חתם סופר/נדה/נו/ב

חתם סופר נדה נו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איבעיא להו עד שעת כיבוס חזקתו בדוק כו' התוספות לא גרסי איבעיא להו דהכל חד ולכאורה לתי' א' של תוס' ד"ה בודקת כו' משמע דגם למסקנא דאין חזקתו מתכבס מ"מ לא מטמא אלא אשכח בסטרא משא"כ במבוי דלמסקנא אפי' בלא גומא טמא למפרע א"כ י"ל משו"ה חלקו לב' בבות. אמנם נ"ל דגם לתי' א' של תוס' ה"פ הואיל וראוי שבנות ישראל יבדקו חלוקיהן בשעת כיבוסיהן משום הנך כתמים דמשתכחא בסטרא וזו לא עשתה כן תפסיד אפי' כשנמצא שלא בסטרא דומיא לדלעיל ד' ע"ב דמפסידה עונה ע"ש וה"נ דכוותיה וא"ש לשון ר"מ מפני מה אמרו וכו' וק"ל:

מפני שחזקת ב"י בודקי' מבואותיהן בשעת כיבודיהן מזה הוכיח המרדכי ריש מסכת פסחים דלא מיבדק שפיר בלא כיבוד לכן יש ליטול נוצות לבדיקת חמץ. ולכאורה צ"ע א"כ תפשוט מגופיה דמתני' דחזקתו בדוק דאי חזקתו מתכבד א"כ מאי קמ"ל עד שיאמר בדקתי הלא כיון שבדק הלא כיבד גם כן דלא מיבדק בלא כיבוד וכיון שחזקתו מתכבד א"כ הבדיקה היא שלא לצורך אלא ע"כ אין חזקתו מתכבד ומאי קמיבעיא ליה. אלא ע"כ מדלא פשיט הש"ס הכי ש"מ דלא כהמרדכי. וי"ל דבלאה"נ צ"ל תפשוט דחזקתו בדוק דאל"כ מאי קמ"ל כלל כשאמר בדקתי שמועיל פשיטא ואמאי לא יועיל עדותו שבדק בשלמא אי אין חזקתו מתכבד אלא בדוק א"ש ושיעור המשנה כך היא לעולם המבוי טמא למפרע עד שיעיד א' שבדקה או לכל הפחות שתהיה בחזקת בדיקה היינו שעת הכיבוד אבל אי נימא דחזקתו מתכבד אם כן עד שיאמר בדקתי ל"ל אלא ע"כ כמרדכי הנ"ל דמסברא חצונה לא מבדק שפיר בלא כיבוד ומשו"ה קמיבעיא ליה מי נימא חזקתו בדוק ומשו"ה שפיר קתני עד שיאמר בדקתי וכנ"ל. או דילמא חזקתו מתכבד ודקתני עד שיאמר בדקתי הא קמ"ל דכיבוד בלא בדיקה ובדיקה בלא כיבוד מהני ולאפוקי מסברא חצונה דלא מבדק בלא כיבוד. ופשיט דחזקתו בדוק ולא מתכבד אם כן נשאר הסברא חיצונה דאין בדיקה בלא כיבוד:

שהם קוברים שם את הנפל ממ"ש תוספות שהם קוברים שם נפליהם לפי שעה מוכיח מג"א סימן תקכ"ו דגם בנפלים שייך בל תלין מדלא הלינו הנפלים עד שימצאו מקום לקוברם כ"כ מהרי"א בבינה לעתים על הלכות יו"ט ספ"א בכוונת מג"א ונכון הוא:

לא היו קוברים הקשה מג"א שם דמכאן דאין חייבים בקבורת נפלים דלא כהגהת מיימוני ובבינה לעתים שם דחה דבריו דהגהת מיימוני מפרש דברי הש"ס כל שיש לו נחלה כפי' הר"ש במשנה ס"פ י"ו דאהלות דמשום דאין לו נחלה אין לו גבול תפיסת קבר לאסור בהנאה ומשו"ה קברוהו בבתיהם ולא חשו לאיסור הנאה והארכתי בזה בדרוש במקום אחר אין כאן מקומו להאריך:

ברוך נותן תורה ותעודה. אשר היה עמנו בפ' דם הנדה. הוא יעמוד על ימיני. בחידושי פרק שמיני:

הרואה כתם. הקשה בכ"מ לטהר מס"ס ספק מגופה ספק מעלמא דילמא מן העליה פי' כיון דאיכא נמי מיעוטא דשלא בהרגשה ומיעוטא דמן העליה לצרף לפלגא ובצירוף חזקת טהרה של אשה וכמ"ש בפלתי רס"י ק"ץ ועט"ז שם. ותי' כיון דלית לה למיתלי בשום דבר פי' כי בשוק של טבחים לא עברה וע"כ תאמר עברה ולאו אדעתה א"כ ה"נ תאמר ארגשה ולאו אדעתה וק"ל:

האי בבשרה מיבעיא ליה שמטמאה בפנים כבחוץ כ' בנוב"י האי בפנים היינו בפרוזדור בין השניים כדלעיל ריש פ' יוצא דופן ומסתמא התם נמי מקום שתרגיש בבשרה דהא מחד קרא נפקא ש"מ דההרגשה איננה כמו שחשב בתשובת שב יעקב פתיחת פה המקור אלא זיבת דבר לח. ואני תמה על הגאון ז"ל אדרבה שם הוא פי המקור דבין השניים הוא מקום שהשמש דש והוא מגיע עד פה המקור כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ר"פ יוצא דופן ובמשנת פרוזדור וכמ"ש גם כן בחיבורו. אדרבה הא מהאי קרא נפקא לן נמי בבשרה ולא בשפיר ואטו אי תגיע בשפיר עד לפרוזדור ותקבל הדם תהיה טהור הא כבר נטמאת ביציאתו חוץ מהמקור אלא ע"כ האי בבשרה פה המקור קאמר ובתשובה הארכתי בעזה"י:

תרתי ש"מ עי' חידושי ר"ן וע' מ"ש סדרי טהרה ולפע"ד דתנאי דלעיל ר"פ המפלת דפליגי בדרשה בבשרה ולא בשפיר. בהא פליגי מ"ד בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומטמא בפלי פלויי ואם כן זיל בתר טעמא משום שהחתיכה חוצץ בין דמה לבשרה משא"כ בפלי פלויי א"כ ממילא הה"נ כשתראה אפי' דם בלא חתיכה רק שלא הרגישה ביציאתו נמי טהורה כמ"ש הר"ן בחידושיו פה דהיינו טעמא דשפיר משום שלא הרגישה ביציאת הדם. אלא לפ"ז סגי בהרגשת זיבת דבר לח וכדעת נוב"י הנ"ל. אמנם דס"ל כוותיה לא דרשי קראי אשפיר וחתיכה אלא אהרגשה ובעינן הרגשה ממש פתיחת פי המקור וזיל בתר טעמא מ"ט תטהר כשאינה מרגשת פפה"מ משום שאין דרך נשים לראות כך אם כן ממילא אפי' אי ארגשה רק שראתה בחתיכה ואפי' בפלי פלויי מ"מ כיון דאין דרך של אשה לראות דם בחתיכה טהורה היא:

ה"ד אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורה מן הקרבן מכאן הוכיח בתה"ד דאשה המרגשת שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה דהרגשה סברא דאורייתא היא מדבעי לחייב עלה קרבן ע"ש וצ"ע דילמא שאני הכא דראתה דם אחר כך בלא הרגשה ורוב דמים אין באים אלא בהרגשה וצריכין לדחוק ארגשה ולאו אדעתה. משו"ה תלינן בהרגשה דבשעת תשמיש משא"כ הרגשה דעלמא לא. ולזה נתכוון בד"מ סי' ק"ץ ולכאורה אפשר לומר דהא שמואל דקיימינן אליבי' בשמעתין ס"ל לעיל ט"ז וסתות דאורייתא והך מתני' דאותיום מוקמינן לה בפ"ב דשבועות בסמוך לוסתה. נמצא שראיית הדם עכשיו היא נגד חזקה דאורייתא. דמוחזקת לן אורח בזמנו בא ולא קודם וא"כ יותר טוב היה לנו לומר דההרגשה שבשעת תשמיש היה בלא דם והדם היה בלא הרגשה ואינו דם נדות והאורח יבוא בזמנו כדרכו בהרגשה. ומאי פריך הש"ס אי דארגשה שלא בשעת וסתה אמאי פטורה מן הקרבן אע"כ דכל דארגשה חזקה שראתה דם עם ההרגשה ועדיף מאורח בזמנו בא ויפה הוכיח בתה"ד:

אלא אכתי יש לפקפק למ"ד פרישה סמוך לוסתה דאורייתא הוא ואע"ג דוסתות דאורייתא והיה לנו לומר אורח יבא בזמנו ולא סמוך לוסתה ואפ"ה נאסר התשמיש מן התורה וע"כ היינו טעמא משום דהתשמיש דרכו להגיר הדם שע"י התשמיש מוגרים דמים אם הוא בסמוך לוסתה. וא"כ תו לא מוכיח מידי בתה"ד אדרבה היא הנותנת הואיל והיה סמוך לוסתה יש לנו לתלות בהרגשה שבשעת תשמיש והדרא קו' לדוכתא ואולי נאמר דהואיל והוא אחר זמן אם כן יש לנו נגד סברא דרוב דם באים בהרגשה נגד זה יש לנו לומר בהיפוך דם זה מאן עכביה כדלקמן ס' ע"ב ונהי דבשיעור וסת לא אמרינן כן משום דהשמש עכביה מ"מ אח"ז אפי' בר פדא דשם מודה דחזקה אין הדם מתעכב ומאי פריך ליחייב קרבן אי לאו משום הרגשה:

ועוד נראה דהא צריכין להבין בלא"ה לזה המקשן דהוה ס"ל בלא הרגשה נמי אשה טמאה א"כ מ"ט להקל בכתמים כלל כיון דאין כאן אלא ספק א' מן התורה דילמא מגופה דילמא מעלמא דהך ספיקא דמן הצדדין הוא רק מיעוטא ובשלמא לשמואל איכא נמי מיעוטא מן המקור בלא הרגשה וכמ"ש בר"פ אבל למאן דפליג אשמואל קשה. וע"כ צ"ל דזה המקשן הוה ס"ל ספק מן העליה ספק מעליא הוא שאין רוב דמים מן המקור וה"נ דהו"מ למימר ולטעמיך ולדחות סברתו ממתני' דפרוזדור לעיל י"ז ע"ב דקתני שחזקתו מן המקור. אבל מ"מ כך צריכין לומר כנ"ל וא"כ לסברת אותו המקשה שפיר הקשה בתה"ד מה"ת לחייב קרבן ואי משום שרוב דמים יוצאים בהרגשה ויש לתלות הך דם נמי בהרגשה ז"א להך מקשן הא לדידיה אין רוב דמים מן המקור אם כן ממילא נמי שאין רובם בהרגשת פתיחת פה המקור ומאי פריך. אע"כ אע"ג דהוה ס"ל שאין זה רוב שיוצאים דוקא בהרגשה מ"מ בזה לא טעה דרוב פעמים שמרגשת היא עם דם ולכן רצה לחייב קרבן על ההרגשה שבשעת תשמיש ומוכח שפיר כתה"ד:

אב"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים. לשיטת הרמב"ם דעל בשרה אפי' בפחות מכגריס טמאה הו"מ לשנוייה אפי' בלא עברה ופחות מכגריס. וי"ל לפמ"ש לעיל בסמוך דודאי למאי דקיי"ל רוב דמים מן המקור והס"ס הוא גרוע מאוד בודאי יש לנו להחמיר בבשרה. משא"כ להס"ד דלא הוה ס"ל רוב דמים מן המקור כמ"ש לעיל בסמוך. ואם כן הו"ל ס"ס מעליא מודה הרמב"ם דגם בבשרה תלינן בכגריס ועוד ולקמן בסמוך אי"ה יתיישב באופן אחר אי"ה:

אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן פירש"י דילמא ארגשה ולאו אדעתה יראה דס"ל לרש"י ז"ל דבהא פליגי ר' ירמיה ורב אשי דהרי ודאי גם לרב אשי בעינן הרגשה דאל"ה מ"ט להתיר כתם שעל קרקע היכי שבדקה וידעינן בודאי דאתא מגופה אע"כ משום דלא ארגשה אלא מ"מ מדרבנן טמאה מיהת טומאת כתם ובקרקע עולם לא גזרו כצ"ל לרב אשי אם כן היינו ר' ירמיה ובמאי פליגי. לכן ס"ל לפי הס"ד דשמואל אתא לחדש לן הך דינא דהרגשה ומפיק ליה ממשמעות דקרא א"כ הא קיי"ל כל מה דכתיב בפי' בתורה להתיר לא אסרוהו חכמים ואיך יטמאו כתם מדרבנן וע"כ צ"ל דאמרינן לה לא נאמין לך במה שאמרת לא הרגשתי כי אולי לאו אדעתך ואת אמרת ברי לי זאת היא סברת ר' ירמיה. אמנם רב אשי פליג וס"ל שמואל לא איירי בהרגשה כלל ולא אמרה מעולם אלא הוא סברה חיצונה מהלכה למשה מסיני או מסברא ורבנן אסרוהו אפי' בלא הרגשה כיון שאין ההיתר מפורש בתורה. ומאי דחדית לן שמואל הוא דאסמיך לן דברי ר"נ אקרא דוקא מה שהוא דומה לבשרה בענין קבלת טומאה הוא דמקבל כתם אבל מה שאינו דומה לבשרה לא וכ"כ בנוב"י דאהא מייתי שמואל בבשרה לאסמכתא הנ"ל. ובזה תבין המשך דברי התוס' ד"ה מודה שמואל וכו' ובנוב"י האריך בזה ומעייל פילא בקופא דמחטא ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף