי בתשו' הרא"ש שבח"מ סי' ע"ג הנ"ל נשבע שיפרע ואפ"ה לא נתחרט על שבועתו הראשונה שהרי משום כן הצריך הרא"ש שילקו מכות מרדות ועי"ז יתחרט משמע בלא"ה לא נתחרט אע"ג שכבר נשבע ההיפך. מ"מ הכא שפיר מיקרי איתא בהן שכשם שעתה התאוה לשבע שלא לאכול ה"נ אפשר שיתחרט על שבועה הראשונה וישבע שיאכל להתיר נדרו. ואין לומר דה"ל כנשבע שיזרוק פלוני צרור לים דאיך יכול לשבע שישאל על נדרו אולי לא יזדקקו ליה תלתא ז"א דשלשה הדיוטות הוה כמי שבידו כדאי' להדיא במס' שבת מ"ז ע"ב. ומש"ה מיקרי נדרים דבר שיש לו מתירין. אע"ג דכ' הראשונים דהיינו משום דמצוה לאתשולי עלה. ומש"ה בקבלת גר דלאו מצוה אמרי' בקדושין (ס"ב ע"ב) מאן יימר דמזדקקי ליה תלתא. וא"כ הכא דאי מיתשל אקמייתא חל בתרייתא ליכא מצוה באתשולי אקמייתא ולא יזדקקו ליה. י"ל דודאי מצוה איכא כדי להצילו משבועת שוא דבתרייתא. ועוד אח"כ אולי יתשל גם אשניה ולא יהא חטא שבועה ונדר בעולם. וא"כ איתא בהן ושפיר מייתי הש"ס לימא מסייע ליה ולק"מ קושיא הנ"ל:

ועיין ש"ך סי' רל"ח ס"ק י"ב דלכאורה דבריו תמוהים דודאי טעמו של הטור דאוסר בכל שהוא משום דחזי לאצטרופי. והיינו דוקא כשהככר שלם אבל אם נחסר ממנו כ"ש מודה הטור דלכתחלה מותר לאוכלו וא"כ שוב שבועה שניה שלא אוכל ככר זה מוסיף על הראשונה דאף אם נשרף או נאבד ממנו כ"ש אסור משום שבועה שניה וכיון שהשבועה שניה מוספת על הראשונה ממילא חלה לגמרי שכשיאכל הככר שלם ולא נחסר ממנו שחייב משום ב' השבועות ולק"מ על הטור. א"נ הא קשיא דעכ"פ ליתא בהן וזה קשה אפילו לשיטת הרמב"ם כמ"ש הש"ך בעצמו שם סק"י אע"כ כנ"ל דאיתא בהן ע"י חרטה ושאלה:

שוב הקשה מו"ח הגאון נ"י קושיא עצומה אמ"ש בש"ע סי' רל"ו סעיף ד' שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר. וברמב"ם איתא כן שלא יאכל כלום ז' ימים ובש"ע השמיט תיבת כלום וא"כ י"ל אם יסתכן מאכילים אותו פחות מכשיעור וימתין בכדי א"פ ויחזור ויאכל חצי שיעור. ואפילו יהיה ח"ש בשבועה אסור מן התורה מ"מ כיון דמשום פקוח נפש מאכילים לו חצי שיעור ודי לו בזה. ולא יבוא לעולם לידי שיעור שלם לא הוה שבועת שוא וצ"ע על הש"ע:

ובאמת קושיא גדולה ועצומה היא. אלא שאני חוכך לומר כיון שתלה בזמן ז' ימים. יש לומר שלא יאכל כזית בצירוף ז' ימים שאפילו יאכל חצי זית ביום הראשון וחצי זית ביום האחרון מצטרפין כאשר אבאר אי"ה. ונ"ל ראיה לזה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי מ' יום וכי אכל חצי שיעור בהמתנת פרס א"כ מאי רבותי' דמרע"ה. אע"כ לא אכלתי כזית בכל הארבעים יום. וכן ולא תאכלו ולא תשתו שלשת ימים לילה ויום. רוצה לומר אפילו כזית א' בכל השלשת ימים דהרי המדרש מקשה וכי לא מתו ומאי קושיא דלמא אכלו פחות פחות מכשעור להפוסקים דבשבועה ח"ש מותר אע"כ כנ"ל. דהנה פשוט לי דבנשבע על ככר שלא אוכלנה חייב אפילו אוכל מעט מעט וממתין כדי א"פ בין מעט למעט מ"מ כיון שלבסוף נאכל הככר כלו הרי עבר על שבועתו. וכן הוא ע"כ במצות עשה דאכילת קדשים. ואכלו אותם אשר כפר בהם. נהי אם מגיע לכהן א' כזית א' קיים מ"ע באכילתו מ"מ כשמגיעו כפול עכ"פ מתקיים מצות אכילת הקדשים ההוא בין כל הכהנים בצירוף. וע"י כולם נעשית המ"ע כיון שעכ"פ מתקיים ואכלו אותם. וע' מ"ש תוספות ישנים ר"פ טרף בקלפי ונהי באכילת פסח דאקרקפתא דגברא מונח ואכלו את הבשר צריך כל אחד לאכול כזית. אבל באכילת קדשים אינה מצוה אלא שיתאכל הדבר ההוא כולו ולא יותירו ממנו. וה"נ בשבועה שלא יאכלנו נמי סגי בהכי לעבור אם אכלו כלו אפי' מעט מעט. והשתא לפ"ז ע"כ בנשבע שלא אוכל מככר זה נמי דינא הכי. דאלת"ה תיקשי למ"ד שבועה חל על ח"ש שהיא שיטת הרמב"ם והמחבר. אמר תחלה שלא אוכלנה והדר שלא אוכל הרי הוסיף בשניה. דאילו בשלא אוכלנה אי היה אוכל מעט מעט אינו אלא חצי שיעור ולא מחייב אי אכלו כלו כך משא"כ בשלא אוכל אע"כ בשלא אוכל נמי דינא הכי דאפילו אוכל מעט מעט נהי דאינו חייב על שבועות כזית שבו מ"מ לכשיגמור לאוכלו כולו חייב על אכילתו. וה"ה נמי בתולה בזמן ז' ימים שלא יאכל י"ל ח"ש ממנו מצטרף. וזהו דעת הרב"י בש"ע הנ"ל:

ויש לעיין במתני' שבועה שאוכל והדר שבועה שלא אוכלנה. הראשונה ביטוי והשניה שוא. מ"ט לא נקיט בחד לישנא שאוכל ושלא אוכל. ולכאורה יש לדייק מזה לאשמעינן אי נשבע תחלה שאוכלנה חל אח"כ שלא אוכל כזית אבל ח"ש יאכל מעט מעט ויאכלנו כלו ומוכח מזה בשלא אוכל אין ח"ש מצטרף. נ"ל אין זה הכרח דמש"ה משני בלישנא לאשמעינן לאפוקי מקושי' תוס' שבועות (כ"ט ע"ב) ד"ה שבועה. ולאשמעינן כתי' תוס' או כשיטת הרא"ש שכ' ש"ך סי' רל"ח ס"ק י"ח. ובאמת פלוגתת הרא"ש ותוס' הוא פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי. ופלוגתת ריטב"א ורא"ה ומייתי ליה ברדב"ז ח"א סי' ס' ומייתי ליה בכנה"ג י"ד סי' רל"ח ונעלם זה מהש"ך:

ומה שיל"ד עוד במתני' מ"ט נקיט אוכל ולא אוכלנה ולא בהיפוך שבועה שלא אוכל והדר שאוכלנה. נ"ל דקמ"ל לא מיבעי' דשהראשונה שב ואל תעשה אז הוה שניה שוא משום דמידע ידע שנפסוק לו שב ואל תעשה עדיף ולא יתקיים השניה. וסברא זו רמוזה בתשובת הרא"ש ע"פ מה שפירשו חכם צבי בהגהה לט"ז ח"מ סי' ע"ג וקמ"ל משנתנו אפילו הראשונה קום ועשה מ"מ השניה שבועת שוא דחייב לקיים הראשונה. עיין כי קצרתי וק"ל:

מ"מ בדברי ש"ע הנ"ל נראה יותר להגיה שלא אוכל כלום ז' ימים כמו לשון הרמב"ם. ותיבת כלום השמטת הדפוס הוא כנלע"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף