חתם סופר/נדה/יז/ב

חתם סופר נדה יז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שחזקת דמים מן המקור. בנב"י רוצה להוכיח מכאן דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה דאלת"ה אלא בעי' הרגשה ממש שנפתח מקורה וכדעת שב יעקב ז"ל. וא"כ אי ארגשה פשיטא שהוא מהמקור ואי לא ארגשה ואפי' אי הוא מהמקור טהורה. אלא ע"כ דסגי בהרגשת זיבת דבר לח. וזה א"א לברר אם הדבר לח הוא מדם המקור או מדם העלי'. אמנם עי' בפלתי ריש הלכות נדה נשמר מזאת הקו'. וכ' דמכאן ראיה להרמב"ם דחזקה על דם המקור שאינו יוצא אלא בהרגשה פי' ואי דם המקור הוא אמרינן ארגשה ולאו אדעתה. ונב"י בעצמו מייתי סברא זו. אלא ראייתו מדלא מקשה מניה הש"ס לשמואל ומשני ליה כנ"ל. ויש להאריך בזה לדינא ובמקום אחר אי"ה דעתי להאריך בזה:

אתא וא"ל לאבוה ספקו טמא אמרת לן מר. מכאן משמע כרמ"א יו"ד רס"י רמ"ב דאביו שהוא רבו מובהק קורא לו רבי ולא אבא שהרי כאן קרא לו מר ולא אבא. ורמ"א הביא ראיה מר"ש ב"ר שקרא לאביו רבי. והש"ך דחה דנשיא שאני וכאן לא שייך דחייתו:

א"ל אנא הכי קאמינא וכו' א"ל אביי מ"ש מן הלול וכו' אלא אמר אביי וכו'. י"ל סברת רמי בר שמואל ור"י ברי' דר"י משום דנגד רוב דם מן המקור איכא מיעוט מן העליה שהוא קרוב. וגם דם מיעוט היוצא מן המקור בלא הרגשה. דנהי דחזקה על דם המקור שאינו יוצא אלא בהרגשה. היינו חזקה דאתי מכח רובא דרוב נשים בהרגשה חזיין מ"מ איכא מיעוט רואים בלא הרגשה. ונהי דבעלמא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מ"מ הכא כיון דבלא מיעוט הקרוב איכא עוד מיעוט אחר דחזיא בלא הרגשה והו"ל פלגא ופלגא ואוקמינן לאשה בחזקת טהרה שלה וטהורה. ואף ע"ג דכ' תוס' כיון דהכא הוא רוב ומצוי לא מחשב חזקה שלה כנגד הרוב ע"ש. מ"מ א"ש דאינהו מצי סברי דבעלמא נמי לא אמרינן רוב וקרוב הולכים אחר הרוב אלא ברוב המצוי וכמ"ש בסמוך אי"ה. וא"כ כיון דאיכא נגד הרוב ומצוי מיעוט הקרוב ועוד מיעוט [דחזי'] בלא הרגשה ונעשה ממנו פלגא. א"כ תו מוקמינן בחזקת טהרה וטהורה. אך כ"ז מלול ולחוץ דהו"ל קורבא מעליא משא"כ מלול ולפנים דלא מצי אתי מן העליה אלא ע"י אזדקרא. א"כ תו לא מצרפי' הני תרי מיעוטי להיות פלגא ופלגא כדי דנוקמא לאשה בחזקת טהרה אלא רוב הוה עדיף ומהדין לטמאה לגמרי אלא דמוקמינן הנך מיעוטי לחזקת טהרה והו"ל פלגא ופלגא וטמאה מספק. זהו סברת תלמידי ר"ה. אך ר"ה ס"ל כתירוץ התוס' דרוב ומצוי דוחה להחזקה ומשום כן מן הלול ולחוץ ספיקא הוה. דמיעוטא הנ"ל עושה אותה ספק ולא נימא אוקמה אחזקה. ומן הלול ולפנים דמיגרע כח דמיעוטא דעליי' א"כ טמאה ודאי ולא אזיל בתר חזקת טהרה כלל. ובהא פליגי ר"ה ורמי בר שמואל:

אמנם ע"ז הקשה אביי מ"מ מן הלול וכו'. ועיקר קושייתו דהרי מן הלול ולחוץ נמי הרוב דמקור נגרע כחו שלא בא אלא ע"י שחיי' ומ"ש דמן הלול ולפנים אמרינן דמגרע כח הקורבא משום שבא ע"י הזדקרות א"כ מן הלול ולחוץ נמי מגרע כח הרוב כיון שא"א לבוא אלא ע"י שחיי'. והיינו יכולין לתרץ כיון שהוא רוב המצוי יפה כחו אפי' כשאינו יכול לבוא אלא ע"י שחיי' מ"מ כיון שגם הוא מצוי טובא אזלינן בתריה. אלא דלפ"ז הדר הו"ל למיזל בתר חזקת טהרה של אשה דא"ל כתי' תוס' משום דרוב ומצוי הוא. דזהו דוקא אי בלא חזקה הוי סגי ברוב שאינו מצוי א"כ הכא דנוסף עליו שהוא גם כן מצוי יכול לעמוד נגד חזקת טהרה. אבל השתא דאמרינן דאי לאו דהוה מצוי לא הוה אזלינן בתריה משום שאינו בא אלא ע"י שחיי'. א"כ מי יעמוד נגד חזקת טהרה שלה. וכל זה נכלל בקו' אביי:

ובזה היה נראה ליישב פסק הרמב"ם שפסק כר"ה ולא חש לקושית אביי. והיינו משום די"ל דלא אזלינן בתר חזקת האשה כיון דמגופה קחזיא ועלולה לראות כדלעיל ריש מכילתין וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה למעוטי רובא ע"ש. והא דכ' תוס' הכא משום דדמי החדר מצוין ביותר וכו'. ולא כתבו נמי דחזקה דאשה (גריע) [גרועה]. משום דשמעתין לר"ה אזלא ואיהו ס"ל לעיל וסתות דאורייתא חזקה אורח בזמנו [בא]. וא"כ קודם זמן הוסת היא מסולקת מדמים מן התורה והו"ל חזקה מעליא. משו"ה הוצרכו לומר דרוב ומצוי מתנגד להחזקה כנ"ל. וע"ז שפיר סובב והולך קו' אביי. אמנם לפ"מ דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא א"כ אין לאשה שום חזקה לטהרה. ותו לק"מ קו' אביי כנ"ל וק"ל:

והנה בב"ב אמר אביי אנן נמי תנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ומייתי ממשנתינו. ודחי ליה רבא רוב ומצוי ליכא למ"ד. ונראה דאביי נמי ידע דדמי המקור מצוין הם ולא יחלקו במציאות בשלמא מה דאמר התם הדר ביה רבא מההיא אין צריכים לומר דהדר ביה וס"ל דדמי מקור אין מצויים. אלא הדר ביה ממאי דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד ור"ח ברוב שאינו מצוי קאמר. מזה הדר ביה אלא ס"ל דר"ח ברוב ומצוי קאי וגם זהו צריכא רבא. אבל רוב שאינו מצוי לא אזלינן בתר רוב:

ובזה ניחא הא דפ' אלו מציאות דמצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי דמיירי התם ר' חנינא ורבא ע"ש ובפר"ח סימן ס"ג וק"ל:

מ"מ נחזור להנ"ל דלא ניחא ליה דאביי יחלוק על המציאות. אלא הוה ס"ל כיון דבמשנתינו רוב ומצוי מועיל נמי נגד חזקת טהרה שלה ש"מ דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב לחוד כשאין חזקה מנגדתה. ורבא דחי רוב ומצוי ליכא למ"ד דס"ל דחזקה דאשה דמגופה חזיא לאו חזקה מעליותא היא וק"ל:

ובזה מיושב פסק הרמב"ם דגבי עגלה לא בעי יושבת בין ההרים. והא"ש דס"ל דר"ז דפריך התם ליזיל בתר רובא דעלמא ס"ל דר' חנינא דיוקא דמשנתינו קמ"ל. ומשנתינו רוב שאינו מצוי הוא כדאביי. והיינו ר"ז לטעמיה דס"ל לעיל ט"ז ע"א וסתות דאורייתא ובספק נמי מקיל אפי' באין לה וסת דכל לבעלה לא בעי בדיקה. א"כ אית לה חזקת טהרה מעליא. א"כ שפיר מוכח ממשנתינו דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב. לכן היה ק"ל מרובא דעלמא שאינו מצוי והוצרך (לשנויי) [לשנויא] דחיקא ביושבת בין ההרים. משא"כ להרמב"ם דוסתות לאו דאורייתא ואין לאשה שום חזקה וס"ל כרבא בתר דהדר ביה ודוקא רוב המצוי עדיף מקרוב ולא רוב שאין מצוי. ול"ק מרובא דעלמא שאין מצוי. ולא צריכי' לאוקמיה ביושבת בין ההרים דוקא ואל תשיבני אי ר"ז ידע מדיוקא דמשנתינו מדוע פריך אר"ח ולא אמשנתינו. י"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש הראשונים דאה"נ הו"מ להקשות כן אמשנת תשע חנויות עי' רא"ש שם:

ובזה י"ל גם פסק הרמב"ם בהל' יו"ט בסוגיא דזימן שחורים. והדבר מובן בעצמו ולא רציתי להאריך פה יותר. ויש בזה קצת סתירה למ"ש ביישוב פסק הרמב"ם כר"ה עי' וי"ל. ולקמן בשמעתין אי"ה יתיישב הרמב"ם באופן אחר:

תני ר"ח ע"ש בב"ב א"ר ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. וש"מ איתא לדר"ז. וש"מ קורבא דאורייתא וכ' שם מוז"ה במהרשש"ך דרובא דאוריית' דקאמר היינו רובא דליתא קמן דאלת"ה הא כבר משמע מדרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ש"מ דרובא דאורייתא. אע"כ רובא דליתא קמן קאמר. ודבריו צריכין ביאור ממ"נ אי הוה רוב דמים מן המקור איתא קמן מנ"ל דליתא קמן דאורייתא מהא דר"ח. ואי הוה ליתא קמן א"כ הדרא קושי' לדוכתה שכבר נכלל זה במ"ש הולכים אחר הרוב והיינו הולכים אחר דם המקור. והרי הוא ליתא קמן לפי הנ"ל. ומוכח דליתא קמן דאורייתא ומ"ט קאמר עוד ש"מ רובא דאוריית'. ע"כ נ"ל לפרש דהנה בנב"י כ' דלכן מחייבי' על ביאת מקדש כל ז' ואסורה לבעלה נמי אע"ג דנגד חזקת הרגשה איכא (נמי) חזקת טהרה [נגדה] מ"מ כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא וטמא' טומאת ערב עכ"פ אפי' אי יצא בלא הרגשה ולא הות נדה מ"מ טמאה משום מקור מקומו טמא. ואם כן פקע לה חזקת טהרה שלה ומטמאין טומאת ז' לחייבה קרבן על ביאת מקדש וכן הבועל לחייבו משום נדה ע"ש. וכל דבריו צע"ג דתינח דחזקת טהרה שלה פקע במה שכבר נטמאת טומאת ערב. מ"מ הא אי היה יוצא בלא הרגשה היתה מותרת לבעלה אפי' ביום הראשון. ואם כן נהי דחזקת טהרה שלה פקע מ"מ נוקמה אחזקת היתר לבעלה. ואין להתעקש ולומר כיון דעכ"פ צריכי' לחייבה על [ביאת] מקדש ולשרוף תרומה משום דאתרע חזקת טהרה שלה. אם כן ממילא נאסרה גם לבעלה. ז"א דאי תליא זה בזה אם כן אדרבה נימא איפכא ולא ניזיל לקולא להביא חולין בעזרה והוא פשוט ומבואר. עי' מ"ש תוס' בב"ק י"א ד"ה דאין. גם מ"ש ובנה יסודו דחזקה דהרגשה וחזקת טהרה שלה הם ב' חזקות המתנגדות. אינו מובן וכי חזקה דהרגשה חזקה בעלמא הלא הוא חזקה דאתיא מכח רובא דרוב הפעמים חזי' בהרגשה. וחזקת טהרה שלה אינו אלא חזקה בעלמא. ורובא וחזקה רובא עדיף:

ומעתה נבוא למאי דקמן דנ"ל מסברא דחזקת דם מהמקור משום שרוב דמים מהמקור זהו רובא דאיתא קמן. אך מה שנאמר שרובם יוצאים בהרגשה זהו רובא דליתא קמן. והמבין יבין שכ"ה באמת נמצא מה שמטמאי' לה טומאת ערב הוא מרובא דאיתא קמן דכיון דמחזקינן להדם שהוא מהמקור הרי היא טמאה לערב אפי' יצא בלא הרגשה. וע"ז אמר רבא בפשיטות ש"מ רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ולא חיישינן למיעוט מהעלי'. אמנם מ"מ (נ"ל) [ס"ל] לרבא בפשיטות דר"ח לאו בטומאת ערב לחוד מיירי דהיה לו לפרש. אלא ע"כ גם בטומאת ז' מיירי. וע"כ משום רובא דהרגשה. ואם כן נולד מזה עוד דרובא דאורייתא פי' אפי' רובא דליתא קמן כרובא דהרגשה. וכמ"ש מוז"ה הנ"ל דעל ליתא קמן שייך [ש"מ] רובא דאורייתא. אבל על איתא קמן לא שייך ש"מ רובא דאורייתא. פשיטא הא קרא כתיב אחרי רבים להטות:

והנה האחרונים הקשו לפמ"ש תוס' בב"ב מאי קמ"ל ר"ח ת"ל ממשנת ט' חנויות וכ"כ לקמן בשמעתין. ותי' ריב"ם שם דקמ"ל דלא בעינן תרי רובא. ומקשים א"כ הא דאמר רבא ש"מ הולכי' אחה"ר היינו חד רובא. וא"כ מאי אמר תו ש"מ איתא לדר"ז היינו הך קמייתא. ולכאורה היה נ"ל דהו"מ לומר דר"ח קמ"ל אפי' רוב שאינו מצוי נמי. אלא דהריב"ם לא היה רוצה לתרץ כן משום ס"ד דאביי דלא נחית לחלק בין מצוי לאינו מצוי לכן תירץ ריב"ם דקמ"ל דסגי בחד רובא אבל על רבא דאמר ש"מ תלת שפיר י"ל דש"מ רובא עדיף פי' רוב שאינו מצוי דמט' חנויות הו"א דוקא מצוי קמ"ל מדר"ח אפי' אינו מצוי דהא השתא הדר ביה רבא וס"ל דם מקור אינו מצוי הוא. אלא לפמ"ש לעיל דלא הדר ביה רבא מן המציאות דמקור רוב ומצוי הוא עי' לעיל בביאור א"כ הדק"ל. ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרש"א שם דה"ל לריב"ם לתרץ דקמ"ל ר"א אפי' ברובא דליתא קמן. ולפע"ד יש לומר דבחולין י"א ע"א בתחלת הסוגיא יליף איתא קמן מאחרי רבים. וליתא קמן מראשה של עולה ופרה אדומה וכדומה. ולפי אותה הה"א אה"נ י"ל כקו' מהרש"א הנ"ל אך במסקנא התם י"ב ע"א עי"ש בפירש"י מסקינן דבין איתא ובין ליתא קמן ילפינן מאחרי רבים ואין סברא לחלק ביניהם. וא"כ לפי המסקנא כיון דידעינן מט' חנויות דאיתא קמן עדיף מקרוב ה"ה ליתא קמן דהא מחד קרא נפקי תרווייהו ובחדא מחתא מחתינהו. ולא רצה ריב"ם לתרץ ר"ח לבר מהלכתא לכן אמר דר"ח קמ"ל דסגי בחד רובא. והא"ש קו' האחרונים הנ"ל דרבא מצי ס"ל ככמה אמוראי בתראי שם דהוי ילפי רובא דליתא קמן מילפותא אחריתי ושפיר קמ"ל רבא ש"מ הולכין אחר הרוב דליתא קמן ועדיין לא שמעינן הא דר"ז לכך קאמר עוד ש"מ איתא לדר"ז אלא דלפמ"ש לעיל ע"כ רבא ארוב דמקור קאי שהוא איתא קמן דאל"ה ק' קו' מהרשש"ך הנ"ל נמצא קשה קו' א' ממ"נ. וצ"ל דהריב"ם לא יפרש כהרמב"ם הנ"ל אלא ס"ל הדר ביה רבא לגמרי מהמציאות וס"ל מקור אינו רוב ומצוי ומפרש ש"מ רובא עדיף פי' ברוב אף ע"פ שאינו מצוי ודוק בכל זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף